הזעקה הלא־נשמעת למשמעות

הקדמה

ספר זה הוא המשך לשני ספריי הקודמים — ‘פסיכותרפיה ואקזיסטנציאליזם’ ו’האל הלא־מודע: פסיכותרפיה ודת״.

כוונתי המקורית היתה להוציא קובץ מסות נבחרות, אך במהלך ההגהות והתוספות התחוור לי בבירור, שאף כי המאמרים — שהפכו כעת לפרקים — הם מכלול שלם כל אחד לעצמו, עדיין עובר ביניהם חוט מקשר. יתרה מזו, בשני הפרקים הראשונים נדונו שלושת העקרונות הבסיסיים של שיטת הלוגותרפיה: השאיפה למשמעות, משמעות החיים וחירות הרצון.

נוהגים לכלול את הלוגותרפיה בקטגוריה של פסיכיאטריה קיומית או הומניסטית, אך הקורא של ספריי ודאי הבחין בהערות הביקורתיות שלי לעניין האקזיסטנציאליזם, או לפחות לעניין מה שקרוי אקזיסטנציאליזם. בדומה לכך הוא ימצא בספר זה כמה התקפות על מה שקרוי הומניזם, או בלשוני, פסבדו־הומניזם. אַל לו להיות מופתע — הריני מתנגד לפסבדו־לוגותרפיה גם כן.

הבה נסקור בקצרה את תולדות הפסיכותרפיה כדי לקבוע את מקומם של האקזיסטנציאליזם וההומניזם בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה. כולנו למדנו את משנתו של ענק־הרוח בפסיכותרפיה, זיגמונד פרויד. גם אני! (אני תוהה אם הקורא יודע, שכבר ב־1924 פורסם מאמר שלי בכתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה על־פי הזמנתו ופנייתו של פרויד.) הוא הורה לנו להסיר את המסווה של האדם הנוירוטי, לחשוף את המניעים הנסתרים, הלא־מודעים, שביסוד התנהגותו. עם זאת, לא אתעייף מלומר שיש לחדול מהסרת המסווה עת הפסיכואנליטיקאי ניצב מול מה שאינו ניתן עוד לערטוּל, פשוט מהיותו אותנטי. אם ישנם עדיין פסיכולוגים שממשיכים בכך גם כשהם נתקלים באותנטיות, הרי הם חושפים דבר אחד בלבד — את המניע הנסתר של עצמם, את תשוקתם הלא־מודעת לצמצם, להגביל או להמעיט בערכו של מה שהוא כֵּן ואמיתי באדם, מה שהוא אנושי באמת.

בינתיים, גישת הטיפול ההתנהגותי המבוססת על תיאוריית הלמידה, הצליחה לתפוס לעצמה נתח ניכר מהשטח שהפסיכואנליזה שלטה בו זה מכבר ללא עוררין. אנשי הטיפול ההתנהגותי הציגו שלל ראיות לכך, שרבות מאמונותיהם האטיולוגיות של הפרוידיאנים לא היו אלא אמונות בלבד. יתר על כן, לא בכל מקרה של נוירוזה אפשר להתחקות אחר שורשיה בחוויות טראומטיות של ראשית הילדות או בקונפליקטים בין האיד, האגו והסופר־אגו. זאת ועוד, הופעתם של תחליפי תסמינים מתרחשת יותר מכוחו של תיקון קצר־מועד של ההתנהגות (ואולי מכוח תפוגה ספונטנית) מאשר מריפוי שהושג מכוח הפסיכואנליזה. מכאן שאנו רשאים לראות בביהביוריזם את מקור הדה־מיתולוגיזציה של הנוירוזה.1

ובכל זאת נותרה בנו אי־שביעות רצון כלשהי. איננו יכולים לטפל בחוליים ובמכאובים של תקופה כמו זו שלנו — תקופה של היעדר משמעות, של דה־פרסונליזציה ודה־הומניזציה — אלא אם כן נכלול את הממד האנושי, את ממד התופעות האנושיות, במושג האדם שמונח בהכרח ביסודה של כל פסיכותרפיה, במישור המודע והלא־מודע גם יחד.

בּיאַרן קווילהוג, פסיכולוג נורווגי, טוען שהלוגותרפיה האנישה מחדש את תיאוריית הלמידה. ניקולאוס פֶּטרילוביץ’ ז’ל מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת מיינץ שבמערב גרמניה קבע שהלוגותרפיה האנישה מחדש את הפסיכואנליזה, ויתרה מזו — שלהבדיל מאסכולות אחרות של הפסיכותרפיה, הלוגותרפיה אינה מצטמצמת לממד הנוירוזה. לְמה הכוונה? הפסיכואנליזה רואה בנוירוזה תולדה של פסיכודינמיקה מסוימת, ולפיכך מנסה לפעול נגדה באמצעות פסיכודינמיקה אחרת — הפעלתם של גורמים פסיכודינמיים מועילים אחרים, כגון יחסי העברה תקינים, בריאים ויציבים. ואילו הטיפול ההתנהגותי תולה את הנוירוזה בלמידה מסוימת או בתהליכי התניה, ולפיכך מציע לפעול בדרך של למידה־מחדש או התניה־מחדש. אך בשני המקרים כאחד — ובתיאורו הקולע של פטרילוביץ’ — התרפיה אינה עוזבת את מישור הנוירוזה. לעומתה, הלוגותרפיה — כפי שהוא רואה אותה — חורגת מהמישור הזה ומלווה את האדם בדרכו אל הממד האנושי, שרק בו מזומנים לו משאבים מסוג היכולת האנושית הייחודית להתעלות עצמית וניתוק עצמי.

