אל דביר החשכה" (In Memoriam A.H.H.) מאת אלפרד טניסון, בתרגומו של צור ארליך, הוא ספר הביכורים של סדרת "רף – […]
מבוא
על מות רעו האהוב ארתור הנרי האלאם כתב אלפרד טניסון את קינת הענק שלו וקנה לו תהילת עולם. אובדן הרֵעַ הוא נושא העל של 'לזכר אה'ה' – In Memoriam A.H.H.. המסע הרגשי מן האובדן הזה הוא ציר היצירה. אך נושא זה, אובדן הרֵע, גם מתפרט לשני רכיביו, הנבחנים רכיב רכיב בטהרתו: האובדן – והרֵעוּת. השכול והאהבה שבין אדם לחברו הקרוב.
בדייקנות ובעדנה משרטט מחזור השירים הגדול שלפנינו את ידידוּת־הנפש הטהורה, זו שהייתה יסוד מוּסד, מיתי ממש, בעולמם של בני דורות קודמים, והתגלגלה בספרות העברית באתוס הרעוּת – אך התפוגגה כמעט מתוצרי תרבותנו העכשווית. מתוך ההפיכה, מתוך ההתנסות האישית, הייסורים והצמיחה, תוהה טניסון על החיים בצל הזיכרון ולאורו; על אפשריותו של קשר נשמות בין החי למת; על התוחלת בחיים שטעמם אבד ועבר אל עולם המתים; ועל ההסתגלות לאובדן והאפשרות להיבנות מן השברים.
הרעוּת והאובדן, האהבה והשכול, הם היִין והיאנג של היצירה הזו. 'תֹּאחַז הָאַהֲבָה בַּשְּׁכוֹל', מצַווה המשורר על עצמו בשיר הראשון, 'פֶּן הִיא גַּם הוּא יִכְבּוּ בָּאֹפֶל'; ושב, באותו שיר, ומגדיר עצמו 'אוֹהֵב שַׁכּוּל'. בהמשך הדרך, בצמד שורות מפורסם, יתנחם מעט בידיעה כי 'מוּטָב לִהְיוֹת אוֹהֵב שַׁכּוּל מִלֹּא לִהְיוֹת אוֹהֵב בִּכְלָל'. ובאחרוני השירים ידבר על 'רֵעִי עַד כְּלוֹת שֶׁלֹּא כָּלֶה; אָהוּב עַד תְּהוֹם, מוּבָן עַד חשֶׁךְ' ויבטח בהתאחדותו, לאחר מותו שלו, עם המת שאליו תשוקתו.
קינה היא, ושירת אהבה רוחנית, ומזמור של געגוע שאין לו פתרון; אך על סלע־היסוד הזה משגשגת מניפה של רגשות ושל עיונים פיוטיים על החיים לגילוייהם. איש צעיר הוא טניסון בתחילת הכתיבה, עֶלם בהלם, אם לא באֵלם, על מות האלאם – וגבר במיטב שנותיו בחתימת יצירתו. לאורך שש־עשרה שנות הכתיבה הוא מגשש את דרכו בארצות החיים שהתרוקנו מבחינתו, ובמסעו מ'שִׁכְרוֹן הָאֵין' אל 'חֲלוֹם שֶׁל אשֶׁר' הוא מברר שאלות אמוניות ומיסטיות, מדָרג בין ערכים שונים, מעדיף את הספק המטריד והמתמיד על האמונה התמימה, ומתמודד עם הישגיו המערערים של המדע באנגליה של ימיו, ימי תורת האבולוציה והמהפכה התעשייתית.
*
פרשת החברות בין אלפרד טניסון לבין ארתור הנרי האלאם נמשכה כארבע שנים בלבד, עד מותו של האלאם משבץ פתאומי – אך היא, והיצירה שחוֹללה, נוגעות בשיאי חייו האישיים והספרותיים הארוכים של המשורר. על עומק ההשפעה יעידו השירים; על היבטיה החיצוניים תעיד היכרות מרפרפת עם קורות חייו.
