ג׳קי אסולין נולד במרוקו, עלה ארצה והושלך אל המעברה לילדות של מחסור, בושה והיעדר חום ואהבה. בגיל צעיר, כשהוא מנסה […]
ילדות
אפתח במעט רקע עליי ועל משפחתי: אני ז׳קי אסולין, בן ליעקב ולאסתר. אנחנו שישה אחים ואחיות, בסדר הזה — מלכה, רמנוד, שמעון, אנט, אני (ז׳קי) ופרוספר (אשר). נולדתי במרוקו בכפר ארפוד בסהרה בשנת 1953, כך שהיום (2025), אני בן 72.
שני הוריי היו מבוגרים כשנולדתי, וביניהם הפרש גילאים היה גדול — אבא היה בן 60 ואימא — בת 40.
בשנת 1962 עלינו ארצה יחד — אבא ואימא, שמעון, אנט אני ופרוספר.
מלכה הבכורה נולדה זמן רב לפניי ועלתה לארץ לבדה עוד בשנת 1945, עם קרובי משפחה של ההורים. במרוקו לא הכרתי אותה וכלל לא ידעתי שיש לי אחות בישראל.
כשהייתה בגיל 16 הבריחו אותה לארץ, באותה תקופה עברו היהודים תקופה קשה מאוד במרוקו. מלכה התחתנה בתחנת הביניים בצרפת ועלתה לארץ עם בעלה ובני משפחתו. בצרפת נולד בנה הבכור, אורי ובישראל ילדה עוד חמישה בנים ובת בשם דליה.
יוסי, שלומי וקובי ז״ל ויורם הגיעו לארץ וגרים בבית שאן עד היום.
ובכן, עלינו ארצה ב־1962 ושלחו אותנו לחצור הגלילית. עלינו למשאית, כל הלילה נסענו ולא ידענו לאן. ירדנו עם ציוד מינימלי — כמה מיטות ברזל, שמיכות של הסוכנות ומזרנים.
קמנו בבוקר, וסביבנו רק ג׳ונגל של עשבים קוצניים בגובה מטר.
לא ידענו איפה אנחנו, וּודאי לא עם מי אנחנו יכולים לדבר ואת מי לשאול. בתוך יער כזה של קוצים, ילד יכול ללכת לאיבוד. למזלנו דודנו, אח של אימא שלי, שמע שהגענו ארצה, בירר איפה אנחנו, ובא עם בן דודה שלי ועוד חבר של המשפחה.
הם הוציאו אותנו משם והביאו אותנו אליהם הביתה. שם בעצם נודע לי כל הסיפור על מלכה, אחותי הגדולה. גרנו איתם בלוד כמה חודשים, עד שהם שכרו לנו דירה לידם. בכל הזמן הזה היינו ללא מסגרות לימודים, עד שהתקבלנו. אני היית בכיתה ג׳, אנט בכיתה ה׳ ופרוספר (אשר) בכיתה א׳. שמעון התחיל לעבוד ברשות שדות התעופה.
שנה לאחר מכן התקבלנו למעברה ועברנו לגור בה. כאן החלו בעצם חיינו הקבועים בישראל. היינו צריכים להסתדר בלי חברים, בלי קשרים, ידענו רק מעט עברית ממה שלמדנו בתלמוד תורה.
אני, ילד בן 9, מתחיל את לימודיו בפיגור. בכיתה ג׳ היה לי ידע של כיתה א׳, לא הבנתי את החומר הנלמד, כי מעולם לא למדתי את המקצועות האלה, וכך נוצר פער רציני בלימודים.
ההורים לא דיברו עברית כלל, ואני שימשתי כמתרגם הקבוע שלהם, אף שגם אני כאמור לא שלטתי היטב בשפה. וכך החלה הילדות שלי בשנות ה־60. היה מחסור, היה קושי. ההורים בקושי עבדו, רק ארבע שעות ביום. באותן שנים המחסור היה הקושי האמיתי. לא כמו היום, שיש מוצרים בשפע וגם אם אתה במצוקה כספית אתה יכול להשיג אי אלו פינוקים. אז, אם לא היה כסף לכדור למשחק, אז אין כדור. נקודה. היינו עורמים גרביים, עושים מהם כדור ועם זה היינו משחקים כדורגל. כל דבר היה בצמצום — מינימום אוכל, בגדים יד שנייה, ורק בחגים, אם התאפשר, קנו לנו בגד חדש. זה קשה — גם המחסור עצמו וגם הבושה בפני אחרים, ואתה נאלץ לגדול לתוך כל זה.
בינתיים שמעון התחתן ועבר עם אשתו לבית משלהם, אנט התחילה ללמוד קונדיטוריה בהרצליה. ואני ופרוספר נשארנו עם ההורים. אני סיימתי כיתה ח׳, אך אשר נשר מהלימודים.
אחרי מלחמת ששת הימים עברנו מהמעברה לשיכון — ההורים, אנט, אני ואשר. אבל קשיי הקיום שלנו נמשכו. ההורים כבר היו מבוגרים, המשיכו לדאוג למינימום ההכרחי — העיקר שיהיה משהו לאכול וללבוש, זה הכי חשוב.
אני רציתי להמשיך ללמוד בתיכון וסיימתי את כיתות ט׳ ו־י׳. אחר כך נרשמתי לפנימייה של חיל הים בעכו. אחי שמעון כבר היה כזכור נשוי וגר עם אשתו בבית משלו, והוא התנגד לכך שאעזוב את הבית לפנימייה, כי לאבא ואימא קשה יותר ויותר ולא יהיה מי שיתמוך בהם ביום־יום. גם אשר למעשה כבר נשר מהלימודים והפך לילד רחוב, ומשם הוא רק הלך והידרדר. כבר מילדות הוא העדיף להתעסק מבוקר עד ערב בסוסים ועגלות. זה היה העיסוק שלו בילדות. בזמן הזה, הובילו סחורות עם עגלות סוסים ופרדות.
את בר המצווה חגגנו עם להקה מרוקאית במעברה. הייתה שם חצר גדולה, ושם ערכו לנו את חגיגת בר המצווה. בשביל הצילום העמידו אותנו על מיטה, מכיוון שכולנו היינו ממש נמוכים למרות הפרש הגילים (שלוש שנים) ביני לבין אשר. זאת ילדות של פעם.
שלוש שנים אחר כך אנט הכירה את השכן שלנו, והם התחתנו, ומאז אני הייתי זה שצריך לדאוג להורים וגם לאחים הקטנים בכל מה שצריך. אנט גידלה שלושה ילדים, והיום היא סבתא רבתא ויש לה נכדים וגם נינים.
עכשיו ארחיב על אשר (פרוספר), אחי הקטן ממני. כאמור הוא נשר במהרה מהלימודים, ומשם הדרך לפשע הייתה קצרה. מגיל צעיר כבר היה בבית סוהר, ומי צריך לדאוג לו? רק אני. כך זה היה בתחילת הדרך, ועם הזמן זה רק הלך והחמיר.
היום, לאחר שהתבגרתי, אני מבין שבעצם ההורים לא היו אשמים במה שעברנו ובמה שקרה לנו, כי באותה תקופה זה מה שהיה — מינימום מכל דבר, והם עשו הכול כדי שיהיה אוכל ומשהו ללבוש — זה מה שיכלו לתת לנו באותה התקופה.
אין עדיין תגובות