המחיר כולל משלוח עד הבית! מה קורה כשהמנהיגים מפסיקים לעבוד למעננו, ומתחילים להשתמש בנו? שמעון שבס, לשעבר מנכ״ל משרד […]
פרולוג
יש רגע שמסמן קץ עידן. לא תמיד יש לנו היכולת לזהות אותו בזמן אמת. לפעמים הוא מגיע בחשכת לילה, כשאיש לא מסתכל ורק אחר כך, בדיעבד, אנחנו מרכיבים את הפאזל ומבינים שזה היה שם, הרגע הזה — הסדק הראשון שהפך לתהום. לפעמים מגיעה התובנה הזו מאוחר מדי, כמו צפרדעים שמתבשלות בסיר. בהתחלה נעים וחמים להן. הן משתכשכות במים ואז, ברגע אחד, כשהן מזהות שהמים חמים מדי — כבר מאוחר מכדי לקפוץ החוצה.
הסיבה שבחרתי לכתוב את הספר הזה, היא שאנחנו — להלן הצפרדעים שהתבשלו בסיר — קרובים לרגע הזה שבו לא נוכל לקפוץ החוצה. במשך שנים טשטשו וסיממו אותנו בשלל דרכים, פיזרו סביבנו ערפל שהקשה עלינו להבחין בין מציאות לדמיון. הציפו אותנו במידע, עד שלא ידענו לברור בין אמת לשקר. הפעילו עלינו טרור — לא פחות, באמצעות ספינים אין־סופיים ושקרים שגרמו לנו לחשוב ולהאמין שכולם אותו דבר.
ניסו לגרום לנו להתייאש מכל ההנהגה שלנו, מהפוליטיקאים ומההנהגה הצבאית, המשפטית והאזרחית, כדי שנרים ידיים ונאפשר להם להמשיך לעשות עם הכסף והחיים שלנו מה שהם רוצים.
והנה, הגענו לרגע שבו המים כבר חמים, כמעט חמים מדי, ואם לא נקפוץ החוצה, נתנער ונבין איך פועל עלינו המנגנון — כבר לא נוכל לעשות דבר. לא נוכל לתקן. לא נוכל אפילו לשרוד כמדינה יהודית דמוקרטית־ליברלית. עזבו דמוקרטית, שכחו מליברלית. לא נוכל לשרוד כמדינה. נקודה.
תריסר שנים עבדתי לצדו של יצחק רבין, כמנכ'ל משרד ראש הממשלה ועוזרו האישי והפוליטי. קרוב אליו מאוד: שותפו לכל מהלך, לכל החלטה, לכל לילה לבן. ראיתי כיצד מתנהלת מנהיגות שעובדת למען המדינה, לא למען הישרדות אישית של פוליטיקאי כזה או אחר. מובן שגם אנחנו בילפנו, ואדגים כאן בכנות ובשקיפות מלאה כיצד. אין פוליטיקאי שלא מבלף או משקר, ומי שיאמר לכם אחרת — משקר. זה גם לא שנמנענו משימוש בספינים ובתמרונים, בהדלפות, בתקשורת. אבל עשינו זאת לשם שמיים. השתמשנו בכלים שהפוליטיקה מאפשרת, אולי למרבה הצער דורשת, כדי להוביל מהלכים חיוביים.
ובכל זאת, האמת היא שהייתה נר לרגלינו. כשרבין החליט לנהל משא ומתן עם הפלסטינים, הוא לא הסתיר זאת. הוא ניצב מול הציבור ואמר: אנחנו הולכים לעשות את זה. כשהוא טעה — וכמו כולם גם הוא טעה לא מעט — הוא נשא באחריות. בגירוש של 400 המחבלים הפלסטינים ללבנון, במבצע שכשל, במדיניות שלא עבדה כראוי או לא הגשימה את תכליתה. אפילו כשמבצע החילוץ של נחשון וקסמן נכשל לחלוטין, לחלוטין לא באשמתו, הוא לא האשים עיתונאים, שופטים, צבא, שב'כ או 'שמאלנים', ״ימנים״, 'אליטות' ו'תקשורת״. הוא אמר בפשטות האופיינית לו: 'אני אחראי״.
