מדי יום בשנים האחרונות, עולות בזיכרוננו תמונות וחוויות מחיינו. אם אוספים אותן יחד, יוצרים במידה רבה את סיפור הדור שנולד בשלהי מלחמת העולם השנייה וגדל עם המדינה; דור שהתאפיין בתמימות ובאמונה גדולה; דור מגויס, שנתן עצמו ומעצמו לבניית המדינה; דור שחלק מחלומותיו התגשמו ושחלקם התנפצו. רצה הגורל ומצאנו את עצמנו שותפים בחלק מהאירועים המשמעותיים ביותר שהתרחשו ב-77 שנותיה הראשונות של המדינה. בחלקם, צפינו כזבוב על הקיר, בחלקם היינו מעורבים באופן פעיל ובחלקם הובלנו.
הספר מספר את סיפורם של דליה אסף בן משה, בת קבוץ בית השיטה וצבילי בן משה אשר נולד בקבוץ מעוז חיים וגדל בטבעון.
על ילדות ונעורים בקבוץ, ובטבעון, על 35 שנות חברות בקבוץ נוה אור בעמק המעיינות.
על חיים וגדול ילדים בקבוץ, במלחמת ההתשה בעמקים בסוף שנות הששים.
על שרות בנחל המוצנח בצבא הסדיר לפני מלחמת ששת הימים.
על שרות מילואים כקצין בגדוד 71 חטיבה 55 "חטיבת חוד החנית"
החל מהקרב בירושלים בששת הימים, מרדפים בבקעה, מבצע כראמה, מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, הצליחה בסירות הגומי את התעלה, במלחמת יום הכיפורים, המצור על ביירות ועד מלחמת המפרץ הראשונה.
על חלקנו בבניית הקבוץ הצעיר נוה אור. הן בצד הפיזי והן בנניה החברתית.
על שרות ציבורי, כעוזר ליגאל אלון, עד יום פטירתו, עוזר ליצחק רבין בשנותיו הקשות במפלגת העבודה, על העבודה לצידו כעוזר שר הבטחון בממשלת האחדות הלאומית בשנות השמונים.
על תפקידי כמזכיר כלכלי וכללי של התנועה הקיבוצית וגיבוש הסכמי החובות שהגדול ביניהם הוא "ההסכם המשלים" שנחתם בשנת 1996.
על הורינו ובני משפחתם שנרצחו ואבדו בשואה.
על סיפורים משפחתיים מורכבים ומעניינים.
על חברינו הרבים, מבית הספר בטבעון ובבית השיטה, מהצבא ומהקבוץ.
סוגר את הספר מאבקנו למען מדינת ישראל כולל המאבק לשחרור החטופים, בהפגנה במשך למעלה מ־600 יום בכיכר בזכרון יעקב.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות
49.00 ₪
מקט: 001-4390-001
פרק 1
אמא, אבא ופרידות
אמי היקרה והאהובה, חיה דינה שרמן, נולדה ביוזפוב שלשפת הוויסלה בפולין. בת בכורה לגילה ולשלמה שרמן, ולה ארבע אחיות ושני אחים. אמא נולדה למשפחת חייטים, כפי שמעידה משמעות השם שרמן: איש המספריים. בגיל 16, ברחה מהבית אל קיבוץ של תנועת 'החלוץ הצעיר' בפולין, בסמוך לגבול גרמניה. בשנת 1934, עת מלאו לה 21 שנה, עלתה אמא ארצה והגיעה אל קבוצת ההכשרה ברעננה. משם הדרימה עם קבוצת הבחורות הראשונה לעבודה בים המלח. בהמשך, לאחר שנישאה למורה שלה לעברית, הלא הוא אבי, אריה בן משה, פנתה יחד עימו להתיישבות במעוז חיים. לפני מלחמת העולם השנייה, עזבה עם אבא את הקיבוץ ויחד, הם עברו לחיפה ולקריית חיים. שם עבדה אמא בניקיון בתים ואבא עבר בוועד של קריית חיים, כדי שיהיה בידם כסף כדי לשלוח כסיוע להוריהם, שנותרו בפולין וברוסיה הלבנה, עד שאבד עימם הקשר ועקבותיהם נעלמו. בתום המלחמה, שבו הוריי אל קיבוץ מעוז חיים. מספר שנים לאחר מכן, עזבו שוב. הפעם, אל נווה שאנן ואל היישוב האהוב, טבעון. שם, לימים, השיבו אמא ואבא את נשמתם לבורא.
