בשבחי האופניים, סופרים רוכבים

"רשמיי כרוכב אופניים? הם צנועים למדי, שכן אינני אלא חובב עניו מאוד. הישגיי מסתכמים בחמישה עשר עד עשרים קילומטרים צנועים אחר הצהריים לשם חדוות התרגול והאוויר הצח. אבל אני באמת מצר על הנעורים ועל הזמן הפנוי שאין לי. אילו היו לי פנאי ועשרים שנה פחות, אני מאמין שהייתי הופך למעריץ נלהב לתשוקתי. לצאת להרפתקה, לעוף עם הרוח, לראות את האופק בורח כמו בחלום — הרי זה שיכרון חושים עדין ונפלא.
ואז, בשבילנו — משחירי הנייר, מוחות עמוסים במשפטים — אין דבר בריא יותר מאשר לשכוח את המקצוע; והאופניים — הם השכחה המוחלטת, הימלטות לתוך העיסוק המתמיד בשמירה על שיווי המשקל, עיסוק שהופך אף ללא־מודע. אני שב מחמישה עשר עד עשרים הקילומטרים שלי רענן לחלוטין, מוחי כמו נוקה, מוכן מחדש למחר. שמחה, היגיינה גופנית ומוסרית — מה עוד אפשר לבקש?" [אמיל זולה]

מקט: 4-644-1190

"רשמיי כרוכב אופניים? הם צנועים למדי, שכן אינני אלא חובב עניו מאוד. הישגיי מסתכמים בחמישה עשר עד עשרים קילומטרים צנועים […]

---

מארק טוויין | אילוף האופניים [1893]

 

בשנות השמונים המוקדמות של המאה ה־19 למד מארק טוויין לרכוב על אופניים בעלי גלגל קדמי גדול במיוחד, אופניים שהיו אופנתיים באותה תקופה. הוא תיאר חוויה זו, אבל לא טרח לפרסמה. המבנה של האופניים שעליהם למד לרכוב התיישן מאז, אבל ההומור והתיאור של ניסיון זה, לא נס לחו ואף פעם אינו מתיישן.

חככתי בדעתי את הנושא והגעתי למסקנה שאוכל להצליח במשימה. לפיכך יצאתי לחנויות ותחילה רכשתי מְכָל של משחה רפואית המטפלת בתקלות מכניות, בכיווצי שרירים, בשריטות, בפצעים, בזיהומים ובזוג אופניים. "המומחה" לנושא בא איתי הביתה כדי להדריך אותי. בחרנו להתאמן בחצר האחורית כדי להבטיח פרטיות, והתחלנו במלאכה.

זוג האופניים שרכשתי לא היה מיועד לבוגרים, אלא היה מעין "סייח" לצעירים בגובה 50 אינץ'. הדוושות הונמכו ל־48 אינץ' והייתה לו תכונה מעט קופצנית ולא צפויה כמו שיש לסייחים.

"המומחה" הסביר לי בקצרה את הסוגיות העיקריות בתורת הרכיבה, ואז התיישב על האופניים ורכב מעט כדי להראות לי עד כמה כל העניין קל. הוא הסביר כי הפעולה הכי קשה ללימוד היא הירידה מן האופניים בסוף הרכיבה ולכן נשאיר זאת לסוף. אבל בעניין זה הוא טעה. לשמחתו כי רבה הוא גילה כי כל שעליו לעשות הוא להעלות אותי על ה"מכונה" ואז לזוז הצידה כי אני מסוגל לרדת (ליפול) באופן עצמאי בזמן שיא, אף שהייתי חסר ניסיון לחלוטין. הוא היה בצד השני, התנשף ודחף את ה"מכונה" ואז כולנו נפלנו והתרסקנו, הוא למטה, אני מעליו וה"מכונה" מעל שנינו.

בדקנו את ה"מכונה" ולא מצאנו שום פציעה או שריטה. קשה היה להאמין, אך "המומחה" הסביר לי כי זאת האמת וכל הבדיקות שערכנו אישרו זאת. לא נותר היה לי אלא להיווכח עד כמה גבוהה איכות הייצור. מרחנו מעט מן המשחה המיוחדת והמשכנו בתרגול. הפעם "המומחה" עמד בצד השני כדי לדחוף, אבל אני בחרתי לרדת באותו צד ולכן התוצאה הייתה דומה לקודמתה.

