1

בכל רגע מישהו בעולם עולה על גדותיו, משהו בתוכו פוקע, דבר מה הולם בו בפראות. ככה זה: נדמה לנו שאנחנו קברניטי ספינת חיינו, אבל אלה הנוסעים הסמויים שמגיחים פתאום, מסובבים עבורנו בפראות את ההגה, ואז ממהרים להסתלק.

בבית קפה יושבת מסובבת הגאים שכירה ומשהקת מרוב בהלה. העיר זרה וכל האנשים סביבה זרים.

אני רואה אותה בעיני רוחי, את ענת סימן־טוב: אישה עדינה בת חמישים ושלוש, שעומדת להסיט חיים ממסלולם בפעם הראשונה. היו מי שכינו אותה מוזרה, מתכחשים בבהלה לכך שיופי העולם טמון באינספור אופני הביטוי שלו. ענת צונחת לחיק הכיסא ולוגמת באיטיות טיפות אחרונות של תה עם נענע, מחפשת עדות לכך שהתנאים אינם מתאימים.

אלונה, הצעירה שעובדת בשולחן הפינתי, מזמינה עוד קפה הפוך קטן ומעווה את פניה במורת רוח מול מסך המחשב הנייד. זבוב חג מול פניה והיא נושפת כדי להרחיק אותו.

נאמר בפירוש כי מותר להשתהות אם הנסיבות מסכנות את הסיכול. הצלחת המשימה חשובה יותר מאשר עמידה בלוח הזמנים, לסוכנת אין הזדמנות שנייה. היעד לא נראה בשל לטלטלה, טוענת ענת בפני עצמה. אבל האם מישהו אי־פעם מוכן לאבן שתיפול על ראשו משמיים? ההמתנה נהפכת איומה יותר מהמעשה עצמו, מוטב כבר לסיים ולהסתלק משם. קימור הכוס מעוות את השתקפות פניה כך שהן נראות שלוות. שערה עדיין לח מהמקלחת ורוח סתווית קלה מעבירה בה צמרמורת. הביטו כיצד ענת מעסה באיטיות את רקותיה. המעטים שמכירים אותה כמוני יודעים שהתנועה מלאת החן היא עדות לכך שהחיים דוהרים בקצב מהיר יותר מזה של השעון הפנימי שלה.

ליבי יוצא אל האישה המכווצת בכיסאה, עטופה בסוודר לבן דק ומגלגלת רוק מר בפיה.

על פי תיק המשימה, אלונה צפויה לעבוד מבית הקפה במשך שעתיים. הזמן הולך ואוזל.

פרק ‘פרטי היעד’ היה תמציתי — תמונה, ביוגרפיה קצרה ושגרת יום — ומתוכו ניסתה ענת, כשישבה בלילה זקופה על מיטתה, להיבלע בתוך אלונה ולראות את העולם דרך עיניה. נדמה שנדרשו רק כמה תזוזות זעירות במהלך חייה, אירועים אקראיים מלווים בהחלטות סבירות, וענת עצמה היתה אלונה. היא התוותה בלי קושי את הנתיב מעולמה הנוכחי אל החיים החלופיים שהתגלמו מטרים ספורים ממנה, מקלידים וכוססים ציפורן בהיסח הדעת.

במהלך הכשרתה הדגישו את חשיבות ההגעה אל ליבת הכזב. רק אם תציירי לעצמך בצבעים חיים את השיבוש, תצליחי להעמיק עד אליו ולהשמידו. המערכת חזרה בפניה על ההנחיה בטון חמור, כאילו זיהתה את נטייתה להימשך אל הטפל והצדדי, ודרשה ממנה לסמן באיקס את התיבה ‘אני מבינה’.