תאמרו, הנה עוד פעם, הוא והשנאה שלו לנתניהו. לא, זה לא הסיפור. נתניהו הוא אכן אשף השקרים, המניפולציות, התככים והשימוש בכל הכלים הרעים של הפוליטיקה. הוא חי מזה, לפעמים — ובתקופה הזו יותר מתמיד — הוא מרמה את הבוחרים שלו אף יותר מאשר את אלה שלא בחרו בו. אבל הוא לא היחיד.
שמעון פרס, שעמו ניהלתי מערכת יחסים מורכבת במשך שנים, היה דומה, גם אם במינון שונה. הוא חי בעולם של פנטזיות ופרויקטים גדולים והאמין בפוליטיקה שמתנהלת במחשכים. פרס היה משוכנע שהוא חייב לנהל מהלכים בסתר, במניפולציות, בעקיפת כללים — אך להשגת מטרות שאותן ראה כנעלות.
היו לו שני תרגילים מסריחים. הראשון שבהם לא מוכר — מיד לאחר הבחירות בשנת 1988, הוא מכר לחרדים הכול, אבל לא הצליח. אחר כך הגיע התרגיל המסריח של 1990. הניסיון להפיל את ממשלת שמיר באמצעות רכישת חברי כנסת. מסחר בהבטחות, בכסף, בתפקידים. בלי למצמץ, הוא היה מוכן לוותר על הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, לבגוד בבוחריו החילונים, כדי להרוויח עוד כמה אצבעות של פוליטיקאים חרדים. לא הייתה לו כל בעיה לסגור דילים שהיו אמורים לשנות את אופי המדינה. העיקר שיוכל להישאר בתפקידו, או להיכנס אליו מחדש. אז, הוא נכשל, וגם על כך אכתוב. הוא נכשל מכיוון ששני פוליטיקאים חרדים בעלי חוט שדרה סירבו להעמיד את עצמם למכירה. פרס נפל.
אבל האמת היא שזה לא היה רק פרס, זאת השיטה — לרמות, לערבב, להבטיח, להכחיש. השיטה הזו הפכה לדרך החיים של הפוליטיקה הישראלית והבינלאומית כאחת. ומה לעשות שעד היום איש לא עשה את זה טוב יותר, ולא עשה את זה עמוק יותר, מבנימין נתניהו.
נתניהו לא המציא את השקר הפוליטי אבל הוא לקח אותו לרמה אחרת. הוא הפך את השקר למערכת מושלמת. לא שקר חד־פעמי, לא הונאה אחת — אלא מכונה שלמה של שקרים. מכונה מתוחכמת, משומנת, עם חלקי חילוף ותוכנית תחזוקה שנתית.
בלשכתו של נתניהו, השקר אינו כשל. הוא נשק. כלי. אסטרטגיה. נתניהו מחזיק אנשים שתפקידם היחיד הוא לייצר ספינים ולשקר לציבור. מאז תחילת מלחמת שבעה באוקטובר, האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה — והוא יכול לקרוא לה מצדי מלחמת הניצחון הכי גדול בהיסטוריה — הוא הפעיל מערכת שלמה שתפקידה לגרום לציבור לשכוח את המציאות ולאמץ מציאות אלטרנטיבית, שקרית לחלוטין. כל זאת כיוון שהאמת לא נעימה לו, והוא הבין שהיא גם לא נעימה לרבים מאיתנו.
זו אחת הסיבות העיקריות שהוא עשה כל שביכולתו כדי לתחזק את חמאס, להאריך את המלחמה, לא להחזיר את החטופים — שמא יהיה לציבור הישראלי רגע לנשום ולבוא איתו חשבון. זו הסיבה העיקרית שהוא עושה הכול כדי להימנע מוועדת חקירה ממלכתית, עד לעצם כתיבת שורות אלה. מי מנסה להימנע מחקירה, מלבד מי שיש לו מה להסתיר? הוא רוצה מישהו מטעמו שיעוות את העבר, שישחק עם המציאות, שיהנדס את התודעה של כולנו.
ומהי המטרה? מדינה טובה יותר? לא. זהו בדיוק החולי בשיטה. המטרה, התכלית כולה, היא הכיסא. השלטון. וכשזו התכלית, ולא האמצעי להפוך את המציאות לטובה יותר — זו התוצאה. מנגנון של שקרים ונוכלויות, מנגנון של ספינים.