ה"מכונה" לא נפגעה כלל. מרחנו על עצמנו עוד קצת משחה וחידשנו את השיעור. בפעם הזאת המומחה תפס עמדה מוגנת וניצב מאחורי "המכונה", אך בדרך לא דרך שוב נחתנו עליו.

הוא היה מלא הערכה ומופתע, וטען שאין זה נורמלי. היא, ה"מכונה", הייתה תקינה לחלוטין. לא הייתה עליה אפילו שריטה. אני הבעתי את התפעלותי כששימַּנו אותה מחדש, אבל הוא אמר לי שכאשר אלמד להכיר את סבך השפיצים[2] אגיע גם אני למסקנה שרק מטען חומר נפץ יכול לפגוע בהם. לאחר מכן הוא צלע אל עמדתו והחילונו פעם נוספת. בפעם זו "המומחה" תפס עמדה מעט מרוחקת והשיג מישהו אחר שידחף מאחור. הצלחנו להתקדם במהירות נאה ולפתע נתקלנו בלבנה. אני עפתי אל מעבר לכידון[3] של ה"מכונה", נחַתי עם פרצופי על גבו של "המומחה" וצפיתי במכונה המתעופפת ביני ובין השמש. ה"מכונה" נחתה עלינו ולמעשה בלמנו את נפילתה, וטוב שכך כי לא נגרם לה שום נזק.

אחרי חמישה ימי התאוששות נשאו אותי לבית החולים ושם מצאתי את "המומחה" הולך ומחלים. כעבור כמה ימים הרגשתי עצמי לגמרי מחוזק. אני מייחס זאת לתבונתי הרבה לנחות תמיד על משהו רך. היו שהמליצו על כרי נוצות, אבל אני סבור שלנחות על "המומחה" זה עדיף.

בסופו של דבר "המומחה" השתחרר מבית החולים והגיע אליי בלוויית ארבעה עוזרים. זה היה רעיון טוב. הארבעה החזיקו את הגלגלים זקופים כלפי מעלה בעת שאני טיפסתי אל האוכף. לאחר מכן הם הסתדרו בשורה וצעדו משני צידיי, באותה עת "המומחה" דחף מאחור וכולם עזרו בעת הירידה מן האוכף.

האופניים סבלו מנדנודים קשים למדי. כדי לשמור על מצבי ועל ייצובן נאלצתי לבצע פעולות רבות וכל פעולה הייתה בניגוד לטבע. בניגוד לטבע שלי, אבל לא בניגוד לחוקי הטבע. כלומר כל דבר שהיה צריך לבצע חייב אותי לפי טבעי, מנהגי וחינוכי לפעול בדרך מסוימת בשעה שחוקי טבע שלא ניתנים לערעור דרשו שהפעולות תתבצענה בדרך אחרת. למדתי להבין מכך עד כמה באופן קיצוני וגרוטסקי החינוך של גופי ואיבריי השונים היה מוטעה. חינוך גופי היה שרוי עמוק בבורות, חלקי גופי לא ידעו דבר שיכול היה להועיל להם. למשל אם מצאתי את עצמי נופל ימינה, מייד סובבתי את הכידון בחוזקה לכיוון ההפוך. הייתה זו תנועה טבעית עבורי, אך בעצם הפרתי את אחד מחוקי הטבע וכך המשכתי בנפילה. הכללים וחוק הטבע חייבו בדיוק את ההפך, כלומר בזמן נפילה צריך לסובב את הגלגל הגדול לכיוון הנפילה. קשה להאמין לכך כאשר הדברים נאמרים ומוסברים. לא רק קשה להאמין בכול, אלא שזה בלתי אפשרי, זה מנוגד לכל נטיותיך ואפילו כאשר אתה מאמין בזה קשה מאוד לבצע זאת. אפילו כאשר מאמינים בזה ודברים מוכחים לך באמצעות הוכחות משכנעות אין זה עוזר. אינך מסוגל לבצע זאת בדרך השונה מן הראשונה, אינך מסוגל לשכנע את עצמך או להכריח את עצמך לשנות דרכך. במצב זה ההיגיון צריך להקדים ולהיכנס לפעולה. עליו ללמד אותך ואת איבריך לשכוח את החינוך הישן ולאמץ את הדרכים החדשות.