קודם לכן, כשהתיישבה בשולחן פנוי, התברר לה שעל אף מאמציה לא הבינה דבר. אלונה הממשית נראתה שונה בתכלית מהאישה המדומיינת, והטמינה את ליבת הכזב הרחק מהישג יד. ההנחיות הונו את ענת. הן לא העידו, למשל, כמה טובה וחכמה אלונה ואיזה ביטחון עצמי שקט אופף אותה. הן לא ציינו שבכל מחוות גוף ובכל הבעת פנים מתפרצת פנימיותה החוצה, ללא מחסום. היא כלל לא היתה מבולבלת ומסוגרת. זוהרה הציף את הרחבה המרוצפת, וגורלו של כל היופי הזה מופקד עכשיו בידיה.

המיית הכביש הסמוך מתגברת ונחלשת חליפוֹת כמו רוח. עננים תופחים מעל לים וחותרים מזרחה. קרעי שיחה נסחפים אליה מהשולחנות הסמוכים:

‘אני לא מבינה מה העניין הגדול. בעיני, סנאי זאת חיה חמודה. על זה מפרקים הכול?’

‘תגידי שאני אכזרית, אבל מאז מה שקרה עם מור אני לא יכולה להזמין אותה. מוזר לי מדי.’

ענת מזמזמת לעצמה כדי להתגונן מפני המשפטים הנכלוליים, שכרגיל מנסים לפתות אותה לטוות סביבם סיפור ולדחות כל עניין דחוף וחשוב. היא חוזרת בפעם האחרונה על שלבי המשימה, ואז מזמינה חשבון ומכינה את גופה לתנועה.

יש לקצר עד כמה שניתן את החתירה למגע עם היעד. מרגע שבחרת את וֶקטור הגישה, עלייך לדבוק בו בכל מחיר. ‘וקטור’: מילים סמכותיות כאלה עוררו בה יראת כבוד.

הסוכנת בסרטון ההדגמה צעדה בעוז לעבר איש מבוגר שישב במסעדה בכיכר אירופאית, אפופה באור בין ערביים רך. המצלמה ליוותה עלה שנשר מעץ תרזה גבוה והסתחרר באוויר. כבר בצפייה ראשונה ידעה ענת ששמה אנדריאה. יש לה בית עץ קטן לחוף האגם עם עציצים בחלונותיו, מועדון קריאה שהיא מנהלת ביד רמה ומתכון סודי לשטרודל תפוחים. אנדריאה אומרת תמיד את המילים הנכונות, מפענחת בתוך שניות את רגשותיהם הכמוסים של מי שעומדים מולה, גורמת לאחרים לחוש שרצונותיה הם בעצם רצונם שלהם. אישה כזאת שכולן רוצות להידמות לה, נושאת את גופה בטבעיות ובחן של מי ששבעת רצון על היותה בדיוק היא עצמה. לכן קשה לתפוס איך החמיצה את האלימות הפראית שהיתה טמונה בבן זוגה המקסים לכאורה, ודווקא האיום הזה נעלם מעיניה הרואות הכול. בדיעבד, מאוחר מדי, התברר שרבים אחרים ידעו את האמת. אבל אנדריאה המוכה התעשתה, הרעילה את בעלה והמשטרה ניקתה אותה מכל חשד. זאת היתה תאונה טרגית, סיכמו החוקרים באוזני האלמנה האבלה, והיא מחטה את אפה. הם כרכרו סביבה בעדינות וברגישות, ואחד — צעיר אפרוחי וסמוק פנים — אף עזר לה לפנות מהבית את חפצי המנוח כדי שלא יזכירו לה את האסון. מייד לאחר מכן החליטה לתקן את העולם, ונטלה על עצמה את הסיכול הראשון. התמונה קפאה לרגע, חיצים ועיגולים אדומים האירו היבטים חשובים של הזירה. אנדריאה פילחה את המרחק בווקטור נחרץ ומחודד, צעיפה מתנופף, ודקלמה מול היעד את משפט הפתיחה התקני בקול יציב וטעון מידה מתונה של רגש.

‘שלום יורגן, אתה לא מכיר אותי אבל אני מכירה אותך.’ האיש הניח את המזלג והטה פניו אליה בעניין. ‘שלב ב’ הושלם בהצלחה’, נמתחה הכותרת לאורך המסך. עשרות פעמים צפתה ענת בסרטון, הוסיפה וגרעה פרטים בדמיונה. מייד לאחר השלמת משימה, אנדריאה מעשנת על המרפסת בחזית בית העץ ומפסלת עיגולי עשן באוויר. היא חושקת בשוטר הצעיר ויודעת כי תשיג אותו, אבל מחכה שתחלוף תקופת אבל הולמת.

לא נותרה ברירה. ענת קמה, נתקלת ברגל השולחן ומפילה את המלחייה. היא מקללת חרש ומתכופפת להרים אותה, אלא שאז רגלה מסתבכת ברצועת התיק וידה נאחזת בכיסא כדי לא ליפול. הכיסא חורק במחאה. מבט מבוהל מלמד שאיש לא שם לב. כשהיא יוצאת שוב לדרכה נשמע צליל נקישה מתכתי־זכוכיתי: המלחייה נפלה מהשולחן שהוסט ממקומו ונותר עומד בשיפוע קל. ענת לא מופתעת: חייה רצופי תקריות פעוטות כאלה. עכשיו היא מזדחלת ברגלי עופרת לעבר אלונה וכולאת את נשימתה, נחושה לבלום את השיהוק ששב ומפעפע.

‘שלום אלונה, את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך.’

אלונה מרימה את עיניה מהמחשב וענת נשטפת במפל של אור בוהק.

אסור להשתהות או לטעות עכשיו, אבל המֶסֶר התפוגג כלא היה. הקרבה אל דמות בשר ודם מחתה ממוחה את כל המילים ששיננה.

למזלה, הקורס ‘מקרים ותגובות’ עסק גם בתרחיש הזה, ששכיחותו הוגדרה בינונית־גבוהה. כדי להתמודד עם שכחה מבוהלת עליה להסתייע באחד מעזרי הזיכרון שפורטו במסמך, והיא בחרה באקרוסטיכון. שעות ארוכות עמלה בבית על שבירת המסר לשורות וצירוף האותיות הראשונות בכל שורה לדימוי שיהווה חבל הצלה חזותי. אבל היכן החבל? אלונה מגניבה מבט למחשב וממתינה שענת תמשיך.

משהו ניעור בירכתי מוחה, תמונה של שני בעלי מלאכה כורעים לצד אסלה, מזיעים ומקללים את התשתית המתפוררת. ‘צריך לחתוך את הידיים למי שעשה לך את העבודה כאן,’ אומר האחד. ‘הכול עקום,’ מחזק השני, ‘תראי את הזווית הזאת פה, אין בכלל גישה לצנרת.’ מה הם מנסים לרמוז, לכל הרוחות? ולמה שניים? אב ובן, מדריך ושוליה? צמד, סתימה, מפתח שוודי, רשלנות? להרף עין שנדמה כנצח ענת אובדת עצות וכבר חושבת להימלט, אבל לפתע נמשכים מהביוב ראשי התיבות המציינים את המסר הנשכח: שרברבים.

שרברבי’ם, נכון! אם כך, ה־ש’ כבר מאחוריה, והנה נדלות בעקבותיה המילים הראשונות. אם תאחז חזק ב־ר’ תגיע חזרה לחוף מבטחים.

‘רציתי לספר לך שאיתן בוגד בך בקביעות, ממש מאז שהכרתם, עם כמה נשים שונות.’

התדהמה כשננעצת סכין המילים.

‘בתוך־תוכך את יודעת שמשהו לא בסדר. הוא נעלם ואז מציף אותך בתשומת לב אכולת אשמה.’

