אמנת הנשים הוא ספר אנושי, חכם ונוגע ללב, הפורש את סיפורה של אמל, אישה דרוזית מהרי השוף בלבנון, אשר באומץ […]
1
הקיר
בעוד שרידי החורף עדיין נאחזים בכפרים ההרריים, התגנב אביב חדש לערים, ואני עשיתי כמותו בדרכי. האוטובוס הגיע לתחנה הקטנה שליד בית העירייה של עאלֵי בסביבות תשע בבוקר. כשירדתי ממנו הייתי נרגשת מאוד. לרגע חשבתי שהשארתי את תיקיית המסמכים שלי על המושב הסמוך, בשעה שלמעשה החזקתי אותה בידי. נשמתי עמוק והלכתי אל תחנת המוניות.
בצומת היו הרבה התרחשויות. תושבים מכפרי הסביבה חיפשו את לשכת משרד הפנים כדי לקחת מסמכים וניירות שהונפקו להם. שררה פעילות ערה. מוכרים של כריכי גבינה ופיתה דרוזית הציעו את מרכולתם, ופה ושם נראו שוטרים חמושים בכבדות, עם עיניים עייפות וגב שפוף. קצת הלאה מאחור חנו אי־אלו מיניבוסים ומוניות. רציתי לתפוס מונית, כי למטרה שלי היה נחוץ נהג שייקח רק אותי. בצעד מהיר עברתי על פני המכוניות וניסיתי למצוא את הרכב הנכון ואת הנהג הנכון. "טקסי, טקסי!" קראו אליי הנהגים, כאילו הם מתוכנתים לצעוק אל כל מי שעובר. חלקם היו שייח'ים דרוזים עם שפם ארוך, ברדסים לבנים ומכנסיים שחורים רחבים. משהו גרם לי להתרחק מהם.
בקצה הכיכר הבחנתי במרצדס לבנה ישנה. נהגהּ, גבר כבן שישים, ישב לרוחב המושב שלו כשדלת המכונית פעורה. קולה של הזמרת פיירוז עלה ממַקלט הרדיו של המכונית והוא עישן. זה מצא חן בעיניי, והייתה לי הרגשה שאני צריכה לנסוע עם אדם נינוח כזה כדי להתגבר על המתח הפרטי שלי.
"בוקר טוב! אני אשמח לנסוע לאוניברסיטה האמריקנית של ביירות."
"לאל־חמרה?" שאל.
היה עליי לחשוב במהירות על תשובה חכמה, כדי לא להביך את עצמי בהודאה שאני לא יודעת היכן נמצאת האוניברסיטה האמריקנית. העמדתי פנים אפוא שאינני שומעת אותו בגלל הרעש מהרחוב.
"תוריד אותי בכניסה הראשית לאוניברסיטה האמריקנית," השבתי.
"הנסיעה תעלה לך שלושים אלף לירות. למה שלא תיסעי באוטובוס? הוא יוצא בעוד עשר דקות."
"לא, יש כסף, אל דאגה."
עוד לפני שסיימתי את המשפט, פתחתי את הדלת האחורית כדי להימנע מדיון נוסף. הייתי מפוחדת וחסרת ביטחון, אבל הייתי נחרצת, וזה תבע ממני מאמץ: מאמץ שלמעשה יהיה נחוץ למימוש התוכנית שלי.
במילים "באלוהים מבטחנו," סובב הנהג את המפתח. המנוע הישן ניצת וריח אדי הפליטה עלה באפי. סחרחורת קלה תקפה אותי והשענתי את ראשי על השמשה.
חלפנו על פני השוק המרכזי בעיירה ההררית עאלֵי. כשהסתכלתי מהחלון, הרגשתי כאילו העיר חולפת לפניי על גבי מסך. הכרתי אותה היטב. ההיכרות הזאת עם מקום שכמעט לא השתנה במהלך חיי עוררה בי תחושה שהעיר הזאת מתה. רק מתים לא משתנים.
כשהגענו לכיכר בקצה השוק והמכונית פנתה לכיוון החוף, הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת והסחרחורת מתגברת. עיקולים על גבי עיקולים שתאמו את אי־השקט של מחשבותיי ופחדיי: הו אלוהים, איך יכולתי להעז? אני אעשה צחוק מעצמי! איך הגעתי לזה שאחלום על לימודים באוניברסיטה האמריקנית? ואז שינה הקול הפנימי שלי את הטון והחל להרגיע אותי: את רק אישה צעירה שיש לה חלום. אף אחד לא יודע על הפחדים שלך. אף אחד לא יודע שאת לא בטוחה שמה שאת עושה הוא נכון ושזוהי הנסיעה הראשונה שלך לביירות בלי בעלך.
נהג המונית קטע את מחשבותיי: "מאיפה את, אישה צעירה?" דבריו התערבבו ברחשי הרדיו, שבו שודרו בינתיים החדשות.
"אני מאיינסורה," השבתי בהיסוס.
"הא, באמת? זה כפר מבורך כי רוב התושבים הם שייח'ים. ומי אבא שלך?"
השאלות האלה היו כל־כך מלחיצות! לא ידעתי למה הן עוררו בי חשש גדול – חשש לפגוע במוניטין של אבי, חשש שישמיצו אותי, ואולי היו לחשש גם סיבות אחרות, שעדיין לא הכרתי.
הוא שׂם לב שהשתיקה שלי ארוכה מהצפוי. "סליחה שאני פולשני כל־כך. רק רציתי לקשקש אִתך בנסיעה הארוכה," אמר בהתנצלות.
"אבא שלי הוא השייח' עלי בּוּ נימר," השבתי, בתקווה לסיים את השיחה הבלתי נעימה.
"אתה מבין, אנחנו כולנו קרובי משפחה. כל הדרוזים הם שלשלת!"
לא פעם שמעתי את המשפט הזה כשדרוזים פוגשים זה את זה בפעם הראשונה. אבל זמן רב לא הבנתי מה זה אומר ומה זה מסמל.