אלפרד טניסון, מהבולטים שבמשוררי אנגליה באמצע המאה התשע־עשרה והפופולרי מביניהם בימים ההם, נולד בסומרסבי שבמחוז לינקולנשייר ב־6 באוגוסט 1809 לאב ששימש כומר כפרי ולאם שאף היא בת כומר. הוא היה הרביעי בתריסר הילדים במשפחה. החיים בבית הכפרי לא התנהלו למישרין. האב התמכר לאלכוהול ומדי פעם התפרץ באלימוֹת. אחד האחים ניהל איתו קטטות אלימוֹת מפעם לפעם. אח אחר התמכר לאופיום, ואח נוסף אושפז שנים רבות במוסד פסיכיאטרי. אך גם אחווה יצירתית הייתה בבית: את ספר שיריו הראשון פרסם טניסון בהיותו בן 18 עם מחבר־שותף, אחיו הגדול צ'רלס. שם הספר: 'שירים מאת שני אחים'.
אלפרד הצעיר יצא ללמוד בקולג' טריניטי באוניברסיטת קיימברידג'. שם הכיר את ארתור הנרי האלאם במסגרת אגודת־חשאים ושמה 'שליחי קיימברידג". האלאם היה מהמדריכים באגודה. טניסון, בחור ביישן וסגור, אף כי חסוֹן ובעל הופעה מרשימה, נפתח שם לראשונה לחיי חברה. חבריו, ובהם האלאם, הם ששכנעו אותו להתמסר לכתיבת שירה. שם גם החל להתעניין בפוליטיקה ובמדע. בשיריו שלאורך השנים, כגון בשירי היצירה שלפנינו, התעניינות זו ניכרת. ספר שירים ראשון שלו ורק שלו, ושמו 'בעיקר לִירי', הופיע ב־1830, בהיותו כבן 21. הספר נתפס כסנטימנטלי מדי – וכך, בעצם, גם השירים שפרסם טניסון לאורך עשרים השנים הבאות, עד הופעת 'לזכר אה'ה'. הדבר היה לצנינים בעיני קובעי הטעם, אך בקרב ציבור הקוראים הרחב, שטעמו מיושן משל המבקרים, זכה המשורר הצעיר לפופולריות רבה.
אביו של טניסון נפטר ב־1831, לפני שהמשורר הספיק להשלים את לימודיו. אלפרד הצעיר קטע את לימודיו ושב הביתה, להיות לאחיעזר ואחיסמך לאמו ולאֶחיו. בקיץ ההוא בא אל ביתו חברו ארתור. בשהותו שם אף קשר ארתור את נפשו בנפשה של אמיליה טניסון, אחותו של אלפרד, והתארס עמה. לאחר פטירת האב, המשפחה הורשתה להישאר עוד שנים אחדות בבית שהקהילה הקצתה לכומר. במהלך תקופה זו, בקיץ 1833, אירע אסונו הגדול של טניסון: מותו הפתאומי של האלאם משבץ בהיותו בחופשה בווינה. באותה שנה גם התפרסם ספר שירה נוסף של טניסון, שספג ביקורות שליליות קשות. מאז, במשך עשר שנים, נמנע המשורר מפרסום שירה – כנראה בהשפעת כישלון הספר. על כתיבת שירה, לעומת זאת, שקד גם שקד. מות האלאם גרם לו דווקא להתעוררות הפיוטית הגדולה שפִּרייה הגדול הוא 'לזכר אה'ה'.
עיקר היצירה נכתב בשנות השלושים, ואלו הן השנים שחוויותיהן מתועדות בשירים. אירועים שאירעו בהן, כגון מעברהּ של המשפחה מהבית בלינקולנשייר אל מחוז אסקס, או חגי־מולד, מוצאים מקום בשירים. ביצירה 131 שירים, שבכל אחד מהם מספר משתנה של בתים מרובעי־שורות, וכן שיר מבוא ושיר סיום. סדר השירים חופף את סדרם בסיפור העלילה רק במידה חלקית, ועוד פחות מכך הוא תואם את סדר כתיבתם. בסדר ערוך זה ניכר מהלך כולל של עיבוד האבל, של ריפוי עצמי, של השלמה הדרגתית עם הפּרדה ומעבר מייאוש לתקווה לאיחוד נשמות, שאפילו מתגשמת בטראנס חלומי המתואר בשיר 95. המהלך ניכר גם במבחר החלקי של השירים שתרגמתי. ועם זה, יש סטיות לכאן ולכאן; בשיר 54, למשל, ניכרת נסיגה אל הייאוש.
