שנות השבעים, יוגוסלביה. ילדי השכונה משחקים בינות חבלי הכביסה המתייבשת בשמש, וברוניה ביניהם. אולם ילדותה התמימה נקטעת כשמחלה קשה מטלטלת […]
חלק
א'
קוראים לך מיטה, ואני קוראת לך אמא. כמה שאת יפה וכמה שאת שלי.
אני מכירה את השיער שלך, הוא חום ולפעמים מבריק באדום. זה קורה כשהשמש זורחת עליו. אני מכירה את העור שלך, את צורת השיניים והפה, ואת הקווים בכפות הידיים. אני מכירה את הריח שלך ואת העורק שמתנפח בצוואר שלך כשאת צוחקת בקול. ואני מכירה את העיניים שלך, את כל המבטים שנשקפים מהן.
אני יודעת איך נראה ההדפס של התיק שלך, שאני לוקחת לפעמים כדי להתבונן במראה כשאני איתו, ואיך נראות הנעליים שלך, שאני נועלת אז. אני יודעת איך נראים הרולים שלך ומכירה את הגוון הכחול של מייבש השיער שתחתיו את יושבת כל יום ראשון בערב, כשכולנו מתרחצים בזה אחר זה.
אני מתרחצת ראשונה ורוק צריך להתרחץ שני, כי הוא אחי וכי הוא היה תינוק הרבה זמן, והרבה זמן לא יכולתי להתחרות בו. הרבה זמן גם לא יכולתי לשחק איתו. יכולתי רק להניח אותו על השולחן ולשחק ברופא וחולה. הורדתי לו את המכנסיים ובדקתי את הבולבול שלו. לפעמים קראתי גם לשכנה לינה, שתסתכל גם היא על הבולבול שלו, כי אחיה, שגם הוא היה פעוט, לא הרשה לה להסתכל על שלו.
את מתרחצת שלישית, כדי שהשיער שלך יוכל להתייבש אחר כך, ואבא מתרחץ רביעי. כיוון שלפעמים אבא לא מתרחץ, תורה של דָדָה מגיע קודם. "הנה, אמא, יצאת נשכרת," את אומרת לה. הביטוי "יצאת נשכרת" נשמע לי מסובך, אבל אני אוהבת אותו וזוכרת אותו, כמו המילה "למעשה".
אנחנו גרים ברחוב וויקובה וברחוב שלנו תמיד זורחת השמש. בחודש מרס המטבח מדיף ריח כמו האוויר שפורץ פנימה כשדדה פותחת בפעם הראשונה את דלת המרפסת, בקיץ הריח מזכיר את בד התריס הירוק המחומם, ובסתיו את האדמה הרטובה מהגינות מתחתינו. ברחוב וויקובה השמש זורחת גם בחורף, כשבחוץ יש שלג וקור וכשאנחנו חוסמים את דלת המרפסת למטה עם שמיכות והולכים עם דלי מתכת להביא פחם מהמרתף.
אז יש במטבח ריח של עץ חמים, אש, חלב שרוף ולחמניות שמרים, וכל יום שישי מביא איתו ריח של משחת טוקו שמטפטפת על רצפת הלינולאום האפורה במסדרון, שם אבא מכין בעזרתה את מגלשי הסקי לשבת. אם יהיה שלג קפוא, המשחות כחולות; אם תהיה רוח דרומית והשלג יהיה רך ורטוב, המשחות צהובות; בדרך כלל הן אדומות. אחרי שהמגלשיים מרוחים במשחה, אבא מכניס ביניהם את העיתון דנאוניק ומדביק עם נייר דבק. כשאנחנו נושאים אותם למדרון, הם מייד מתנגשים זה בזה. אם הקופסה חורקת, אבא כועס.
בשבע וחצי אנחנו צופים בחדשות. מדליקים את הטלוויזיה בשבע ושלוש־עשרה דקות, כדי שתתחמם עד שבע וחמש־עשרה, לקראת הסרטים המצוירים. כולנו צופים יחד גם בתוכנית לילדים ציק־צק כל יום. מראים בה שירים, הצגות וגם סרטונים מצוירים.
אחרי החדשות רוק ואני צריכים ללכת לישון. מרשים לנו להישאר ערים אחרי החדשות רק פעמיים בשנה. בערב השנה החדשה וביום הנוער1. אז כולנו צופים בטקס לכבוד יום הולדתו של טיטו, רק אבא לפעמים לא צופה, כי הוא אומר שזה סתם חרא. אני אוהבת את הטקס, כי רואים הרבה את טיטו הנחמד כשהוא מקבל את המקל, וכל בני הנוער מתעמלים בשורות ישרות כל כך. ב־25 במאי רוק ואני מתרגשים כבר לקראת יום השנה החדשה, וביום השנה החדשה אנחנו מתרגשים כבר לקראת ה־25 במאי.
לאבא אין הרבה שיער והוא אומר הרבה פעמים: "הופה!" אומרים שיש לו טעם טוב בבגדים, ואני לא ממש מסכימה, אבל נראה לי שהוא נמוך ממךְ, למרות שהוא אומר שלא. לפעמים אני שומעת אותך קוראת לו כולרה. אני לא יודעת מה זה אומר.
אבא מורה להיסטוריה וגיאוגרפיה, אבל הוא לא מלמד בבית ספר, כי הוא עובד בחוגי העשרה במפעל סלובין. הוא לימד רק בתקופה שהוא למד.
"ככה הייתי מטפל בהם, אם היו מבלבלים את המוח," הוא אומר ומושך לי באוזניים או לוחץ לי איפשהו בעורף, וזה כואב כל כך שאני תמיד צורחת. "החזקתי אותם קצר, עם משמעת ברזל. אבל בכל זאת, בסוף השנה הם נתנו לי את זה," הוא אומר ומוציא מהארון קופסת סיגריות מעץ, שעליה חרוט שמו, יאנֶז ז'אקֶל. בעיניי קופסת הסיגריות היא לא משהו מיוחד, אבל נראה לי שאבא גאה בה מאוד.
אבא אומר דברים מוזרים בזמן החדשות. לפעמים הוא אומר: "שילכו להזדיין כל הקומוניסטים! הם הרסו הכול, האדומים האלה!" אני לא מבינה את זה. איזה אדומים? מי אדום? בטלוויזיה אין אף אחד אדום. ומה הם הרסו? כי לי טוב. הכול טוב. אני גאה כי אנחנו שונים מכולם והכי טובים בהכול. אנחנו כורים הכי הרבה פחם, יש לנו את תפוחי האדמה הכי טובים והכי הרבה תירס. אנחנו אלופים בסקי, הכי טובים בכדורסל ואת טיטו שלנו אוהבים בכל מקום. ואני גאה כי אנחנו סוללים כבישים חדשים, ארוכים ורחבים. לכן אני מחכה עד שאגדל קצת, ואז גם אני אסלול אותם. במבצעי התנדבות שרים שירים, מנגנים בגיטרה, מניפים דגל, ולארוחת עשר מקבלים לחמנייה ונקניק, כמו במבצעי תרומות דם, שאני גם מחכה להם בקוצר רוח. "בחיי, את כזאת גרגרנית," אומר אז אבא.
"יאנז, אל תדבר אליה ככה," דדה אומרת לו אז בדרך כלל, בעודה לבושה באחד מחלוקי הבית הפרחוניים שנקנו בכולבו אונה־און. מעל החלוק היא קושרת סינר, והיא אומרת שיום אחד תקנה לעצמה נעלי בורוסאן מהריבית על החסכונות. "כי הן נוחות," היא אומרת. אני לא אוהבת נעלי בורוסאן, כי אותן נועלת אם־הבית, שאנחנו קוראים לה "חברה אם־הבית", בבניין הגבוה בצומת ליד הבניין שלנו. אני אומרת את זה לדדה.
האצבעות של דדה צהובות מסיגריות, וגם פס השיער שנופל על מצחה צהוב, כי היא מעשנת הרבה. אצלנו בבית מעשנים הרבה מאוד. אבל הידיים שלה חמות ובעיקר רכות מאוד. הן חותכות תפוחים קלופים לפרוסות, מטגנות תפוחי אדמה על בצל מטוגן ובסתר מערבבות סוכר עם יוגורט רגיל, כשאבא לא מסתכל. הן מחממות כשיש דלקת בציפורניים ומנגבות את האף כשקשה ועצוב.
