החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הבת היחידה

מאת:
הוצאה: , | 2021 | 165 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

26.40

רכשו ספר זה:

ברעננות ומתוך חדווה מוליך אותנו יהושע ברומאן־הקצר הקרנבלי הזה אל גיבורה ומקום חדשים אצלו. רקֶלֶה לוצאטו האיטלקייה־יהודייה – בת יחידה ילדותית ומפונקת, שחיה עם משפחתה האמידה בעיר קטנה ליד ונציה – נושאת על כתפיה העדינות את מלוא העלילה, הווה הנמשך פחות משלושה חודשים. אלה נפתחים בימי ההיערכות לחג־המולד ולחגיגות של ערב השנה החדשה, שנת אלפיים – ימים של אווירת נצרות מתוגברת.

 

אווירת החג מלבה את בלבול הזהויות של רקֶלֶה, נכדתם של קתולי אדוק (הסב האהוב עליה) ושל יהודי ניצול מלחמת־העולם (שבימי המלחמה לבש זהות מדומה וכיהן ככומר בכנסייה כפרית נידחת). בעודה עסוקה בלימודי תפילות, מצוות ועברית לקראת חגיגת הבת־מצווה שלה באביב, מוצאים אותה מוריה מתאימה ביותר למלא את תפקיד אם־האלוהים בהצגת חג-המולד בבית־הספר, אך למגינת־לבה אוסר עליה אביה להשתתף בהצגה.

 

קריאת התיגר על כלובי ה"זהות" וה"שייכות", המאפיינת את הסיפורת של יהושע, מזינה בספר זה מבט קנטרני בזהות האתנית־דתית. יהושע מתגרה בה באמצעות בלילתה המגחיכה בניגודיה. לאורך כל הספר מתהלכת רקֶלֶה בין אינספור מראות אירוניות צבעוניות, שנשקפות מהן זהויות מעורבלות, עם "תוספת" של פרטים זרים. כושר ההמצאה המדהים של יהושע עולץ וחוגג כאן במיוחד בערבולים הללו.

 

רקֶלֶה, שעל ילדותה הולכת ומעיבה אֵימתה שתישאר לבד בעולם, בשל הגידול שהתגלה במוחו של אביה ("התוספת"), תסב את רוח־הקודש היהודית־נוצרית־פגאנית אל חייה האישיים, וכך "תמיד תישאר אני".

מקט: 4-31-9006829
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ברעננות ומתוך חדווה מוליך אותנו יהושע ברומאן־הקצר הקרנבלי הזה אל גיבורה ומקום חדשים אצלו. רקֶלֶה לוצאטו האיטלקייה־יהודייה – בת יחידה […]

1

 

המורה אינה מבחינה בנקישה בדלת. גם התלמידים, שהסיפור לכד את לבם, אינם שמים לב אליה. זה שיעור אחרון לפני חופשת חג־המולד, ובחלונות הגדולים עדיין מתעופפים עלי שלכת אחרונים. תלמידי הכיתות העליונות, המתקשים להיפרד זה מזה, מתגודדים בחצר ליד הורים שבאו לאסוף את תלמידי הכיתות הנמוכות. אבל המורה אמיליה ג’ירוֹני, שזה השיעור האחרון שלה לפני פרישתה לגמלאות, מסרבת לשחרר את תלמידיה בטרם תסיים להרעיף עליהם מאנושיותו של אֶדמוֹנדוֹ דה אָמיצ’יס.

רק אַנדרֶאָה, המשתומם על נער שמתעקש לסעוד את גסיסתו של חולה זר במקום לחזור לכפר עם אביו שהבריא, קולט את הנקישה וממהר לקטוע את סיום הסיפור: המורָה, דופקים על הדלת. ועדיין עם ‘הלב’ פתוח בידה הולכת המורה לדלת ומזהה את האורח. צִ’יצִ’ילוֹ, היא קוראת בשמחה בשמו של תלמיד הכיתה העליונה שקפץ לכאן ישר מדפי הסיפור להודיע שהתלמידה רָקֶלֶה לוצאטו מתבקשת לבוא למנהלת עם הילקוט ועם המעיל.

ובמרכז הכיתה מזדקפת מיד, כמו ציפתה לבשורה, נערה נאה ותמירה, מתולתלת שיער. עיניה בוערות, והיא מכניסה לילקוטה בתנועות זריזות את הספרים ואת המחברות, ובפסיעות רכות ניגשת לקחת את מעילה. אלא שהמורה, המתקשה להיפרד לתמיד מתלמידה אהובה, מעכבת אותה ועונדת לה רצועת משי צרה על ידה הדקה. תבקשי מאבא, היא אומרת, שימצא לך את ‘הלב’ ותסיימי לקרוא את הסיפור הזה בעצמך, ואולי גם סיפורים אחרים מהספר. אבל כבר בבית־הספר היסודי קראנו את כל ‘הלב’ הזה, רוטנת רָקֶלֶה, למה צריך לקרוא אותו שוב? כי שוכחים, אומרת המורה, לכן צריך לקרוא ולהיזכר, ובשנה החדשה תבואי אלי ותספרי מה הרגשת ומה חשבת, ואם הצטערת, או אפילו בכית, אז על מי זה היה – על החולה הזר, או על צ’יצ’ילו שסירב לנטוש את מיטתו?

אבל איך אספר לך? תמהה התלמידה, הרי כבר לא תהיי פה, יותר לא תלמדי אותנו. נכון, מחייכת המורה, לא פה, לא בבית־הספר, אלא אצלי בבית. הנה, סרט המשי הזה יזכיר לך אותי. וביד זהירה היא נוגעת בראש המתולתל, ושולחת את הנערה ואת הנער אל המסדרון, שאת אפלוליתו מנַמֵר אור המסתנן מהכיתות הריקות.

אתה לא צריך להוביל אותי, אני יודעת את הדרך. אבל השליח אינו מוכן להרפות מהתלמידה הקורנת ביופיָה. המנהלת שלחה אותו להביא אותה, וכך יעשה. רָקֶלֶה בוחנת את הנער בהיר השיער, הגדול ממנה בשלוש שנים. האם באמת קוראים לו צ’יצ’ילו? לא, הוא צוחק, מה פתאום? אז למה לא תיקנת אותה? כי אני מכיר את האמיליה הזאת, גם אני למדתי אצלה, ואני זוכר שהיא אוהבת להדביק לתלמידים שמות של דמויות מהסיפורים שהיא מלמדת. אז איך קוראים לך באמת? אנריקו. אנריקו? מחייכת רָקֶלֶה, הרי זה שמו של הגיבור של כל ‘הלב’. אולי, אני כבר לא זוכר, אבל אפילו שזה שמו, אז מה? גם אני אנריקו, וככה זה יישאר. הנה הגענו.

המנהלת נעדרת מחדרה, והשליח הדבק בשליחות שהתחבבה עליו מוליך את רָקֶלֶה לחדר־המורים, שנאספו בו מורים ועובדים סביב עוגת פָּנֶטוֹנֶֶה ענקית, בעלת כיפה מתגבהת, שֶׁבְּלוּלים בה צימוקים ושברי פירות יבשים וקליפות הדרים מסוכרות, לחגוג את בוא השנה החדשה. וכדי לא לאבד את התלמידה הצעירה בהמולה, אוחז אנריקו בידה העדינה ומפלס לה דרך אל המנהלת. הנה התלמידה שביקשת ממני להביא אלייך, ואם צריך, אני יכול להביא אותה גם לחזרה של ההצגה.

אבל רקֶלֶה, למרות יופיָה, לא תשתתף בהצגה, ואפילו לא תשיר במקהלה, כי אבא שלה לא מרשה לה. אבא שלה? תמה אנריקו, למה? אך המנהלת מתעלמת משאלתו ולוקחת את התלמידה למשרדה, ושם היא מבשרת לה שהמזכירה של סבא שלה התקשרה לבקש שרקֶלֶה לא תחזור הביתה, אלא תגיע למשרד, כי אביה ואמה עדיין מתעכבים בבית־החולים בוונציה.

אבל האם מכירה התלמידה הצעירה את הדרך למשרד, או שצריך למצוא לה מלווה? לא, הדרך מוּכּרת לה, והיא אינה זקוקה לשום מלווה. ובכל־זאת, איפה המשרד של סבא? לא רחוק מהקתדרלה הגדולה. אך המנהלת אינה מסתפקת בקתדרלה ותובעת את שם הרחוב. את השם רקֶלֶה אינה יודעת, אבל את הרחוב היא מכירה, המון פעמים התהלכה בו. ואף־על־פי־כן חוששת המנהלת לשלוח נערה כה רכה לבדה אל מרכז העיר, והיא מבקשת פירוט של הדרך, שרקֶלֶה יודעת לשרטט אותה באוויר – היד הימנית מציבה את הקתדרלה ומזקיפה שלוש אצבעות בתור שלושת מגדליה, ואילו היד השמאלית מהלכת בסמטה שיש בה חנות עוגות וחנות ספרים, ואז מגיעה אל כיכר, שבין הרחובות שיוצאים ממנה נמצא גם הרחוב של סבא שלה, ותחילה יש בו שער כחול, שאינו השער הנכון, וכמוהו גם לא השער האפור שבהמשך, ורק הלאה יש שער שלישי, שאצבעותיה העדינות של הנערה פותחות אותו עכשיו ונכנסות אל חצר פנימית, ובה, מאחורי פסל של מין אשה עצובה, מסתתרת מעלית קטנה, שלרקֶלֶה עוד אסור לנסוע בה לבדה, ולכן היא עולה במדרגות אל הקומה השלישית, ושם נמצא המשרד שהוא לא רק של סבא שלה, אלא גם של אבא שלה.

והמנהלת אומנם מתרשמת מן השרטוט החינני של הדרך, אך מציעה בכל־זאת להתקשר לביתה של התלמידה ולבקש מהמבשלת לבוא ללוות אותה.

– המבשלת?

– האשה שמבשלת לכם את הארוחות ולפעמים גם באה לקחת אותך מפה.

– מי שבאה לפעמים היא לא המבשלת, מחייכת רקֶלֶה, זו טרסילה, האשה שמנקה לנו את הבית ומסדרת אותו.

– אז נקרא לטרסילה.

– אבל טרסילה איננה, אבא שִׁחרר אותה אתמול כדי שתבלה את החג עם הילדים והנכדים שלה.

– אם ככה, אולי בכל־זאת נקרא למבשלת. איך קוראים לה?

– מרטינה. אבל גם אותה שלח אבא עם הכלבה לכפר, כי במלון בַּדולומיטים, שניסע אליו לַסְקִי של חג־המולד, לא מוכנים לארח את הכלבה הזאת, שהיא כלבת ציד קצת פראית.

– אתם מחזיקים בבית כלבת ציד פראית?

– נכון, ובכפר יש לה גם אח צעיר.

המנהלת בוחנת בהשתאות את תשובותיה של התלמידה, שעיניה הגדולות כמו מתלחלחות בדמעות. אם כך, אין ברירה אלא לשלוח את הנערה לדרכה. אך בינתיים התקדרו השמיים. האם יש לה מטרייה, או לפחות כובע? מטריות רקֶלֶה שונאת, ואת הכובע לא לקחה איתה, כי אבא הבטיח שהיום לא יֵרד גשם. המנהלת ניגשת אל ארון הברזל של התיקים האישיים של התלמידים ושולפת כומתת חאקי גדולה ודהויה, מנערת אותה מאבק וחובשת אותה לראשה של רקֶלֶה. הנה, לפחות שהתלתלים לא יֵרטבו אם אבא שלך לא יצליח לעצור היום את הגשם. אחר־כך היא שוקלת בידיה את הילקוט התלוי על גבה של הנערה, לוודא שאינו כבד מדי, ונפרדת ממנה לשלום.

רוב החוגגים כבר עזבו את חדר־המורים, פרט למורות למוזיקה ולדרמה, הממתינות שהמורה אמיליה תשחרר סוף־סוף את התלמידים האמורים להשתתף בהצגה. גם אנריקו עודו שם, מקלף את שיירי העוגה מנייר האפייה שלה ומתעקש לדעת למה אבא של רקֶלֶה לא מרשה לה להשתתף בהצגה. כי רקֶלֶה, מסבירה המנהלת, לא קתולית כמונו, ולכן אבא שלה לא רוצה שהיא תופיע בכנסייה.

– אבל זאת לא תפילה, זאת רק הצגה.

– נכון, הצגה, כך גם הסברנו לו, אבל אדון לוצאטו לא השתכנע. מספיק יהודים כבר חיסלתם לנו, לכן אל תנסו לגנוב מאיתנו את המעטים שנשארו.

– חיסלנו? מזדעזע אנריקו, אנחנו?

– הוא התכוון למלחמה העולמית, מסבירה המנהלת, ומתחרטת שלא ביקשה ממנו ללוות את רקֶלֶה.

– אבל אלה לא אנחנו, אלה הגרמנים, מגן הנער על מולדתו.

– גם את זה ניסינו להסביר לו, מתערבת המורה למוזיקה, אבל הוא התעקש שהאיטלקים עזרו לגרמנים לצוד את היהודים.

– וצריך להודות, מודה המנהלת, שהוא קצת צודק, הפשיסטים שלנו עזרו לגרמנים.

– אבל מה? לא מרפה השליח, שהנערה שפסעה זה עתה ברכות לידו כבשה את לבו, אבא שלה הוא לא איטלקי כמונו?

– כמונו, אבל גם קצת אחר.

– כי מה הוא עושה?

– שום דבר מיוחד. הוא עורך־דין כמו אביו, ומופיע הרבה בבתי־משפט. ובכלל, הם משפחה עשירה. תארו לכן, פונה המנהלת בחיוך אל המורות, היהודי הזה מחזיק בביתו לא רק כמה משרתות, אלא גם כלבת ציד.

– כלבת ציד? משועשעת המורה למוזיקה, בשביל לצוד את מי?

– ואני רציתי, מתערבת המורה לדרמה, שבצעירותה היתה נזירה עד ששברה את שבועתה – רציתי שרקֶלֶה שלנו תשחק את אם האלוהים, ותעמוד ליד המזבח עם התינוק. הלוא המשיח לא נולד אצלנו באיטליה, אלא שם, בארץ־הקודש. והתלתלים, וצבע הזית של העור שלה, כאילו נשלחו אלינו משם.