מירי טיילור היא המזכירה השקטה, הבלתי נראית – זו שאף אחד לא באמת שם לב אליה. לפחות עד היום שבו […]
פרק 1
מירי
‘חתיכת כלבה!’
ככה הבוקר שלי נפתח.
מיס רוקסי היא בחורה נאה מאוד, בת עשרים ושש. בלונדינית, רזה ובעלת מראה מושקע. שברגע זה ממש – היא זורקת את הפרחים שנשלחתי למסור לה.
היא חוטפת אותם מידיי ומטיחה אותם על הרצפה, לעבר הרגליים שלי.
אין דרך להסביר את ההרגשה הנוראית הזאת, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, מלווה בצרור קללות והשפלות. והכול בגלל בן אדם אחד — הבוס שלי, סטפן קווין.
והוא חתיכת חרא.
החרא הכי גדול שאני מכירה.
אבל למרות האופי המגעיל שלו, הוא גם הגבר הכי חתיך שראיתי בחיי. ואני מבינה לגמרי איך הן נופלות לרגליו.
בן שלושים ושתיים, מטר תשעים, שיער בלונדיני שנראה תמיד מסודר. איך לעזאזל הוא עושה את זה? שכל שערה עומדת בדיוק במקום שלה?
והעיניים שלו — ירוקות, מהפנטות. מספיק מבט אחד לתוכן, ואני כבר מאבדת ריכוז.
סטפן הוא מנכ’ל של חברת פרסום מפורסמת בניו יורק — ‘קווין’.
כן, הוא פאקינג קרא לחברה על שם המשפחה שלו, כדי שאף מתחרה לא יתבלבל וכולם יבינו מי עומד בראשה.
אבל אל תתנו למראה להטעות אתכם. מבפנים? הוא שטן.
‘בגללך הוא עוזב אותי! את חתיכת זונה!’
הנה שוב זה מתחיל. אותן צעקות, אותו סיפור.
‘אני מצטערת מאוד, גברת רוקסי. אני רק השליחה. זאת העבודה שלי,’ אני מנסה להסביר.
לא עובר שבריר שנייה, וכוס המים שהייתה מונחת על שולחנה ניתזת על פניי.
כמה עוד אני צריכה לסבול רק כדי להתפרנס בכבוד?!
‘תמיד חשדתי שהוא מזיין אותך!’ היא צורחת. ‘הוא חתיכת חרא!’
היא צודקת. הוא באמת חתיכת חרא.
אבל לא. הוא לא מזיין אותי. אפילו לא קרוב. אני בחיים לא אתן לסטפן לגעת בי.
‘שיהיה לך יום טוב, גברת רוקסי,’ אני אומרת ויוצאת, טורקת את הדלת מאחוריי.
את הצרחות שלה אפשר לשמוע עד המעלית.
בכל פעם שהמטומטם הזה מסיים קשר זמני עם בחורה, הוא שולח אותי ‘לזרוק’ אותן.הוא בוחר לשלוח אותי בכדי לא להתעמת איתן. קל לו לשלוח אותי באופן אישי לתת להן פרחים ומתנה פרידה.
ואני? אני גם זו שמביאה את מתנות הפרידה.
ובכל פעם זה אותו סיפור. כולן משוכנעות שהוא זורק אותן בגללי.
מתוקות, תתעוררו על החיים שלכן. הבן אדם מזיין כל דבר שזז. אף אחת לא מבינה שמערכות יחסים לא קיימות אצלו בלקסיקון.
רק כמה זיונים — ולזרוק.
למה הן תמיד בטוחות שהוא יישאר איתן?
*
אחרי שעתיים בדרכים, אני מגיעה סוף־סוף לבניין המשרדים.
אני נושמת עמוק ומברכת את השומר. הבקרים של שליחויות כאלה לא קלים, אבל גם למצוא עבודה עם משכורת טובה — לא פשוט בימינו.
בקומת הכניסה יושבת ג’ינה, פקידת הקבלה. היא שולחת אליי מבט מתעב, כרגיל. בטח גם היא מדמיינת לעצמה סיפורים על רומן בראש הקטן שלה.
אני מגלגלת עיניים וניגשת למעלית לקומה עשרים ושלוש.
‘תעצרו את המעלית!’ צעקה נשמעת מאחוריי.
אני תוחבת יד בין הדלתות ועוצרת אותן. דנה רצה לעברי, מחזיקה ערימה של קלסרים.
‘מה כל זה?’ אני שואלת.
‘העבודה שלך,’ היא נאנחת. ‘מר קווין לא ראה אותך במשרד הבוקר, התעצבן ושלח אותי להביא את כל התיקיות של גריס. כאילו שאין לי מספיק עבודה עם מר בראון.’
הבן אדם הזה לא יאומן.
