אחרי עשורים של התכחשות, בית המשפט ברודוס שוקל את האפשרות להחזיר ליהודים את הנכסים שנגזלו מהם במהלך מלחמת העולם השנייה. […]
תיבת פנדורה
תקווה היא התכונה הטובה היחידה שנותרה
בתיבה, שפנדורה סגרה במהירות.
האמון – ערך כה חשוב – פרח והתעופף.
האיפוק נעלם ורמס בדרכו את החי והצומח.
שלוש הגרציות עזבו אותנו,
והיהירות הפכה אותנו לדלים יותר.
אבל למרות הכול יש לנו תקווה, ידידי,
הודות לידה הזריזה של פנדורה.
1
רודוס, יוון, כיום
נעמי סגרה את הדלת הכבדה ועברה במהירות בשדרת עמודים מקושתת וחרבה שהתפרשה לאורך הרחוב. היא נעמדה רגע, עצמה את עיניה והרימה את פניה אל השמש. אולי היא לא הייתה צריכה להשאיר את סבתה לבדה, אבל נוֹנָה ישנה, ונעמי השתוקקה לשאוף מעט אוויר צח. היא התכוונה לחזור תוך עשרים דקות.
היא ניערה את שערה השחור והתחילה לצעוד במרץ בדרך הצדדית של הכפר, נופפה בזרועותיה ופנתה אל החוף. החרציות שבצבצו מאבני הריצוף העגולות הסדוקות הנהנו אליה כמברכות אותה לשלום בעת שעברה במהירות על פניהן.
לכל אורך הדרך ניצבו קירות עשויים מאבן חול. הם היו שחוקים מפגעי הזמן, דהויים ומאובקים, צבועים בגוני פסטל בהירים ומשובצים בגושי צבע מדהימים — דלתות חצרותיהם של שכניה, הצבועות בכחול, בסגול, בטורקיז, בארגמן ובירוק.
העציצים הצבעוניים המגוונים הצרו את הדרך עד שהתאימה למעבר הולכי רגל בלבד. מבחר ססגוני של פרחים היה שתול בהם: צמחי גרניום ורודים, דליות אדומות ופרחי שושן צחור, שהפיצו ריח משכר. באמצע הרחוב סוכך שיח בוגנוויליאה ארגמני וסבוך על חומת אבן גבוהה, וענפיו סיפקו צל רצוי בהחלט על אבני הריצוף הלוהטות.
סמוך לחוף אפפו אותה הריחות המוכרים. היא שאפה לנחיריה את ניחוח הקיץ והים, ובמוחה התרוצצו תמונות מילדותה, מלוות בניחוחות האופייניים להן.
היא נזכרה בערמות הרשתות הצהובות, שנפרשו לייבוש על שובר הגלים בשמש הצהריים. מזח הבטון היה זרוע קשקשים שקופים של דגים, שזהרו באור החזק והמסנוור כאבנים מעוינות ונוצצות. מפרשי קנבס דהויים, שפגעי מזג האוויר נתנו בהם את אותותיהם ושעברו אינספור מסעות ברוח, סיימו שם את חייהם והשתלשלו, כבדים ומותשים, מעל מעקות הנמל. גבישי מלח נצנצו על זרועותיה כאיפור של קרנבל, וכשליקקה את המלח הדוקרני מעורה, טעמה את טעמו של הים התיכון וכמהה לזנק למים.
כבר בגיל חמש היא עזרה לאימה לנקות את הצדפות הכחולות כהות, כמעט שחורות, על סיפון הסירה של אביה, בחנה בקפידה כל אחת מהצדפות ורק אז הטילה אותה לדלי. הוריה עמדו, שותקים ושבעי רצון, וחייכו זה אל זה. עכשיו הבינה שאלה היו חיוכים מלאי גאווה. היא נזכרה איך קפצה מהמזח עם חבריה ללימודים, ואיך הם פרצו בצחוק פרוע כשפילחו את המים.