עם דדה את רבה לא מעט, כי היא אמא שלך. לפעמים אתן רבות בגלל הלחם, שהיא מורחת לי ולרוק עם מרגרינה, ואז שופכת סוכר עליו, לפעמים בגלל ביסקוויטים, שהיא מורחת לנו עם ריבת משמש. "מה את מפטמת אותם כמו חזירים," את אומרת אז, אף על פי שאני לא שמנה, כי במועדון אולימפיה אני מתאמנת בסקי ומטפסת הרבה כשאנחנו משחקים שוטרים וגנבים. אבל יש לי קצת בטן, וכשבאים אורחים, אני אוהבת להרים את החולצה ולנפח אותה לפניהם כמו בלון. את הטבור שלי תפרו ככה שהוא בולט החוצה. "עכשיו אין מה לעשות," אומרים לך הרופאים בבדיקה השגרתית. "נשאיר את הטבור נפוח." וזה דווקא לא מוצא חן בעינייך. אבל אני אוהבת את זה, וניפוח הבטן שלי מצחיק את כולם, אפילו את אבא. רק אותך לא, לכן את תמיד צועקת: "ברוניה, מה איתך? תכסי כבר את הבטן!"
הסוכר על הלחם והסוכר ביוגורט מרגיזים גם את אבא, אבל הוא בעצמו ממתיק את היוגורט, כשכולנו כבר הולכים לישון. ככה אומרת דדה, כי היא ראתה אותו באחד הלילות, ואני מאמינה לה, על אף שאבא כועס מאוד ואומר שהיא ממציאה, כשהיא אומרת: "נו, נו, יאנצ'י, גם לך זה היה טעים אתמול, לא?" כולנו צוחקים, חוץ מאבא, ולכן אנחנו משתתקים.
חוץ מזה אבא צוחק הרבה ובקול רם, אבל בעיקר כשיש לנו אורחים, לכן רוק ואני אוהבים שבאים אורחים. אבא אומר אז דברים מצחיקים. הרבה פעמים הוא אומר: "אתם מכירים את זה מאלן פורד2, כשהרופא שואל: 'הרגל כואבת לך? תכרתו לו אותה!' ואז החולה אומר: 'אבל דוקטור, לא כואבת לי הרגל, כואבת לי הבטן!' והרופא שוב: 'אז תחתכו לו את הבטן!'" ואז הוא צוחק כמו משוגע. כמו משוגע הוא צוחק גם כשהוא מספר איך הקבצן העיוור, שיש לו כלב עיוור, מסנן: "קמצן!" כשנופל סנט אחד בכובע שלו. אז אבא מחקה את הקמצן שמסתובב כשהוא שומע את העיוור מאחוריו. אבא מסתובב בדיוק כמו בציורים של אלן פורד.
יש לנו הרבה אורחים, וכשהמטבח מלא, דדה אומרת שעושים אצלנו ישיבת ועד בית. בבוקר באה לקפה השכנה באקיקה, שהיא חכמה וקפדנית מאוד. דידה, בעלה, אף פעם לא בא לקפה, כי הוא קורא ספרים גדולים מאוד שהוא מחזיק בחדר העבודה ליד המטבח. דידה פרופסור והוא רציני מאוד ומדבר מעט. שמעתי אותו צועק רק פעם אחת. כשבאקיקה מכבסת לבנים והמים הרותחים, שאתם קוראים להם "תמיסת כביסה", נשפכים מהמכונה לאמבטיה, שבה דידה שוכב, כי הוא מתרחץ.
לפעמים באה לביקור גם וידה, ואם יש לנו מזל, מגיעה משכונת שישקה גם מריאנה, שאיתה דדה עבדה בחנות לעיצוב הבית שנקראה דקורטיבנה, כשעוד הלכה לעבודה. "היינו עמיתות לעבודה," אומרת דדה. וידה רצינית, מריאנה מצחיקה. כבר ליד הדלת היא מתחילה לומר, "מיכֶּלה, את לא תאמיני מה קרה לי! את חייבת לשמוע!" דדה מקשיבה. כולנו מקשיבים, אבל בעיקר רוק ואני.
לפעמים באה לביקור גם רָדָה. כשהביקור נגמר, היא תמיד אומרת, "סליחה שהטרחתי אתכם." אני לא מבינה את זה. היא לא עשתה כלום, לא צעקה, רק ישבה ליד השולחן שלנו. "למה שננטור לה טינה?" אני שואלת את דדה. "כבר הסברתי לך בפעם שעברה שזה רק ביטוי," אומרת דדה ונותנת לי צביטה קלה.
ברחוב וויקובה נמצאים כמעט כל יום גם סְטָנצ'י ואָצוֹ.
אבא מכיר את אצו מהמכללה. הוא ממונטנגרו, לכן שם המשפחה שלו הוא קוסטיץ'. הוא מנהל מעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ליובליאנה בשכונת רוז'נה דולינה.
