תיקון עולם הוא מסע אל הרגעים שבהם האנושיות נבחנת באמת. בכבישים שוממים, ביישובים נידחים בישראל ובאתרי אסון ברחבי העולם, מתנדבים […]
מבוא
לפני כחמש עשרה שנה הוזמנתי להרצות על אסונות טבע בפני סטודנטים ומרצים באוניברסיטת תל אביב. הכנס היה מלווה בתמונות ובסרטי וידיאו על הפעילות והמבצעים של הארגון שלנו ברחבי העולם.
במהלך הכנס קם אדם, גבר לבוש היטב, כבן שישים. היה נראה לי מיד שהוא אדם חשוב. כל העיניים פנו אליו, הקהל השתתק והביט בו ביראת כבוד. הוא נעמד וכמעט צעק בקול חזק ואגרסיבי שאלה שאף אחד לא הבין, שורה של מילים חסרות משמעות. לקחתי אוויר וכמעט בלחישה ביקשתי שיחזור על דבריו. הוא זרק עוד כמה מילים שלא הבנתי ועזב את החדר.
בהפסקה ראיתי אותו לבד, מחוץ לאולם, והחלטתי לדבר איתו. נראה היה לי שמעמדו וגילו דרשו כבוד מסוים מצידי. לפני שניגשתי אליו, ניסיתי לשחזר את דבריי, כדי להיות בטוח שלא נאמרו על ידי מילים שיכלו לפגוע. אולי היו לי מילים במהלך ההרצאה שלי שפגעו בו, אולי טעיתי. מה שהפתיע אותי כשראיתי אותו, הייתה העובדה שהוא נראה שליו ורגוע מאד. איך יכול היה לאבד את הרוגע שלו? שאלתי אותו אם הוא יכול לחזור על שאלתו, היות שלא הצלחתי להבין אותה באולם, אולי מפאת המרחק בו הוא עמד. הוא אמר לי עכשיו: אין לי מילים, הסתובב והלך בלי להסתכל לכיווני.
לא רציתי להתעקש. התיישבתי לשתות את הקפה שלי. לאחר מכן הוא חזר אליי ואמר: הרסת לי את כל הפילוסופיה. אם לא הייתי רואה אותך, אלא רק שומע, נניח ברדיו, בלי לדעת מי מדבר, הייתי מוצא שפעילותך היא דבר יוצא דופן. אני מסכים עם כל מה שאמרת. אבל כשרואים מי אתה, מאיזה עולם אתה מגיע, זה סותר את נקודת המבט שלי, את כל מה שאני מאמין בו.
מי אני? האם האיש הזה יכול היה באמת, כשראה אותי, להחליט מי אני? אב לשישה עשר ילדים, חובש, בעל, מעשן… אני יודע, זה בהחלט לא כל כך מתקשר לאיש שאמור להציל חיים, אבל המאמצים שלי לעצור את העישון היו לשווא עד כה. מי אני? אדם שמתייחס לכל אדם ללא הבחנה של מעשיו או אורח חייו? יהודי שמנסה לעשות דברים טובים? תושב יהודה ושומרון, “מתנחל”, כפי שקוראים לנו? האם באמת אני כלוא במילים אלה? האם נוכל לסכם מישהו במספר שורות?
חשבנו, האיש הזה ואני, אותו הדבר. האם באמת הוא האמין שהאמת שייכת לו? שהוא היחיד מאתנו שיכול לחשוב ולהגיד אותה? האם אנחנו חיים בעולם שבו כולנו צריכים להכניס את עצמנו ואת האחרים למשבצות, ולעולם לא תהיה לנו האפשרות לצאת מהן? האם יש עדיין דבר מה שיכול לאחד אנשים, גם את השונים ביותר, באותו עולם?
* * *
אינני סופר. במקור, רציתי לכתוב ספר על הארגון שלנו ועל ההיסטוריה שלו. לא רציתי לכתוב על עצמי. רציתי לשחזר ולספר על הפעולות שלנו. כבר כתבתי ספר של מאמרים על התלמוד ועל התורה. הוא הורכב מכרוניקות שפורסמו לראשונה באתר אינטרנט בצרפתית, ונקרא “שירת החיים”, אבל מעולם לא כתבתי סיפור. הספר הזה היה הכרח עבורי. רציתי להעיד, שיישאר זכר מכל מה שיצרנו והשגנו. מהר מאד הבנתי שההיסטוריה של הארגון קשורה באופן אינטימי כל כך להיסטוריה האישית שלי. לא יכולתי לכתוב את הספר הזה בלי לדבר על עצמי. לכן, בשמי אני מדבר.
אם הספר הזה מספר את הסיפור שלי, הוא לא שייך לי בלבד. הוא שייך לכל המתנדבים שלנו, לכל אלו שמסכנים את חייהם כדי להציל אחרים, בארץ ובכל העולם. לאלו שמתו, שנפצעו, שנותרו מצולקים לכל החיים וממשיכים להילחם לצידנו. לאלו שעוזרים לנו באמצעות הפעילות שלהם, באמצעות תרומות, לאלו שתורמים בדרך זו או אחרת להרפתקה המדהימה הזו.