מעולם לא היה לי פחד גדול מזה שעולה מתחושת נחיתות. הרגשתי שמה שחתרתי אליו גדול ממני ומן היכולות שלי. אבל משהו בתוכי התעקש ללכת בדרך הזאת. בעיניי, האוניברסיטה האמריקנית הייתה הרבה יותר ממוסד חינוכי. היא הייתה עולם, שאליו אתה יכול להיכנס רק אם אתה אינטליגנטי במיוחד, ודמיינתי שלכל מי שלמד שם יש לא רק יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן אלא גם יוקרה חברתית. לי לא היה שום דבר מכל אלה, רק החריצוּת שלי. אף־על־פי־כן, יצרתי קשר עם האוניברסיטה, השגתי את המסמכים הדרושים והחלטתי להגיש בקשה להתקבל ללימודים לתואר ראשון. במשך שנים מנע ממני בעלי ללמוד. לכן רציתי להגיש את מסמכי הבקשה בלי לספר לו על כך.
המונית המשיכה לנסוע לכיוון ביירות. כמות המכוניות והמשאיות בכבישים הלכה וגדלה, ועִמה גם מספרן של העיניים שהתבוננו בי מהאוטובוסים. כל הנוסעים נראו כאילו הם לועגים לי ולחלום שלי. הייתה לי הרגשה שאני עושה טעות גדולה. רציתי להביע את הטעות הזאת במילים, אבל לא מצאתי מילים מתאימות. חיפשתי אפוא את שורש ההרגשה. הזיכרונות שלי החזירו אותי חמש שנים אחורה, ליום שבו פגשתי לראשונה את בעלי לעתיד בפתח ביתנו. הוא היה זר, והוא החזיק בידו פסלון ברונזה עתיק, לוחם עם חרב שבורה.
"שייח' עלי בבית?" שאל בחיוך.
"כן, הוא בסדנת העבודה שלו, בוא בבקשה אחריי!"
היה עלינו לחצות את כל הבית כדי להגיע לסדנת העבודה של אבי, אף שהיה אפשר להגיע אליה גם היישר מהחצר האחורית, בלי לעבור דרך המסדרון, חדר האורחים והמטבח. כשאבי ראה אותנו, הוא קם ובירך אותו.
"ברוך הבא. ידידי אֶסמת אמר לי שתבוא, וביקש ממני לקבל את פניך. שב בבקשה!"
מאוחר יותר נודע לי כי שמו של האיש סאלם, ושלביקורו לא היה כל קשר לתיקון הפסל.
אני עדיין זוכרת היטב את היום ההוא, כי בדיוק חזרתי מבית הספר עם גיליון הציונים השנתי, שבו נכתב שסיימתי את כיתה י' בהצטיינות. מצב הרוח שלי היה טוב כל־כך, שאף־על־פי שלא אהבתי אורחים, באופן יוצא מן הכלל רציתי לעזור לאימא שלי.
כשנכנסתי לסדנה אבי והבחור היו שקועים בשיחה על חפצים עתיקים ועל מחיריהם. הצעתי לאורח כוס מיץ, ופניתי לאחור כדי להביא משקה גם לאבי. אז שמתי לב שמבטיו של האורח עוקבים אחריי ובוחנים את גופי, אבל את המשמעות של אותם מבטים הבנתי רק שבוע אחר־כך, כשאִמי שאלה אותי: "את זוכרת את הבחור שביקר אותנו בשבוע שעבר?"
"לא. איזה בחור?"
"הבחור שהגשת לו משקה."
"אה, כן, מה אִתו?"
"הוא לא מזמן הלך. הוא היה כאן עם אִמו, הם רצו להכיר אותך, הוא אמר שהוא מחפש כלה."
"כלה?" שאלתי המומה, "אבל אני הרי לא מכירה אותו בכלל. ואני רק בת חמש־עשרה. בן כמה הוא בכלל?"
"עשרים וחמש."
"מה אמרת להם?"
שמעתי את קולו של אבי מאחוריי: "סאלם בא מבית טוב, והמוניטין של המשפחה שלו משובח. אסמת אמר לי שהם מנכבדי הכפר שלהם, ושאבא של סאלם עושה הרבה מעשים טובים. הוא אמנם לא שייח', אבל הוא הקים בכפר חדר תפילה לשייח'ים."
"אבל אני לא מכירה אותו."
"את תכירי אותו," השיב אבי והוסיף: "הנישואין הם גזירת גורל ואין בהם שום כפייה. את יודעת טוב מאוד שאני עצמי אשמח שתמשיכי לגור אִתנו. אבל בואי ניתן לבחור לבוא שוב, כדי שתוכלו לשבת קצת ביחד. אחר־כך תוכלי למסור לו את החלטתך, אבל זה לא יהיה נכון לסרב לשיחה אִתו. זה יהיה לא מנומס!"
קיבלתי את עצתו של אבי רק בעל כורחי, וציפיתי שאִמי תאמר משהו לפני שיילך, אבל היא לא אמרה דבר.
יומיים אחרי הביקור השני של המחזר מצא אותי אבי עם ספר ביד תחת סוכת הגפן על הגג. שם ביליתי את רוב הזמן, בקריאה ובתצפית על הנוף שמול ביתנו, ההרים הגבוהים שהקיפו את הכפר שלנו מכל צדדיו. אותם הרים שמגינים על הסודות שלנו, מפרידים אותנו מעולם שבדמיוני בניתי והרסתי שוב ושוב. אני דווקא התיידדתי עם ההוד של ההרים הקרובים, שהראו לי עד כמה אנחנו חסרי משמעות ובני־חלוף.
"את אוהבת לקרוא ממש כמוני."
הרמתי מבטי אל אבי, שעמד מאחוריי בידיים שלובות מאחוריו. הוא לבש את מכנסי השייח' השחורים שלו, שתמיד לבש בלכתו אל מקום התפילה של הדרוזים, שבו נפגשים השייח'ים בכל יום חמישי לתפילות.
"אבל אני אף פעם לא רואה אותך קורא," השבתי.
"כשהייתי צעיר קניתי הרבה ספרים משומשים בשוק הפשפשים, וקראתי אותם בלילות תחת מנורת הנפט."
"ואיפה הספרים האלה?" שאלתי.
"סבתא שלך ודודתך סלימה זרקו אותם. כשהלכתי לשחות, מצאתי כמה מהם רטובים ומרוּחים בנהר. מאז לא חידשתי את הספרייה שלי."
"זה עצוב כשהמשפחה שלך לא יודעת מה חשוב לך," אמרתי בטון מדוכדך.