כשאת מקבלת עבודה במעונות הסטודנטים, אז הוא גם המנהל שלך. אני אוהבת את העבודה שלך, כי את אחראית על הופעות, על קונצרטים ועל פיקניקים, וכי אני יכולה לעזור לך ולצייר איתך כרזות. את מציירת אותיות גדולות ומספרים גדולים, ואני צובעת אותם בטושים. כשאנחנו מדביקות את הכרזות ל־25 במאי בחדר האוכל הענקי מזכוכית, ולא מסיימות את נייר הדבק, אני יכולה לקחת אותו הביתה. את הטושים אסור לי לקחת הביתה. "הם של העבודה," את אומרת ומכניסה אותם לתיק החום שלך.
אצו גבוה מאוד, השיער שלו עבה, מבריק ושחור. הוא מסרק אותו לאחור. העור שלו לבן לגמרי, אבל על הסנטר ועל הלחיים הוא אפור. הוא מתגלח כל יום. הוא שעיר מאוד בידיים ולבוש למופת. היחיד במטבח אצלנו שתמיד בחליפה ועניבה. החולצות שלו מגוהצות, גם בפיקניק על נהר הסורה, גם כשהוא משחק כדורגל במגרש מוסטץ. אם החום כבד מדי, הוא מקפל את השרוולים.
אצו בא אלינו עם ריח כבד של אפטר שייב. הוא מביא קלפים לטארוק וקוביות ששומעים אותן נחבטות בשולחן עד מאוחר בלילה. הוא אוהב לרמות ולכן אתם רבים לפעמים. הוא מרמה גם אותי ואת רוק, כשאנחנו משחקים דומינו או פטר השחור. כך אומרת דדה וכועסת. הוא לא חוגג את חג המולד וגם לא את הפסחא, אבל מביא לנו חבילה ענקית באחד מערבי השנה החדשה. "סבא כפור3 שולח לכם, לא סנטה קלאוס," הוא אומר. בחבילה יש מכונית לרוק ובובה אמיתית בשבילי. זה קורה זמן קצר אחרי שאת מוצאת אותי בחצר עם שקית חלב. "זאת הבובה שלי," אני אומרת לך, כשאת שואלת למה אני נושאת בזרועותיי חלב עטוף במגבת הוורודה שלך.
כשיש לך יום הולדת, אצו מביא לך את הספר אני עוזרת לך לבשל מאת מאריה הדוויג סטובר וכותב בעמוד הראשון: "אוֹי מִיטָה מִיטָה / לְבַשֵׁל הֶחְלִיטָה / מְרַק בָּצָל בֻּשַׁל / וְכֻלּוֹ חֻסַל". אני קוראת את החרוזים האלה הרבה פעמים והם ממש מוצאים חן בעיניי. אנחנו מכינות את מרק הבצל ביום ראשון לאחר מכן.
גם את סטנצ'י אבא מכיר מהמכללה, וסטנצ'י גר בבניין הגבוה ליד שכונת הלגונה הכחולה. סטנצ'י מקוצ'ביה, וכשהיה קטן, לא היה לו בית. כיוון שלא היה לו בית, לא היו לו גם אמא ואבא. "ברוניה, לסטנצ'י יש שני תארים," את אומרת לי כשאני מתחצפת אליו.
סטנצ'י אף פעם לא לובש ג'ינס, הוא תמיד לובש מכנסיים חומים, חולצה חומה וז'קט חום. ותמיד יש סביבו עשן חום, כי הוא מעשן הרבה מאוד, אבל אומר שזה "בקטנה". כשאני עולה להתיישב על הברכיים שלו, הוא אומר שבקרוב גם אני אעשן. אנחנו מתערבים על שוקולד אגוזים גדול של גורנקה שלא אעשן.
לסטנצ'י אין חברה, אתם אומרים שהוא לא מתמסד. כשהוא סוף־סוף מתמסד, הוא מקבל את צְוֶוטקה. צווטקה היא פקידת מכס נמוכה שתמיד לובשת מכנסיים ויש לה משקפיים גדולים. היא משחקת באולינג. כשאין לו יותר את צווטקה, דדה אומרת, "אצו הרס הכול." למה? היא לא מספרת. אני מצטערת כי אהבתי את סטנצ'י כשיצא עם צווטקה.