***
בהיסטוריה הפרטית שלי היה רגע אחד מזוקק, שבו ניתן היה לראות את האופן שבו הפוליטיקה משרתת אינטרסים פרטיים על חשבון אינטרסים לאומיים, באופן מובהק. לא רגע ראשון, בטח לא הדרמטי ביותר, אבל רגע משמעותי מאוד. זה לא היה רגע שבו השמיים נפערו והתרחשה טרגדיה בסגנון רצח רבין או טבח־מחדל־אסון שבעה באוקטובר.
זה היה קצת אחרי רצח רבין, כשפרס נכנס לתפקידו והחליט להקים ועדת חקירה ממלכתית, ועדת שמגר, אבל כשישבתי איתו ודיברנו על כתב המינוי, הוא סיפר לי שהחליט להגביל אותה. 'האוקיינוס גדול מדי', הוא אמר לי. 'נלך רק על כישלון האבטחה״.
'רק על האבטחה?' שאלתי. 'ומה עם ההסתה? מה עם הרבנים? מה עם הפולסא דנורא? מה עם כל התהליך שהוביל לרצח?״
'לא', הוא אמר. 'זה יפצל את העם. אני לא רוצה מלחמת אחים״.
האמת המרה היא שזה לא היה מחשש למלחמת אחים, כיוון שלא היה מי שיילחם. זה גם לא היה מחשש ל״לפצל את העם״ — כיוון שהעם מעולם לא היה מפוצל כל כך, עד שנתניהו חזר והוכיח שאפשר לרדת נמוך יותר. פרס בחר לצמצם את המנדט של ועדת החקירה, כיוון שהוא רצה את הציבור הדתי־לאומי איתו, ורצה את הפוליטיקאים שלהם לצדו. הוא האמין שעם תמיכתם, עם הציונות הדתית לצדו, הוא יכול לנצח את נתניהו בבחירות שהיו אמורות להיערך תוך חודשים ספורים. אז הוא קבר חלק מהאמת, והציבור לא קיבל את מלוא התמונה של מה שהוביל לרצח.
ועדת שמגר התמקדה באבטחה, מתחה ביקורת על השב'כ. אבל כתב המינוי שלה לא אִפשר לה לחקור באמת את ההסתה, את השיח הציבורי שהוביל לרצח, את התרבות הפוליטית שיצרה את יגאל עמיר. הרבנים שהטיפו להכרזת 'דין רודף' על רבין לא נחקרו. הפוליטיקאים שהסיתו, שהשתתפו בהפגנות בהן תלו דמות של רבין במדי אס־אס, לא נקראו להעיד. פרס, בבחירתו לצמצם את החקירה, אפשר להסתה להמשיך. כפי שהוא עצמו היה חלק משמעותי מפיתוח ההתנחלויות, כך הוא נתן לנתניהו את המפתח לשערי הגיהינום שנפתחו עלינו מאז.
לימים, מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס שעמד בראש הוועדה, אמר לי בהגינות, ואמר זאת גם פומבית בריאיון ליעקב אגמון בגלי צה'ל: ״אני איש מדינה, שופט עליון לשעבר. אם הממשלה הגבילה את החקירה, אני חייב לקבל את הנחייתה ולפעול על פי החוק. כתב המינוי ותוכנו — זה החוק עבורי״. לימים תהיתי, אם הוא באמת האמין בזה, או שידע שהמדינה לא מוכנה להתמודד עם האמת המלאה. עוד אשוב לכך.
נתניהו זכה בבחירות ב־1996. הוא ניצח את פרס בפער של 30,000 קולות. פחות מאחוז אחד. הציונות הדתית לא הלכה עם פרס — שמלבד סוגיית כתב המינוי, ניסה להתחנף לאנשיה גם באמצעות ביטול כמה החלטות שקיבל רבין רק שבועות אחדים קודם לכן, מבלי לחכות אפילו שהגופה תתקרר. כך נכנסה ישראל לעידן של תקשורת אנטי־ממלכתית, לעידן שבו כל מי ששירת את ראש הממשלה קיבל פרסים, ומי שלא — קיבל מכונת רעל לפנים.
נתניהו הבין שהשליטה בתקשורת היא השליטה בכוח. הוא לא היה הראשון שהבין זאת, אבל הוא היה הראשון שהצליח לעשות את זה בצורה כה שיטתית ומוצלחת.