הלהב מחטט בקרביה של אלונה. עכשיו עליה לנצור כל רגע, כל תזוזה. תחושת ערנות בלתי נסבלת בוערת בענת. משתלטת עליה תודעת־על של חרק, העולם מתנגן בהילוך איטי, הזמן מסמיך, כולו הווה מתמשך, המראות דוקרים את העין והקולות מחרישים את אוזניה, נחשול מידע שוטף את מוחה הכלוא בכלוב גולגולת שנדמה צר מלהכיל אותו. רעשי לעיסה רועמים משולחנות מרוחקים, מטוס ממריא, קרן שמש משתברת בידית מזלג, עכביש מחליק במורד קוריו. שניות נמתחות כמו שנים. נשימתה של האישה מולה חובטת בה ברוח חמה. לכל פרט יש חשיבות עצומה.

‘מה זה? מי שלח אותך?’ אומרת אלונה בקול רשרוש מחריש אוזניים וענת מתעלמת, בהתאם להנחיות.

‘רק חיי אומללות וחשד צפויים לך עד שהעניין ייחשף. שנים מבוזבזות של הקרבה ללא תכלית.’

לאחר האבחנה והערכת הנזק, מגיע תורו של הביסוס המדעי.

‘בשמונים ושבעה אחוזים מהמקרים, נשים שחיו תחת שקר מתמשך ייפרדו מבן הזוג הבוגדני.’

השתהות קצרה, נשימה עמוקה.

‘ייקח להן בממוצע שבע שנים וחצי.’

הנוסעת הסמויה סובבה בפראות את ההגה, הספינה מתנודדת. פיה של אלונה פעור, ידה המונחת על המקלדת מנסה להסתיר את הרעד. ציפורן חובטת במקש בצליל מחריש אוזניים. דופק מהיר פועם בצד צווארה, מותח ומרפה את העור. בענת מפרפרת תקווה קלושה: אולי בדרך נס תשיג את חדירת הבזק כבר במשימתה הראשונה.

אפילו חומר הלימוד נקט בלשון פיוטית בבואו לתאר את ההוד של רגע החדירה. זמן רב צפוי לחלוף עד שזאת תקרה ממש מול עיניה של סוכנת, אם בכלל תזכה לכך. לרוב, החדירה תתרחש כעבור שעות ארוכות, נסתרת מהעין, כשהיעד מכונס בתוך עצמו. סוכנים מנוסים שחוו אותה השתמשו בדימויים מפוארים ובכל זאת חמקה מאחיזתה של השפה. קשרו אותה לרצח, ללידה, לסקס עילאי — עניינים בהם היתה לענת הבנה קלושה. הגדירו אותה כהתלקחות של ריגוש וכאב אדירים שמאחדים שני בני אדם לנצח. דובר על סכנת התמכרות, ועל שירותי גמילה שהחברה עשויה, אך בפירוש אינה מחויבת, להעמיד לרשותה, מבלי לשאת באחריות ומבלי שתהא לסוכנת כל דרישה או טענה מכל מין ועניין שהוא. היא נדרשה לסמן איקס בתיבה ‘אני מאשרת’.

אלונה מבוהלת בעליל, אך לא מתלקחת בריגוש ובכאב. נותר לענת רק לייצב אותה בנתיבה החדש.

‘מכאן נובע שאת צריכה לעזוב את איתן בדחיפות ולהתחיל חיים טובים יותר, של אמון הדדי.’

אבחנה, הערכת הנזק, ביסוס מדעי, הנעה לפעולה: אהב’ה. כמוסת אמת מוגנת בפטנט שיעילותה הוכחה במחקרים ארוכי שנים, מִנחת אהבה מתאגיד וריטאס מעבדות מחקר בע’מ.

הפיתוי גדול להמשיך ולצפות בעיני החרק שלה, לקלוט רק עוד רחשוש מפית אחד, רק עוד נשימה ועפעוף, אבל תעוזתה של ענת נמתחה כבר מעבר ליכולתה. עליה לנתק מגע, להתרחק במהירות לפחות חמש מאות מטר מזירת הסיכול, ולאחוז בטלפון למקרה שתידרש להזעיק את כוח ההתערבות המהירה. שרברבי הרפאים אורזים את כליהם בקול שקשוק ויוצאים עימה.