הצעדים המעידים על התקדמות מסומנים באופן ברור. בסופו של כל שיעור אתה רוכש ממנו משהו, והוא גם מודע לאותו משהו שרכשת ואשר יישאר איתך. אין זה דומה ללימוד גרמנית, תהליך שבו אתה מתקדם בצעדים הססניים במעין נתיב לא לגמרי בטוח שלושים שנה — ובסופו של דבר אחרי שקלטת את העניין, או כאשר אתה חושב שקלטת את העניין, מפילים עליך איזו קונסטרוקציה דקדוקית חדשה. לא כך הם פני הדברים כאן, ואני יכול להעיד עתה באופן נחרץ לחלוטין שהבעיה הגדולה בשפה הגרמנית היא שאין מצב שאתה יכול ליפול ממנה ולהכאיב לעצמך. אפשרות זו מכריחה אותך להתמקד לחלוטין בעניין עצמו. אני גם רואה מתוך מה שלמדתי על אודות רכיבה על אופניים כי הדרך הנכונה והבטוחה ללמוד גרמנית היא בשיטת רכיבת האופניים, כלומר להשתלט על קושי יחיד בכל פעם, ללמוד אותו, לא להרפות או להירתע מן הקושי הבא, להתגבר עליו ולא לנטוש אותו חצי גמור.

ברכיבה על אופניים כאשר אתה מגיע לשלב שבו אתה מצליח פחות או יותר לאזן את הכלי, להפעיל את הדוושות ולנווט אותו, מגיעה המשימה הבאה, איך לטפס ולהתיישב על הכלי. עושים את זה כך: אתה מקפץ מעט מאחור לצד הכלי על רגלך הימנית כאשר רגלך השנייה מונחת על כַּן הטיפוס ואתה מחזיק בכידון בשתי ידיך. בהינתן האות אתה מתרומם על כן הטיפוס, מיישר את הרגל השמאלית ומניף באופן כללי את הרגל הימנית באוויר, משעין את בטנך על הצד האחורי של המושב ואז אתה נופל מן הכלי, ייתכן לצד אחד או לצד השני. בכל מקרה אתה נופל. אתה קם ומנסה פעם נוספת ועוד כמה פעמים.

בשלב זה כבר למדת איך לשמור על שיווי משקל וגם איך לנהוג בכידון בלי לשלוף אותו ממקום קיבועו. כידון הוא שֵם מתאים יותר ממוט נהיגה. אז אתה מנווט את ה"מכונה" בריצה קדימה בצורה ישרה זמן מה, ואז אחרי מאמץ מתמשך אתה מתרומם קדימה מן המושב, מניף את רגלך הימנית ואחריה את גופך על האוכף, מנסה לתפוס אוויר ונע מצד לצד במאמץ ושוב נופל.

עתה כבר לא אכפת לך מן הנפילות, אתה מתרגל לקפץ בביטחון יחסי על רגל אחת או על רגל שנייה. אחרי עוד שישה ניסיונות ושש נפילות אתה מושלם. אתה נוחת על האוכף בצורה נוחה בפעם השביעית ונשאר עליו — כלומר כל עוד אתה מסתפק בכך שרגליך ישתרכו לצידך ולמשך זמן מה אינך נוגע בדוושות. אבל אם אתה נשען על הדוושות מייד, אתה שוב נופל. עד מהרה אתה לומד לחכות קמעה עד אשר אתה מייצב את שיווי המשקל. במצב זה אפשר לומר שאמנות העלייה על ה"מכונה" נרכשה והיא מלאה, ומעט תרגול יהפוך את התהליך כולו לפשוט וקל עבורך. למרות זאת עדיף שהצופים מן הצד ישמרו על מרחק סביר בצד, זאת מתוך הנחה שאין לך דבר נגדם.

עתה מגיע שלב הירידה מרצון מה"מכונה". את הירידה האחרת כבר למדת בהתחלה. זה שלב שקל מאוד להסביר לך איך לרדת בצורה רצונית. המילים קצרות, הדרישות הן פשוטות ולכאורה אינן מסובכות. תוריד את רגלך השמאלית מן הדוושה וכאשר הרגל כמעט מתוחה סובב את הגלגל שמאלה ורד מה"מכונה" כאילו אתה יורד מסוס. זה בהחלט נשמע קל מאוד, אך איננו כך. ככל שתנסה, הירידה איננה דומה כלל לירידה מסוס, זה מהלך שדומה יותר לנפילה מבית העולה באש ובכל פעם אתה הופך למושא של צחוק ולעג.