הוא עצר בעצמו וברר בקפידה את מילותיו: "אני יודע שאת תלמידה טובה, אבל את גם חייבת לדעת שאני לא יכול לשלוח אותך לאוניברסיטה. מותר לך לסיים את התיכון, אבל אז – זהו זה. אדם דתי כמוני חייב למלא אחר הוראות השייח'ים, ובכפר שלנו אסור לבנות ללמוד באוניברסיטאות ולצאת לבדן לעיר." הוא עצר לרגע בדבריו, ואחר המשיך לדבר חרש: "אני לא אומר לך את זה כדי ללחוץ עלייך להתחתן. לא הייתה לי שום התנגדות אם היית מחליטה לחיות אִתנו כל חייך. בסופו של דבר זה הבית שלך, ואת יכולה לגור פה ולעזור לאִמך בהחזקת הבית, אבל מלימודים את יכולה לשכוח."
הנהנתי כדי שיבין ששמעתי אותו, ולא הוספתי אף מילה. הוא הסתובב והלך. מלכתחילה לא ציפה ממני לשום תשובה או דיון.
אני לא יכולה לומר שמה שאמר הבהיל אותי; בסופו של דבר זה לא היה חדש לי. יתר על כן, הייתי אסירת תודה על כך שהסכים שאשלים את לימודיי התיכוניים. הכרת התודה הזאת היא תוצאה של תקרית ישנה שמצאה את דרכה אל הזיכרון ארוך הטווח שלי ונשארה שם. תמיד אזכור את הערב שבו חזרתי הביתה ואחותי הגדולה נרמין התייפחה בחצר, שעה שאבי צרח מן המטבח: "די! אני כבר לא יכול להרשות לעצמי את זה!"
הוא התלונן על כך שאין לו מספיק עבודה בסדנה ואין לו בן שייקח על עצמו חלק מעומס העבודה והעלויות. "מה יעזור בית ספר? בסופו של דבר הן כולן יתחתנו ויישארו בבית."
קולו גבר ונחלש לסירוגין, כאילו ניסה לכסות על בושתו בזעם. קולה העדין של אִמי, שביקשה להרגיעו, הרגיע בסופו של דבר גם אותנו: "השכלה היא נשק לנערה; אף אחד לא יודע מה יילד יום, עלי."
"אבל מאיפה אקח את הכסף לשלם שכר לימוד של ארבע בנות?"
"תשאיר לי את הדאגה הזאת! תן להן פשוט להתרכז בשיעורי הבית שלהן," אמרה אִמי בתקיפות.
פתאום ראיתי את הים. בדרך כלל בעלי מסיע אותי העירה, ותמיד כשהוא רואה את הים, הוא מסב את תשומת לִבי לכך שתכף נגיע. הפעם הייתה הנסיעה שלי למטה לביירות כמו צניחה במצנח, מלווה בפעימות לב מהירות וחשש מהתרסקות, ומכך שהרגליים שלי לא יצליחו להתמודד עם הנחיתה. כמה יפה הייתה ביירות. היא נראתה לי יפה מתמיד, כאילו ראיתי אותה בפעם הראשונה, בשעה שהבטתי בבניינים הישנים שניכרו בהם עקבות המלחמה בצורת חורים של קליעים, שדרכם התעופפו ציפורים פנימה והחוצה, כאילו היו עסוקות בחיפוש אחר משהו ובו זמנית במנוסה מפני משהו אחר.
"מיד נגיע," אמר נהג המונית.
ניסיתי לדמיין את האוניברסיטה האמריקנית, אבל ריסנתי את הציפיות שלי כדי לא להתאכזב. המכונית נעצרה לפני שער במרכזה של חומת אבן לבנה.
"תרדי בבקשה מימין, יש מאחורינו מכוניות," אמר נהג המונית.
אספתי את החפצים שלי בחופזה, שילמתי ויצאתי מן המונית. עתה עמדתי לפני השער הפתוח, שהיה בצורת קשת שעל ראשה מוטות ברזל שחורים. הפחד, שהבאתי אִתי מן ההרים, גבר כשראיתי את שוטרי העיר ושלושה אנשי ביטחון שאבטחו את השער. ליד השער מימין היה לוח מסותת באבן ועליו הכתובת: “That they may have life and have it more abundantly” ("וַאֲנִי בָאתִי לְהָבִיא לָהֶם חַיִּים וּמְלֹא סִפְקָם" – יוחנן י: 10).
רציתי לעבור בשער, אבל מאבטח חסם את דרכי. "תעודת זהות בבקשה!"
"אני רוצה להגיע למשרד הקבלה," אמרתי בהיסוס.
עכשיו הוא ידע שאני לא סטודנטית, והצביע על הדלת שלימינו. בחלל הקטן שאל אותי העובד לסיבת הביקור שלי, לקח את תעודת הזהות שלי, נתן לי פתק ועליו מספר והראה לי את הדרך.
כשהגעתי לרחבה המרכזית של האוניברסיטה, הייתי המומה. השטח היה עצום, ומבני האבן וגרמי המדרגות הרחבים זהרו באור השמש הכתומה. הרגשתי כאילו אני במבצר עתיק. שוב השתלטה עליי התחושה שאני קטנה ובלתי חשובה, כן, כאילו הייתי סחורה מוברחת שאיננה שייכת לכאן. טלטלתי את ראשי כדי להיפטר מהמחשבות השליליות ולהתגבר על הדחף לברוח.
לפני משרד הקבלה וההרשמה היה תור ארוך. עברנו מדלפק לדלפק, ותקשרנו עם סגל העובדים דרך פתחים בלוחות הזכוכית. הם ביקשו ניירות מסוימים, מיינו אותם, החתימו אותם ושלחו אותנו לדלפקים אחרים. אחדים מאנשי הצוות היו חסרי סבלנות, אחרים היו ידידותיים ומלאי הבנה. אני נשלחתי דרך דלת כבדה שהפרידה בין הצד החיצוני של משרדי הקבלה למשרדים הפנימיים. שם היו המסדרונות צרים והמשרדים קטנים; התלמידים נאלצו להמתין במסדרון עד שיגיע תורם. ככל שהתקדמתי בתור כן נעשיתי יותר עצבנית. הרגשתי לכודה בין הרצון להתקבל לבין הרצון העמוק יותר לחוות דחייה, להרפות, לברוח מהבניין ולחזור לייאוש הישן שלי.