בינתיים, עוד לפני פרסום היצירה הזאת, חלו התפתחויות בנתיב חייו של המשורר. ב־1840 עבר לגור לבדו בלונדון. ב־1842 פרסם שם שני כרכי שירה – הראשון כלל את ספריו הישנים, והשני חדש. בלטה בספר זה גרסה משופרת לקלאסיקה נודעת של טניסון, שירו 'הגבירה משאלוֹט'. ב־1847 פרסם ספר שירה סאטירי על מצב חינוך הנשים, 'הנסיכה: מחרוזת שירים'. טניסון היה בשנים ההן למשורר אהוד מאוד על הציבור הרחב, אך הביקורת הוסיפה לראות בו משורר סנטימנטלי. טעמהּ השתנה עם פרסום 'לזכר' ב־1850. קרנו של טניסון עלתה באחת, ומעתה הוכר כמשורר בכיר.
באותה שנה נפטר ויליאם ווֹרדסווֹרת, בעל התואר 'משורר החצר של בריטניה הגדולה ואירלנד' (או המשורר הלאומי; poet laureate באנגלית). סמואל רוג'רס הפופולרי בן ה־87 סירב להצעה לרשת את מקומו, והממונים על הבחירה, ששקלו בין היתר גם לפנות לאליזבת בארט בראונינג, הטילו לבסוף מינוי־לכל־החיים זה על טניסון. כך ניתן תוקף סמלי לחילופי הדורות בשירה האנגלית: וורדסוורת, מנסחהּ הבכיר של הרומנטיקה האנגלית, פינה את מקומו למשורר הוויקטוריאני המובהק טניסון, שעתיד היה להחזיק בתפקיד תקופת שיא – עד מותו כעבור 43 שנה. רק עם מינוי זה, בהיותו כבן 41, כשהפך באחת מאדם עני לבעל הכנסה גבוהה, הרשה טניסון לעצמו להתחתן. הכלה הייתה חברת ילדוּת שלו, אמילי סֶלְווּד, שהיה מאוהב בה זה 14 שנה. לבנם הבכור קראו האלאם. אחריו נולד ליונל.
מתוקף תפקידו הרשמי כתב טניסון שירים מוזמנים לרגל אירועים במשפחת המלוכה וביחסי החוץ של בריטניה. גם שירו הקלאסי 'הבריגדה הקלה' נולד על רקע זה. במקביל הרשה לעצמו לכתוב שירים פוליטיים לא רשמיים שביטאו את עמדותיו הפרטיות. המלכה ויקטוריה עצמה פגשה אותו כל השנים הללו רק פעמיים. ביומנה כתבה ש'לזכר' הרגיע אותה ונעם לה אחרי מות בעלה הנסיך אלברט. אך עיקר יצירתו בשנים הרבות ההן הייתה שירה שאינה קשורה לתפקידו. הוא הִרבה לחבר פואמות ארוכות, חלקן בנושאים מיתולוגיים והיסטוריים קלאסיים. 'אידיליות המלך', למשל, הוא עיבוד לאגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, המתאר גם באורח כללי יותר עלייה ונפילה של ציוויליזציה. 'מוד' היא דרמה שירית ארוכה, רומנטית וסוערת, על אהבה טרגית. כן חיבר מחזות שהצלחתם הייתה מועטה.
טניסון התגורר בשנים הרבות ההן בבתי כפר בדרום אנגליה, בין היתר באי ווייט. למרות תוארו הממלכתי, שאליו נוסף טיפוס בסולם תוארי האצולה עד דרגת לורד, נתפס כטיפוס צבעוני, מין בוהמיין כפרי, בשל הופעתו החיצונית – איש גבה קומה ומזוקן החובש דרך קבע כובע רחב שוליים ולובש גלימה, הקורא את שירתו בקול עב ועז. הוא אף היה מראשוני המצולמים בעולם. הצלמת החלוצה ג'וליה קמרון כינתה אותו 'הזקן היפה ביותר בעולם'. הוא הלך לעולמו ב־6 באוקטובר 1892.