עופות צווחניים התעופפו בצרחות מאחורי הסירה העמוסה של אביה, ששבה אל הנמל מדי בוקר, ולפני הלימודים היא רצה על החוף, במקביל לסירה, נופפה בזרועותיה וקראה בקול אל הים: "פָּאפָּא! פָּאפָּא!"
על החוף עמדה תמיד שורת גברים, שפניהם צרובות שמש ורוח. הם הטילו למים חכות ארוכות, צחקו ועודדו אותה: "רוצי, נעמי, רוצי!" פאפא נהג לצפור לכבודה בצופר הערפל ולנופף אליה בחזרה.
עשר שנים יקרות של אהבה וצחוק עם הוריה, ואז נולדה רבּקה, והכול השתנה.
נעמי אהבה את הים, את צליליו ואת ניחוחו המלוח אף על פי שגזל ממנה כל כך הרבה.
כעת גילתה שהחוף ריק, מלבד דייג בודד, שישב על דלי הפוך ולטש את מבטו בים. נעמי כבר ראתה אותו שם לפני כן, מגולח למשעי, פניו צרובות שמש ורוח, בגדיו יקרים, אך דהויים ובלויים מעט. היא השיבה לו בניד ראש כשחלפה על פניו.
היא פסעה על האבנים האפורות והחלקלקות, המשובצות עורקים דקים של שיש לבן. האבנים התנועעו ונקשו תחת כפות רגליה, והיא מיהרה לעבר רצועת חול רטוב, סמוך לקו החוף. באופק ראתה אוניית תענוגות מפוארת ששטה לעבר האי קוֹס, והיא ראתה בעיני רוחה את בעלה מגיש ארוחת ערב באחד מחדרי האוכל המהודרים.
עם שחר עגנה ה'רוֹיאל סָפיר' סמוך לעיר רודוס. כשקוֹסְטָה סיים את עבודתו, הוא חמק בגנבה מהאונייה ובא הביתה.
"הפתעה!" קרא, והתפרץ בדלת עם זר ורדים צהובים שהושיט לעברה.
"קוסטה! קוסטה!" היא כרכה את זרועותיה סביב עורפו ונשקה לו בלהט.
קוסטה, שהיה גבוה מנעמי בראש, הרים אותה ואמר: "את מטריפה אותי, נעמי, אהובה שלי. הייתי חייב לבוא."
היא תחבה את הזר לכד מלא מים ואחזה בידו. היה להם פער של חודשיים להשלים, והם מיהרו אל הקומה העליונה ובילו את כל שעות אחר הצהריים בין הסדינים. הם התהפכו והתלטפו, צחקו ואהבו, ולא היו צריכים כלל לומר כמה הם עדיין אוהבים זה את זה.
לאחר מכן הם התקלחו יחד, החליפו נשיקות בטעם משחת שיניים, וגופיהם היו חלקלקים מקצף האמבטיה. הם קרצפו זה לזה את הגב, עשו תוכניות לחורף ודיברו על בניהם הלומדים באוניברסיטה, על מסיק הזיתים ועל הספה שהם רוצים לקנות.
היא שלחה מבט לעבר האונייה. אני אוהבת אותך, קוסטה.
הגלים הסוערים נרגעו כעת, והשמש השוקעת הטילה פס של אור כתום על הים.
ציפור לבנה הגיחה מסבך הקנים ופילחה כחץ את האוויר, ונעמי נבהלה והזדקפה. האנפה הקטנה רדפה אחרי שפירית. בתום המרדף היא קיפלה את כנפיה המלאכיות וחזרה אל הצמחייה הסבוכה שעל קו החוף.