"הבא בתור בבקשה," נשמע קול מן המשרד, וכשדחק בי הסטודנט שעמד מאחוריי, הבנתי שהגיע תורי.
במשרד היו העובדים עסוקים במסמכי ההרשמה ובניירות. הנחתי את התיקייה שלי לפני העובדת. הגרון שלי התחיל להתכווץ כשהיא עלעלה בה.
"במחלקה הזאת אף אחד לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך. חסרים לך מסמכים, מדמואזל. מי נתן לך להיכנס לכאן?"
"אני אספתי את כל הניירות הדרושים. בבקשה תגידי לי מה לעשות עכשיו," אמרתי בגמגום ובשקט.
לפני שסיימתי את המשפט, היא כבר קראה: "הבא בתור!"
באותו רגע שמעתי עובד מבוגר קורא אליי: "גברת צעירה, בואי הנה בבקשה!"
אני לא יודעת אם הוא הרגיש עד כמה מדוכדכת הייתי, אבל הוא נטל ממני את התיקייה ומלמל לעצמו חרש: "אוהבים להתיש כאן את התלמידים."
אחר־כך רשם משפט כלשהו על פיסת נייר, הידק אותה אל התיקייה, והורה לי לעלות במדרגות שבקצה המסדרון לקומה השנייה, ולחפש את המשרד של מחמוד נאסר.
שיננתי את השם כאילו חקקתי אותו בקמע.
זמן קצר אחר־כך עמדתי לפני המשרד של מחמוד נאסר בסופו של תור ארוך של צעירים וצעירות, והבטתי בהם מקרוב. עלתה בדעתי מילה שיכלה לתאר כמעט את כולם: רגועים. האופן שבו התלבשו ודיברו, האופן שבו עמדו שם או ישבו על הרצפה, אפילו התסרוקות והאוזניות שלהם, כל אלה העידו על ספונטניות ורוגע. רק אני הייתי מודאגת, הגוף שלי היה קשה כמו עוף שזה עתה הוציאו מהמקפיא. הקור שהפיץ המיזוג המרכזי צבע את ידיי בכחול ואישש את דמות העוף הקפוא בראשי. למה אני לא יכולה להיות רגועה כמוהם, חשבתי. למה אני מרגישה כאילו אני בשדה קרב?
בדיוק מולי ראיתי צעיר שכרך את זרועו סביב נערה, שנראתה מודאגת. הייתה אינטימיות רבה ביציבה שלהם ובהרמוניה של גופם. ידו ליטפה את כתפיה ואת שׂערה והוא אמר במבטא אמריקני: "Don't worry! Everything will be alright. I'm sure you'll be admitted, cause you deserve it."
חשבתי על עצמי, על כך שאף אחד לא כורך אף פעם יד סביב כתפיי, שאף קול רחום לא אומר לי אף פעם שהטוב מגיע לי. והתחלתי לחפש את שורשי הפחדים שלי בהיסטוריה המשפחתית שלי.
אלימות וצעקות לא היו נדירות בביתנו, אבל לעולם הפנימי שלי הם נותרו זרים. בילדותי השתתקתי כשאבי החל להכות את אחיותיי. כפות ידיי היו לאגרופים, וציפורניי קדחו בבשר, שעה שדחקתי את גבי לקיר כדי להיטמע בו ולהיעלם. אבי היה נפח. אש ופטיש היו כלי העבודה החשובים ביותר שלו, כדי לתקן נזקים ולאחות דברים שנשברו לשניים. אני צפיתי בהתפרצויות האלימות שלו מבעד לחורי המפתח של דלתות נעולות. פעם ראיתי איך הִכה את אחותי נרמין בחגורתו. עיניה ננעצו בו, התריסו כנגדו, ופיה השיב במילים פוגעניות לאלימות שלו. תמיד שאלתי את עצמי מהו סוד העוינות בין השניים. ובכל זאת, זה לא עצר בעדי מלרצות להגן עליה, וכך הייתי מתחילה לומר לו: "בבקשה תפסיק" או: "היא לא התכוונה לזה" או: "סלח לה, אבא נדיב." אבל המילים האלה מעולם לא יצאו מפי. הפחד לימד אותי לשתוק. החלפתי את קולי תמורת שלום, וכך ויתרתי עליהן שוב ושוב, מריבה אחר מריבה, שתיקה אחר שתיקה.
"את מעמידה פני מתה כדי להימנע מכאב," אמר לי פעם חבר. אבל האם אפשר באמת לחמוק מכאב?
אִמי באה הביתה באותו ערב ובידה כסף שלוותה כדי לשלם את שכר הלימוד של נרמין. כשהושיטה לה את הכסף, אמרה: "את רק צריכה ללמוד ולעבור בהצלחה את שנת הלימודים. אני אפרע את החוב בכסף שאני מרוויחה בלחם שאני מוכרת."
בכל פעם שאִמי רבה עם אבי או עם אחת מאִתנו, האחיות, על כסף, היא שלפה את המילה לחם מהכובע ונופפה בה כבחרב מול פנינו.
את מקצוע אפיית הלחם בתנור הסאג' ירשה אִמי מסבתי. אפייה היא מקצוע המספק הכנסה מותרת לנשים דתיות או שייח'ות, משום שהן יכולות לעשות זאת מהבית. זה מבטיח את הפרנסה הבסיסית, כי תמיד יהיה צורך בלחם.
כך אירע שהנשים במשפחה שלנו יכלו להתפרנס בעצמן, בלי עזרת הגברים, באמצעות אפיית הלחם ומכירתו. חלקן אספו מחטי אורן ועצים כדי להצית את האש מתחת לתנור, והמבוגרות שכרו צעירים שיבצעו את העבודה תמורת שכר נמוך.
הודות לכסף שהרוויחה ממכירת הלחם שלה, יכלה אִמי לכבוש לעצמה מקום כמקבלת החלטות במשפחה. בניית חדר חדש בבית הייתה בזכותה, וכך גם ההסכמה של אבי לאפשר לנו לפנות לרופא כשנתקפנו במחלה חמורה.