שמונה ימים היה לי שיעור יומי של שעה וחצי. בסוף לימוד של שתים עשרה שעות עבודה סיימתי את ההשתלמות והוכרזתי כשיר לנווט את האופניים שלי באופן עצמאי ללא כל עזרה חיצונית. הישג מהיר כל כך נראה בלתי ייאמן. נדרש הרבה יותר זמן ללמוד לרכוב על סוס בשטח פתוח.

הנכון הוא שאפשר לומר כי הייתי יכול ללמוד ללא מורה, אבל עבורי, לאור השלומיאליות הטבועה בי, זה היה להסתכן סיכון גדול מדי. מי שלומד באופן עצמאי אף פעם לא יודע דברים על בוריים. הוא בעצם אולי יודע עשירית ממה שיכול היה לדעת אם היה לומד בעזרת מורים. חוץ מזה מי שלומד באופן עצמאי נוטה להתפאר ובכך מטעה אנשים אחרים ללכת בדרכיו. יש כאלה החושבים שאותן טעויות בחיים נובעות מחוסר מזל ולכן ניסיון החיים יכול לעזור לנו בהמשך הדרך. אני טרם גיליתי איך באמת הן יכולות להועיל לנו כי אף פעם לא ראיתי בדיוק את אותה טעות חוזרת על עצמה. המצבים תמיד משתנים ובכך הם הופכים בכל פעם לניסיון ראשון וחדש. אם ניסיון אישי שווה דבר מה בתהליך החינוך, לא נראה לי שאפשר היה להכשיל את מתושלח הזקן. אם אותו מתושלח היה חוזר לכאן, נראה שאחד הדברים הראשונים שהיה עושה הוא לקשור את עצמו במוליך זרם חשמלי, וללפף עצמו בחוט חשמל עד שכולו היה קשור. הדבר הנכון אז לעשותו היה לשאול מישהו אם זה הדבר הטוב והנכון לעשותו, אך זה לא התאים לו. הוא היה פועל כמו אחד מבוגרי הלימוד העצמי הפועלים על סמך ניסיון. הוא היה רוצה לבדוק זאת בעצמו, ואז היה לומד שזה איננו הדבר המתאים לעשותו והיה סובל קשות מן הניסוי בחינוך עצמי. עדיף שישלים את חינוכו בצורה מלאה ושלמה עד אשר כאשר יופיע פעם נוספת לא יסבול קשות מכך שיתחיל להקפיץ פחית חומר נפץ כדי לדעת מה יש בתוכה.

אבל סטינו כאן מן העיקר. עליך להשיג מורה כי זה חוסך זמן רב, דם וכמות גדולה של משחת הפלא.

לפני שעזב אותי סופית, המדריך שאל אותי על מצב כוחי הפיזי. הייתי במצב לעדכן אותו שהוא כלל אינו קיים. הוא ציין שמגרעת זו תקשה עליי בתחילה בטיפוס במעלה הדרך. אבל הוא גם אמר שעד מהרה האופניים יסירו מגרעת זו. הפער בין שריריו לשריריי היה בולט במיוחד. הוא רצה לבדוק את שלי ואז הצעתי לו לבדוק את שרירי זרועי שהיו הטובים שלי. כמעט גרמתי לו לגחך. הוא אמר: "שרירך שמנוני, רך, לא יציב ומעוגל. הוא נרתע מלחץ ונעלם מפני מגע אצבעות. בחשכה מישהו מסוגל לחשוב שמדובר בצדפה עטופת סמרטוט." ייתכן שתיאורו הקנה לי מבט מיוסר והוא הוסיף בקול משכנע, "או, זה לא נורא, אתה לא צריך להיות מודאג. בתוך זמן קצר לא תוכל להבדיל בינו ובין כליה מאובנת. תמשיך להתאמן ותהיה בסדר."

הוא עזב אותי ואני התחלתי לתור אחרי הרפתקאות באופן עצמאי. האמת היא שהמילה לתור איננה מדויקת. זה רק ביטוי כי הן בעצם מגיעות אליך מעצמן.

בחרתי לעצמי איזו שבת שקטה ברחוב אחורי רגוע שרוחבו היה בערך תשעה מטרים בין שפת המדרכות. ידעתי שהרוחב לא מספיק, אבל בכל זאת חשבתי שאם אשגיח, אתרכז ולא אבזבז מרחקים לריק, אצליח לעבור אותו.