התמונה הקסומה הדהימה את נעמי, ומחשבותיה נדדו אל אחותה, המתגוררת בלונדון. היא כמהה לחלוק איתה את הרגע היקר הזה, ודמיינה כיצד היא מספרת לרבּקה מה ראתה. האם רבּקה חווה יופי כזה בעיר הגדולה? האם היא מבינה מה היא מחמיצה וכמה היא חסרה לה, או שקסמי רודוס התפוגגו לחלוטין מזיכרונה? חייה ודאי מלאים, עם הבעל החתיך שלה וכל המהומה שילדים קטנים נוהגים להקים.
נעמי זכרה את הצחקוק העליז שנפלט מפיה של רבּקה בכל פעם שהן עשו מעשה משובה, את ההומור המתבטל שלה, את הניצוץ המשועשע בעיניה. היא זכרה כיצד שפתיה השתפלו בכל פעם שחשבה על אלה שמזלם לא שפר עליהם. היא התעצבה על האחות שאבדה לה והצטערה שאינה מכירה את האחיינים או האחייניות שלה.
כעת הגיעה אל הנקודה שבה תצטרך להסתובב ולחזור — עמדת שמירה עשויה מבטון הקרויה פּילְבּוֹקְס, שריד מימי המלחמה, שהשקיפה אל הרי טורקיה ואפשר היה לראותה מעבר לים. אף על פי שהעמדה האפורה והמבוצרת הייתה נטויה בגלל סחף הים, היא נראתה עמידה מפני כל פגע. נעמי התיישבה על סלע, נעצה את מבטה באוניית הפאר ושבה במחשבותיה אל אחותה היחידה.
לפחות לרבּקה אין דאגות כספיות. בלונדון מתגוררים אנשים עשירים, שחיים חיי תפנוקים שנראים להם מובנים מאליהם. נעמי כרכה את זרועותיה סביב גופה ותהתה אם תזכה לראות שוב את אחותה. הלוואי שהפצעים הנושנים היו מתרפאים, והן היו יכולות להחליף כמה מילים מדי פעם.
איש לא הטיל ספק בכך שרבּקה ובעלה היו מאוהבים. לו רק נונה הייתה מסבירה מה הסיבה לזעמה… אולי רבּקה לא הייתה גומלת לה בכעס עז כל כך. עשר שנים עברו מאז שרבּקה הסתלקה. עשר שנים בבית צפוף, עשר שנים של גידול ילדים, מבחנים וקשיים כספיים. אבל עכשיו, אחרי שבניה של נעמי התחילו ללמוד באוניברסיטה וקוסטה חזר אל ה'רויאל ספיר' לעונת השיט, היא הרגישה שהריקנות מהדהדת מקירות הבית.
היא הסתובבה ושבה על עקבותיה. בדרך הציצה לתוך סבך הקנים. האנפה נעלמה. איזה עוף יפהפה, ובכל זאת לא היה סימן שהיה כאן קודם. בדיוק כמו רבּקה, חשבה.
עשר שנים הן תקופה ממושכת, ונעמי ואחותה היו קרובות כל כך. היא יכולה אולי לפתוח בשיחות פיוס, למה לא? מישהו חייב לנסות לאחד שוב את המשפחה.
עם זאת, בעלה האוסטרי ובהיר השיער של רבּקה היה הבעיה. לא, זה לא היה מדויק. סבתה של נעמי הייתה זו שגרמה לפילוג. נעמי חשדה שבנבכי מוחה של נונה, שהייתה יהודייה, היו טמונים זיכרונות רבים מדי מתקופת המלחמה. אם זה אכן כך, והזיכרונות האלה הגיחו אל פני השטח כעת, כשנונה הייתה חלשה ורצוצה אחרי האירוע המוחי, נעמי לא רצתה לחשוב על התוצאות.
גל נשבר על נעלי הספורט שלה. נעמי הביטה בנעליה הרטובות, ולראשונה זה שנים רבות גילתה שהיא חוזרת בזמן אל החוף הזה ואל היום הנורא ביותר בחייה.