כשסטנצ'י בא אלינו, הוא תמיד מתיישב על אותו כיסא ותמיד לוקח לידיים את העיתון דנאוניק, ובימי חמישי גם את נדליץ. עם דדה הם שותים כוסיות סליבוביץ, שדדה מוזגת רק עד הנקודות האדומות שמצוירות מתחת לשולי הכוס, אף על פי שהיא מוזגת כמה פעמים. לסטנצ'י היא לפעמים אומרת: "בתבונה, סטנצ'י, בתבונה."
פעם, כשסטנצ'י לא מגיע כמה ימים ברציפות, אתם שולחים את רוק לבדוק מה לא בסדר. "סטנצ'י בסדר," אומר רוק כשהוא חוזר. הוא צופה בטלוויזיה בסלון ולא מבין למה על הכיריים צומחת שעועית מהסיר. זה קורה בתקופה שבה הוא כבר לא משחק יותר באולינג עם צווטקה.
לפעמים בא אלינו גם דמיאן. גם הוא מהמכללה, אבל הוא לא מקוצ'ביה, אלא מגוֹדוֹביץ'. דמיאן חקלאי ולכן יש לו ריח של דשא ושל אדמה. הוא מביא לנו בשר למקפיא ונקניקים טבולים בשומן חזיר, ולפעמים כיכר לחם מתנור האבן. גם לדמיאן אין חברה. דדה אומרת שהוא בררן מדי. שהוא רוצה להביא לחווה מישהי יפה וחכמה ומשכילה, ושבחורה כזאת עוד לא נולדה. לדעתי זה לא נכון. דמיאן חושב כמוני.
לוויקובה באים גם בני הדודים ובנות הדודות של אבא. לפעמים באה מרייטי, שהיא רופאת ילדים ויש לה סרטן בבלוטות הלימפה. לפעמים אתם אומרים, "שוב זה חזר." או שאתם אומרים, "החליפו לה את הכימותרפיה." המילה כימותרפיה נשמעת לי רעילה מאוד.
אני מפחדת מהסרטן, אני רואה אותו, איך הוא זוחל על מרייטי ואוכל אותה. "לא, לא, זאת לא חיה, זה רק נקרא ככה," את אומרת לי בעצבנות.
פעם, כשמרייטי באה אלינו בקיץ, היא נראית נהדר בשמלה ירוקה בהירה. היא ומיכה, שהוא הרופא של הרנטגן, אומרים, "נעבור דירה לעליית הגג ברחוב ארייבצ'בה ונתחתן."
אחר כך אני אף פעם לא רואה אותה יותר. אני רק זוכרת שערב אחד כולכם יושבים אפורים ליד שולחן המטבח ומדברים על כלי דם שהתפוצץ לה בראש, ועל כוס חלב קר, שביקשה קצת קודם.
גם בּוֹיָאן מגיע אלינו הרבה פעמים. גם הוא בן דוד של אבא. "דדה היא האמא השנייה שלי," אומר בויאן לפעמים. דדה אוהבת מאוד לשמוע את זה. מוצא חן בעיניה שהוא אוהב אותה כמעט כמו את דודה לֶנקה.
לפעמים מריה באה עם בויאן. מריה היא אחותו של בויאן, ואני קוראת לה מריה של בויאן. מריה לומדת כימיה ופעם היא הביאה לי מלונדון סרטים מצוירים בקלטות לחג המולד. כשאני מכניסה אותם למצלמה הכחולה מפלסטיק, אני מסתכלת דרך החלון הקטנטן ולוחצת על הידית. אז פלוטו רץ דרך הגינה ואז הוא במלונה שלו, מכרסם עצם גדולה. אם אני לוחצת מהר, פלוטו רץ מהר; אם אני מסובבת לאט, פלוטו בקושי זז; אם אני מסובבת אחורה, פלוטו מוציא את העצם מהפה. אני מראה את הסרט המצויר לכל מי שבא אלינו. מריה מביאה לרוק מכונית חיפושית.
לפעמים אני מסתכלת בתמונות שבהן נמצא אנדריי, אח של בויאן ומריה, שבאיזה קיץ עף מהכביש בירידה של מֶדְנוֹ. בתמונה שאני לפעמים מוציאה מקופסת הנעליים, אנדריי רוקד. עם סרט בשיער, בחולצה עם צווארון גדול. אז אתם אומרים, "אוי, כמה שהוא היה חכם, הוציא רק מאיות, בלי ללמוד בכלל ועוד במתמטיקה!" ואז אתם גם תמיד אומרים, "מסכנים דודה לנקה ודוד וְלָדוֹ! הכי גרוע זה לאבד ילד." ואתם תמיד אומרים אותו דבר, כי מאז שאנדריי מת דודה לנקה כבר לא צוחקת. קוראים לה הגברת בעלת העיניים העצובות.