אִמי השתמשה בכסף שלה לביקורי רופא ולתרופות לא רק כי אבי לא יכול היה להרשות זאת לעצמו, אלא גם מפני שהוא לא האמין ברפואה המודרנית ולא סמך על רופאים. רוב הרופאים בכפרים הסמוכים היו נוצרים. אבי התקשה להאמין שרופא נוצרי ירפא חולה דרוזי. הרוח הרעה של מלחמת האזרחים, הפשעים הנוראים שבוצעו על־ידי שני הצדדים והתקריות הטרגיות במשפחתו של אבי הספיקו כדי לזרוע את זרעי השנאה בלִבו.
אבי קיבל את גופת אחיו עימאד בארון, עם סימני עינויים. נאלצו לקבור אותו בארון סגור, ואִמו לא הורשתה לראות את גופתו הצעירה המחוללת של בנה. בשביל אבי זו הייתה סיבה מספקת להימנע ככל האפשר ממגע עם נוצרים, במיוחד אם היו רופאים. תחת זאת, הוא אסף עשבי מרפא, מיצה עלים למי צמחים והשתמש במתכונים ערביים. אבל כשאחת מאִתנו חלתה קשות, קמה אִמי, הסיטה את הצעיף הארוך ימינה ואמרה: "אני לא רוצה לאבד את הילדה. אנחנו הולכות לרופא, עלי, ואני אשלם לו בכספי הלחם שלי."
פירוש הדברים האלה היה: אנחנו הולכות אם אתה מסכים או לא.
אבי ירש את הפחדים של אִמו, ששנים לאחר תום המלחמה עוד דיברה עליה כאילו היא בעיצומה. בכל פעם שבא מישהו לבקר, היא קפצה בעצבנות מכיסאה, הרימה עד לאפה את הסאטח – שהוא החלק של הצעיף המכסה את הפה, הסנטר והצוואר – ואמרה: "יכול להיות שהוא מהשירות החשאי הישראלי… שאף אחד לא יגיד מילה!"
כילדה לא הבנתי מה ירצה השירות החשאי הישראלי מאישה זקנה שגרה בחדר עם בִּתה, דודתי סלימה, ואיזה מידע חשוב עלינו לשמור בסוד? כשבגרתי קצת, הבנתי שלפחדים שלה יש שורשים בעבר הרחוק, והם אינם קשורים רק לאובדן בנה במלחמת האזרחים.
היא גרה בחדר בביתו של בעלה, סבי אבו עלי. כשאבי הקים משפחה משלו עם אִמי, הוא בנה את ביתו ממש ליד חדרהּ. החדר השקיף על החצר, שהייתה מוקפת בגדר ארוכה ובה ערוגות של זעתר, בזיליקום, היביסקוס וצמחים נוספים. אחיותיי ואני נהנינו לשחק בחצר רחבת הידיים ובתמורה ביצענו שירותים כמו האכלת תרנגולות, קטיף פירות או הבאת מים מהבאר. כילדים התייחסנו לפחד המוגזם של סבתא בהומור. למשל, היא האמינה שבמכשיר הקשר מפלסטיק ששיחקנו בו שתל השירות החשאי הישראלי שבב כדי לרגל אחרינו. בכל פעם שראתה את הצעצוע הזה, היא התחילה לשבח את הישראלים בקול רם, שעה שאנחנו ניסינו להסתיר את צחוקנו.
ככל שגברה חרדתה, כך נהיה הדמיון שלנו פורה יותר. הוצאנו חדשות רדיו מהקשרן והצגנו אותן לסבתי כעובדות. פעם סיפרנו לה שרופא מהסביבה מסמם ומהפנט חולים כדי לגנוב מהם איברים – ידיעה שלמעשה באה מדרום אמריקה. זה גרם לסבתא שלי לקפוץ משרפרף העץ שלה, לגרור אותו בעקבותיה ולהיעלם בחדרה לימים אחדים.
כך הפחד ששִעבד את סבתי היה לבדיחה שלנו, הילדים. גרנו דלת מול דלת, אבל בעולמות נפרדים. המלחמה עדיין משלה בתודעתה של סבתי, והעוינות הנוצרית עדיין משלה בתודעתו של אבי, ואילו אחיותיי ואני התרוצצנו כמו תרנגולות ובנינו לנו מציאויות מקבילות, שהורכבו ממה שחווינו והתנסינו בו וממה שחלחל למעמקים האפלים של התת־מודע שלנו. נאחזנו בו כמו בקמע להישרדות.
אני לא זוכרת שבכיתי כשסבתא שלי מתה. הייתי בת שמונה, ואין לי שום זיכרונות טובים ממנה, משום שלא הייתה חביבה ולא אהבה בנות. "בנות מביאות רק צרות, נבילה. את הבאת לעלי ארבע בעיות," היא אמרה לאִמי, והתכוונה בכך אליי ולשלוש אחיותיי הבוגרות.
ביום שבו נולדתי סיפרה אחותי אסמהאן לסבתא שלי בחשאי שאִמי ילדה בן, ולמשמע הדבר הזה קפצה סבתא מן המיטה, התעטפה בצעיף שלה ורצה לבית שלנו. כשהגיעה לחדר האורחים, שבו שכבתי על שמיכה סרוגה ורודה, היה ברור לה שהוליכו אותה שולל. מאוכזבת פנתה לאחור בדמעות וחזרה לחדרה.
למשאלתה של סבתא שלי שיהיה לה נכד לא היה כל קשר לכך שתושבי הכפר האחרים העדיפו בנים על פני בנות. הרבה יותר מזה קיוותה סבתא שלי שבנה עימאד, שנפל במלחמת האזרחים, ייוולד מחדש כבנו של עלי וכך ישוב למשפחה. הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות – אלא שלפי אמונתם גבר יכול להיוולד מחדש רק בגופו של בן זכר. לכן היינו אני ואחיותיי בשביל הסבתא שלנו לארבע אכזבות.
הפעם היחידה שבה אולי הרגשתי קרובה אליה, הייתה ביום הקבורה של סבא שלי. היא ישבה על מפתן הדלת הכחולה הישנה שלה בצעיפה הצהוב, שפעם היה לבן, וכך מצאתי אותה. ראשה היה נתון בכף ידה הימנית ועיניה מלאו דמעות.
