1

'יאללה, ליצ'י, זריז שלא תאחרי,' אבא לוקח לי את הטלפון מהיד ומחשיך את המסך על ההתכתבות שלי עם ריין, 'כמה אפשר לדבר? אתן נפגשות בעוד חמש דקות.'

ריין היא החברה הכי טובה שלי, היא ואביגיל, ותמיד יש לנו על מה לדבר, גם אם התכתבנו כל הלילה עד שאמא דפקה לי על הדלת ואיימה עליי בתנועות ידיים דרמטיות שאם לא אלך לישון מיד, היא תתפוס אותי ותטפס איתי על העץ הכי גבוה בשכונה ותתלה אותי עליו. היא יכולה להיות די מצחיקה, אמא שלי, כשהיא לא עצבנית על משהו.

פעם אחת היא כל כך התעצבנה עליי שלא רק שהיא איבדה את כל חוש ההומור שלה, היא גם בקושי דיברה איתי שבוע שלם. זה קרה כי שכחתי לחזור הביתה בשעה שקבענו וגם לא עניתי לה לטלפון כי נגמרה לי הסוללה. היא אמרה לי שכבר לא ידעה מה לדמיין, אבל לי זה נשמע שהיא ידעה בדיוק מה לדמיין וזה מה שחירפן אותה.

מוזר איך שהורים לפעמים כועסים דווקא מתוך דאגה או אהבה. אני אף פעם לא רבה עם חברות שלי בגלל שאני אוהבת אותן, רק כשהן באמת מעצבנות. למשל, כשאביגיל מלקקת את כל האצבעות שלה אחרי שהיא אוכלת במבה, ואז לוקחת עוד אחת מהחבילה, דוחה. או כשריין מכריחה אותנו ללמוד למבחן במקום לרכל ולצפות במדריכי איפור בטיקטוק. אבל זה קורה לעיתים רחוקות. אם הן היו מעצבנות אותי רוב הזמן, כנראה כבר לא היינו חברות.

'נו אבא, שחרר, יש עוד מלא זמן,' אני קוראת וחוטפת את הטלפון בחזרה.

'ללימודים צריך להגיע כמה דקות לפני, לא ברגע האחרון עם הלשון בחוץ,' הוא נותן לי טפיחה קלה בראש עם בקבוק המים שיש לו ביד ואומר, 'שימי בתיק ולכי תצטייני.'

ככה הוא שולח אותי לבית הספר בכל יום, 'לכי תצטייני.' לא מפתיע שאני מעדיפה את אמא על הבוקר.

אבל היום אמא נסעה לפגישת עבודה מוקדמת בבאר שבע והשאירה אותי עם אבא ועם איחולי ההצטיינות שלו.

שלושת הדברים שהכי חשובים לאבא שלי בחיים הם: אמא, המשפחה שלנו והצטיינות בלימודים, במיוחד במתמטיקה, 'כי זה מה שהולך היום, תסתכלי מסביבך, הכול זה מחשבים.'

הוא למד הנדסת מכונות ואומר שעכשיו אין בזה כמעט עבודה, וגם השכר הרבה יותר נמוך מאשר במחשבים.

אז הוא רוצה שאני אלמד מחשבים ואגשים את כל מה שהוא פיספס ומתעלם מהעובדה שאני רק בכיתה ט' ושיש עוד המון זמן עד שאצטרך לבחור מקצוע, ושהמחשבים של העתיד יכולים להיות כמו הנדסת המכונות של היום.

אני בכלל מעדיפה להיות אדריכלית כמו אמא, שמבלה חצי מזמנה בשרטוטים על המחשב ואת החצי השני בקניית כיורים וריצוף עם הלקוחות שלה. אמא אומרת שאם זה היה תלוי בה, היא היתה רק מציירת כל היום.

גם אני קצת מציירת, אבל זה לא מתקרב לרמה שלה, ככה שבינתיים אני שומרת את הציורים שלי לעצמי. אמא, לעומת זאת, תמיד ממהרת לתלות את הציורים החדשים שסיימה, והסלון שלנו נראה כמו תערוכה מתחלפת.

פעם היא ציירה את אבא בעפרונות הצבעוניים שלי, השקיעה במיוחד בצבע העיניים שלו שהוא איפשהו בין אפור לירוק, והוסיפה לשיער החום הגלי שלו גם כמה שערות לבנות. אבא התווכח איתה שאין לו כל כך הרבה שיער לבן, ואמא צחקה ואמרה שהיא עוד עשתה איתו חסד, ושיגיד תודה שהיא לא ציירה את הסנטר הכפול שיש לו כשהוא מתרכז, ואז הלכה ותלתה את הציור בחדר השינה שלהם.

להורים שלי קוראים ליאור ואלונה, או 'הו אלונה', כמו שאבא שלי קורא לה לפעמים, כמו בשיר ישן של אביב גפן.

אמא תמיד אומרת שאבא היה החייל הכי חתיך בבסיס שלהם בצבא, ועכשיו הוא האבא הכי חתיך בעיר, ואבא עושה את עצמו נעלב שהיא אומרת רק בעיר ולא בארץ, ואמא ממהרת לתקן את עצמה וקוראת בקול 'הכי חתיך בכל הגלקסיה,' ופורשת ידיים לצדדים, ואני ומיצי מגלגלים עיניים אחד אל השני.

מיצי זה אחי הגדול. קוראים לו מתן והוא שונא שאני ממשיכה לקרוא לו מיצי כמו שקראו לו כשהיה קטן, וזו בדיוק הסיבה שאני ממשיכה לקרוא לו ככה.

קשה לי לדמיין שאבא שלי נחשב לחתיך באיזשהו יקום קדמוני. הוא כבר בן ארבעים וחמש, ואחד מתחביביו המעטים הוא לנאום לנו נאומים על איך הם חיו פעם בלי פלאפונים ואינטרנט ומכוניות. טוב נו, מכוניות היו אבל הוא אוהב להגזים ולהציג את זה כאילו בתקופתו לא היה כמעט כלום ואת הכול הם היו צריכים להמציא בעצמם. כנראה בגלל זה הוא משוכנע שלימודים הם הדבר הכי חשוב בעולם.

חשבתי שאם אגיד לו שאני רוצה להיות אדריכלית, זה יוריד קצת מהלחץ שלו בכל הקשור ללימודי מתמטיקה, אבל זה רק עודד אותו. הוא חייך כאילו עזרתי לו להוכיח את הנקודה, ואמר שגם לימודי אדריכלות דורשים מתמטיקה ואמא עשתה מאחורי הגב שלו תנועה עם הידיים שאומרת, 'מה לעשות הוא צודק.'

'את צריכה להמציא לו שאת בכלל רוצה להיות משוררת,' ריין אומרת לי כשאנחנו כבר בדרך לבית הספר.

ריין שזופה וגבוהה, היא נועלת תמיד נעלי התעמלות, וכל צעד שלה הוא כמו צעד וחצי שלי, כך שאני צריכה כמעט לרוץ כדי לעמוד בקצב שלה.

'מה את רוצה, שהוא יחטוף התקף לב?' אני שואלת, 'חוץ מזה, לא נראה לי שזה נחשב ממש מקצוע, משוררת.'

'ברור שזה מקצוע. לאמא שלי יש שתי חברות משוררות.'

על אמא של ריין אני בהחלט יכולה להאמין שיש לה חברות עם מקצועות מומצאים. ההורים של ריין קראו לה ריין 'כי זה גם גשם וגם קיצור של ריינבואו.' לאבא שלה קוראים קלוד כי הוא נולד בצרפת, אבל כשההורים שלה נוסעים לאחד מהפסטיבלים שהם אוהבים להסתובב בהם לבושים רק בבגדי ים וצבועים בצבעי גוף, הוא קורא לעצמו קלאוד. ענן. כשריין סיפרה לי את זה, היא גילגלה עיניים כל כך חזק שהיא בטח ראתה את המוח של עצמה מבפנים.