‘יש לו בעיית זיכרון רצינית,’ אני אומרת ולוקחת ממנה כמה תיקיות. ‘הוא שלח אותי הבוקר לזרוק עוד בחורה.’
‘שוב?!’ היא פוערת עיניים. ‘בעצם… לא צריך לשאול. לפי הבגדים הרטובים שלך.’
אני מביטה בחולצה שלי.
כן. רואים הכול.
החולצה שלי שקופה, ואפשר לראות דרכה את החזייה האדומה. אני חייבת להגיע למשרד שלי ולהחליף בגדים.
‘החיים פשוט נפלאים,’ אני ממלמלת ומגלגלת עיניים.
דנה מצחקקת בדיוק כשדלתות המעלית נפתחות.
אנחנו יוצאות ממנה וממשיכות לכיוון המשרד שלי.
ברגע שדנה מניחה את התיקיות על שולחני, דלת המשרד של סטפן נפתחת בתנופה.
סטפן עומד שם, זרועותיו משולבות על חזהו, ועל פניו מבט עצבני.
הנה זה מתחיל שוב.אני יוצאת ממשרדי וצועדת לעברו.
‘איפה היית?’ הוא נוהם ומתקרב אליי בכעס.
מאחורי כתפו עומד חברו הטוב ושותף העסקים שלו, מארק בראון.
‘בוקר טוב, מר בראון,’ אני מברכת אותו.
המהלך הזה מרתיח את סטפן.
‘בוקר טוב, מיס טיילור,’ מחזיר לי מארק בחיוך משועשע וקורץ לעברי.
אני מחזירה את מבטי אל הבוס. פניו כבר אדומות מרוב עצבים.
‘מר קווין,’ אני אומרת בנועם, ‘אמרת לי ללכת היום להיפרד מרוקסי בשמך. שלחת לי הודעה הבוקר. אז עשיתי את העבודה שלי.’
סטפן מרים גבה, נראה מבולבל.
‘קוראים לה, רוקסי?’
ברור.
הוא מזיין אותה יותר משבועיים ואין לו מושג איך קוראים לה. וואו. הבן אדם הזה באמת חלאה.
‘מה אתה צריך, מר קווין?’ אני שואלת ומביטה סביבי.
דנה כבר נעלמה וחזרה למשרד שלי.
כלבה.
ברור שהיא תשאיר אותי לבד.
פחדנית.
‘תשלחי את האישורים למשרד של מקסימו,’ הוא אומר. ‘שיתחילו כבר לצלם את הפרסומת של הבושם החדש.’
אני מהנהנת.
סטפן מסתובב, חוזר למשרדו וטורק אחריו את הדלת בחוזקה.
‘חתיכת חרא,’ אני ממלמלת ונכנסת למשרד שלי.
‘איזו כלבה את. איך יכולת לעזוב אותי ככה?’ אני לוחשת לדנה, ששוכבת על הספה בעיניים עצומות.
‘אין מצב שאני באותו חדר כשמר קווין עצבני,’ היא עונה ומסמנת באצבע לכיוון משרדו.
אני מתיישבת לידה ונאנחת. ‘למה החיים שלי כל כך קשים?’ אני משעינה את הראש על משענת הספה ועוצמת עיניים.
‘מה את אומרת על לצאת היום?’ דנה שואלת, חיוך נמרח על שפתיה.
אני פוקחת עיניים ומביטה בה.
‘אני בפנים.’
היא קמה מהספה ומוחאת כף.
‘אוקיי, אני אדבר עם רוס, נמצא מקום פצצה ואשלח לך כתובת.’
‘נשמע מצוין.’
דנה פונה לדלת, פותחת אותה ואומרת בלעג, מחקה את קולו של סטפן:
‘אל תשכחי לשלוח את האישורים.’
אני תופסת כרית וזורקת לעברה, אבל היא מתחמקת.
‘כלבה!’
‘אוהבת אותך! נפגש אצלך יותר מאוחר!’ היא צועקת וטורקת את הדלת.
אני צוחקת, קמה מהספה וניגשת למחשב. שולחת את כל מה שצריך, עוברת על המיילים של סטפן. זוועה מוחלטת. למה הבנות כל כך נואשות, שולחות לו מיילים ורוצות להיפגש?
אני מוחקת דואר זבל ומתמקדת בדברים החשובים.
*
איזה יום מתיש.
סוף־סוף אני בבית.
אני סוגרת את הדלת מאחוריי, זורקת את המפתחות לקערה ליד הכניסה.
נביחות נשמעות. קירה — הכלבה האהובה שלי — רצה אליי, מכשכשת בזנב.
היא קופצת על רגליי. אני מתכופפת ומרימה אותה אל זרועותיי.
‘שלום, תינוקת. התגעגעת לאימא?’
אני נושקת לראשה ונושאת אותה לחדר.