"מה קרה? סבתא, למה את לא עם המקוננות?" שאלתי והצבעתי לחצר אחרת, שבה הוקם אוהל והנשים קוננו סביב הארון. "שאעזור לך ללכת לשם?"
"לא אמל, אני לא צריכה להיות שם. זה לא מתאים."
לא הבנתי מה היא רצתה לומר לי, אבל במהלך חילופי הדברים האלה הרגשתי בפעם הראשונה קרובה לאישה הזאת. ברגע ההוא לא היה בה כל פחד, וגם לא היו לה כל ציפיות. לא היה אכפת לה אם בנים עדיפים על בנות. היא רק הייתה פשוט עצובה. ועצב בדרך כלל גורם לאנשים להיות רכים יותר ונגישים יותר. הלכתי משם, והתבוננתי בה מרחוק: היא נראתה כאישה בציור מראשית המאה העשרים. העולם שכח אותה כי כל האחרים היו עסוקים באבל על סבא שלי, השייח' האדוק שבשבילו התקינו בביתנו פינת זיכרון, שאמורה לאפשר לו להמשיך לחיות בינינו – חיים שמתחילים עם מותו.
סבא שלי תמיד היה דתי, אבל בשנות הארבעים לחייו נהיה אדוק. הוא החל למסור את האדמה שירש להקמת אתרי פולחן דרוזיים, ואת השאר מכר כדי לחלק את התמורה בין השייח'ים. אחר־כך הפסיק לעבד את השדה שלו, משום שהאמין כי רגע המעבר לעולם הבא קרוב וכי עליו לדאוג לישועתו. סבא שלי לא רצה לדאוג רק לישועתו שלו, אלא גם לזו של שני בניו. אבי ודודי עימאד היו במיטב שנותיהם ודלדלו את קשריהם לדת משום שמצאו עבודה בערים נוצריות, אחרי שסבא שלי מסר את רכושו. חבריהם יעצו להם לוותר על הלבוש המסורתי, לגלח את שפמם הארוך ולהצמיח שיער על ראשיהם הקירחים כדי להסוות את זהותם הדתית במקומות העבודה. בני מיעוטים כמו הדרוזים תמיד היו זהירים, אפילו לפני מלחמת האזרחים, כי היו אנשים שהומתו רק בגלל השייכות הדתית שלהם. בעיני סבא שלי מה שעשו הבנים שלו לא מצא חן כלל ועיקר, והוא סילק אותם מהבית לפחות לזמן מה.
עם זאת, עד מהרה הקדחת הדתית שאחזה בו הניעה אותו לפתוח את העניין מחדש. באחד מערבי חמישי, בשובו מהתוועדות השייח'ים הדרוזים שבה קראו בספר החוכמה הקדוש ובפירושיו, הוא היה נרגש מהדרשות על החיים שאחרי המוות והאושר הנצחי, ומסיפורי אבות קדמונים שעונו ונרדפו ובכל זאת מעולם לא ויתרו על דתם. כאחוז טירוף, הוא פתח את דלת הבית, שהובילה היישר אל חדר האורחים הגדול. שני בניו ישבו עם אִמם לאחר יום עבודה ארוך סביב האש הבוערת בעצים שבאח. בגלימתו השחורה ובטורבן הלבן הארוך שלו, באור החיוור של מנורת הנפט הוא נראה כיצור אגדי. איש לא אמר דבר. הוא פשט את הגלימה שלו והחזיק אותה בזרועו המושטת, ודודתי סלימה זינקה ממקומה כדי לקחת ולתלות אותה על הוו שבקיר. דקות אחדות שררה שתיקה עמוקה, עד שסבי פתח את פיו ואמר:
"מי שמתעלם מן האמת הוא שטן מטומטם: לא אסכים לחיות תחת קורת גג אחת עם חוטאים. לא גידלתי אתכם להתנער מהדת. מעתה והלאה לא אוציא עוד כסף עליכם ולא אקבל מכם אפילו לירה אחת. זוהי שעת האמת: או שאתם חוזרים לדת, או שאתם עוזבים את ביתי לתמיד!"
דודי עימאד קם, הניח שמיכה על כתפו ועזב את המקום לפני שסבא שלי סיים את דבריו. סבי התעלם מיציאתו, הביט בסבתי ואמר באצבע מונפת מעלה: "ואת, אוּם עלי, חוטאת חטא גדול אם תמשיכי לשרת את בנייך למרות שהם ממשיכים לחטוא, וכל מעשייך הטובים לא יועילו. דרבני אותם לחזור לדרך הישר!"
"הילדים שלך מרוויחים כסף כשר בזיעת אפם, והם עדיין צעירים, למה אתה כל־כך נוקשה אִתם?" אמרה סבתא שלי.
"תקשיבי,… אני נשבע באלוהים רב הכוח, אני איפרד ממך אם הילדים שלך לא ישנו את דרכם. אלוהים עדי, שאני איפרד מעליכם החוטאים, אם תמשיכו בדרך זו!"
אבי, שכנראה ידע (כפי שהתברר לי מאוחר יותר) שאין מקום לדיון ביחסיו עם אביו, שתק. סבי סיים את נאומו, טרק את הדלת והלך לקרוא בספר הקודש במקום שבו תעמוד לימים פינת הזיכרון לכבודו.
השייח'ים ניסו להתערב ולהשכין שלום, אבל הגאווה של סבי והדתיות שלו, שתבעו ממנו לא לחזור בו משבועה, גרמו לו לדבוק בהחלטה להתגרש מאשתו, רק משום שהמשיכה לדאוג לבניה, לבשל להם ולתפור את בגדיהם. סבתי בכתה עד אור הבוקר כי הרגישה שנעשה לה עוול, ואולי גם כי אהבה אותו. הוא היה בעל מטפח עד שנתקף בקדחת הדת. הוא אסף ענבים ופירות יער מהשדה ופינק בהם את אשתו. הוא נהנה לשבת ליד האח אִתה ועם ילדיהם ולספר להם אנקדוטות ובדיחות. אבל מה שחשב ועשה היה תמיד בלתי צפוי. היה גבול דק בין האינטליגנציה שלו לטירופו. לפעמים הוא היה סימפטי וסובלני, לפעמים קשוח ולא הוגן.
כשאבי ודודי הלכו לבקר את סבא אבו עלי בחדרו, הוא ישב ליד החלון הגבוה שהגיע מהרצפה עד התקרה וקרא בספר החוכמה שהיה פתוח לפניו על מעמד עץ ישן. הוא ישב בתנוחתו הרגילה, כשרגלו האחת כפופה (שלושים שנה מאוחר יותר יצטרכו לשבור אותה כדי שגופו יוכל לשכב בארון). אבי ודודי נכנסו לחדר עם קבוצת שייח'ים, שמהם ביקשו עזרה בהסדרת מה שהיה לסוגיה דתית.
סבא שלי נשאר רגוע מתוך כבוד לשייח'ים. בנעימה רצינית אך מתריסה אמר אבי: "אנחנו לא מסכימים שאִמנו תעבור לבית הוריה." הוא כחכח בגרונו כדי להפיג את המתח והמשיך: "אתה החלטת להתגרש ממנה, וזכותך להחליט כך, אבל עימאד, סלימה ואני נעזוב כשאימא שלנו תעזוב, ואף אחד לא יישאר כאן כדי לדאוג לך."
דודי מיהר להצטרף לאבי ולהשלים את דבריו: "אנחנו החלטנו לבנות קיר באמצע חדר השינה ולחלק אותו לשני חדרים: אחד לך, עם כניסה ממזרח, ואחד לאימא שלנו, עם דלת לחצר. המטבח הקטן יהיה שייך לך, סלימה תבצע בו את כל עבודת המטבח, ואימא שלנו לא תיעזר בה." כאן עצר עימאד בדבריו, משום שרצה להימנע מעימות בנוכחות השייח'ים.
סבא שלי העביר את ידו על זקנו, הסתכל על השייח'ים הנוכחים ושאל, "מה אתם חושבים על זה, שייח'ים?"
המבוגר בשייח'ים, שזקנו הארוך היה לבן וגבותיו לבנות, השיב לו: "אתה לא צריך את עצתנו, שייח' אבו עלי. אתה מכיר את הכללים במקרים כאלה: אם אתה מתגרש ממנה, אסור לך להתחתן אִתה שוב. חוץ מזה, יהיה אסור לך לראות את פניה או אפילו להסתכל על הנעליים שלה על מפתן הדלת, ולעולם לא יוּתר לך לשוב ולשמוע את קולה. תוכל לעמוד בזה?"
סבא שלי שתק זמן מה, כשהתברר לו שהוא בבעיה גדולה. ההסכמה שלו תהפוך את חייו למשחק מחבואים מתמיד. אבל אם יחזור בו מדבריו, הדבר יפגע באמינותו ובמעמדו הדתי, כי הוא נשבע. הוא הנהן ואמר: "אם כך אנחנו שמים מבטחנו באלוהים, מכובדיי השייח'ים. כך זה צריך להיות!"
גם דודי ואבי הנהנו ואחר־כך עזבו את המקום, כי כפי שהמסורת דורשת, סבא שלי היה צריך לחזור ולקרוא עם השייח'ים את האמנה הדרוזית לפני שיוכלו גם הם לצאת מהחדר, ואת זה אסור לעשות בנוכחות אנשים שאינם שייח'ים.
לאחר שעזבו גם השייח'ים נותר סבי, אבו עלי, עם החלטתו לבדו מאחורי הספר הקדוש. הייתה לו אישה טובה שאהבה אותו וצחקה מהסיפורים שלו, תיקנה לו גרביים וקלתה לו בלוטי אלון כדי להרגיע את הצרבת שלו, ועכשיו הוא יחזור הביתה בערב וימצא לפניו את החומה שאמורה להציל את המוניטין הדתי שלו. סנטרו רעד מרוב מחשבות מכאיבות, אבל הוא טלטל ראשו כדי להימנע מבכי, העביר את ידיו על מצחו, עיניו וזקנו ואז בהה בספרו, שמעתה ואילך יהיה לבן לווייתו היחיד.
מאז אותו יום, במשך שלושים שנה חיו סבי וסבתי באותו בית משני עברי חומה. מעולם לא התראו עוד. כשהוא מת נאסר עליה להיפרד מעליו, ואחרי מותו נאסר עליה להשתתף בהלווייתו. בכיתי כשאִמי סיפרה לי מאוחר יותר שהוא דפק בלילה על הקיר וקרא לסבתא שלי: "סלחי לי, אוּם עלי. ארור יהיה השטן, זו הייתה החלטה נמהרת מצִדי."
היא שתקה, שהרי נאסר עליו לשמוע את קולה. לכן רק נקשה שלוש נקישות על הקיר, כדי לסמן לו ששמעה אותו.
"זה לא מגיע לך אוּם עלי, ארור יהיה השטן." אחר־כך פרץ בבכי, אבל לה היה מותר רק לבכות חרש, כדי לא להפר את הנדר.
רק שנים לאחר מכן הבנתי מדוע לא באה סבתי להלווייתו של סבי ולמה התכוונה באומרה "זה לא מתאים". היא בכתה עליו, בחייו ובמותו. הבנתי למה השייח'ים ראו בסבא שלי קדוש והקימו לו פינת זיכרון בביתנו. אולי היה פשוט יותר אילו חיו השניים בשתי ארצות נפרדות. אבל לחיות תחת קורת גג אחת, מופרדים בקיר וברשימה אינסופית של הוראות עשה ואל תעשה ביחס לאדם שאוהבים – אין פרידה קשה מזו.
אני לא יודעת מה הייתה השפעתו של אותו קיר על רגשותיו של אבי, וכמה קירות נוספים היה עליו להקים כדי לשאת את כאבו. פעם עמדתי מול הקיר הזה ושאלתי את עצמי אם הוא יהיה לעוד בן משפחה שלנו, האם הוא ינבוט בנפשנו וינהל שם חיים משלו בסתר.
התור לפני משרדו של מחמוד נאסר התקדם עתה מהר יותר. שמעתי מישהו קורא לי מבפנים: "אמל בּוּ נימר!"
כששמעתי את שמי נבהלתי, כי לא ציפיתי לשמוע את שמי נישא במקום הזה. נכנסתי למשרד המרווח והמסודר למראה. לפניי ניצב שולחן כתיבה גדול, שמאחוריו ישב איש יפה מראה בשנות הארבעים לחייו, עם חיוך רחב ומשקפיים כסופים שהתאימו לגון עורו הכהה. הוא היה אלגנטי, לבש חולצה לבנה ועניבה אפורה ולצִדו ישבה סייעת, אישה צעירה בראשית שנות העשרים שלה. הוא הביט בי באדישות.
"שבי בבקשה, אנחנו לא נחייב אותך בדמי שימוש בכיסא," התלוצץ.
חייכתי בנימוס והתיישבתי על קצה הכיסא.
"ספרי לי מה הבעיה!"
ישבתי שם וגמגמתי, כי לא ידעתי במה להתחיל. "ברור שיש בעיה אבל אני לא יודעת מהי." הנחתי את התיקייה שלי על השולחן ודחפתי אותה אליו. "הפקידה אמרה לי שחסרים לי מסמכים."
הוא לקח את התיקייה ודפדף במסמכים, תוך כדי התלוצצות עם העוזרת שלו. הוא היה אדם קליל, כלומר, בניגוד אליי, שום דבר לא הלחיץ אותו. הוא התלוצץ, צחק והעיק עליך בחוכמות שלו. לחץ העבודה, הקריאות הטלפוניות שהגיעו ללא הרף והתור הארוך לפני דלתו לא השפיעו על מצב רוחו. הוא היה שרמנטי ונלהב יתר על המידה בעת ובעונה אחת. הוא התחיל להציג לי שאלות על תחום הלימודים הרצוי לי ורצה לדעת באיזה תיכון למדתי. אחר־כך ביצע כמה שיחות טלפון, שלא הצלחתי להבין כל מונח מקצועי שנאמר בהן. הוא הזיז את התיקייה שלי הצִדה והצביע על הכיסאות מימין לשולחן שלו, שם כבר ישבו שני תלמידים. התיישבתי שם גם אני.
זמן רב ישבתי על הכיסא הזה, וזו הייתה לי הזדמנות לסדר את מחשבותיי. שוב ושוב חשבתי: בכל לִבי אני רוצה ללמוד כאן. התבוננתי בקירות ובפרצופים במתחם והתחשק לי לבכות. מעולם לא הייתה לי זכות דיבור על ההחלטות הגדולות בחיי. לא בחרתי את המשפחה שלי, את בית הספר שלי או את בעלי. אבל העזתי לבחור ללמוד באוניברסיטה האמריקנית – חלום בלתי מושג בשביל כל לבנוני ממוצע, ובמיוחד בשביל אישה צעירה מרקע צנוע כמוני.
התור ליד הדלת התקצר. מחמוד היה פרגמטיסט, עיבד קבצים, עשה שיחות טלפון, התבדח והצליח לשמח את הפונים, והכול בו זמנית. הסתכלתי בשעון בדאגה – השעה הייתה קצת לפני ארבע. ביליתי כארבע שעות מול המשרד הזה ובתוכו, כל הבעיות האחרות נפתרו אבל התיקייה שלי עדיין הייתה שם. לבסוף ביקש ממני מחמוד לשוב ולשבת לפני השולחן שלו. הוא הסתכל על העוזרת שלו ואמר שהתיקייה שלי היא האחרונה ושהיא יכולה ללכת. היא לקחה את הז'קט שלה מאחורי הכיסא, לחצה את ידו והלכה.
ישבתי מולו, מותשת מיום של מתח ופחד. עברו שעות מאז ששתיתי כוס מים, וזה ימים שלא חלפה בי כל מחשבה חיובית. הוא שילב את ידיו מאחורי ראשו. עומס העבודה לא העיב על קסמו. עכשיו הוא הביט בי מחויך. כל פרט בחיי היה בתיקייה שהחזיק בידיו.
"אני יכול לשמוע את פעימות הלב שלך מכאן, ילדת הרים," הוא אמר והחל לצחוק.
השבתי חיוך כמו אידיוטית. הפחד שלי משעשע אותו. הפחד התהומי שהוא לא הכיר.
"את יודעת שאני מזהה כפריים מיד?" הוא אמר בטון בטוח בעצמו, "אני עצמי בא מכפר."
לא אמרתי דבר והעמדתי פנים כאילו זה לא מעניין אותי.
הוא המשיך: "אני חושב שלא יהיה לך פשוט ללמוד באוניברסיטה הזאת. בתי ספר תיכוניים ממלכתיים הם כמו חנויות מכולת, וכדי להתקבל לאוניברסיטה האמריקנית נחוצים כישורים מעולים באנגלית, וזה גובה מחירים גבוהים."
אינני יודעת איך מצאתי את הכוחות לומר: "לא באתי לפה כדי להתחנן שיקבלו אותי לאוניברסיטה, ואתה כאן רק כדי לומר לי אילו מסמכים וציונים נדרשים. תנאי הקבלה החוקיים החלים על אחרים יחולו גם עליי!"
הוא חייך ואמר: "תראי איך בבת אחת נהיית פראית. נחמד להיווכח שאת עומדת בדרישות. תראי לי מה את מסוגלת!"
למרות היוהרה שלו ודבריו הפוגעניים, היה בקלילות שלו משהו מרגיע, והביטחון שלו השפיע עליי. הוא הביט בשעונו ואחר־כך בי.
"ארוחת צהריים מאוחרת, קדימה, אני מזמין אותך לארוחה!"
עיניי נפערו ושוב גמגמתי.
הוא הביט בי ואמר: "בואי, אני הרי לא מבקש ממך לבוא למלון."
התחלתי להבין את כוונותיו. הוא בטח שמר את התיק שלי לסוף כדי שתהיה לו הזדמנות להציע לי מפגש. לא העזתי לומר לו שאני לא יכולה להיענות להזמנתו. הסתכלתי בשעוני ואמרתי: "מאוחר מדי בשבילי, מישהו מחכה לי בחוץ."
הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו, הקיף בעט את מספר הטלפון וכתובת המייל ואמר שאתקשר אליו אם אזדקק לעזרה.
יצאתי ממשרדו עם חיוך על הפנים. למרות הכול, הייתה לי הרגשה שבמוסד הענק הזה יש מישהו שאכפת לו ממני. אולי מחר זה ייראה אחרת, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו זרעתי זרע.
אין עדיין תגובות