למאבק הערכי על אופיה של המדינה ביטויים בכל שדות החיים – חיי היום יום, המשפט, החומר והרוח. מלחמת ערכים זו […]
מבוא
מסות ספר זה משקפות, במישרין או בעקיפין, את השינויים שעברו על מדינת ישראל בשנים האחרונות. את הקיטוב החברתי עד כדי מלחמת ערכים אלימה, את הרצון לבטל את האיזונים ואת הבלמים המוחלשים גם כך של הדמוקרטיה הישראלית, את ההקצנה הדתית – אבל גם את החרדה הליברלית מפני כל מה שמריח מזהות דתית ולאומית ואת מצבם של אומנים ואומניות לנוכח שינויים אלה. המסות, בהיותן סוגה המשלבת בין האישי לציבורי, הפוליטי לפרטי, האידיאולוגי ליום־יומי, משקפות גם מהלך אישי שעבר עליי, כאמן וכמשפטן. התרחקתי מן הכתיבה האקדמית וחתרתי לשילוב הכתיבה האמנותית עם זו המחקרית. ניצנים לכך אפשר לראות אצלי כבר בספרי משיחיות? עבודה זרה! ההגיון הפנימי של המסכת במשנה (2011) שבו טענתי בזכות “קריאה גדולה” של מסכתות המשנה. הצעתי להתייחס למסכתות המשנה כאל יצירות ספרותיות שיש לעריכתן (ולא רק לעריכת משניות בודדות או הפרקים בהן – שעל הגיונן כבר נכתב) משמעות עמוקה שהבנתה יש בכוחה לחצוב נתיבים חדשים בנושא שבו עוסקת המסכת, שכן ההסתכלות עליה ממבט־על מאירה אותה באור אחר ושונה. בשנים אלה גם התברר לי מקומי המיוחד בחברה. מצד אחד, משפטן המלמד במכללה וחוקר בתחומי משפט וחברה, הפילוסופיה של המשפט ודת וניהול סכסוכים, ומצד שני אמן הכותב פרוזה ושירה. מצב זה כפה עליי שוליוּת חברתית, הואיל ולא השתייכתי באופן מובהק לאף אחת מן הקהילות הללו. קהילת המשפטנים והמשפטניות התקשתה לקבל את עמדתי לפיה מקצוע המשפטים הוא, בראש ובראשונה, מקצוע מתחום מדעי הרוח הבוחן כיצד משתפים בני אדם פעולה זה עם זה וכיצד, כפי שטען ג’יימס בויד וויט (White), מתוארים חייהם בכתבים המשפטיים מלידה למוות. ואילו קהילת הסופרות והסופרים, ככל שיש קהילה כזו, התקשתה לקבל את יחסי הנורמטיבי ליצירות הספרותיות ואת תפיסתי אותן כפעולות פוליטיות, כלומר כפעולות המכווינות התנהגות על ידי שינוי תודעתי של יחידים. המקום האמנותי־ספרותי־משפטי־פוליטי שממנו אני כותב השפיע על כתיבתי עצמה. במהלך שנים אלה התברר לי שאינני יכול, פשוטו כמשמעו, לכתוב מאמר אקדמי. השיח האקדמי היה נדמה לי קרתני, מנותק מן החיים ומגביל את המחשבה. הקודים והכללים של הכתיבה האקדמית כבר לא התאימו להווייתי. לא הייתה זו החלטה מודעת לעבור לכתיבת מסות אלא מעבר טבעי לצורת כתיבה המערבת את האישי עם האידיאולוגי, המבוסס עם הפואטי, הארצי עם השמיימי. עמדה מורכבת זו חייבה אותי גם להביט נכוחה בסתירות הפנימיות שלי והצביעה על הזהות המרובדת שיש לי כישראלי וכיהודי. מורכבות זו משתקפת בכמה וכמה מן המסות בספר במפורש או במשתמע. היא מקורה של תפיסתי את המעשה האמנותי עצמו כמעשה הנובע מתוך הסתירה הפנימית אבל גם של ההבנה שהמעשה הפוליטי מחייב פעולה ובחירה ומצד זה הוא מנוגד, במהותו, למעשה האמנותי. בו בזמן, יש צד שווה ביניהם – שניהם תחומים נורמטיבים שמטרתם להכווין את התנהגותם של אנשים, אם כי הם פועלים עליהם בצורה שונה לחלוטין.
רק שתיים מן המסות נכתבו כתגובה ישירה להפיכה המשטרית – המסה “כיתה ודמוקרטיה” שבה אני מתאר את הקושי המיוחד לקיים למידה רבת־משמעות במכללה כמרצה ליברלי שרבים מן הסטודנטים והסטודנטיות שבכיתתו נמנים דווקא על המחנה הפופוליסטי־שמרני היריב, וכן המסה “הזמן הפוליטי, השיפוטי והאמנותי” שמסקנתה היא שהערך האסתטי של חוקים, תקנות או החלטות ממשלה, אך בייחוד של חוקי יסוד, יכול להיות נייר לקמוס למצבה של הדמוקרטיה. מסה אחת עוסקת ביחס שבין יהדות לדמוקרטיה שבה אני מראה כיצד החרדות של הצד הליברלי מחד, והגאווה והשחצנות של הצד החרדי־דתי מאידך מעוורות את עיני שני הצדדים מלראות את עושר מרכיבי הזהות שיש בעמדה שכנגד. מסה זו נוגעת בעקיפין באחת מן המוטביציות המשמעותיות של ההפיכה המשטרית – לחזק את זהותה היהודית־דתית־אורתודוכסית של מדינת ישראל. גם כאן, נאמן להצגת הסתירות הפנימיות שלי, אני טוען בזכות חיזוק היבטים יהודיים ולאומיים המרכיבים חלק מזהותו האישית של כל יהודי בישראל, אך גם מצביע על הסכנות שיש במהלך מסוג זה ועל המחסומים הרגשיים והתודעתיים שיש לציבור הדתי בעניין זה.
ואולם, ניתן לקרוא את המסות כולן כתגובה מורכבת של איש רוח לשינוי האקלים הדמוקרטי במדינתו, הצופה בנגיסה טיפין טיפין בזכויות יסוד וביחס למיעוטים, ובעיקר לקושי של איש הרוח לחיות במשטר הרואה בכיבוש מצב קבוע ואשר מתכוון לספח את השטחים הכבושים. בתחילה, המהלך המוסרי של איש הרוח הוא פעולה פוליטית הפגנתית ויציאה לרחוב. פעולה כזאת, כפי שאני טוען במסה “על אומנות ופוליטיקה” מציבה דילמה בפני האמן – עמידה בהפגנה מקשה מאוד על היצירה, הואיל והפעולה הפוליטית חותרת תחת הפעולה האמנותית, אף ששתיהן חוסות תחת אותה מטרייה נורמטיבית – הרצון להביא לשינוי ולהכווין התנהגות או תודעה. אחר כך נסוג איש הרוח לתוך עצמו. נסיגה זו עלולה להביא לרפיון יצירתי לנוכח הכוחות הפועלים על האמן בזמן הפיכה משטרית או בזמן מלחמה. אבל באורח מפתיע, המעיין היצירתי, שלי לפחות, גאה ככל שנעלמתי מן המרחבים הציבוריים, הממשיים או הווירטואליים.
מדינת ישראל מצויה בצומת דרכים חשוב הנוגע לזהותה. הצומת הזה איננו בין מדינה דמוקרטית וליברלית לבין מדינה יהודית לאומית אלא בין גווני גוונים המשקפים את הזהות המורכבת של אנשי ונשות המקום המיוחד והחד־פעמי הזה ואת מיקומו המיוחד בתוך המזרח התיכון. ברור שישנם פונדמנטליסטים יהודים שחוברים לפופוליסטים הכמהים ל”אב” ול”מושיע” וחזונם הוא אוטוקרטיה בעלת נופך דתי, וברור גם שישנם אנשי שמאל המתנכרים לזהותם היהודית וללאום היהודי ושואפים לכונן פה מדינת כל אזרחיה, אבל הם המיעוט. מסות ספר זה משרטטות זהות מורכבת הרבה יותר, והנחת היסוד בבסיסן היא שהמורכבות והסתירות אינן אבן ריחיים על צווארנו אלא דווקא משקפות את אנושיותנו והן המצע שעליו נחה החמלה והאמפתיה שלנו כלפי בני אנוש אחרים. אבל גם כלפי עצמנו.
אין עדיין תגובות