הספר הזה שייך לאשתי, רחל, שהלכה אחריי בדרכי הלא צפויה. רחל חברה בהנהלת הארגון בצרפת. לארגון יש כל כך הרבה מקום בחיי היומיום שלנו. נראה לי חיוני שרחל תשתתף בחשיבה, בדרך ובהחלטות. הספר הזה שייך גם למי שאני מכנה “ועדת אנשי הזהב” שלנו, קבוצה של נשים וגברים המתנדבים להנהיג את הארגון. חלקם נזכרים בספר ואחרים לא. אין זה משנה, כולם שם. אני רוצה להגיד להם: הספר הזה הוא גם שלכם, בשבילכם אני כותב אותו.
המתנדבים מצילים חיים. לפעמים הם מביאים חיים לעולם. אני חובש ברפואת חירום. אלה לא באמת החיים שבחרתי לעצמי, זה לא המקום שאליו חשבתי שאלך. אלה החיים שניתנו לי. הלכתי בדרך הזאת תמיד, בלי להבין מיד כי הדרך שמותווית לי, מונחית בראש ובראשונה על ידי המעשים שלי.
הצלת חיים היא המשימה שלי. זו הדרך שלי לתקן את העולם. העולם שניתן לנו הוא עולם מושלם. אנו הורסים אותו מדי יום על ידי מעשינו, לפעמים בלי תשומת לב או בגלל האינטרסים שלנו. אנחנו לא מושלמים. למרות כל המאמצים שלנו להיות טובים, אנחנו עלולים, על ידי המעשים או המילים שלנו, לפגוע ולהרוס דברים או אנשים, בלי לרצות אפילו.
רוב הזמן איננו שמים לב אפילו לרכילות שלנו או לעוצמות שיש למילים פוגעניות. לכולנו יש את הכוח לקיים במודע מעשים טובים, כדי לפצות על מעשים רעים ובלתי מודעים שלנו. אנחנו יכולים לנסות, לקוות, לקיים יותר מעשים טובים מאשר רעים. בכל אדם יש את היכולת לעשות טוב; כולנו יודעים שלעזור לאחרים זה חשוב, אנו גם יודעים לא לגנוב או לא להרוג; ערכים אלו שוכנים במוח. הלב, שלפי התלמוד הוא מקום מושבם של האינסטינקטים, הרצונות והרגשות, מכוון אותם למוח שמחליט ונותן פקודה לאיברים כיצד לפעול.
התלמוד מלמד אותנו שהמוח חייב לשלוט באינסטינקטים וברצונות שנמצאים ושוכנים בלב, אבל גם למוח אסור להיות לבד בהחלטה. שני האיברים חייבים לעבוד יחד, כשהלב צריך להיות נכנע למוח בריא וישר. כבר מרגע הלידה, נוטה האדם מטבעו לחיפוש אחר סיפוקים חומריים. הוא עשוי להימשך למה שהוא רואה או מדמיין, למה שהוא מבין או לא מבין. התורה אומרת שהאדם פרא ייוולד. התפקיד שלנו בכל עת הוא לאזן בין ההיגיון והשכל לרגשות ולרצונות. השאיפה לשם תוביל אותנו בהכרח, על ידי הצטרפות לרגישות האנושית שלנו, לחשוב ולעשות טוב לאחר. זהו הסוד של תיקון העולם.
לא פעם תהיתי על משמעותה של המימרה המפורסמת והנפלאה בתלמוד, “כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא”. מה בדיוק המשמעות של המשפט הזה? אם לא אציל חיים, גם לא של אדם אחד, האם האנושות כולה תיפגע? הרי גם כשאנחנו לא מצליחים להציל חיים, העולם ממשיך להתקיים. וכאשר אנו מצילים את חייו של מישהו, שעלול מאוחר יותר לבצע מעשי זוועה, האם הצלנו את האנושות או פגענו בה? יש אי הבנה באופן שבו המשפט הזה מתורגם לשפות אחרות בדרך כלל. זה לא – כאילו הציל את האנושות – כפי שהתרגום לעברית מציע, אלא – הציל עולם מלא. זהו הבדל מהותי: כאשר אנו מצילים חיים, אנו מצילים את העולם שבו אנו חיים. אנו מצילים את עולמנו האישי על ידי שמירתו בשלמות, ללא הגבלה וללא פשרות. על פי חז”ל, כל אדם יוצר במעשיו את העולם הפרטי שבו הוא חי. על ידי הצלת חיי אדם, אני מציל את העולם שסביבי. אני מציל את האישיות שלי על ידי הפיכתה לשלמה ולמושלמת יותר.
כתיבת ספר אינה מצילה חיים, אבל אני מקווה שהספר הזה, אפילו באופן קטן, יתרום לתיקון העולם. אני מייחל שהספר הזה יתרום, בקנה המידה הזעיר שלו, כדי להפוך את העולם לקצת יותר צודק ויפה. לעתים יהיה עליי לספר בדפים הללו על אירועים קשים ואלימים. אנסה לעשות זאת בחישוב מושכל ורק לצורך הבנת המציאות נכוחה. אינני נהנה לספר על האירועים הללו, אבל אני חושב שחשוב להתמודד עם המציאות. אספר גם דברים יפים. תמיד חשבתי שהחיים יפים יותר כששרים אותם. בהמשך לספר הראשון שלי, “שירת החיים”, גם הטקסט הזה נועד, בכל הצניעות, לשיר את החיים.
אין עדיין תגובות