מובן שהיו לי בעיות בעלייה על ה"מכונה" באופן עצמאי וללא עידוד מן הצד. ללא מדריך אוהד שיאמר, "טוב! אתה פועל כהלכה, שוב טוב, אל תמהר, זהו זה, עכשיו אתה בסדר, תזדקף ותתקדם." במקום זה הייתה לי תמיכה אחרת מצידו של איזה נער שישב לו על מעקה הגדר וליקק גוש סוכר של מייפל.

הנער היה מאוד בתוך העניין והיו לו הערות רבות. בפעם הראשונה שנכשלתי ונפלתי הוא אמר שאם הוא היה במקומי, הוא היה עוטה על עצמו מעטה של כרים, כך היה עושה. בפעם הבאה שנפלתי הוא המליץ לי ללכת ללמוד תחילה לרכוב על אופני תלת־גלגל. בפעם השלישית שהתמוטטתי הוא הביע דעתו שלפיה איננו מאמין שאני יכול להישאר על עגלת סוס בלי ליפול. אבל בפעם הבאה הצלחתי והתקדמתי בצורה לא יציבה, מתנדנדת ולא בטוחה תוך כדי ניצול כל רוחבו של הכביש. הקצב האיטי והסגנון המתנדנד מילאו את הנער בלעג והוא זימר, "וואו, באיזו מהירות הוא מתקדם!" לאחר מכן הוא ירד מן המעקה, התקדם לאיטו לאורך המדרכה, הביט בהתקדמותי ולעיתים פלט הערות. לאחר מכן התייצב מאחוריי והלך בעקבות התקדמותי. ילדה קטנה שנשאה על ראשה פיילה של כביסה עברה על פנינו וגיחכה. נראה היה שהיא רצתה להעיר משהו, אבל הנער הזהיר אותה בכעס, "עזבי אותו, הוא בדרך ללוויה."

כבר שנים רבות אני מכיר את הרחוב הזה וחשבתי שהוא אופקי לחלוטין, אבל הוא לא היה כזה. להפתעתי האופניים לימדו אותי אחרת. אופניים בידיו של טירון הן ערניות ובעלות יכולת הבחנה בפרטים עדינים ומשתנים בתחום זה. הן מבחינות בעלייה פצפונת שעיניך אינן מסוגלות לראות אותה, הן מבחינות בשיפוע זעיר שגורם למים לזרום בכיוונו. התאמצתי במעלה קל, אך לא הבחנתי בו כלל. הוא גרם לי לנשום ולנשוף ולהזיע ולהתאמץ! לאחר זמן קצר, למרות מאמציי, המכונה כמעט נעצרה כליל. בזמנים כאלו הנער היה אומר, "זהו זה! תנוח קצת, שום דבר אינו בוער, הם לא יכולים לקיים את הלוויה בלעדיך."

אבנים הפריעו לי מאוד. אפילו אבנים קטנות ביותר גרמו לי לפאניקה כאשר נתקלתי בהן. הצלחתי להיתקל בכל סוג של אבן אשר נקרתה בדרכי, לא חשוב עד כמה הייתה קטנה, וכמה שניסיתי לפספס אותה, ומובן שבאופן טבעי בהתחלה עשיתי כל מאמץ להימנע ממנה, זו תכונה שמשום מה הונחלה לכולנו, אבל לא הצלחתי.

כאשר סוף סוף הייתי לקראת סיום הקורס נאלצתי להתמודד עם זה. אבל אין זה דבר נעים להתמודד עם זה לבד בפעם הראשונה. האחריות היא כולה שלך וקרוב לוודאי שלא תצליח לעמוד בה. הביטחון העצמי שלך הולך ונשאב מגופך, אתה מתמלא בשורה ארוכה של היסוסים וספקות. כל חלקי גופך מתכווצים ואתה מתחיל בעיקול קל מאוד, אבל עצביך הרופפים מלאים במעין חששות הדומים לזרמים חשמליים עד כדי כך שהעיקול העדין והקל נהפך פתאום במהרה לזיגזג מסוכן — והסוס המכוסה בציפוי של ניקל משתלט על הרסן ומתקדם לשפת המדרכה, ואינו נענה לשום תפילה או מאמץ מצידך לשנות את דעתו. ליבך נעצר, נשימתך נעתקת, רגליך מפסיקות לדווש ואתה ממשיך ישר כאשר סנטימטרים ספורים נשארים בינך ובין שפת המדרכה. כאן מגיע רגע של אמת, ההזדמנות האחרונה להציל את עצמך, ומובן שבשנייה זו כל ההנחיות פורחות מראשך ואתה מסובב בחוזקה את הגלגל לכיוון הפוך משפת המדרכה במקום לכיוון שלה. אז אתה מוצא עצמך שרוע על משטח הבטון שאיננו ידידותי כלל. זה היה הגורל שלי, גררתי את עצמי מתחת לאופניים החסינות מכל פגע ששכבו עליי והתיישבתי על שפת המדרכה כדי לבחון את מצבי.