היכולת להינתק מעצמנו מגויסת כל אימת שאנו מפעילים את הטכניקה הלוגותרפית של התכוונוּת פרדוקסאלית. היכולת להתעלות עצמית חשובה הן באבחון והן בריפוי. אם איננו מדמים אפשרות להתעלות עצמית, למשל בהיבט השאיפה למשמעות, לעולם לא נוכל לאבחן נוירוזה נואוגנית הנובעת משאיפה מתוסכלת זו. וגם לא נוכל לפנות אליה אם הודחקה, או לעורר אותה מתוך הלא־מודע של המטופל. באופן אמפירי ברור התחוור שלעיתים עניין זה הוא המשימה העיקרית שלנו: במחקר סטטיסטי הוכח, כי השאיפה למשמעות צופנת ‘ערך הישרדוּת’ בעליל.

דבר דומה הוכח גם הוא באופן אמפירי מובהק, באשר להינתקות האדם מעצמו. משמע שזהו ‘מנגנון התמודדות’ חשוב המוּבנה כביכול בנפש האדם. כפי שנראה, דבר זה כוחו יפה לאותו היבט של הינתקות־מעצמי המיוצג בהוּמור.

לסיכום נוכל לומר, שהפסיכואנליזה לימדה אותנו להסיר את המסווה מן האדם הנוירוטי, ושהביהביוריזם לימד אותנו לבטל את מיתוס הנוירוזה. והנה — אליבא דקווילהוג פטרילוביץ’ — הלוגותרפיה מלמדת אותנו לחזור ולהאניש הן את הפסיכואנליזה הן את הביהביוריזם. אלא שזהו פישוט־יתר, שכן לפנינו לא רק רצף של דברים אלא גם התכנסות שלהם. אפשר היום להיתקל בהצהרות מסוג זו של הפרוידיאני המערב־גרמני הבולט וולפגנג לוך, ש’לגופו של עניין הדיאלוג הפסיכואנליטי הוא ניסיון ליצור משמעות חדשה לחיים’.2 מנהל מרכז הטיפול ההתנהגותי בניו יורק, ליאונרד בכליס, צוטט באמירה, שרבים מהמטופלים במרכז הם אנשים מצליחים בעלי משרות טובות אך גם נטיות אובדניות, שכן אינם מוצאים טעם בחיים חסרי משמעות.3

כאמור, יש התכנסות ברצף הדברים. עם זה, באשר ללוגותרפיה, לתפיסתי היא אינה תרופה כוללת לכל החוליים, ועל כן היא פתוחה לשיתוף פעולה עם גישות פסיכותרפיות אחרות ופתוחה לאבולוציה שלה עצמה. אמת, הן האסכולה המונחית בקווים פסיכודינמיים והן האסכולה המונחית בקווים התנהגותיים מתעלמות במידה רבה מן הצד האנושי של תופעות אנושיות. הן עדיין מחזיקות ברדוּקציוניזם, שכן הוא שולט בתחום ההכשרה הפסיכותרפית, ורדוקציוניזם הנו ההפך המוחלט של הומניזם. רדוקציוניזם הוא תת־הומניזם, הייתי אומר. הוא מגביל את עצמו לממדים תת־אנושיים, מוּטה על ידי תפיסה צרה של אמת מדעית, דוחס את התופעות השונות למיטת סדום, לדפוס פרשנות קבוע מראש, בין שהוא מבוסס על קווי האנליזה הדינמית ובין שהוא מבוסס על תיאוריית הלמידה.

ועם זאת, לכל אחת מהאסכולות האלו היתה תרומה רבת־ערך. הלוגותרפיה אינה מבטלת בשום פנים את ערכם של הממצאים המאוּששים והמפוכחים של החלוצים הגדולים כמו פרויד, אדלר, פבלוב, ווטסון או סקינֶר. כל אסכולה בתחומה אמרה את דברה. אולם חשיבותן וערכן האמיתיים נִגלים רק אם נמקם אותן בממד גבוה יותר, כוללני יותר — הממד האנושי. כאן לבטח אין לראות עוד באדם יצור שעיקר עניינו בחיים הוא לספק יצרים ולהשֹבּיע אינסטינקטים, או לצורך העניין ליישב בין האִיד, האגו והסופר־אגו; כך גם אין לראות בממשות האנושית אך ורק תולדה של תהליכי התניה או של רפלקסים מוּתנים.

כאן מתגלה האדם כיצור שמחפש משמעות, חיפוש שעקרוּתו עשויה להסביר רבים מתחלואי העידן שלנו. אם כן, איך יוכל פסיכותרפיסט המסרב מלכתחילה להאזין לזעקה הלא־נשמעת למשמעות, ‘להיאבק’ בנוירוזת ההמונים של ימינו? בפרסומים שלי, לרבות ספר זה, דברים רבים ודאי ייראו במבט ראשון כאילו עבר זמנם. אבל בה במידה אני בטוח, שרבים מהם תקֵפים לימינו מאין כמותם. ולראיה, התופעה העולמית המתפשטת של תחושת היעדר המשמעות. אם אכן זוהי נוירוזת ההמונים של שנות ה־70, אוכל לומר במלוא הענווה, שכבר בשנות ה־50 חזיתי את התעצמותה והתפשטותה, ועוד קודם לכן — בשנות ה־30 — הצעתי לה דרך ריפוי.

ויקטור א’ פרנקל

וינה, יומו הראשון של אביב 1977