סקירה היסטורית־ביקורתית של התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית, כפי שמוצגת בספרה של אורנה אפק, הפסיכואנליזה בראי הנרקיסיזם, בוחנת את מעמדה של הפסיכואנליזה […]
הקדמה
התיאוריה הפסיכואנליטית עברה שינויים משמעותיים מאז שפרויד הניח את היסודות להבנת הפסיכולוגיה האנושית. בעוד שגוף הידע של הפסיכואנליזה מציע תובנות משמעותיות מאוד על מורכבות הנפש האנושית, אני טוענת שקיימת לקונה בסיסית בתיאוריה המתבטאת באי־מתן מקום מספק למערכות יחסים כשלעצמן כצורך מולד בסיסי, ללא קשר לפונקציות שמערכות יחסים אלה משמשות (כמו שיקוף, הכלה, סיפוק צרכים פיזיים, ביטחון רגשי או תמיכה בערך העצמי), נושא שנידון בהרחבה בפרק 1.
הפסיכואנליזה הדגישה את העצמי והעיסוק בו, עם מעט מאוד התייחסות לכך שאנו בני האדם מחווטים באופנים שונים זה לזה. אין התייחסות של ממש לתופעות בסיסיות כמו געגוע לאדם אהוב; משמעותם של יחסים קרובים ועמוקים בין אחים ואחיות או חברים ובני/בנות זוג (ולא רק מערכות יחסים בין ילד להוריו); ריקנות שלא ניתן למלאה בעקבות מותו של אדם אהוב; הצורך המובנה במעורבות חברתית ואינטראקציה עם אחרים ועוד.
ההתמקדות בעצמי והצורך להפחית ממשמעותן של מערכות יחסים עם הזולת מאפיינים אנשים נרקיסיסטים. תופעת הנרקיסיזם מתוארת בהרחבה בפרק 3, כמו גם שלושת אפיוני הליבה שלה כפי שזוהו והוגדרו על ידי: גרנדיוזיות, סכיזואידיות והקושי להכיר באחרות ובנפרדות של האחר.
עבור הנרקיסיסט הזולת קיים לסיפוק צרכיו בלבד, או כמי שמשמש דמות רקע בדרמה הפנימית שלו. על כן, כאשר התיאורטיקן מתאפיין בקווים אישיותיים נרקיסיסטיים, קווים אלה עשויים להשתקף בתיאוריה שהוא הוגה, במיוחד כשמדובר בתיאוריה העוסקת בנבכי הנפש האנושית. אין ספק שאישיותו של התיאורטיקן ועולמו הסובייקטיבי צובעים את האופן שבו הוא מבין ומגדיר סוגיות תיאורטיות שונות, דבר שמשתקף בחקר של ספרות פסיכו־ביוגרפית העוסקת בהוגים שונים. ההטיה האישית הבלתי נמנעת של תיאורטיקנים של האישיות בכלל ושל תיאורטיקנים מתחום הפסיכואנליזה בפרט, נידונה בפרק 2, אשר מדגיש את חשיבות חקר עולמו הסובייקטיבי של התיאורטיקן והשפעת עולם זה על הגותו התיאורטית.
בהקשר זה, צ'ארלס סטרוזייר, הביוגרף של קוהוט, כתב את הדברים הבאים: "יתכן כי כל הוגה, בעיקר הוגה פסיכולוגי, שואב מן הקונפליקטים האישיים שלו כבסיס לתובנה. מכל מקום, השאלה אינה אם התאוריות הנן סובייקטיביות, אלא אם תובנות שכאלה ניתנות להכללה" (סטרוזייר, 2001: 294). הספרות הפסיכו־ביוגרפית של פרויד, ויניקוט וקוהוט, כמו גם כתביהם, מצביעים על קווים נרקיסיסטיים בולטים באישיותם של שלושת חלוצי הפסיכואנליזה, דבר שהשתקף בחייהם, וחשוב מכך, במושגיהם התיאורטיים, נושא שנידון בהרחבה בפרק 4 באמצעות שלושת אפיוני הליבה של הנרקיסיזם שהוצגו בפרק 3.
טענתי שקווים נרקיסיסטיים אלה יצרו עיוורון בנקודת מבטם באשר למרכזיותם הבסיסית של מערכות יחסים בין־אישיות בחייו הפנימיים של הפרט. עם זאת, היו תיאורטיקנים אחרים בזרם הפסיכואנליטי שהדגישו את התפקיד החיוני והמרכזי של יחסים בין־אישיים בארגון הנפש האנושית ואתגרו את גישתו המוטית נרקיסיסטית של פרויד ואת הדגש שלו על דחפים בפסיכולוגיה האנושית. הוגים אלה זכו ליחס מבטל של הממסד הפסיכואנליטי במשך שנים רבות. פרק 5 דן בתרומות המרכזיות של תיאורטיקנים חשובים אלה בהדגישם את ערכן של מערכות יחסים קרובות. הוגים אלה – שנדור פרנצי, מיכאל באלינט, רונלד פרבּרן וג'ון בולבי – בסופו של דבר השפיעו באופן מרחיק לכת על התיאוריה הפסיכואנליטית בכלל ועל החשיבה ההתייחסותית־אינטרסובייקטיבית העכשווית בפרט. זרם זה, ההתייחסותי־אינטרסובייקטיבי, שהפך להיות פופולרי מאוד בשלושת העשורים האחרונים, "שלף" את התיאורטיקנים הללו מהשוליים אל תוך הזרם המרכזי בהגות הפסיכואנליטית.
תהליך מבורך זה ללא ספק צמצם את ההטיה הנרקיסיסטית שרווחה בתחום. עם זאת, בפרק 6 אני מצביעה על אפיונים נרקיסיסטיים מסוימים שנוכחים גם בזרם זה, בעיקר בהתמקדות יתר בועתית במפגש הטיפולי ובעולמו הסובייקטיבי של המטופל ובטיפול לא מספק במערכות יחסים בין־אישיות מציאותיות בחייו. יש לציין שההפחתה בהטיה הנרקיסיסטית באה לידי ביטוי לא רק בזרם זה, אלא גם בזרמים אחרים ושונים של המחשבה הפסיכואנליטית. תהליך זה מומחש דרך הדיון בסוגיית האובדן והאבל בפרק 7. אם בעבר התפיסה הרווחת הייתה שההתנתקות המוחלטת מהנפטר בתום תהליך האבל מצביעה על תהליך תקין של אבל – תפיסה המצביעה ללא ספק על רדוקציה של משמעות מערכות היחסים האנושיות, ייחודיותן והיותן חד־פעמיות עבור האבלים – יותר ויותר תיאורטיקנים, וביניהם תיאורטיקנים מרכזיים מאוד בתיאוריה הפסיכואנליטית, מכירים בכך שהמשך הקשר המנטלי עם הנפטר לצד חזרה לחיים ולתפקוד מלא על כל המשתמע מכך, היא תופעה טבעית ונורמלית (Hagman, 2016; Kernberg, 2010).
לסיום, בפרק 8 אני עוסקת בשאלת מעמדה ויעילותה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית כיום, שאלה שלא פשוט לעסוק בה היות שאין אפיונים ברורים שיבחינו בינה לבין הפסיכותרפיה המעמיקה (שאינה טיפול פסיכואנליטי). עם זאת, אני מציעה מספר מאפיינים מרכזיים שניתן לייחסם לשיטה זו, מאפיינים המצביעים על הטיה נרקיסיסטית הפוגעת ברלוונטיות וביעילות של טיפול פסיכואנליטי. כאלטרנטיבה, אני מציעה בפרק זה את הפסיכותרפיה המעמיקה, הנשענת במידה רבה על גוף החוכמה והידע הפסיכואנליטי, כעמדה טיפולית לא נרקיסיסטית, המגיבה לצרכיו הספציפיים של המטופל דרך התייחסות לתמונה הכוללת של אישיותו ומציאות חייו.
אין עדיין תגובות