*
עם חילופי הטעם הספרותי ועליית המודרניזם ירד מעמדו של טניסון. בעיני רבים נתפס שוב כסנטימנטלי, ונוסף על כך כוויקטוריאני בהשתייכותו הדורית ובסגנונו ורומנטיקן משהו בגודש הרגשי – אכן, בעל אמתחת מתפקעת מעוונות. היחס כלפיו נקבע במידה לא מעטה על פי היחס ל'לזכר', יצירתו הארוכה והנודעת, ולרוח העגמומית משהו המנשבת מחלקים בה. המשורר ו'ה אודן אמר שטניסון היה 'המטופש' מכל המשוררים האנגלים, וציין כי 'על מלנכוליה הוא ידע כמעט הכול; וחוץ מזה כמעט לא כלום'. ואילו ת'ס אליוט מצא בהיבט זה טעם לשבח. הוא תיאר את טניסון כ'עצוב מכל המשוררים האנגלים', ואמר ששליטתו המופלגת במקצב ובשפה היא רק פני השטח של 'עומקי תהום היגון' של שירתו. על 'לזכר' כתב אליוט שהיא יצירה מצוינת 'לא בגלל איכות האמונה שבּהּ אלא בגלל איכות הספק שבּהּ'.
לגבי איכות שליטתו של טניסון במקצב ובמצלול, על כל פנים, לא הסתמן ספק. טניסון נחשב אחד מבעלי האוזן הרגישה ביותר בשירה האנגלית לדורותיה. הוא הגיע לידי כך בעמל רב, ובליטוש חוזר ונשנה של שיריו – והיה לאמן הפרוזודיה השירית, למוזיקאי־במילים. לעניין זה יש מקום חשוב בשיקולים שיצרו את נוסח התרגום שלפניכם. נאמנותו של תרגום זה נתונה למצלול ולניגון וליופי לא פחות מכפי שהיא נתונה לרעיון, לתובנה, לנימה, לאווירה ולהתנסחות, ולא פחות, אלא מעט יותר, מכפי שהיא נתונה למבחר המסוים של המילים שבמקור. מדוע? כי כך עבד טניסון.
שאיפתי, בבואי לתרגם שיר לועזי לעברית, היא לחבר, במידת האפשר ובמרב היושר, את השיר העברי שהמשורר הלועז היה כותב אילו עמדו לרשותו חומרי הגלם הלשוניים העבריים העומדים לרשותי ולרשות קוראיי. לשם כך, אני מנסה תחילה לשער ממה התחיל המשורר: לזהות אֵילו מבּין רכיביו של השיר (או מוטב: של הבית) הם כנראה אבני היסוד שלו – ואילו רכיבים הם הנדבכים שנבנו עליהן והטיח המדביק ביניהן. בדרך כלל, אלה האחרונים תלויים במצאי הקיים בשפת הכתיבה, בנסיבות המיוחדות לה; ובתרגום לשפה חדשה, נסיבות אלו מתחלפות בנסיבות אחרות.
מאבני היסוד הללו אבנה את הבית העברי; על הנדבכים המשלימים אשמור במידת האפשר, אך אם יש הכרח לוותר על משהו – עליהם אוותר. דוגמה פשוטה ופשטנית: שתי מילים בבית נחרזות; במקרים רבים אפשר לשער שאחת מהן היא מגרעינו הרעיוני של הבית, ואילו השנייה נבחרה מבּין אפשרויות שונות, והוצבה בסוף השורה דווקא, כדי להתאים לראשונה. בתרגום אנסה לשמור את שתי המילים החורזות, אך אם אי אפשר אקפיד לשמור על הראשונה, הגרעינית, יותר מכפי שאקפיד לשמור על השנייה בדיוקה.
אצל טניסון הדבר ברור: מי שיתרגם את שיריו מתוך ויתור על הניגון, או על החרוז, או על ההדהודים הצליליים, כמוהו כמי שיתרגם אותם מתוך סילוף תוכנם או מתוך עכירת המוהל והתמהיל הנדירים של הלכי הנפש המתבטאים בהם. זה וזה בַּדאים יהיו.
מכל ההכרעות שנקטתי, גורלית וקשה במיוחד, ועקבית בעל כורחה, היא ההכרעה בזכות נאמנות מלאה למשקל ש'לזכר' נכתב בו במקור. כידוע, כדי לבטא אינפורמציה נתונה באנגלית ובעברית, האנגלית זקוקה ליותר מילים מהעברית, וליותר אותיות – אך לפחות הברות. המתרגם שיר אנגלי לעברית במשקלו המדויק, ועל כן גם באותו מספר של הברות, חייב אפוא להחסיר מן האינפורמציה. פתרונות שכיחים לכך הם תרגום במשקל דומה, אך כזה המאפשר הברות רבות יותר; בפרט, באמצעות תוספת רגליים משקליות בכל שורה.
האילוץ שנבע מן ההכרעה לשמור על משקלם המקורי של השירים, בלי תוספת הברות, ולנסות לכלול במיטת סדום זו את מרב רכיביו של התוכן, היה הקושי הגדול ביותר במלאכת התרגום: גדול גם מזה שגרמה הכרעתי לקיים בתרגום חריזה עשירה. להערכתי אילוץ זה הכפיל את הזמן שהקדשתי לתרגום. הרשיתי לעצמי חריגה אחת, הנראית לי מתחייבת מאופייה והרגליה של העברית, ועל כן כזו שגם טניסון העברי המדומיין שלי היה נוקט: במקצת השירים בנוסח העברי, אחדים מהחרוזים 'נשיים', כלומר מלעיליים, ובשורות אלו יש הברה אחת יותר מבאחרות.
כי אכן, מתכּוּנתם המשקלית המדויקת של הבתים ב'לזכר' היא אבן מאבני היסוד שלהם. כל בתי היצירה, מאות רבות, כתובים בה. ארבע שורות חרוזות חריזה חובקת, ובכל שורה ארבעה יאמבים (כלומר ארבעה זוגות הברות, השנייה בכל זוג מוטעמת). זו מתכּוֹנת בעלת כוח היפנוטי, ממכר. היא מסגלת ליצירה ארשת של איפוק ותחושה של מעגליוּת. גלגל חוזר בעולם.
המתכונת הזאת כה מזוהה עם היצירה המסוימת הזאת, שבמינוח של הספרות האנגלית היא קרויה על שמה: In Memoriam Stanza, בֵּית 'לזכר'. כשדיבר המשורר בשיר 5 על 'קִצְבָּהּ הַמַּר וְהַמַּרְדִּים וְהַמֵּכָנִי' של השפה, לכך כנראה כיוון. 'אַךְ יֵשׁ תּוֹעֶלֶת בַּשָּׂפָה / לְלֵב וּמֹחַ מְרוּדִים: / קִצְבָּהּ הַמַּר וְהַמַּרְדִּים / וְהַמֵּכָנִי הוּא תְּרוּפָה'. כך, בקוקטייל דייקני ורב־רכיבים של רגשות המזוג בגביעי ניגון אחידים, מרפאת היצירה את הנפש השבורה של כותבהּ ואת הנפשות־האחיות של קוראיה.
*
ארבעים וארבעה שירים בנוסח עברי מוגשים לכם כאן; שליש משירי היצירה. אחדים מתרגומים אלה נדפסו לראשונה, בגרסאות מוקדמות, בכמה אכסניות: במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בעריכתו הספרותית של אלחנן ניר; בכתב העת 'הו!' בעריכת דורי מנור; בכתב העת המקוּון 'בכיוון הרוח' בעריכת ראובן שבת; וב'נפלאתה: אנתולוגיה של שירה להט'בית' בעריכת רונן סוניס ודורי מנור. אלה האחרונים הקפידו לציין במבוא לספרם כי שיריו אלה של טניסון הם מבּין 'שירי האהבה הרוחנית ושירי הידידות' שהם כללו באנתולוגיה לצד השירים ההומוארוטיים באמת. רונן סוניס הוא גם אשר דרבן אותי להגדיל את המבחר הקטן של שירי 'לזכר' שתרגמתי תחילה. הוא אף סייע בליטושם של אחדים מהשירים הבאים בתור. לדרבון חשוב זכיתי גם ממורי פרופ' עמינדב דיקמן. על עריכת המבחר כולו שקד דוד (ניאו) בוחבוט. הוא האיר לי חוליות חלשות והעלני על נתיב חיזוקן. ניאו זיכה תרגום זה בכבוד לחנוך את סדרת 'רף' שבעריכתו. המו'ל יואב איתמר נטל את הסיכון עוד בטרם החליטו מפעל הפיס והמפעל לתרגומי מופת לממן הוצאת ספר זה במענקים נדיבים, והמו'ל משה מנשהוף חבר אליו ודאג במסירות להפקתו של הספר. יצחק רפפורט הצילני משגגות דקדוק שיצאו תחת ידי. קרן תקווה, מקום העבודה שלי, אפשרה לי להקדיש כמה ימי עבודה להתקדמות חשובה בתרגום. אשתי אמירה השפיעה על המלאכה מאהבתה ומידיעותיה בשפת אמה שהיא שפתו של טניסון. תודה לכם.
צור ארליך
אין עדיין תגובות