רודוס, יוון, פברואר 1977
הצעקה של נונה הדהדה במדרגות: "תלבשי מעיל, נעמי. בואי נלך לפני שהסופה תתגבר. אני לא יכולה לשבת כאן בחיבוק ידיים. אני צריכה ללכת לחפש בעצמי!"
נעמי, שהייתה בת עשר, ירדה במרוצה במדרגות האבן אל סבתה, שאימצה אל חזה את רבּקה העטופה ברדיד וצעקה: "אני לוקחת את התינוקת לבית ממול, ילדה!"
"אני באה, נונה." נעמי פסעה מאחורי סבתה ויצאה אל הרחוב הרועש. המעיל האדום קיפץ מסביבה כמו כלבלב עליז, אבל לא היה לה מצב רוח למשחקים. היא התאמצה לתחוב את זרועותיה לשרוולים.
נונה מסרה את התינוקת לאשתו של הכומר והבטיחה לחזור עוד מעט. הכומר, האב יאניס ווֹסְקוֹס, ניגש אל הדלת, כרע על ברכיו ורכס את כפתורי מעילה של נעמי. היא מעולם לא ראתה אותו מדוכא כל כך. עיניו היו מרושתות נימי דם והתרוצצו בעצבנות בפניו המזוקנות. לרוב הוא נהג לחייך אליה חיוך רחב, לשאול: "מה שלום הילדה הגדולה שלי היום?" ולשלוף במהירות ממתק או מטבע מאחורי אוזנה. ביום הסערה הזה הוא נראה עצוב ומדוכא.
"יש חדשות?" שאל את נונה ולפת את צלב העץ שהשתלשל על חזהו.
נונה הנידה את ראשה ואמרה בקול צווחני מדאגה: "אני לא מסוגלת לסבול את ההמתנה. היא מוציאה אותי מדעתי."
האב יאניס נעץ מבט חמור בענני הסערה הכהים. "אלוהים, שמור עליהם." הוא הניח את ידו על כתפה של נונה. "תיזהרי בחוף. מסוכן שם."
נונה ונעמי התכופפו ברוח ומיהרו לעבר החוף. שאגת הים הלמה באוזניהן הרבה לפני שראו את המים.
הן הסתובבו. הגלים הענקיים כמו רכבו על כתפיה של הסערה המפחידה והטיחו את השתיים לאחור. קצף גועש התנפץ אל החול והפחיד את נעמי. היא לפתה את ידה של סבתה ופסעה בצעדים כושלים במדרון המכוסה אבנים. הן נשארו למעלה, על האבנים החלקלקות, ובכל זאת נעליה נרטבו לגמרי.
הרוח הצליפה בבגדיה, והיא כמעט איבדה את שיווי המשקל ונפלה. היא ניסתה לצעוק: "נונה, אני מפחדת!" אבל הרוח גנבה את המילים מפיה. בשאון האבנים המתגלגלות, הגלים השואגים והרוח הסוערת שייללה באוזניה, היא נעצה את מבטה בים.
אף על פי שהשעה עדיין לא הייתה חמש, עננים שחורים כיסו את הירח המלא של חודש דצמבר, וכל התמונה נצבעה באפלה מוזרה ומפחידה. לפתע הפציעו קרני ירח זוהרות והאירו את הסופה.
נעמי תמיד חשבה על סבתה כעל דלי מלא חיבוקים ונשיקות, שרק מחכים לרגע שבו תחלק אותם, אבל ההבעה העדינה התפוגגה כעת מפניה של נונה, והן נראו כחושות ומרירות. עיניה הצטמצמו לחרכים, והיא זקרה את לסתה בעודן מאמצות את עיניהן, מתבוננות במים השוצפים והמקציפים ומחפשות נואשות את 'אֶלֶפֶרִיה', הסירה של הוריה. הים געש לעברן, והן נאלצו לטפס על האבנים הרטובות.
מאמא ופאפא היו צריכים להפליג הביתה באותו בוקר, אחרי ליל דיג.
"הם יהיו בסדר, נונה," ניסתה נעמי לומר. פאפא היה דייג מעולה, והיא לא פקפקה לרגע בכישוריו כימאי. הוא סיפר לה המון סיפורים מרתקים על ההפלגה בסירתו בלילות סערה. סיפורים על גלים גבוהים כמו בתים, על בנות ים ועל מפלצות ים, והיא נהגה ללכסן אליו מבט ספקני, כי לא ידעה אילו חלקים מן הסיפור נכונים ואילו בדויים.
נונה, שהייתה רזה כמו מקל אבל חזקה כמו פרדה ועקשנית בדיוק כמוה, נכנעה לבסוף לתשישות ולרוחות העזות. בעל כורחן הן חזרו הביתה. האב יאניס אמר שהוא יתפלל למענם. דמעותיה של נונה ניגרו כמו נהרות אדומים על פניה החיוורות והיבשות ממלח. ברגע הראשון היה נדמה לנעמי שאלו דמעות דם.
הביך אותה לראות את סבתה בוכה, והיא לא ידעה לאן להסתכל. נונה ישבה ליד עריסת העץ של רבּקה, נדנדה את התינוקת הרכה ובהתה בחלל. סנטרה רטט מדי פעם בהתקף בכי נוסף. היא הניחה את ידה על לחייה של נעמי ואמרה: "ילדה, את כל כך דומה לאימא שלך. סוֹנְיה המסכנה והמתוקה שלי. תתפללי לאלוהים שהיא יצאה מכלל סכנה."
אפילו עכשיו, כשנעמי הביטה במראה, היא ראתה את תווי הפנים היווניים הקלאסיים של אימה, והיא תיארה לעצמה שגם של סבתה בצעירותה. היא הייתה קטנת קומה ושחומה, והיו לה עיניים חומות ותלתלים כהים עבים.
היא ניסתה להרגיע את נונה, מחתה את דמעותיה, חיבקה אותה ונשקה ללחייה, בדיוק כמו שאימא שלה ניחמה אותה כשהברכיים שלה נשרטו.
מפגן החיבה הזה רק החמיר את מצב רוחה של נונה.
נעמי דאגה לנונה יותר מאשר להוריה. אביה היה הימאי הכי טוב בעולם. הוא בטוח ימצא חוף מבטחים איפשהו. היא ידעה הכול על "חופי מבטחים", כי הם הופיעו ברוב הסיפורים שהוא סיפר לה לפני השינה.
"תזכרי, נעמי, גם אם הסערה איומה ונוראה, תמיד אפשר למצוא חוף מבטחים. מקום שקט שאפשר להסתתר בו עד שהסופה תחלוף ויהיה בטוח יותר להמשיך הלאה."
בשעת ערב מאוחרת יותר יצאה נונה בגנבה מהבית. היא לא חזרה, ואף שנעמי הייתה בוגרת לגילה, היא עדיין לא קלטה את חומרת המצב. היא חששה לנונה. היא זכרה את המצוקה שסבתה הפגינה קודם וחשדה שחזרה אל החוף. היא בדקה מה שלומה של רבּקה התינוקת, שישנה בעריסה, ופסעה מאחורי סבתה אל החוף.
הסערה שככה. הירח יצא מבין העננים הכבדים והרוח ייללה בעצב. לבדה, בחושך, נעמי התחילה לפחד, כי חשה ברוע האורב בלילה, אבל לפתע שמעה את צווחתה של נונה, שפילחה את האפלה. לרגע היא פחדה מהאיש הרע, הגדול והמפחיד שנוהג להתהלך בלילה, וצעקה "נונה!" לתוך הרוח העזה, ברצון נואש שסבתה תשמע אותה.
יללתה של נונה עוררה בה את המחשבה שהאיש הרע והמפחיד תפס אותה. היא לא ידעה מה לעשות. אולי נונה נפלה ושברה רגל, ועכשיו היא שוכבת ומתייסרת בכאב? נעמי הייתה חייבת לעזור לה, אבל הפחד שלה גבר והלך. מפלצות ושדים שבו אל דמיונה ודיכאו את אומץ ליבה.
"נונה!" צעקה שוב והתחילה לרוץ על האבנים החלקלקות מהר ככל יכולתה, כי כולם יודעים שהאיש הרע והמפחיד לא מסוגל לרוץ טוב כל כך. "נונה, איפה את?" היא נעצרה, אפופה בחשכת הלילה, והסתובבה במקומה, כי האיש הרע והמפחיד תמיד נמצא מאחור… או מתחת למיטה… או בכל מקום שבו אי אפשר לראות אותו. אבל הוא תמיד מחפש אותנו, ולכן אסור אפילו לנשום בנוכחותו, כדי שלא ישמע אותנו ויתנפל עלינו. עכשיו הוא היה על החוף, בחושך. היא חשה בנוכחותו. הוא ארב לה.
דמות הגיחה מן החשכה. נעמי צרחה, משותקת מפחד, לא מסוגלת להזיז את כפות רגליה. נונה פסעה לעברה בצעדים כושלים, לופתת בידיה קרש מבוקע, שנעמי זיהתה כחלק מסירת דיג טרופה.
"הם בבית, נעמי? הם בסדר?" ייללה הזקנה.
"לא, לא שמעתי, נונה, אבל הם בסדר. פאפא הוא ימאי טוב." מעוצמת ההקלה היא הייתה מוכנה להכחיש — אפילו בינה לבין עצמה — שפחדה כל כך.
נעמי אחזה בידה המקומטת של נונה והובילה אותה בחזרה אל הבית. "תהיי בשקט. את תעירי את התינוקת," אמרה כאילו הייתה הבוגרת מבין שתיהן. הוריה יהיו גאים בה. כשיחזרו היא אולי תקבל העלאה בדמי הכיס שלה. "תנגבי את העיניים, תרחצי ידיים, ואני אכין לך שוקו," אמרה לסבתה, כי זה מה שאימה נהגה לומר כשנעמי הייתה מצוברחת בגלל משהו.
למחרת בבוקר נונה נענעה את רבּקה התינוקת כדי להרגיע את בכייה. פניה היו קודרות ועיניה אדומות.
"תתלבשי, נעמי. אנחנו צריכות ללכת לבית המרקחת ולקנות לתינוקת תחליף חלב," אמרה.
נעמי זרקה אבן חלקה ושטוחה למים ומנתה ארבע קפיצות עד שהיא נעלמה. הזיכרונות אמנם היו מכאיבים, אבל היה בהם משהו טהור ומזכך.
הדייג חיבר פיתיון לקרס שלו. "דגת משהו?" שאלה.
הוא הניד את ראשו. "שום דבר."
"אולי מחר," אמרה בנעימת עידוד.
הוא חייך. זוויות עיניו התקמטו ופניו הנוקשות התרככו. היה לה הרושם שהוא לא מחייך לעיתים קרובות מספיק.
נעמי חזרה הביתה, פתחה בדחיפה את דלת הכניסה הכחולה וקפאה במקומה.
נונה הזקנה והמתוקה ישבה בקצה המיטה ובכתה. בידה הבריאה היא התעסקה באקדח והתאמצה לירות בו.
נעמי זינקה קדימה. "לא!"
לפתע הבזיקה במוחה תמונה של פיצוץ מחריש אוזניים עם תוצאות מחרידות. הכול שצף בקרבה כמו חלב רותח, והיא כמעט הקיאה על רצפת הפסיפס.
היא זינקה בדחף נואש לחטוף את הנשק מידיה של סבתה לפני שהזקנה תספיק ללחוץ על ההדק.
2
בְּרוֹמְלי, לונדון
רבּקה יצאה ממכון הכושר. היא הייתה שרירית וחטובה ונראתה טוב. לפחות פעמיים בשבוע הקפידה לעשות אימון ארוך ויסודי כדי להכין את גופה להיריון, ומעולם לא הייתה בכושר טוב יותר. קרני השמש האחרונות נהרו מבעד לעצים שעל שפת המדרכה והטילו צללים מנומרים על המדרכה. האוויר היה מתוק ורענן אחרי הגשם שירד לא מזמן, והעולם נצנץ בחיוניות האופיינית לשלהי הקיץ.
גבר עבר על פניה, והיא חשה במבט ההערכה ששלח לעבר הגוף שלה. בין מכנסי הג'ינס הצמודים לחולצת הטריקו הקצרה הלבנה נחשפה פיסת בטן חלקה ושרירית, ואף על פי שכבר מלאו לה שלושים ושלוש שנים, השדיים שלה היו עדיין מוצקים מספיק כדי לאפשר לה ללכת מדי פעם בלי חזייה. היא התעלמה ממבטו.
רגעים כאלה עשו לה הרגשה טובה… אבל היא ידעה שהיא לא מושלמת, ורוחה נפלה. זה רק שיבוש, חשבה, תקלה. כאילו אלוהים החליט להתמהמה. אבל בימינו מה שלא נותן הטבע, נותנת הטכנולוגיה — תמורת תשלום, כמובן — ובזה תלתה את תקוותיה ואת חלומותיה. במשך כעשר שנים הפכו המחשבות האלו למנטרה הקבועה שלה ושמרו על שפיותה בשעות של קדרות ודכדוך.
תחום ההפריה החוץ־גופית מתקדם בהתמדה, ובמרפאה שרבּקה ופְריץ היו מטופלים בה היה הציוד החדיש ביותר. יום אחד תהיה לה משפחה.
אישה שעמדה בתחנת האוטובוס שלפניה הושיטה את ידה. רבּקה הייתה יכולה לרוץ ולתפוס את האוטובוס, אבל החליטה ללכת ברגל לתחנה הבאה ולעבור בדרך על פני החנות המדהימה לציוד לתינוקות. הבן הקטן שלה יהיה בלונדיני וכחול עיניים, כמו פריץ, ולבתה יהיו שיער כהה וגלי ועור שחום, כמו לכל בנות משפחת כהן.
היא נעצרה ליד חלון הראווה והתאכזבה לראות אישה שעבדה שם וחלל עמוס ערמות בגדים וצעצועים. הייתה שם גם בובת תצוגה קירחת, ללא פאה. מעצבת חלונות הראווה גררה על הרצפה סוס נדנדה ישן, מנומר בכתמים אפורים ולבנים, עם רעמה וזנב משיער של סוס אמיתי. רבּקה שאלה את עצמה כמה פעוטות ישבו על אוכף העור הזה במרוצת השנים, וצחוקם הדהד באוזניה. היא עדיין חייכה כשהבובה העירומה צנחה לעבר הזגוגית.
רבּקה הרימה מוכנית את ידיה והשתנקה בבהלה. הבובה התנגשה בחבטה עזה בחלון הראווה, והיא הופתעה לראות שהזגוגית לא נסדקה. מעצבת חלונות הראווה קפצה ממקומה ותפסה את הבובה שהחליקה, לפני שתגיע אל הרצפה. כפות ידיה של רבּקה עדיין היו צמודות לחלון כשהאישה הצעירה הרימה את מבטה ולחשה: "סליחה!"
רבּקה הנידה את ראשה, הסתובבה ופנתה ללכת בתחושת בחילה קלה. השמש נעלמה, וטיפות גשם אחדות נטפו על המדרכה.
אין עדיין תגובות