לא נשמעים צעדים בגבה, גם לא צעקות מחאה, רק נקישות נעליה על המדרכה וקול הלמות ליבה. לאחר שחצתה שלושה רחובות העזה להסתכל בחטף לאחור. החיים התנהלו במסלולם, אדישים למה שהתרחש. פני האנשים הוארו ממסכי הטלפון בעוד אצבעותיהם מחליקות בתשוקה, דרורים התקוטטו על קרום פיצה, קשישה משכה אחריה עגלת בקבוקים למִחזור והמתינה בסבלנות שנער יסיים לשתות את הקולה שלו. גבר ביקש לתרגם קללות, צועק על המכשיר, ‘איך אומרים בצרפתית אמאש’ך זונה.’ ‘אני מתנצלת, אבל איני מורשה לענות על שאלות בשפה פוגענית,’ ענה לו במתינות קול נשי.

ענת מנסה לשחזר מה השתקף מעיני היעד, ברגע המפגש עם מילות האהב’ה. כשיצאה מביתה בבוקר קיוותה לראות את טיוטת העתיד נגללת על מסך אישוניה המתרחבים של אלונה. הנה היא נפרדת מבן זוגה הכסיל, בקור רוח אך בנחרצות, ומשליכה את חפציו לארגז. הנה היא שוכחת כליל, במהירות מפתיעה, את האישה הזרה בבית הקפה. הנה היא מספרת כיצד נחתה עליה משום מקום האמת אליה התכחשה, ועכשיו נראית ברורה כל כך. החברות מנידות ראשן בהתפעלות: איזו אלופה את, כמה כוח היית צריכה. אנחנו בטח היינו ממשיכות לשכנע את עצמנו שהכול בסדר. ותראי אותך עכשיו, כמה טוב לך.

היא אינה בטוחה מה ראתה. כדי לדעת היה עליה להפוך עצמה לאישה אחרת, חדת ראייה, שאינה עטופה בהיסוסים אלא בצעיף משי, כמו אנדריאה. אבל ענת נחושה כזאת, האופה שטרודל ומפתה שוטרים צעירים, לא יכולה להתקיים.

פתאום נפלט מפיה ציוץ בהלה: כשניגשה לסיכול שכחה להפעיל את שעון העצר. ענת נעמדת ליד פח אשפה גדוש ומשחזרת את שלבי המבצע. פוסעת באיטיות את מספר הצעדים המשוער, ‘שלום אלונה,’ היא פותחת, ‘את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך.’ יונים מתקבצות סביבה בתקווה. ענת שוכחת את המסר ואז מתאוששת מהבלבול בעזרת השרברבים, נועצת סכין, קוטעת את מחאתה הרפה של אלונה, מטיחה את ההנעה לפעולה, מסתובבת, ומתרחקת במהירות. איש לא מתייחס לנפנופי הידיים ולהתדיינותה עם האוויר, אף מבט לא מופנה לעברה.

בילדותה קראה על הילד שנטל בטעות שיקוי מאדן חלון, שתה אותו והפך לרואה ואינו נראה. כמה רצתה להיות כמותו, להתענג על כך שאנשים אינם בוחנים אותך, אינם דורשים ממך דבר, רק חשים במעורפל את נוכחותך השקופה סביבם. לאחר שנים הצליחה, בלי נוזל סגול ופרופסור שכחן, אלא מכוח התכנסותה בתוך עצמה.

ענת יושבת באוטובוס וחופנת בידה את שלושים ושבע השניות שקשרו את שתי הנשים לעד. הסיכול היה נורא יותר וטוב יותר מכפי שהעזה לקוות. רגעי הבהלה כבר חלפו, ועתה צפויים לה ימים מענגים של שחזור ההתרחשויות והתעמקות בכל פרטיהן. בניתוח שלאחר מעשה, העניין השתלם לה. אבל זה, כמובן, אופן חישוב כוזב; לפני מעשה, שום דבר אינו כדאי.

בבית, ג’ני מקדמת את פניה עם דיווח על קורותיה של אמהּ, כתמיד בלשון רבים. ‘אכלנו כמעט גביע שלם של יוגורט ואז שמענו חדשות ואחרי חצי שעה התעייפנו וביקשנו לישון.’

אביבה סימן־טוב, פניה קמוטות וצהבהבות כקלף, יושבת בכיסא גלגלים ותולה את מבטה בתקרת הסלון. הרדיו מרעים: שוטרים היכו מפגינים באלות, פוליטיקאי הסביר שגפיים שבורים הם עונש הולם על הסתה ובוגדנות.

‘נכון, אמא?’ מרעידה המטפלת את כתפה, ‘תספרי לענת. נכון היינו עייפות היום? רצינו רק נומי־נומי כל הזמן?’

האם ממלמלת משהו במורת רוח.

ענת מפטירה, ‘יֶס, יֶס’, נכנסת אל המרפסת הצרה וסוגרת במאמץ את דלת ההזזה הכבדה. חפציה המעטים ממלאים את רוב השטח. היא נדחקת אל המיטה ומקלידה בשקדנות את דו’ח המשימה. היעד נמצא במקום, האמת הועברה במלואה, ללא אירועים חריגים. משך המגע: שלושים ושבע שניות. אני מאשרת כי כל המידע שמסרתי מדויק, וכי אני מסירה מהחברה כל אחריות לכל טענה מכל מין וסוג שתעלה, אם תעלה, מצד מאן דהו.

המערכת שוקדת על חישובי הסתברות עלומים. גורל הסיכול לעולם לא ייוודע לענת, מה שנסתר ממנה מתוך נפשה של אלונה באותן שניות גורליות בבית הקפה כבר לא ייחשף. מחלקת הבקרה תעקוב אחר אלונה בחודשים הבאים, אולם עקרונותיה האתיים המוצקים של וריטאס הציבו חומה סינית בינה לבין מחלקת התפעול, אליה השתייכה ענת. האיור בחומר ההדרכה לא הותיר מקום לספק: לרוחבו צוירה בקווים אדומים ילדותיים חומה גבוהה, מצידה האחד נכתב באותיות שחורות גדולות, ‘בקרה’ ומצידה השני, ‘תפעול’.

לאחר כמה שניות נשמע דנדון פעמונים והמסך נמלא קונפטי: ענת, ברכות על השלמת משימתך הראשונה ז־117236. מעתה את סוכנת בדרגת כסף. עם מקצועיות, דיוק והתמדה, מעמד הזהב בהישג ידך. בתחתית מצוינת העמלה שלה.

הסכום נמוך, כזה שבניכוי חשבון בית הקפה ודמי הנסיעה יספיק בקושי לקנייה אחת של ירקות ומוצרי חלב בסופרמרקט. רוחה נופלת. כדי להיוושע תידרש לצאת למשימות עוד פעמים רבות, רבות במידה שאפילו חששה לחשב.

בינתיים תוכל להתחיל במלאכת הלישה, ענת מתנחמת. מוחה כבר שש לקראת האתגר. כן, המחשבה על הדברים טובה לאין ערוך מעשייתם. היא תתחיל בדמותה של אלונה מקרטעת חזרה אל הדירה בעיניים דומעות, אחרי שהודיעה למשרד על חופשת מחלה. איתן לא יהיה שם, למרבה ההקלה, והאישה הצעירה תקרוס על המיטה ותכסה את ראשה בכרית. אז תתרחש החדירה, האמת תשרוף בעורקיה ותהפוך לוודאות. ענת מותירה את אלונה להתייפח במיטה. אסור למהר, יש להקדיש זמן נאות לכל פרט, לדמיין אותו במיומנות ובדקדקנות. בכך התאמנה כל חייה.

ענת הולכת למטבח להכין כוס תה לעצמה וספל קפה לאם, לתוכו היא תוחבת קש. על הספל מתנוסס הלוגו של המעסיק החדש שלה — מגדלור כחול מפיץ קרניים צהובות — ומתחתיו הסיסמה: אמת. ללא פשרות. במסירה אישית.