בין לבין, במשך כ-12 שנה, חיו אמא ואבא בנווה אור, שם עבדה אמא במחסן הבגדים ונהנתה מכל רגע. במלחמת העולם השנייה, איבדה אמא את כל משפחתה הענפה: סבים וסבתות, אבא ואמא, אחים ואחיות. ייתכן שהנורא מכל היה גורלם של שני אחיה הצעירים, ששרדו את השואה, ולאחר המלחמה, עת שבו אל העיירה, נרצחו בידי פולנים. פצע זה, שלא הגליד לעולם, נצרב ככוויה בליבה של אמא. אך היא נשאה אותו בלי לשתף אותנו. ככל הנראה חשבה שעלינו לגדול ללא משאות, וללא מוראות העבר המעיקים בעולם חדש. בכל זאת, בכל יום שישי, בין שירי השבת, שרנו לזכרם של בני משפחתנו, אותם לא זכינו להכיר, את השיר 'העיירה בוערת'.
פרידה ממעוז חיים
לימים הסביר אבא את נסיבות עזיבתו את קיבוץ מעוז חיים, "התקשיתי להתאים בין האופי העצמאי שלי לבין האופן בו התנהלו ענייני החיים בקיבוץ. לא השתלבתי בעניינים שהתרחשו בקיבוץ המאוחד. הכאיב לי מאוד שהרעיונות שהעליתי לא התקבלו. אזכיר רעיון אחד יפה, שקשור בבתי השימוש. באותם ימים, שאלתי, מדוע אנו מתמודדים עם תנאים בהם השירותים נמצאים בצריפי עץ במרחק מהבתים; מדוע לכל בית בו ארבע יחידות דיור יש תא שירותים אחד ולצידו מקלחת; מדוע שלא יהיה תא שירותים ומקלחת לכל יחידת דיור ובצמוד אליה. צחקו ממני. 'כן', השבתי, 'לו יצחק טבנקין היה מעלה את הרעיון, הוא היה מתקבל. אך משום שאריה בן משה העלה אותו, אין צורך לשמוע בקולו'. הוספתי ברוגז, 'יום עוד יבוא ותזכרו אותי, אבל אז כבר אולי תהיו זקנים, ולא תוכלו להגיע אל בית השימוש בזמן ותעשו בדרך'. זה היה נורא. הרי הצעתי את הרעיון, שהתקבל אחרי שנים, אך משום שאיני יצחק טבנקין, הרעיון שלי פסול. אפשר היה לדון לגופו של עניין, ולחשוב על הרעיון. ייתכן שזה מוזר כשאני מספר על כך, אך כך חיו באותן שנים. גם מי שהיו חולים וסבלו מחום גבוה, נאלצו ללכת מרחק עצום אל בית השימוש או אל המקלחת. כדי להתקלח, מילאנו דלי פח במים, חיממנו במטבח ויצאנו, בין אם בקור ובין אם בחמסין, אל צריף המקלחת או אל הפחון בו הייתה מקלחת ששימשה את כל המחנה. תנאי הרחצה וגם הלבוש לאחריה, היו מאתגרים במיוחד. אם כן, ייתכן שהתקשיתי לשתף פעולה בעיקר משום האופי העצמאי שלי".
פרידה מנווה שאנן
בסוף שנת 1947, כשכל רכושנו הסתכם במיטות ברזל וכמה פריטי לבוש, עזבנו הוריי, חיה ואריה בן משה, אחותי, דבורה, ואני את קיבוץ מעוז חיים, ועברנו אל שכונת נווה שאנן, שבדרום מזרח חיפה. מרכס הכרמל, צופים בתי השכונה אל חיפה ומפרצה. הגענו לשם כשאמא הייתה בחודשי היריון אחרונים ובבטנה אחותי, גאולה; אחותי הבכורה, דבורה בת השמונה וחצי, ואנוכי, צבילי בן השלוש. דבורה, ששמה כשם דודתו של אבא, אשר גידלה אותו עת עלה בגפו ארצה מרוסיה הלבנה בשנת 1925, כשהוא בן 12. שמי, צבי, כשם דודו של אבא, צבי רבינוביץ, שהיה שותף בגידולו. לאחותי, גאולה, נתנו את שמה כשמה של אמה של אמנו, גילה שרמן, שנספתה בשואה, כמו גם משום שנולדה לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, ערב הקמת המדינה. אמא ואבא סיפרו ששם החיבה, צבילי, דבק בי עוד בבית התינוקות של קיבוץ מעוז חיים. היו שם שלושה תינוקות ששמם צבי. לכן, האחד נשאר צבי, השני נקרא צביקה ואילו לי קראו בחיבה, צבילי.
הגענו אל נווה שאנן בחורף גשום ביותר. גרנו בצריף עץ בלוי בנוה שאנן, כשעל הרצפה פוזרו סירים ופיילות או, בעברית, גיגיות ששימשו לכביסה, כדי לקלוט את מי הגשם שדלפו מהתקרה. במרחק מה מהבית ניצב צריף עץ קטנטן ובו שירותים. היו אלה ימי מלחמת העצמאות, ומשום שלאבא היו שלושה ילדים, הוא לא גויס כלוחם פעיל, אלא כאיש הגנה אזרחית. הוא נהג להתהלך לבוש בשינל, הלא הוא מעיל צמר עבה, כשעל כתפו תלוי רובה אנגלי. לא פעם, הלכתי איתו, יד ביד, אל עמדת התצפית שקבעו במגדל המים של השכונה. אלה זיכרונותיי הבודדים מימינו הראשונים בשכונת נווה שאנן, שהפכו למעין ציון דרך מעורפל לתחילת ילדותי.
כשאני חושב על אבי, עולה לנגד עיני תמונה של ילד צעיר בן 12, שעלה ארצה בשנת 1925, לבד; ללא הורים וללא משפחה, כדי לגדול כאן בארץ ישראל עם דודותיו, דודיו וסבתו. אבא גדל בחיפה, ולמד בבית הספר 'הריאלי'. הוא היה חבר בהכשרת מעוז חיים, במחנה ברעננה; לקח חלק בבניית הנמל בסדום, עם יהודה אלמוג (קופלביץ); התגייס ל'הגנה'; תרם להתיישבות בקיבוץ מעוז חיים ובשכונה החיפאית, נווה שאנן; שימש בתפקיד מזכיר המועצה הראשון של טבעון; זכה בתואר 'יקיר טבעון' ועוד ועוד. אבא היה איש רב פעלים, ישר דרך, תלמיד חכם, איש של עזרה וחסד לכולם. כציוני מסור וכפטריוט נלהב עד יומו האחרון, חייו הם כקווי המתאר של הקמת המדינה ובנייתה.
אבא איבד את כל משפחתו בשואה אך זכה לשלושה ילדים, תשעה נכדים ו-16 נינים. אכן, נקמה פורתא בצורר הנאצי. אבא, איש משפחה מסור ודואג, חי עם אמא 75 שנה כמעט, כזיווג מן השמיים. תמיד היה מסור לילדיו ולנכדיו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על שורשים וכנפיים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות