להחליף את הדיסק

פרק 1: לבכות על טוב – זה לא רע

הפעם זה חייב להיראות אחרת. לא יכול להיות ששוב אצא מותשת ומתוסכלת. אני כבר בתוך תהליך שינוי. הוכחתי לעצמי שאני יכולה אחרת, וגם עכשיו אני יכולה אחרת. בטוח!

הבטן התהפכה, אבל אני? חייכתי. ניסיתי לשמור על עצמי בתדר של שינוי למרות התחושה של הורדת המרפקים מול המציאות. מצד אחד, אני אפילו לא צריכה להתאמץ מידי, כי בתוך הקושי מסתתר אור: חיים חדשים צומחים בתוכי. אבל מצד שני, כל מה שקרה מסביב העיק כל כך…

התיישבתי לדמיון מודרך וממוקד בהכנה עצמית לקראת הלידה. רגשות שונים עלו לי במסגרת התהליך. חלקם מרגשים, חלקם מבלבלים. הרבה כאב היה בפנים. ואז, כשדמיינתי את הבכי של התינוק הנולד, כאילו מישהו לחץ על כפתור הבכי שלי בעצמי: התפרקתי בצורה מטלטלת, ולא יכולתי לעצור.

למה אני בוכה?

מה, אני כפוית טובה?

לא.

הרי בכל החודשים האחרונים נצמדתי ל'מזמור לתודה', גם אם כאב.

אולי אני פוחדת?

לא.

הבנתי שהדמעות משחררות מתח פנימי שהיה כלוא בתוכי זמן רב. הבנתי שאני בוכה על סיפור אחר… זיהיתי זיכרון של חוסר אונים, של פחד, אולי של חוסר שליטה, אבל של משהו רחוק מאוד… נזכרתי בפעם הראשונה שהפכתי לאמא. כמה רגשות כואבים היו שם, רגשות שעד היום לא העזתי לבכות אותם. כי מה, איך אפשר לבכות מזה שנהיה לי טוב?

המשכתי להעמיק בתוכי כדי לקלוט מה אני עוברת, ופתאום – האסימון נפל. מקור הכאב שאני בוכה עליו הוא זיכרון עמום ורחוק הרבה יותר…

* * *

תינוקת קטנטנה שכבה ליד אמא. מוקפת באמצעים מינימליים, אבל עטופה באהבה גדולה. אמא משקיעה מאמצים רבים כדי לספק את הטוב ביותר, והתינוקת הקטנה לא מתלוננת. לא בוכה כמעט. בחושיה הזעירים היא מבינה שאמא שלה מנסה לעשות הכל כדי לעזור לעצמה, ושכדי שזה יצליח, היא צריכה להתאים את עצמה למציאות. כך מתחילה ההיכרות שלה עם העולם.

התינוקת הזו היא אני.

הבכי שסיפרתי לך עליו בתחילת הפרק, זה שפרץ ממני בעיצומו של דמיון מודרך, היה תוצאה של זיכרון מהרגע שבו נולדתי בעצמי.

הביני, יקרה, כאב הוא תוצאה של סיפור ישן שמנסה להציף את עצמו. כשנולדתי, שמחו בי מאוד. אבל ברקע היו חוסר אונים ובדידות. עומס רגשות שנעשו משמעותיים בחיים שלי, כי סיפור החיים הראשוני מעצב מאוד את האישיות שלנו.

כל תינוק נולד אחרי שהספיק לספוג רגשות וגנטיקה מההורים ומהסביבה שהקיפה אותו עד ללידה. הכל משפיע עליו: תהליך ההתהוות, ההתפתחות ברחם וכמובן, תהליך הלידה עצמו – למשל: אולי התינוק היה בסכנה, אולי חווה הישרדות, אולי הופרד מההורים לתקופה מסוימת. כל החוויות שנצרבות לנו בגוף הופכות להיות חלק מאיתנו, ומשפיעות עלינו מכאן ולהבא. אין פה טוב או רע, זה מה שהנשמה בחרה ובזכות מה שקרה, אנחנו מי שאנחנו היום. אולם כדי שהחוויות האלו לא ינהלו אותנו, צריך לעבד את הכאבים ולמוסס אותם.

אחת הדרכים לעיבוד היא בכי. מכשיר ניקוי-רגשי שמאפשר לנו לשנות את הפרשנות למציאות שקרתה בעבר. היו צריכות לעבור שנים רבות כדי שאבין שלבכות על משהו טוב זה לא דבר רע. לכאוב על אושר זה לא ביטוי לכפיות טובה. כפיות טובה היא לא לדעת מה לעשות עם הכאב הזה הלאה בחיים.

כאב מגיע מחוויות שהיו בעבר או מדאגה או מחרדה כלפי דברים שיקרו בעתיד. כאבי-עבר יכולים להיות מדברים שהיו בהיסטוריה – הלאומית, הגנטית, המשפחתית, האישית. אפשר לפחד כי שמענו על אחרים שלא הצליחו או שיש לנו אמונות מגבילות לגבי זה. פחד מגיע גם בגלל חוויה שנכשלנו בה, והיא גורמת לנו לא להעז שוב או לחשוב שיהיה גרוע יותר.

מאין מגיעים הפחד והחרדה כלפי העתיד? מתוך חוויות שהספקנו לצבור. תאי זיכרון בגוף מתעוררים כשדברים חוזרים על עצמם בדמויות אחרות או בסיטואציות אחרות.

האם את מכירה את התחושה הפנימית שצפה בתוכך, כשאין לך מושג מה יקרה? היא מבוססת על מה שקרה בעבר. וכשאני אומרת 'עבר', אני מתכוונת גם למה שקרה לפני דקה – ברגע שמשהו עובר, הוא הופך להיות 'עבר'. אין מה לעשות עם זה ואי אפשר לשנות את זה.

לעומת העבר והעתיד שעמוסים ברגשות, בשבריר השניה שבו את קוראת את המילים הללו, סביר להניח שאין לך כאב. איך אני יודעת? כי שבריר שניה הוא רגע קטן מאוד מאוד. קטן כל כך, שלא יכול לקרות בו כלום.

כל מה שקרה לך עד עכשיו, בשבריר שניה זה – כבר לא קורה. גם אם לפני רגע מישהו הציק לך או דיבר אלייך בצורה לא מתאימה.

ברגע זה, אם תנשמי ותהיי עם עצמך בתוך הסיטואציה, תוכלי להפנים שהכל מדויק לטובתך הגבוהה ביותר.

מהשניה הבאה את יכולה להתחיל לדאוג לעתיד, לדאוג מה יקרה עם הסיטואציה הזו, איך היא תתפתח, איך תגיבי, מה יקרה הלאה, אבל עכשיו ממש – כלום לא קורה. ויותר מזה: זהו שבריר שניה שהוא טוב מאוד לחיים שלך, אם תדעי לעבוד איתו נכון.

כשנסכים לחיות בהווה, המון כאב ישתחרר מהחיים. וכמה שזה מאתגר לביצוע, כך זה מתגמל. הסיבה שהרבה אנשים סביבך אינם מצליחים לרפא את עצמם היא כיון שהכאב 'מנהל אותם'.

שימי לב שרוב הרגשות הקשים שקשורים לכאבי-עבר הם כלפי עצמנו, וכך כל הפרשנות של הסיפור הופכת להיות 'לרעתנו'. זה לא חייב להיות ככה. המטרה של כאב היא לאותת שמגיע ניסיון. בתוכו מסתתרת המילה 'נס'. ניסיון בא להעלות אותנו על נס ולגלות איפה יש ניסים. ייסורים אינם באים כדי לומר לאדם 'אתה לא בסדר'. ייסורים מלשון 'להסיר'. הם באים להסיר את מה שלא נכון לנו יותר.

אם את מסתכלת על העבר בביקורתיות וחושבת: 'כמה טיפשה הייתי, כמה אומללה…', זה כמו לאסור את עצמך באזיקים. מצב שלא מאפשר לך להסיר שום דבר, בטח לא להתנוסס, אלא להפך: מצב שחס וחלילה מזמן ניסיונות אחרים, כי השיעור לא נלמד. השיעור המרכזי בחיים הוא להבין איך הנשמה שלי גדלה מתוך המצב הזה. איזה אדם עוצמתי אני הופכת להיות.

הרבה פעמים נשים אומרות: 'אם היה לי השכל של היום בימים ההם, אז בטח לא הייתי עוברת את כל הדבר הזה'.

לא, זה לא נכון.

צריך לעבור את כל הדרך כדי שיהיו התובנות של עכשיו. הקשיים והאתגרים ההם גרמו לנו לראות פוטנציאל ממומש, שאז עוד לא היה לנו.

ידוע שהנשמה בחרה את הקרובים ואת המשפחה. השיעור שהיא צריכה ללמוד, יחזור על עצמו בכל פעם בצורות שונות. דפוסים מהילדות יחזרו כל הזמן, עד שנבין מה צריך ללמוד מהם ודרכם נעשה את השינוי. לא מתוך ביקורת או מתוך בהלה מקולות רקע, אלא מתוך חמלה עצמית. זהו כלי ריפוי קריטי בשביל להבין את עצמנו ואת הסביבה.

אולי אם היתה לי סביבה שאומרת לי: 'מיכל, את הולכת להצליח בענק', אז התהליך שלי היה מהיר יותר או שהייתי משיגה הצלחה גדולה יותר.

אולי.

אבל בראיה לאחור אני יודעת שזה הקצב שהיה נכון ומדויק לי. אני מודה לה' על הרגעים האלה. מודה לה' על התבונה לשים בצד את כל מה שאני יודעת ולהיות תלמידה של החיים. אני יודעת שהנשמה שלי בחרה את זה למסע שלה. ועם התובנה הזו אני ממשיכה להתקדם. כל מה שעברתי אלו דברים שלא יכלו להתבצע אחרת. זה היה הדבר המדויק ביותר שיש.

האם את שמה לב שהמילה חמלה מורכבת מאותיות המילה החלמה?

בשביל להרגיש טוב היום, צריך להסתכל על מה שהיה פעם מבלי לכעוס או להאשים אחרים. אנחנו צריכות להפנים שהם השקיעו ועשו את הטוב ביותר שאפשר באותה נקודת זמן.

כל צורת ההסתכלות על העבר צריכה להיות מתוך הבנה שלבורא יש אהבה כלפיי ללא תנאים. הוא שלח לי את ההתמודדות מתוך אהבה ובשביל שאטפס גבוה יותר. חמלה כזו תוכל לייצר לי החלמה. בלעדיה, אי אפשר לדלג ללמידה.

הנקודה היא שלפעמים דברים שנראים לא לטובתנו, הם מקפצה.

את בטח שואלת איך זה ייתכן, הרי רגע קשה הוא רגע שיכול לשאוב אותנו לרגשות כמו ביקורת, שיפוטיות, צער, אכזבה… אבל בואי נחשוב על זה אחרת. בואי נתבונן על הרגע הקשה כרגע מכונן.

ברגעים שקשה לראות את הטוב שמצפה לנו בהמשך, נזכיר לעצמנו, שכשהכל חשוך מבחוץ, סימן שאנחנו אור.

אם לא היית אור, לא היית רואה את החושך. אם את אור, אז תחפשי את התשובות בתוכך. אין לך מה לחפש תשובות אצל אחרים, אהובה. אין לאחרים את הראיה ואת התודעה שיש לך.

ככל שתעשי יותר מעשים, הכל יתבהר סביבך, ואז גם הסביבה שלך תראה זאת. קחי בחשבון שאנחנו לא יכולות לשנות אחרים. הדרך היחידה לשלוט על המציאות היא רק על ידי שינוי זווית הראיה האישית.

שלא תחשבי… ברגע קשה גם אני מתפרקת, בוכה, צועקת. נותנת לכל קשת הרגשות להתבטא בתוכי, ובמקביל עושה עם עצמי עבודה. מבררת למה הרגע הזה פגש אותי, איזו תודעה צריכה להשתנות בתוכי בשביל שאצמח לשלב הבא.

הרגע הקשה שאיתו התחלתי את חיי, הכניס לי לדי.אן.איי. את היכולת להתחיל מבראשית. לפתוח את החיים מאפס ולעזור לעצמי.

כמו אמא.

אמא שיקמה את עצמה בנחישות ובהתמדה. היא לקחה אחריות ופתחה עסק עצמאי שפעל מהבית. כשהעסק התבסס, עברנו לדירה מסודרת יותר. הצורה בה פעלה היא השראה בשבילי עד היום. בזכותה ידעתי שזה לא בושה לעבוד ללא תנאים רבים. ידעתי שאפשר להתרומם ממקום נמוך. ראיתי כמה אנשים העריכו אותה והתרשמו מכך שהתפרנסה מאהבה, מרצון, מפשטות ומכנות. ידעתי שכך יתייחסו גם אליי.

עם הידיעה הזו פתחתי כנערה חוגי ציור בבית. שנים רבות אחר כך קפצתי למים והתחלתי לקבל מטופלות בסלון שלא נראה כמו קליניקה. ללא מיטת טיפול וללא אביזרים.

מנטלית זה לא היה קל בכלל. שמעתי סביבי כל מיני אמירות כמו: 'עצמאים נמצאים בחובות כל הזמן', 'עסקים קטנים נסגרים בישראל', 'יום אסל-יום בסל', 'מי אמר שילך לך', 'לטפל באנשים זה לא פשוט'… כל הסיבות לחשוב, שמה שאני עושה הוא פשוט לא ריאלי.

אבל הרגשתי עמוק בתוכי שאני מסוגלת לזה. רציתי כל כך לעזור לנשים. זה בער בי ממש. ידעתי שברגע שאתן לנשים את האפשרות לשפר את ההרגשה שלהן, באופן אוטומטי תשתפר גם ההרגשה שלי. לא היה לי ספק שדווקא במקום שנמצא הכאב שלי, שם נמצאת גם השליחות שלי. לכן, כשאעזור למישהי אחרת, האהבה הזו תחזור אליי.

למרות כל רעשי הרקע, פרסמתי בעיתון. המודעה הביאה לי לקוחה ראשונה. כשהלקוחה האחת הגיעה, ראיתי את הפוטנציאל. דמיינתי את עצמי בעוד עשר שנים. אם הייתי מתמקדת באותו רגע ומקשיבה לאנשים שראו רק את הרגע ההוא, ייתכן שהייתי מוותרת על החלומות שלי.

ובינינו… את יודעת מה זה לקוחה אחת ויחידה בשנה שלמה? כמה רגעים של ייאוש נמצאים שם בדרך? כמה נאמנה הייתי צריכה להיות לעצמי כדי להתעלם מקולות מחלישים ולהגיד לעצמי ההפך מהם? את יודעת כמה מתסכל להרגיש מבפנים: 'הגיע הזמן שלך', ומצד שני שום דבר לא מתפתח ולא מתקדם?

אני יודעת.

אבל לא הרשיתי לעצמי ליפול.