במשך עשרות שנים עקבתי אחר המהלכים הפוליטיים. ראיתי איך הוא בונה את האימפריה התקשורתית שלו. איך הוא זרע מידע אצל כתבים אוהדים. איך בנה רשת של דוברים ושליחים שתפקידם לזרוק ספינים. איך הוא הפך את התקשורת למכונת תעמולה אישית — כולל את התקשורת ה״אובייקטיבית״, ה״ממוסדת״. לכל מקום הוא הצליח לשלוח זרועות.
גם אנחנו השתמשנו בתקשורת, גם אנחנו מסרנו מידע לכתבים נבחרים. גם אנחנו העברנו מסרים כאילו בשם עיתונאים. לא רק אנחנו — גם דוד בן־גוריון וגולדה מאיר, ובוודאי אהוד ברק ואריאל שרון ואהוד אולמרט. אבל נתניהו הוא המאסטר. הוא ידע להחדיר את אנשיו — ״אנשי התקשורת״ במסווה של עיתונאים — לכל כלי התקשורת, הממוסדת והאלטרנטיבית. הוא פגע בכתבים ״עוינים״ בשיטתיות, שיסה בהם כלבי תקיפה מיומנים, שהוא טיפח במשך שנים. נתניהו גרם לכמה וכמה דמויות מוכרות, חסרות עמוד שדרה, לחצות את הקווים ולהישכב על הגדר למענו, מתוך מחשבה שיוכלו להרוויח קצת, כי המנגנון שבנה כל כך גדול וכל כך מתגמל, בחומר, ברוח ובנפש.
רביב דרוקר, דנה ויס, גיא פלג, מיכאל שמש וגם בן כספית. כל אחד מהם — וישנם עוד כמה וכמה צדיקים בסדום — חטף בתורו ממכונה משומנת היטב, מרשימה כל כך ביעילותה. לעומתם, אנשים שחלקם עם שפת ביבים, עם יכולות רטוריות של אורנגאוטן, עם מבנה חשיבה של אוגר — קיבלו במה בלתי פוסקת להפיץ את משנתם, כלומר את משנתו, וקיבלו גב אוהד ותמיכה אין־סופית מגדודים של אנשים שעברו לובוטומיה מטאפורית בשל שטיפת המוח.
אני כותב את הספר הזה משום שהגיע הזמן שהציבור הישראלי יכיר קצת איך הדברים עובדים מאחורי הקלעים, ויבין איך פועל המנגנון שכל תכליתו לשקר לו. על כן, בחרתי לספר את האמת. כל האמת. לא גרסה מעובדת, לא זיכרונות מסוננים דרך עדשה של רומנטיקה פוליטית. אספר איך הפוליטיקה הפכה ממשהו שנועד לשרת את הציבור, לתעשייה שלמה של הונאה. איך השקר הפך מחריג לנורמה. כיצד עובדים הספינים וכיצד משתמשים בהם 'כמו שצריך״. איך מדליפים ולמי. איך ממציאים שפה שלמה של מילים מכובסות, של ביטויים בסגנון ״שיחדש״ כמו בספר '1984' של ג׳ורג׳ אורוול — ביטויים שכל אחד מהם, משמעותו בדיוק ההפך הגמור. איך משתלטים בעקביות על הדמוקרטיה ומסרסים אותה, באמצעות שליחים שחלקם טיפשים, חלקם סמרטוטים וחלקם שותפים מלאים לאידיאולוגיה.
***
בימים אלה, לקראת סיומה של שנת 2025, אנחנו עומדים על סף תהום. מדינת ישראל נמצאת אחרי מלחמה מתמשכת, עם כלכלה בסכנת התפוררות, עם חברה שמתבקעת לרסיסים. והאיש שעומד בראש הממשלה עסוק לא במלחמה, לא בהשבת החטופים (ששבו לקראת ירידתו של הספר לדפוס, ולא בזכות נתניהו), לא בטיפול בכלכלה — אלא בהישרדותו האישית. הוא מנהל את הספינים שלו, מנהל ממשלה מושחתת שמשרתת אותו בלבד, ומקווה שאם הוא רק ימשיך לזרות אבק בעיני הציבור, אף אחד לא יבין מה באמת קורה. הוא ושותפיו יודעים היטב שאין שום סיכוי לחוקים פרסונליים נגד מועמדים יריבים, כמו החוק שאמור למנוע מנפתלי בנט להתמודד; או החוקים לביטול משפטו. אין להם שום סיכוי. המטרה אינה החוק, אלא עצם ההצעה ויצירת מסך של רעש בלתי פוסק, כדי שנדבר על דברים אחרים.
והציבור? מבולבל, ויש לו סיבה טובה: המערכת בנויה על השיטה הזו. כל יום יש ספין חדש — ניסיון להעביר נושא, לגרום לנו להתעסק במשהו פחות חשוב במקום בנושאים המהותיים. כל יום יש הסבר חדש ללמה דברים לא קורים. תמיד יש איזה אשם. אף פעם אין אחריות. למה אין תקציב לחינוך, לבריאות, לרווחה. זה עד כדי כך גרוטסקי, מגוחך, מדהים ומפליא, שאם ההחלטות שהממשלה קיבלה מובילות לאסון, היא מיד מפנה את האצבע המאשימה למי שאפשר, כולל לאזרחים. לא פחות. והאזרחים, לפחות חלקם, מקבלים את הנרטיב הזה. נס ממש.
ועוד יותר מדהים, כיצד עיתונאים שהיו פעם בכירים — וכנראה עדיין נתפסים ככאלה, מהדהדים את המסרים, גם כאשר פעם אחר פעם הם יוצאים טיפשים, אפילו כעבור שבוע. ראו ערך ״התקיפה הכושלת המוצלחת ביותר בהיסטוריה בקטאר״. פחות משבוע חלף בטרם התברר שמדובר בהבל גמור. טראמפ ואנשיו אמרו זאת בקולם, אבל הכלבים כבר נבחו והשיירה עברה, ולאף אחד לא אכפת מהאמת, אלא מהנרטיב שמתאים לשלטון.
זה מכבר שאל אותי חבר, עיתונאי ותיק, ״למה עכשיו? למה אתה מחליט לפרסם את הספר דווקא עכשיו? למה להסתבך עם כל החברים שעדיין יש לך בפוליטיקה ולחשוף את השיטות שלהם לציבור? למה לשרוף את עצמך באופן שלא תוכל עוד לחזור?״
התשובה פשוטה: כי אם לא עכשיו, אימתי? ואם לא אעשה זאת, מי כן? אנשים אחרים שעבדו בלשכות, שראו מה קורה, שותקים. חלקם שותקים מפחד — מתביעות, מדיכוי, מאובדן עבודה, מתיוג כ'בוגדים' או כ'שמאלנים' או כל אחת מאותן תוויות שנתניהו אוהב להדביק. וחלקם שותקים כי הם חלק מהמערכת. הם נהנים ממנה.
אני לא חושש. לא מתביעות, לא מהשמצות, לא מהתקפות. כל פוליטיקאי שאחשוף כאן בקלקלתו מוזמן לתבוע אותי. נראה אתכם. כל מילה ומילה כאן, כל שיטה, כל ספין — הכול מתועד, הכול מתויג. התחקיר לפני כתיבת הספר כלל ראיונות עם עשרות אנשים, וקריאת אלפי עמודים של ארכיונים, של מחקרים ושל פרוטוקולים.
הספר אינו נגד נתניהו, אלא נגד המערכת. המערכת שחייבת להשתנות. כן, נתניהו הוא מגדולי הנוכלים שידעה הפוליטיקה לדורותיה. אבל אהוד ברק, שמעון פרס, אריאל שרון, אהוד אולמרט, נפתלי בנט ויאיר לפיד — כולם השתמשו בה. אולי מלבד אלו, נניח בני גנץ, שפשוט נעבעכים מכדי לשקר כמו שצריך, או אנשים כמו גדי איזנקוט שעדיין טריים במערכת, ותהיה זו בבחינת קריאה עבורם להימנע מלאמץ את שיטותיה.
השקר הפוליטי הוא לא ימין או שמאל. זו לא שאלה של אידיאולוגיה. זו שאלה של כוח. מי שאחראי, מי ששולט — משקר כדי להישאר שם. כך חשב פרס, כך מתפקד נתניהו, וכך אחרים ימשיכו אם לא נשבור את המעגל.