קירה היא גורת פודל לבנה, מתוקה בצורה לא חוקית.
אימצתי אותה לפני חודשים, ומאז היא הכניסה אור לחיי.
אני מניחה אותה על המיטה ופונה לחדר הרחצה.
פותחת את המים ומחכה לזרם חם.
מביטה במראה. השיער הכהה והמתולתל שלי פרוע.
אני משחררת אותו מהגולגול המרושל, מורידה את משקפי הראייה ומניחה אותם על הכיור.
מורידה את הבגדים ונכנסת למקלחת.
מהבוקר אני חולמת על המים החמים.
אני עומדת שם יותר מדי זמן, מביטה ברגליי, נותנת לראשי להישמט ולשיער לגלוש קדימה.
אני בחורה פשוטה. חנונית.
למה כל בחורה שאני ‘זורקת’ בשביל המטומטם הזה חושבת שהוא מזיין אותי?
זה לא הגיוני.
הוא אפילו לא מסתכל לכיוון שלי.
אני לא סקסית. לא מתלבשת כמו שאר המזכירות — חצאיות צמודות וחולצות כפתורים.
אני אוהבת סוודרים, ג’ינסים ופוטרים.
אני מנענעת בראשי ויוצאת מהמקלחת, עטופה במגבת.
קירה קופצת מהמיטה, רצה אליי ומלקקת את המים מהרגליים שלי.
מדגדג, אבל התרגלתי.
אני לובשת גופיית סבא לבנה ומכנסיים קצרים כחולים כהים. מורחת מעט קרם לחות.
הבטן מקרקרת.
אני נגשת למטבח ומכינה לעצמי כריך.
בדיוק כשאני מסיימת — דפיקה בדלת.
אני פותחת. עומדים שם דנה ורוס, החבר הכי טוב שלה ושלי. שהוא גם הומו.
דנה בשמלה חומה קצרה וסקסית. ביד אחת תיק שחור ענק, ובשנייה — שמלות.
‘מה כל זה?’ אני מצביעה עליהן.
‘זמן מייקאובר, חמודה שלי,’ דנה מחייכת ונכנסת.
‘אנחנו רק יוצאות למועדון,’ אני מוחה. ‘למה צריך את כל זה?’
‘את צוחקת, נכון?’ היא בוחנת אותי. ‘תגידי לי שאת צוחקת.’
אני מרימה ידיים.
‘בסדר. הבנתי.’
‘מצוין. בואי אחריי.’
שניהם נכנסים פנימה.
‘היום אנחנו מוצאות לך זיון!’ היא קופצת ומוחאת כפיים.
‘אין מצב!’ אני קוראת.
‘אני בתולה, שכחת?
ואני לא רוצה שסתם מישהו יהיה הראשון שלי.’
דנה מחבקת אותי.
‘את צודקת.’
ואז מרחיקה אותי.
‘אבל זה לא אומר שאת לא יכולה להיות סקסית בשביל עצמך.’
היא צודקת.
‘אוקי. בואי נעשה את זה.’
‘יש!’
סטפן
‘יש לי הפתעה בשבילך, אחי,’ מארק כורך זרוע סביב כתפי ומוביל אותי במסדרון אל החדרים האחוריים של המועדון.
‘מה עשית?’ אני מרים גבה לעברו.
‘בוא נגיד שאתה תמות על זה.’ חיוך זדוני נמרח על פניו.
אני מחייך בחזרה.
אני מת על השטויות שלו.
אנחנו נעצרים מול דלת שחורה. מארק שולף מפתח מכיסו ופתח את דלת ה־VIP.
המבט שלי ננעל מיד על שתי בחורות שיושבות על הספה, לבושות בהלבשה תחתונה.
אחת בלונדינית, השנייה ברונטית.
פאק. אני חולה על זה.
מארק מרים אגרוף לעברי. אני מניף אליו את האגרוף שלי בחזרה.
‘אני אתן לך להמשיך מכאן,’ הוא אומר, קורץ ויוצא מהחדר.
‘טוב, בנות,’ אני אומר בקול נמוך וצרוד, ‘הגיע הזמן לשחק קצת.’
הן מחייכות, קמות מהספה ומתחילות לפזז לכיווני.
‘זה נעים, נכון, בייבי?’ הברונטית שואלת. קולה גורם לי לעצום עיניים.
אני פוקח אותן ומשפיל אליה מבט — לא מצליח להתמקד בפניה.
רק בקווי המתאר. רק בתנועה.
הלשון שלה מחליקה, ואני נשען לאחור. חיוך עצל על פניי.
‘זה נעים לך?’ היא לוחשת.
‘ששש,’ אני מסמן לה להמשיך.
עוצם עיניים שוב.
הבלונדינית מחליקה ציפורן חדה במעלה הירך שלי, וצמרמורת חולפת בי.