גם לאבא יש שלושה אחים: פרנצי, יוז'ה וסְטַנְקוֹ. גם הם מבקרים אצלנו. פרנצי הכי הרבה.
פרנצי כמעט קירח. הוא הכי צעיר, הכי גבוה, הכי רזה והכי מצחיק. היחיד שלא מדבר בלשון כבוד עם אמא ואבא שלו. כשבין המחציות אנחנו צופים בבדום־בדום, בהפנתר הוורוד ובגוסטב, הוא צוחק עד דמעות. לפעמים הוא מביא לנו ענבים, ופעם הוא הביא משווייץ טובלרון ענקי.
יוז'ה כמעט קירח. הוא לומד פיזיקה והוא חכם מאוד. הכי מכולם, אתם אומרים, לכן אני נזהרת כשאני מדברת איתו. כשהוא נוסע ללמוד בגרמניה, הוא מביא לאבא חולצה צהובה, שעליה מצוירים עלים ירוקים גדולים ומשוננים, ומעליהם כתוב "קוטפי מריחואנה". אבא לובש אותה, כולכם צוחקים. אותי זה לא מצחיק. גם את דדה לא.
כיוון שלדוד יוז'ה יש אסתמה, הוא לא מגיע אלינו הרבה. כשהוא מזמין אותנו אליו הביתה ליום ההולדת שלו, הוא יוצא למרפסת כשאתם מעשנים. לכן ברוב ימי ההולדת הוא נמצא במרפסת. זה מצחיק אתכם ואתם מתגרים בו.
סטנקו קירח, וסטנקו מגמגם. כשהיה קטן, הוא אכל וכתב ביד שמאל, לכן בבית היו מכים אותו באוזן עם מצקת המרק בארוחת הצהריים. כשאתם מספרים את זה, עצוב לי. בעיקר כשאתם אומרים שאת הממחטות המלוכלכות הוא תמיד היה צריך לכבס ביד.
סטנקו לא בא אלינו הרבה, אבל כשהוא בא, הוא נועל נעליים של פקו, כי הוא עובד בפקו. לכן יש נעלי פקו גם לאבא, פרנצי, יוז'ה, בויאן וסטנצ'י. אצו לא רוצה אותן. ולכן התמונות והמסמכים שלנו, המפיות שלי, הגולות של רוק ותמונות של סנדוקן עד שהוא יקבל אלבום, תמיד בקופסאות של פקו.
לאבא יש גם שתי אחיות: אניטה והלנה.
לאניטה אין הרבה שיער. היא לא נשואה, אין לה ילדים, היא לא הולכת לעבודה והרבה פעמים היא קוראת לי בוני.
"נשארו לי רק כמה בחינות כדי לסיים את הלימודים," היא מספרת, כשהיא קוראת לאבעבועות הרוח שלי בלטינית ואריצלה. בויאן, בן דוד של אבא, שבקרוב יהיה כירורג לבטן, כמו דוד ולדו, שהוא מנהל המחלקה שמטפלת בבטן בבית החולים, מסתכל אז על התקרה. כיוון שאניטה כמעט רופאה וכיוון שהיא יודעת לטינית, אני שואלת אותך אם היא יכולה לחפוף לי את הראש כשיש לי כינים. "אניטה עושה את זה יותר טוב," אני אומרת לך. את כועסת ולא מוכנה.
בסלי הפסחא של אניטה הדשא ירוק בהיר והארנבים שלה עשויים מהשוקולד הכי טעים. לים היא לא יורדת במדרגות, אלא קופצת מהסלע, איתה אני יכולה לעשות מה שבבית אסור. היא מביאה לי מסטיקים שנראים כמו סיגריות. אז אנחנו מעשנות ביחד. אני את המסטיקים, היא את האמיתיות.
אניטה גם מבשלת טוב, לכן היא מבשלת לפרופי. פרופי נחמד מאוד, ופעם הוא הביא לי משווייץ קופסת שוקולד שכתוב עליה "לינדור". אני פותחת אותה מייד, מוציאה סוכרייה ופותחת אותה. הנייר שונה מזה שברונוליסטו ובביידרה, וגם לשוקולד יש ריח אחר. כשיש לי אותו בפה, הוא חלק מאוד ומתפשט על הלשון. אני אומרת לפרופי, "זה השוקולד הכי טעים שאכלתי בחיים." הוא שמח.
אין עדיין תגובות