התחלתי בדרכי חזרה. עתה הבחנתי בעגלת חקלאי עמוסה בכרובים נעה לאיטה לכיוון שלי. אם הייתי זקוק למשהו כדי לשפר את נהיגתי המעורערת בלאו הכי, זה בדיוק היה הדבר. החקלאי עם העגלה מילא את אמצע הדרך והשאיר רווח של כשלושה מטרים מכל צד. לא יכולתי לצעוק אליו מאחר שרוכבים מתחילים אינם מסוגלים לצעוק. אם הם מנסים לפתוח את הפה, הם אבודים כי עליהם להפנות את כל תשומת הלב למעשה הרכיבה עצמו. אבל בחירום זוועתי זה הצילני הנער ולראשונה הייתי אסיר תודה. הוא השקיף בקפידה על היוזמות, ועל הסטיות הפתאומיות של האופניים שלי, וצעק לכיוון החקלאי בהתאם:

"זוז שמאלה, פנה שמאלה או שהחמור הזה ידרוס אותך!" האיש החל לפעול בהתאם. "לא, לימין, לימין! תעצור! זה לא ילך כך! שמאלה! לימין! לשמאל לימין! שמאל! תישאר היכן שאתה, אחרת הלך עליך!"

ברגע זה בדיוק נאחזתי בגוף המכונה ונפלנו בערמה. "לעזאזל! לא יכולת לראות שאני נע לכיוונך?"

"כן. ראיתי שאתה מגיע, אבל לא יכולתי לראות מאיזה כיוון אתה מגיע. אף אחד לא היה יכול לראות, נכון? אתה אפילו לא יכולת לדעת, נכון? אז מה יכולתי לעשות?"

היה משהו בדבריו ולכן הייתה לי את גדלות הרוח לומר ששנינו היינו אשמים במידה שווה.

בתוך חמישה ימים התקדמתי כה רבות עד שהנער לא היה יכול להתמיד בקצב שלי. הוא נאלץ לשוב למקום מושבו על המעקה ולהסתפק בצפייה מרחוק בנפילותיי.

הייתה שורה של אבני דריכה בקצה הרחוב. המרחק בין האבנים היה כתשעים ס"מ. אפילו כאשר הצלחתי לרכוב באופן סביר למדי פחדתי פחד רב מאבנים אלו שתמיד פגעתי בהן. הן גרמו לנפילות החמורות ביותר שלי ברחוב זה, מלבד אלו שנגרמו על ידי כלבים. ראיתי באיזה מקום שנאמר כי לא קיים בעל יכולת זריז מספיק המסוגל לדרוס כלב וכי הכלב תמיד ידע להתחמק ממנו. ייתכן מאוד שזה נכון, אבל נראה לי שהסיבה שאדם רגיל אינו יכול לדרוס כלב היא כי הוא מנסה להימנע מכך. אני לא ניסיתי אף פעם לדרוס כלב, אבל בכל זאת דרסתי כל כלב שנקרה בדרכי. אני סבור שיש הבדל עצום אם אתה מנסה לדרוס כלב ואז הוא יודע לחשב דרכו, אבל כאשר אתה מתאמץ לפספס אותו הוא אינו יודע איך לחשב את מסלולו, והוא עלול בכל פעם לקפוץ בכיוון הלא נכון. מן הניסיון שלי זה תמיד קרה. אפילו אם לא הצלחתי להתנגש בעגלה, כן הצלחתי לפגוע בכלב שהגיע לצפות באימונים שלי. כולם אהבו לצפות באימוניי, כולם הגיעו כי בעצם בשכונה שלנו כמעט ולא היה שום בידור לכלבים. לקח זמן ללמוד איך לפספס כלב, אך בסוף אפילו את זה למדתי.

עכשיו אני מסוגל לרכוב באופן מיטבי ויום אחד עוד אתפוס את הנער ואדרוס אותו אם לא ישפר את דרכיו.

אז רכשו לעצמכם אופניים, ואם תישארו בחיים, לא תצטערו על כך.

תרגם מאנגלית: דב שילוח

[מארק טוויין נולד ב־1835 ומת ב־1910]