***
הספר הזה נכתב במהלך שנת 2025, מתוך מטרה אחת ויחידה: שהדור הבא, הילדים שגדלים עכשיו, יבינו שהפוליטיקה לא חייבת להיות כזאת. שאפשר לבנות מדינה שבה מנהיגים אומרים אמת, מקבלים אחריות, עובדים למען הציבור ולא למען עצמם. שאפשר לבנות תרבות פוליטית שאינה מבוססת על הונאה, על ספינים, על תעמולה, על שקרים.
שהדור הזה, הצעיר, שנגרר אחרי סיסמאות, שמבלה יותר מדי זמן ברשתות החברתיות עד שהוא מתקשה להבדיל בין עובדות לבין דעות, ובין בינה מלאכותית לבין טקסטים ותמונות אמיתיים, יבין שמה שקורה עכשיו לא נורמלי. זו לא 'פוליטיקה רגילה'. זו פתולוגיה. זו מחלה שפוגעת במרקם החברתי, במוסדות הדמוקרטיה, בעצם היכולת של אזרחים לדעת מה נכון ומה שקר.
אספר על יצחק רבין, שחיכה שעתיים לפני שהחליט לאשר את מבצע אנטבה, רק משום שהוא שאל את עצמו, 'מה יקרה אם זה ייכשל?' ובסוף, כשהמבצע הצליח, הוא לא לקח את כל הקרדיט לעצמו אלא נתן אותו לצה״ל; וכשהמבצע לשחרור נחשון וקסמן נכשל, הוא לא האשים את צה״ל — אלא קיבל על עצמו את האחריות. בדיוק ההפך מאחד, ראש ממשלה, שבכל פעם שהיו הרוגים או תקלות במלחמה, שלח את דובר צה״ל לדבר עם התקשורת ושלח את שליחיו להאשים את כל ראשי זרועות הביטחון; ובכל פעם שהייתה הצלחה — הוא מיהר להתייצב בעצמו מול המיקרופונים ולומר, ״אני הנחיתי״.
בין עמודי הספר הזה, אספר איך פועל השקר הפוליטי. איך הוא מחלחל מלשכת ראש הממשלה, מופץ לכתבים, מגיע לציבור ואז מתקבע כאמת מוחלטת. אדגים כיצד השתמשנו בעצמנו בספינים ולאיזו מטרה, ואיך הספין פועל עלינו, כצרכני תקשורת. אראה איך פוליטיקאים משתמשים בערמומיות ובכוח כדי להשתלט על מוקדי כוח — ומפרקים את הדמוקרטיה.
מטבע הדברים, יוקדשו חלקים נרחבים מהספר גם לשבעה באוקטובר ולמה שקרה מאז — כיוון שכאן ראינו את מערכת השקרים והספינים במלוא התגלמותה. כל מי שמכיר, שמבין קצת, ראה כיצד נתניהו משחק באומנות בראשם של בוחריו, משקר אפילו להם, למצביעיו, לגרעין הקשה ביותר של הימין — כדי לשרוד. וכמובן, ארחיב על אודות ההשלכות של התרבות הפוליטית הזו על העתיד שלנו.
עם זאת, לא הסתפקתי בכך. מפני שאני מאמין שתלונות כשלעצמן אינן מובילות לשום מקום, אני מבקש להציע גם חלופה. להראות מה כן יכול לעבוד ואיך. לחנך את כולנו להיות צרכני תקשורת ופוליטיקה טובים יותר. להבין איך לברור בין מי שעובד עבורנו לבין מי שלא. במידה רבה, ביקשתי להשתמש בספר הזה כמעין מדריך לפוליטיקה ולתככים, כדי שכולנו ביחד נוכל לנקות אותה מהרעש ומהבלופים, וכך נרוויח פוליטיקאים שבאמת עובדים עבורנו, ובאופן טבעי נרוויח גם מדינה טובה יותר. זו המטרה המרכזית.
אין לי ספק שישראל יכולה להיות מדינה שבה הציבור בוחר מנהיגים על בסיס מה שהם עושים, לא על בסיס מה שהם מבטיחים. מדינה שבה אפשר לבנות קואליציה של ציונות קלאסית, ליברלית, פרגמטית.
שתהיה קריאה מועילה, והלוואי שתהיה זו ראשית הדרך לתיקון.
אין עדיין תגובות