הג’ינס שלי כרוכים סביב הקרסוליים שלי.
המראה מולי מחזירה אליי תמונה חדה:
חולצה שחורה, שרוולים מקופלים, פתוחה — חושפת חזה ובטן.
זיעה, אלכוהול, חום.
התחת של האישה משתקף אליי מהמראה.
הגוף שלה נע בקצב קבוע.
זרועות מתעקלות סביב צווארי, והאישה מאחוריי מצמידה את שדיה העירומים לגב שלי, לוחשת פנטזיות קטנות באוזני.
‘אתה סקסי כל כך, מר קווין,’ היא נושפת.
‘חזק. מושלם. רע.’
‘מה שתגידי, מותק,’ אני עונה.
הלחץ נבנה.
כדור אש בבסיס הגוף שלי.
זה מגיע חזק.
נשימתי נקטעה, שפתיי נפשקות, והתחושה שוטפת אותי בגל חם.
כשאני פוקח עיניים, הבלונדינית מלקקת את שפתיה ומרימה אליי מבט.
אני אוחז בשערה, מטה את ראשה לאחור.
‘בלונדה,’ אני פוקד בקול נמוך. ‘עכשיו תורך.’
‘כן, אדוני,’ היא לוחשת בזמן שהן מחליפות מקום.
‘מה את רוצה שאני אעשה לך?’ אני שואל בערמומיות.
‘שתזיין אותי, מר קווין.’
אני מחייך חיוך זדוני.
‘גם אני,’ הברונטית מאחוריי מצטרפת, ציפורניה ננעצות בקרקפת שלי.
גניחה עמוקה נפלטה מגרוני.
‘פאק… אני מת על החיים שלי.’
הבלונדינית ממהרת שוב קדימה.
‘תעלו על הס—’
הדלת נפתחת בתנופה ונחבטת בקיר.
שלושתנו מסתובבים.
בכניסה עומדת בחורה.
הכי סקסית שראיתי בחיי.
שמלת מיני אדומה.
שיער כהה, מתולתל, נפוח — נופל עד הישבן.
פאק.
הגוף שלי מגיב מיד.
מי זאת?!
עיניה נפערות כשהיא מבינה לאן נכנסה.
המבט שלה יורד — ישירות אליי.
‘או מיי גאד… אני כל כך מצטערת! חשבתי שזה השירותים!’
היא מבוהלת. המומה.
אחרי שניות בודדות היא תופסת בידית הדלת, סוגרת אותה ובורחת.
‘מה זה היה עכשיו?’ הבלונדינית לוחשת.
לא מעניין אותי.
מי זאת הייתה?
זה מה שמעניין אותי באמת.
אחרי שאני מסיים בחדר האחורי, אני חוזר לבר.
מארק רוקד עם שתי בחורות יפהפיות.
‘שני שוטים של טקילה,’ אני צועק לברמן.
אבל במשך כל הזמן הזה — התמונה שלה לא יוצאת לי מהראש.
המבט.
ההלם.
השמלה האדומה.
היא חייבת להיות איפשהו פה.
אני בטוח בזה.
מארק מניח יד על הכתף שלי. הוא נראה שיכור.
‘נו, איך היה?!’ הוא צועק לי לאוזן, מתגבר על המוזיקה החזקה.
‘פאק, אחי. הרסת לי את האוזן!’
הראש שלו נזרק לאחור והוא מתפקע מצחוק, מה שגורם לאנשים מאחוריו להסתובב ולנעוץ בנו מבטים מוזרים.
אידיוט.
‘אתה לא מאמין מי נמצאת פה,’ הוא אומר אחרי שהוא נרגע.
‘נו? מי?’ אני שואל בסקרנות.
‘דנה.’
אני מרים גבה.
מארק קולט את הבלבול על הפנים שלי ומוסיף, ‘המזכירה שלי.’
אה. נכון. הבלונדינית היפהפייה.
‘ומה אייתה?’
‘היא פה עם חברה שלה, והיא סקסית ברמות, אחי.’
חיוך ענק נמרח על השפתיים שלו.
‘כמה סקסית?’ אני שואל.
‘סקסית ברמה שנופלת לך הלסת לרצפה והזין עומד לך בשנייה.’
פאק. עד כדי כך?
אני צוחק.
אני חייב לראות את זה.
‘איפה הן?’
מארק מסמן עם הראש לכיוון הרחבה.
המבט שלי נודד לשם — ואני מזהה את דנה מייד.
לידה רוקדים בחורה ובחור.
הלב שלי מחסיר פעימה.
זאת היא.
הבחורה שנכנסה קודם לחדר בטעות.
אני לא מאמין לזה.
והגוף שלי מגיב בלי לבקש רשות.
אין עדיין תגובות