לפעמים כשאני (כמעט שלא) או מיצי (כמעט תמיד) עושים משהו שממש מעצבן את ההורים שלנו, אמא מזכירה לאבא (וגם לעצמה) ש'מרד זה חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות וההיפרדות'.

כנראה ריין מבצעת ממש טוב את תהליך ההיפרדות הזה.

למרות שכל ההורים שאני מכירה היו מוותרים על איבר בגוף שלהם כדי לקבל ילדה כמו ריין, לפעמים אני חושדת שההורים שלה קצת מאוכזבים ממנה. הדבר היחיד שיש לריין ולהורים שלה במשותף זה עניין בקיימות ובשמירה על כדור הארץ, והם משתדלים למחזר כל דבר שיכול להתמחזר ולקנות כל מה שאפשר מיד שנייה. אבל זה לא שהם מאמינים במינימליזם או משהו כזה. הבית שלהם מפוצץ בכריות, ובשטיחים, ובבדים, ובנרות, פשוט הכול יד שנייה, חוץ מהנרות שאמא של ריין מייצרת בעצמה. הם בטח קיוו שריין תהיה פסלת או אסטרולוגית, וטוענים שהיא מתעניינת יותר מדי בחישובים ובנוסחאות, ומוטרדת יותר מדי בגלל כיתת המצטיינים במקום 'לחוות את החיים במלואם'.

אבל זו לא רק ריין. כמעט כל הקבצה א' במתמטיקה שואפת להגיע לכיתת המצטיינים בשנה הבאה. גם אותי אבא הצליח לשכנע שזה 'שינוי קטן שיכול לעשות הבדל גדול', ושזה 'יסלול את כל העתיד שלך', ושאני תלמידה טובה ואין סיבה שאני לא אצליח שם, אז למה לוותר על ההזדמנות?

הטיעונים שלו תמיד נשמעים הגיוניים, ואני מקשיבה לו ועושה מאמצים להשקיע ולהתקבל, אבל האמת היא שאני לא בטוחה שזה יהיה אסון כזה גדול אם אני אלך ל'סתם' כיתה רגילה בסוף. גם ככה כולם מדברים על זה שהלימודים בתיכון הרבה יותר קשים מאשר בחטיבה, אז אולי עדיף לא להוסיף גם את העומס של המצטיינים על הראש שלי. בנוסף, יש בתיכון המון חוקים לא כתובים עם בגדים וג'ינסים נכונים ולא נכונים, וכל הבנות צובעות את השיער, ואם אתה לא מעשן או לפחות מחורר את הלחי, אף אחד שנחשב למישהו לא טורח לדבר איתך.

מיצי לומד שם בכיתה י'ב, ובכל פעם שאני רק רומזת שאני בלחץ לקראת המעבר לתיכון, הוא מיד אומר שזה שטויות ושאין לי ממה להילחץ. אבל למיצי תמיד קל במקומות חדשים, והוא תמיד מתחבר בקלות, וכל הבגדים נראים טוב על הגוף הגבוה והרזה שלו, וגם כשלא הולך לו בלימודים, לא נראה שזה מזיז לו בכלל.

היתרון בלהיות אחות של מיצי הוא שכשאני מסתובבת איתו, כולם מניחים אוטומטית שגם אני מגניבה כמוהו (לפחות עד שאני פותחת את הפה ומקלקלת את הרושם הזה). אבל בשנה הבאה, כשאני אהיה בכיתה י', מיצי כבר יעזוב את התיכון וזה לא יעזור לי שאני אחותו.

'אל תתרגשי מאבא שלך,' ריין קוטעת את המחשבות שלי כשאנחנו נכנסות לכיתה, 'ככה זה הורים, הם אף פעם לא מרוצים.'

אני חושבת שההורים שלי דווקא די מרוצים ממני, אבל שומרת את המחשבה הזאת לעצמי.

בשעה האחרונה יש לנו שיעור חינוך, והילה המחנכת שלנו פותחת אותו במצגת על חשיבה חיובית. היא מדברת איתנו על הכרת תודה ועל התמקדות בטוב במקום בפרשנויות שליליות. היא מסבירה שאנשים נוטים להסיק מסקנות ולהיעלב בלי סיבה, או לדמיין את התרחיש הגרוע ביותר, למרות שהסיכוי שהוא יתרחש מאוד נמוך. אני חושבת על אביגיל שתמיד יוצאת ממבחנים ובוכה שהיא הולכת להיכשל, ומסתכלת עליה לבדוק אם היא מקשיבה, אבל היא רק יושבת לידי ומקשקשת במחברת שלה מילים של שירים, ופתאום אני שומעת את השם שלי.

אני מרימה את העיניים מהמחברת של אביגיל וקולטת שכל הכיתה מסתכלת עליי. הילה עומדת עם פתק ביד ומבט חמור, ולידה עומדת ילדה מכיתה ח', כנראה תורנית מזכירות.

'ליבי, גשי בבקשה למנהלת, היא רוצה לדבר איתך,' הילה אומרת ומהנהנת לילדה שהיא משוחררת.

'איתי?' אני מתפלאת, בחיים לא שלחו אותי למנהלת.

'לכי,' הילה מנידה בראשה.

אני קמה ומרגישה את כל המבטים שמלווים אותי כשאני עוברת בין השולחנות עד היציאה מהכיתה.

למרות שאני יודעת שלא עשיתי שום דבר ואין לי באמת ממה להילחץ, הלב שלי מתחיל להלום, והמחשבות רצות. מה כבר עשיתי? מה המנהלת יכולה להגיד לי? יכול להיות שעשיתי משהו חמור? יכול להיות שיקראו להורים שלי? שישעו אותי? ובדיוק כמו במצגת של הילה, אני ממהרת לדמיין את הסיטואציה הכי גרועה שיכולה לקרות.

אבל זה לא באמת רציונלי.

אני מזכירה לעצמי שאני תלמידה ממש טובה, שתמיד מצייתת לכללים ושאף פעם לא עושה בעיות, ואם הייתי בסדר ולא עשיתי שום דבר רע, אז מה כבר יכול לקרות לי?

בכניסה לחדר של לאה המנהלת אני נעצרת. היא בדיוק מסיימת שיחת טלפון ועוד לא שמה לב שהגעתי, ואני לא ממהרת להסב
את תשומת ליבה, מושכת עוד כמה רגעים עד שלא תהיה ברירה ואני איאלץ לגלות למה נקראתי לפה אבל אז לאה מרימה אליי
את עיניה והפנים שלה מתקשחות בהבעה, שאני מזהה משיחות שלה עם לני או עם ילדים אחרים שהתפרעו בשיעור, אבל אף פעם לא איתי.

היא מורידה את משקפי הקריאה שלה שנתלים בשרשרת חרוזים על צווארה ואומרת לי, 'בואי, ליבי, שבי.'

הטון שלה קשה, והגבות מכווצות והפה שלה מתהדק לקו דק בלי רמז לחיוך, ולמרות שאני מנסה להזכיר לעצמי שאין לי סיבה להילחץ, הדופק שלי מתגבר והבטן מתהפכת ואני רוצה שהיא תדבר כבר, אבל אני גם ממש לא רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד.

'ליבי,' לאה אומרת, והקול שלה צרוד מעט, 'ליבי, את צריכה לחזור הביתה עכשיו,' היא אומרת בלי הקדמות נוספות, 'היתה לאמא תאונה.'