"מאז הֶלֶם 7 באוקטובר 2023, והמלחמה הבלתי נגמרת שפרצה למחרת היום, צפו ועלו ובחריפות מדממת השאלות שאילו נשאלו קודם לכן ייתכן ש־7 באוקטובר 2023 לא היה אלא יום רגיל בלוח השנה. אך לא כך אירע. המדינה, המטולטלת בסערת ההפיכה המשטרית ותנועות המחאה, המשיכה לנוע קדימה כמו ספינה שרב החובל שלה מתעלם מאזהרות המכ"ם הצופה לה התרסקות — ערכית ואולי אף ממשית — אל סלעי החוף הקטלניים. אין זה מפליא שכיום, כשמושגי יסוד וערכי יסוד היטשטשו לגמרי, השקר הפך לאמת והאמת הייתה לשקר, רצוי ואולי אף חובה להפנות מבט דווקא לאחור כדי להכיר ולנסות להבין מדוע ואיך התנפצה ספינת החלומות אל סלעי המציאות." [ראובן מירן, מתוך המבוא לספר].
"אחר שנים רבות שעברו עליי בהגיונות ודמיונות על דבר ארץ אבותינו ותחיית עמנו בה, זכיתי עתה סוף סוף לראות בעיניי את מושא חלומותיי, את ארץ הפלאות ההיא, המושכת אליה רבבות לבבות מכל העמים ומכל המדינות. כשלושה חודשים עשיתי בארץ. ראיתי את חורבותיה — שארית חייה לשעבר, התבוננתי אל מצבה האומלל בהווה, אך בייחוד שמתי לב אל העתיד, ובכל אשר התהלכתי הייתה שאלה אחת נגד עיניי תמיד: מה תקוותנו פה לאחרית הימים? האם מוכשרת עוד הארץ לשוב ולחיות, ואם מוכשרים בני ישראל לשוב ולהחיותה?
עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה. דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח…" [אחד העם, מתוך "אמת מארץ ישראל"].
מקט: 4-644-1169
אחר הרבה שנות מאה של עוני ושפלות מבחוץ ואמונה ותקווה לרחמי שמיים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש ורב תוצאות להוריד לנו משמיים את האמונה והתקווה ולעשות את שתיהן לכוחות חיים, פועלים: לייסד על ארץ תקוותו ועל ישראל אמונתו…
רעיונות היסטוריים כאלה נוצצים פתאום כמו מאליהם, כשהשעה צריכה לכך, מכניעים להם מייד את הלבבות הראויים לכך, ומהם נפוצים והולכים בכל העם מסביב, כניצוץ הזה, שאוחז תחילה בדברים נוחים להתלהב והולך ומתפשט על העצים והאבנים. גם רעיוננו זה נולד ככה, מבלי אשר נדע להגיד בן מי הוא, ומצא לו מַהלכים בין העומדים בתווך, כלומר, הללו שמצד אחד כבר נתרופפה אמונתם וכשל כוח סבלנותם לחכות למעשי ניסים, ומצד אחר עוד לא נתרופף הקשר בינם ובין עמם ועוד לא ויתרו על זכותו להתקיים כעם אחד. 'הלאומיים' הראשונים האלה הרימו את דגלו ויצאו להילחם מלחמתו בקול ענוֹת גבורה. ודבריהם, אשר יצאו מן הלב, נכנסו מעט מעט גם אל ליבות רבים מיֶתר בני העם, ומימין ומשמאל נוספו עליהם חדשים יום יום, באופן שאפשר היה להאמין כי לא יארכו הימים ויגיע מספרם לאלפים ולרבבות.
אך בין כה וכה נהייתה חדשה בעצם העניין: הרעיון נתלבש בצורת 'יישוב ארץ ישראל' ויהי למעשה. למראה הפלא הזה השתוממו אוהבים ואויבים יחדיו. הראשונים הריעו תרועת ניצחון ובעליצות נפש קראו: הנהיה כדבר הגדול הזה, אשר רעיון בן יומו יעצור כוח לכבוש לו דרך בעולם העשייה? האין זה מופת ברור, כי לא חלום חלמנו? והאחרונים, אשר עד כה בזו ולעגו לו, בחושבם אותו לדבר שבדו מליבם חוזי חזיונות וחולמים בהקיץ, התחילו עתה להודות בשפה רפה כי אומנם יש בו אותות חיים וצריך לשים אליו לב.
מן העת ההיא החלה לו תקופה חדשה, ואם בסקירה אחת נביט על גורלו מאז ועד עתה, נראה עוד הפעם חיזיון זר ונפלא. תחת אשר לפני זה הלך הלוך וגָבוֹר, הלוך והתפשט בכל פינות העם, ובעליו נשאו עיניהם למרחוק בלב שמח ויקוו לגדולות, חדל עתה, אחר ניצחונו, לקנות לו לבבות חדשים לבקרים, וגם המחזיקים בו כמו רפתה רוחם ולא יבקשו להם עוד מאומה בלתי אם לראות בשלוותן של אותן הקולוניות המעטות והדלות שכבר ישנן, שארית כל מחמדיהם אשר ראו בחזון לפנים. אך גם את בקשתם זאת הקטנה לא ישיגו, והסכסוכים והמריבות והמעשים המגונים אשר מלאה הארץ אותם — הכול לשמו ולכבודו של 'הרעיון הגדול' — לא ייתנו מנוח לנפשם ויוסיפו להם דאגות חדשות בכל יום… ואחרית כל אלה מי יודע?
אם כדברי אחד החכמים, יכאב הלב למראה אמונה גוועת מזוֹקן, אשר דורות עברו שתו מכוס תנחומותיה, מה גדול הכאב, כאשר בראשית דרכו ייכשל וייפול רעיון מלא כוח עלומים. תקוות דור הולך ועזרת דור יבוא! ובזיכרנו עוד, כי הוא זה הרעיון העושה נפלאות לעינינו בקרב עמים רבים, הלא בהכרח תתעורר בנו השאלה הישנה: מה נשתנינו אנחנו מכל אומה ולשון? או האומנם צדקו אלה מאחינו האומרים כי כבר חדלנו מהיות גוי ואין אנו מקושרים עוד זה לזה אלא בחבלי הדת בלבד? אך הן האומרים כן אינם יכולים אלא להעיד על עצמם, כי אומנם אין עוד להם ולנו זולת שיתוּף הדת ושנאת שונאינו; בעוד אשר אנחנו, המרגישים בליבנו את לאומיותנו העברית, נשׂחק בצדק לכל הבא להכחיש, באמצעות ראיות חיצוניות, את המורגש לנו בפנימיותנו בלי אמצעי. ואם כן, מדוע זה לא הצליח רעיון התחייה להיאחז גם בקרבנו ולעשות חַיִל כאשר קיווינו?
על השאלה הזאת אנו שומעים שתי תשובות שונות מפי הסופרים בכתבי העת. הללו מאשימים את 'החלוקה' ורבניה וסופריה, והללו — את 'הנדיב הידוע' ומלאכיו ומשרתיו בארץ ישראל; הצד השווה שבהם, שאלו ואלו מתאמצים להטיל את האשמה על ראש אנשים ידועים, שאלמלא הם היה ישראל נושע תשועת עולמים, ולא נחלקו אלא אם ראובן ושמעון או לוי ויהודה הם המעכבים את הגאולה. אבל תשובות כאלה אינן מספיקות כלל להניח את דעתנו. כי נשוב ונשאל: במה גדול כוחם של איזו אנשים פרטיים, יהיו מי שיהיו, להניח מכשולים על דרך הגוי כולו? ואם לא עלובה היא 'תנועה לאומית' כזו, שהצלחתה תלויה ברחמי נדיב וצדקת משרתיו, שאינה יכולה לעמוד בפני 'החלוקה' האומללה, הנלחמת על קיומה בשארית כוחה?
לא במקרים בודדים אפוא, במעשי פלוני או אלמוני, כי אם עמוק מזה עלינו לבקש סיבּת כל הרעה. ואם כה נעשה, נמצא, כמדומה לי, את הסיבה האמיתית באותו 'הניצחון' עצמו, אשר הגיע אליו הרעיון קודם זמנו באשמת בעליו. כי בחפצם לעשות גדולות בלא עת עזבו את הדרך הארוכה של ההתפתחות הטבעית והורידו לעולם העשייה, באמצעים מלאכותיים, רעיון צעיר ורך, בטרם נתבשל כל צורכו, בטרם נתפתחו כוחותיו כראוי, ולפי שדחקו את הקץ, על כן לא עמד טעמם בם ופועלם אין ידיים לו.
המשפט הזה בוודאי לא יפיק רצון מרבים, ועל כן אשתדל במה שיבוא לבררו כאשר תשיג ידי וכפי שירשני טבע העניין.
כל אמונה או דעה המביאה לידי מעשה מיוסדת בהכרח על שלושת המשפטים האלה:
שהשגת תכלית ידועה היא צורך מורגש לליבנו;
שפעולות ידועות הן האמצעים להשגת התכלית ההיא;
שהפעולות ההן אינן גדולות מכוחנו ולא יגיעתן מרובה מכדי שוויה של התכלית בעינינו.
המשפט הראשון יסודו בהרגשה פנימית ואינו צריך למופת, בעוד שהשני והשלישי מיוסדים על ידיעת הנמצאים והחזיונות אשר מחוצה לנו וצריכים על כן להסכמת השכל.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמת מארץ ישראל”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות