חדר המתנה

1

בחמש ארבעים וחמש היא מגיעה מתנשפת למרפאה ומגלה שלמרות האיחור, התור שלה עוד לא הגיע.

נדרשו לה עשרים דקות למצוא חניה פנויה בחניון התת־קרקעי המפותל, וזה גם ככה אחרי שיצאה מהבית באיחור, כי מיכה הגיע הביתה מהעבודה בדקה התשעים. היא לא שמחה לצאת בלי רוני ולהשאיר את מיכה לנהל את כל מבצע ההרדמה לבדו, אבל הרעיון שתיגרר עם שניהם למרפאה בזמן שבו אמור להתחיל טקס השינה הקדוש של התינוקת נשמע לה בלתי סביר. עד שהצליחה לייצר שגרה והרגלים, זה רק ישבש להם את הלילה והיא תשלם על כך ביוקר.

כשעמדה לצאת, רוני התחילה לבכות ומיכה תלה בה מבט חסר אונים אז היא מיהרה לשלוף ציץ ותחבה אותו לפה של התינוקת בקוצר רוח. 'אני אחזור תוך שעה גג,' הבטיחה למיכה, 'תתחיל עם האמבטיה והסיפור, אני אגיע להנקה לפני השינה.' היא העבירה לידיו את רוני שבעה ושקטה, ונחפזה לצאת.

רק אפריל וכבר כל כך חם ודביק בחוץ, היא מרגישה את הזיעה נקווית בקפלים של בטנה.

'סליחה, את יודעת איזה שעה נמצאת בפנים?' היא שואלת את האישה דקת הגזרה שיושבת על הספסל המרופד, לבושה בטי־שרט שחורה קצרה, שערה הדליל אסוף בקוקו מתוח, משקפיים עם מסגרת כסופה על אפה, והיא מעיינת בריכוז בערמת דפים שמונחת על ברכיה, מסמנת סימונים נמרצים בעט אדום.

'תמיד יש כאן מלא עיכובים, כאלה שנכנסות בלי תור,' ממלמלת האישה בלי להרים את הראש מהדפים. גילי בוהה בה ומרגישה שבגדיה נדבקים לעור יותר ויותר. היא נראית לה מהנשים המעצבנות האלה שתמיד קר להן כי אין להן מספיק שומן. לה־עצמה חם גם בחורף.

היא מתיישבת בכבדות על כיסא, שולפת מהתיק בקבוק מים וגומעת את מחציתו. המחשבה שהיא תחמיץ את התור ניחמה אותה לרגע, אבל היא יודעת שמיכה לא יוותר לה, ועד שהצליחה להביא את עצמה לכאן, כדאי כבר לגמור עם זה. הזיעה שעל מצחה מתחילה להיקרש בקור המזגן. היא נעה בחוסר שקט, יודעת שתכף תצטרך להיכנס לחדרו של הרופא.

כל רופאי הנשים שפגשה עד היום היו אנטיפתים, אם לא מחשיבים את הסטז'ר החמוד שבדק אותה פעם אחת בסוף ההיריון, כשחשבה שיש לה צירים והגיעה למיון יולדות. הוא היה סבלני ועדין, הסביר לה מה הוא עושה, חיכה להסכמתה כדי להתקדם בבדיקה הפנימית, ולשם שינוי לא העיר לה שום דבר על המשקל שלה. כל המפגשים האחרים עם רופאי נשים תמיד היו על גבול המטרידים, וסיכוי נמוך שהפעם זה יהיה שונה, היא חושבת ומחפשת את כרטיס קופת החולים שלה שזרוק בתוך התיק. היא מנסה להסדיר את נשימתה ולהכין את עצמה למפגש המתקרב עם הרופא.

היה לה ריב עם מיכה, ובסופו הבטיחה שתקבע כבר תור לרופא. הם אף פעם לא היו מהזוגות שרבים, אבל הריב הזה כנראה היה בלתי נמנע, הלך וגדל כמו בועת סבון שבסוף אין לה ברירה אלא להתפוצץ. ומאז המרחק ביניהם רק גדל. הוא יוצא מוקדם בבוקר לעבודה לפני שהיא ורוני מתעוררות, וכשהוא חוזר בערב הוא שוקע לתוך הטלפון שלו או מסתגר עם המחשב בחדר העבודה ואומר שהוא לא מספיק כלום ויש המון לחץ בעבודה והוא חייב לסגור כמה פינות. גם הבוקר לא דיברו לפני שיצא. מיכה התארגן בשקט והיא ניסתה לחזור לישון, רוני לידה, מגולגלת על צדה, פיה מחובר לפטמתה. בלילה התעוררה בכל שעה ורבע, שעון פנימי עקשן מעיר אותה במקצבי זמן קבועים. כל הנקה לקחה בערך עשרים דקות, ועד שגילי נרדמה, עברו עוד עשרים דקות שבהן חשבה שמה הטעם לנסות להירדם אם תכף תתעורר שוב. אבל הכמיהה למעט שינה היתה חזקה ממנה, ובכל פעם נרדמה מחדש, כדי להתעורר שוב כעבור חצי שעה. ברבע לשש היתה ההנקה האחרונה וגילי נשמה לרווחה שהפעם רוני המשיכה לישון, הפטמה עדיין אחוזה בפיה למרות שסיימה לינוק, ואיפשרה לה לנמנם עוד קצת עד שהבוקר שפרץ בנחישות דרך חרכי התריסים המוגפים הכניע אותה. בשבע וחצי שמעה את טריקת הדלת ואת הד צעדיו של מיכה בחדר המדרגות, ונזכרה שלא סיפרה לו שהצליחה לקבוע תור להיום. היא הרגישה שהיא חייבת לשירותים אחרת תתפוצץ, ולכן שיחררה בזהירות את הפטמה שכבר היתה מגורה וכואבת, ורוני לא התמרדה, רק מיצמצה קלות בשפתיה הקטנות במחאה שקטה על המתיקות הניגרת שנחמסה ממנה, עיניה עצומות, חולמות חלומות תינוקיים. גילי איבטחה את קצה המיטה בחומת כריות, טופפה לשירותים על קצות האצבעות והשתינה דקה ארוכה. את המים כמובן לא הורידה כדי לא להרעיש, אבל כשחזרה, רוני שכבה פקוחת עיניים ורגועה והתבוננה מהופנטת במובייל כוכבי הבד שהיה תלוי מעל המיטה והתנודד ברוח הבוקר. גילי מיהרה לחבק ולנשנש את הקפלים בצוואר המתוק ואת הלחיים התפוחות ולברך את בתה החמודה שנהרה אליה בשמחה. 'בוקר טוב, יפה שלי.' עוד יום, שיצטרף אל ערמת הימים מאז שרוני נולדה, שנדמו לה כמו יום אחד ארוך. אמנם רוני כבר בת שישה חודשים, ואין ספק שהרבה השתנה, בכל יום היא לומדת דבר־מה חדש, וכבר לא מדובר בתינוקת העוברית שהיה אפשר להניח על משטח בד והיא היתה נשארת עליו עד שמישהו, ככל הנראה גילי, היה מרים אותה משם. אבל הימים והלילות שלהן נדמו כאריג גדול, שעות ארוכות כרוכות בו בשתי וערב של צבע אחד. יום — לילה — יום — לילה ועוד יום.

הבוקר נמתח בעצלתיים, גילי החליפה לרוני חיתול ובגדים, לעצמה הסתפקה בלעשות גולגול חדש, אין טעם להחליף את מכנסי הפיג'מה במכנסי פיג'מה אחרים. היא שטפה את פניה וציחצחה שיניים כשרוני התאמנה בזחילה על רצפת חדר האמבטיה והשתעשעה בצעצוע מנגן, עוד אחד מאותם צעצועים סיניים שמיכה שונא כי הם משמיעים בלופ מנגינות לונה־פארקיות צורמות, אבל רוני, כך מתברר, מאוד אוהבת אותם. היא ניסתה ללחוץ על הכפתורים הצבעוניים בידיה השמנמנות והניעה את ראשה בסיפוק כשהצליחה. אחר כך, כמו בכל בוקר, גילי מזגה לעצמה קפה לספל הענקי שעמד על שולחן האוכל ושימש כתחנת תדלוק, בכל פעם שחלפה לידו. היא חשבה מה תאכל לארוחת צהריים ואיך תעביר את השעות החמות של היום ומה לעזאזל רצתה כשהקיצה. היא תרה במחשבותיה אחר קצה ידיעה ממשית שניתן לתפוס ולמשוך, אבל זה חמק ממנה. זה קורה לה כל הזמן. היא פותחת את המקרר ולא זוכרת מה היא מחפשת. היא מתקשרת למיכה להגיד לו מה לקנות בדרך חזרה הביתה, ושוכחת מה רצתה. המשפטים נותרים תלויים באוויר, חסרי סיומת. אה, מיכה! היא תופסת בקצה חוט, מרוצה כאילו פיצחה עכשיו נוסחה מתמטית מסובכת. היא צריכה להגיד לו שקבעה תור לגינקולוג כפי שהבטיחה, ושהוא חייב לבוא הביתה מוקדם היום.

'למה את אומרת לי את זה רק ברגע האחרון?' התעצבן כשהתקשרה אליו. 'לא יכולת להגיד לי אתמול בערב או לפחות על הבוקר? יש לי פגישות כל היום, אני לא יכול בהתרעה כזאת להגיע מוקדם. תדברי עם אמא שלי שתבוא.'

'סליחה, רציתי להגיד לך בבוקר, אבל היה כזה לילה נוראי ובקושי ישנתי,' מילמלה גילי. 'ואין מצב שאני קוראת לאמא שלך, היא תחרפן את רוני, וחוץ מזה אם היא תדע שאני הולכת לגינקולוג היא תתחיל לחטט ולשאול וזה הדבר האחרון שבא לי עכשיו.'

'טוב, אני אנסה להזיז את הפגישה האחרונה, אבל את חייבת להגיד לי דברים כאלה בזמן. בסוף עוד יפטרו אותי.'

גילי הרגישה כמו ילדה נזופה. הוא לא יאמין לה שכל הבוקר ניסתה להיזכר מה רצתה, כמה אפשר לשחק על הקלף של הטפשת, אבל היא באמת מרגישה שהמוח שלה נזל, הפך לבלילת עייפות ירוקה ודביקה. פעם היו לה מילים. בלימודים קראו לה החברות 'גילידע' כי היתה לה תשובה לכל שאלה, במיוחד בנושאים הקרובים ללבה כמו בוטניקה וזואולוגיה של ארץ ישראל. מתישהו זה הפך ל'גלידה' ואז ל'גליד'. זה היה הג'וקר שלה, הידע, השליפה המהירה, והיא אהבה להיות במרכז ההתרחשות החנונית הזאת. ועכשיו — עיסה סמיכה. איפה היא ואיפה השאיפה לדוקטורט. 'אני אחזור אחרי חצי שנה,' הבטיחה למנחה שלה, באמת האמינה בזה, חצי שנה נראה לה כמו נצח, היא תתקתק את האימהות הזאת, תחזור צ'יק צ'ק לעניינים, תשים את התינוקת במשפחתון ותתלבש יפה, לא ירגישו בכלל שנעלמה. אלא שרוני כבר בת שישה חודשים ולעזוב אותה נשמע לה כמו רעיון מספר פנטזיה. ספרי המדע והקרטונים עמוסי הדגימות של גלעיני תמרים מקוטלגים לפי גדלים נדחסו למדף גבוה בארון, ובמקומם צצו בכל פינה בבית ספרי הדרכה להיריון ולידה ולגידול ילדים, עמוסי פתרונות לכל הבעיות שעדיין לא הגיעו לפתחה, ועל שנת תינוקות מתוקה. אילו רק היתה מצליחה לקרוא אותם בלי להירדם בעצמה. חברות סיפרו לה לפני הלידה שתהיה עייפות, שהיא לא תישן, שיהיה קשה. אבל אי אפשר היה לדמיין את העייפות הזאת שהתיישבה לה בגוף כמו עוד שכבת עור עבה, עכורה ומסורבלת, שדרכה היא מפלסת בתנועות גסות את ימיה. העצמות שלה חורקות, השכמות שלה נדחסו לתוך הגב התפוס מלילות אין־סופיים של ספק־שינה בחצי ישיבה, תינוקת מחוברת לה לפטמה והיא מנסה לא לזוז, כי אלוהים יודע כמה זמן ייקח לה להרדים אותה שוב.

המאמץ לשלוף מהראש את מה שפעם היה נפלט בלי קושי, הכאיב.

והנה תכף תיכנס אל חדר הבדיקה, והיא עדיין לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות. כמה מביך לשתף אדם זר בפרטים הכי אינטימיים שלה, אלה שאפילו עם חברות קרובות היא לא מעיזה לחלוק. כעת היא תיאלץ לדבר על חיי המין שלה כאילו מדובר בנושא שגרתי לשיחה עם גבר זר ומבוגר שאין לה איתו שום דבר במשותף. ואולי מוטב שכך. בתוכה מתרוצצים שברי משפטים: 'דוקטור, אני ובעלי לא מצליחים לקיים יחסים מאז הלידה״, אבל זה לא מחליק לה בגרון, הכול נשמע כל כך מסורבל ולא קשור אליה. המילה 'בעלי' הופכת אותה לגברת מגונדרת ומבוגרת. אולי תגיד 'אישי ואני' כמו שניסתה לאמץ לאחרונה, אבל זה עוד יותר בלתי נסבל, כאילו היא איזו אוצרת אומנות שגרה בנאות אפקה. לא, היא פשוט תגיד, 'אנחנו לא מצליחים לקיים יחסים״. אבל גם זה לא מדויק, הרי איזשהם יחסים ודאי מתקיימים ביניהם, אי אפשר לומר שלא, הם קשורים זה לזו בעבותות של הורות ואחריות ומשימות. איך לעזאזל פתאום הכול מצטמצם למרחב הצר הזה של פין נכנס או לא נכנס לתוך פות, ואיך רובצת ביניהם שכבה עבה ובלתי חדירה כמו קרום בתולין שהתאבן. ואולי תגיד לו כלאחר יד, 'דוקטור, יש לי בעיה בנרתיק, כואב לי בחדירה״. כאילו מדובר בכאב גרון עונתי או באלרגיה. לא, גם זה נשמע לה בלתי נסבל. חדירה. מילה שאי אפשר להגות בלי להתכווץ. מה היא צריכה שהדוקטור המיובש הזה ידמיין אותה נחדרת, מתחשק לה לרסק את המילה הזאת, לכתוש אותה מהלקסיקון, חדירה, נחדרת, חדורה. היא חדורה, בזה אין ספק, חדורת מטרה, חדורת אימהות. האימהות חדרה לתוכה, פלשה פנימה והקימה מאחז בתוך הקרביים שלה, אין מקום לדברים אחרים שיחדרו, בטח לא כאלה שמחובר אליהם גבר בקצה. אז אולי פשוט תגיד לו את האמת, ככה ישר לפנים, בלי גינונים: 'אתה שומע, דוקטור גבריאל שנהר, מומחה ברפואת נשים ופריון״, היא קוראת את השם שמודפס על השלט הקטן ליד הדלת, 'אני ובעלי לא מזדיינים כבר נצח, אם סופרים את ההיריון שהיה סיוט, הייתי אז הר אדם ממורמר וכאוב, ואז אחרי הלידה נקרעה לי התותה מקצה לקצה, ובכלל איך אפשר לחשוב על סקס, או לרצות סקס, הכול כואב ושורף, ויש תינוקת שיונקת את הנשמה יום ולילה. אתה מבין, דוקטור גבי, אז אם אפשר בבקשה פתק לבעלי, שייתן לי פטור לשנתיים מיחסי אישות, אני אודה לך מקרב לב״. היא מגחכת, והאישה שמולה מרימה את עיניה החומות מערמת הדפים, נותנת בה מבט תמה. גילי מסמיקה ונועצת את מבטה בשטיח המנוקד בכתמים ישנים ומרפד את רצפת חדר ההמתנה מקיר לקיר.

'אז מתי התור שלך?' שואלת האישה הרזה.

'אני… בחמש ועשרים… לא הספקתי, בדיוק כשהתכוונתי לצאת, התינוקת התחילה לבכות, ונקרע לי הלב להשאיר אותה ככה, הוא לא יודע להרגיע אותה, בעלי, כלומר האיש שלי. הוא יודע, אבל אחרי חצי שעה של בכי, במקום חמש דקות כאלה כשאני איתה, אז את יודעת, על המקום שלפתי ציץ, נתתי לה, ואז למצוא פה חניה, בגלל זה האיחור, אבל זה בסדר, תיכנסי לפניי, אשמתי שאיחרתי.'

'זה בסדר, גם ככה התור שלך עוד לא הגיע, ואני תמיד דייקנית כזאת…' היא אומרת במבט מהורהר, ושוב נועצת עיניים בערמת הדפים שלה.

גילי מהססת אם להגיב. 'תאמיני לי, כבר שכחתי מה זה להיות אדון לעצמי. איך שאני רוצה לצאת הבת שלי נרדמת, או שאני מסיימת לארגן אותה והיא דופקת קקי גב כזה נוזלי על כל הבגדים, ואני צריכה להחליף לה שתי שכבות, ואז היא צורחת כשאני מפשיטה אותה, ואז לכי תרגיעי אותה על הציצי ואז היא נרדמת ואי אפשר לצאת, לא, זה אין לתאר. את בטח מכירה את זה, יש לך ילדים?'

'לא… אני בטיפולים.'

'יו וואי, סליחה, איזה סתומה יצאתי. אני ממש מצטערת, לא חשבתי לעצמי לרגע, כלומר, בא לי לקבור את עצמי בעציץ פה, אני…'

'זה בסדר.'

שתיקה משתררת, והאישה ממשיכה לסמן סימונים נמרצים בעט אדום על גבי הדפים. איך בכל פעם מחדש היא נופלת בחוסר טקט הזה, ועוד מול מישהי חמוצה כל כך. היא בודקת שוב ושוב אם יש הודעות חדשות בטלפון שלה, אבל אין שום סימן ממיכה. היא מדמיינת אותו מסתובב בסלון שלהם, מחזיק את רוני הצורחת על הידיים ומנסה להרגיע אותה.

'סליחה על חוסר הרגישות,' אומרת גילי בהיסוס, 'לא התכוונתי לדרוך לך על היבלות. לפעמים אני מרגישה ששכחתי איך להתנהל בחברת מבוגרים, הטקט שלי נעלם עם הלידה, יחד עם עוד דברים…'

'זה בסדר,' האישה ממלמלת. 'אני רגילה להערות כאלה.'

'מה זה, את בודקת מבחנים?' גילי שואלת בניסיון נוסף לרכך את המתח.

'כן.' האישה לא מרימה את הראש, וגילי מבחינה בעצמות הבריח הבולטות שלה.

'זה נראה הרבה עבודה,' גילי לא מוותרת.

האישה מרימה סוף־סוף את עיניה. הן אדומות. 'אין לך מושג כמה,' היא נאנחת. 'חבל שלא בחרתי מקצוע שיש בו רק מבחנים אמריקאיים. יש לי פה כמעט מאתיים טפסים. בכל רגע פנוי אני בודקת מבחנים.'

'וואו… באיזו פקולטה את מלמדת?'

'שום פקולטה,' היא מגחכת. 'אני מורה להיסטוריה בתיכון המקיף בפתח תקווה,' היא אומרת וממשיכה לסמן סימונים על הדף.

גילי מתקשה לדמיין את האישה השדופה הזאת עומדת מול כיתה של מתבגרים.

הן שומעות קול שעולה מחדר הרופא, אולי כיסא חורק או צלצול טלפון, ומפנות את המבט אל הדלת בתקווה שסוף־סוף תיפתח, אבל שוב משתרר שקט.

'היית אצלו פעם?' שואלת גילי בתקווה לקבל מידע שירגיע אותה.

'כן… אני אצלו כבר כמה חודשים בטיפולים,' המורה פולטת אנחה שקטה. 'הוא טיפוס,' היא מנמיכה את קולה ללחישה, 'אני לא סובלת אותו, אבל הוא ממש מקצועי. במיוחד בפוריות.'

'אוי לא…' אומרת גילי בקול רם. 'אין לי כוח לעוד רופא אידיוט מטרידן, היו לי כאלה מספיק בעבר…'

'ששש… הקירות פה דקים. הוא לא מזיק, הוא אף פעם לא חצה גבול פיזי, אני פשוט נושכת שפתיים ומנסה לא לתת להערות המטופשות שלו להיכנס פנימה. תמיד זה על הסף, אני יוצאת ממנו ושואלת את עצמי, זה היה תקין מה שקרה כאן עכשיו?'

'מה למשל?' שואלת גילי, גבותיה מכווצות בחשש.

'לא מזמן הייתי אצלו ברצף יום אחרי יום כי הוא שכח לתת לי מרשם, אז איך שהוא מעלה את הנתונים שלי במחשב וקולט שבאתי שוב, הוא אומר לי, 'מה, הייתי כל כך טוב שבאת שוב?' עם קריצה כזאת דוחה.'

'אוי איכס.'

'כן… לא ידעתי אם לצחקק איתו או להעמיד אותו במקומו. בכל פעם שאני יוצאת ממנו אני מכווצת כולי, אבל אין לי הרבה מה לעשות. הוא הרופא שמלווה אותי עכשיו.'

גילי מתכווצת. רק זה חסר לה עכשיו. יש לה היסטוריה ארוכה עם רופאי נשים.

המילים של המורה הזכירו לה את המפגש הראשון שלה עם רופא נשים. היא היתה בת שש־עשרה, היה לה חבר ראשון רציני שכבר היה ב־י'ב. אלעד הכוסון, כך כולם קראו לו. היא היתה מאוהבת בו כמו שרק בגיל שש־עשרה אפשר להיות, בשיעורים בבית ספר היתה ממלאת עמודים שלמים במחברת עם השם שלו, בעברית ובאנגלית באותיות בלוניות תפוחות צבועות במרקרים זוהרים, ומחכה שכבר יגיע הערב. הוא היה אוסף אותה מהבית, והם היו הולכים יד ביד לגינה הציבורית ל'ספסל שלהם' מאחורי המגלשות, ושם היו מתמזמזים 'על יבש', ואחר כך הולכים לשתות בירה 'נשר' שחורה בקיוסק ממול. היא היתה מספרת לו על הדרמות התורניות עם החברות שלה, ועל התוכניות שלה לחופש הגדול לנסוע לאילת, והוא היה מספר לה על המיונים שהוא עושה לצבא, ועל ההבדלים בין היחידות השונות. אחרי שלושה חודשים של מזמוזים הוא התחיל ללחוץ עליה שישכבו כבר. 'כמה אפשר לשחק בנשיקות,' אמר לה, 'אני לא יכול להתגייס בתול.' היא דווקא אהבה להתנשק ולא כל כך רצתה לעבור שלב, אבל חששה שהוא ייפרד ממנה וימצא מישהי אחרת שתזרום איתו. מאז שהתחילה לצאת איתו מעמדה השתפר, המקובלות של השכבה החלו להזמין אותה לשבת איתן במחששה, וגם הבנים הבחינו לפתע בקיומה. היא התגברה על המבוכה וביקשה מאמא שלה שתיקח אותה לרופא שירשום לה גלולות. היא קיוותה שאמא שלה תעשה לה פרצוף ותגיד שעל גופתה, אבל אמא שלה רק אמרה, 'את בטוחה, גולינקה?' כאילו ביקשה שתרשום אותה לחוג ריקודי בטן במתנ'ס. אחר כך חיבקה אותה ומחתה דמעה של התרגשות, 'בגלל התינוקת שלי שכבר כזאת גדולה,' וקבעה לה תור אצל דוקטור אברמוב, 'הרופא שיילד אותך.' לפני התור לקחה אותה בחגיגיות מביכה לשתות קפוצ'ינו עם קצפת וקרואסון שוקולד בקפולסקי בקניון. הן ישבו זו לצד זו ושתו והתבוננו בדממה בנשים ובנערות הלבושות בגדים צמודים ונעלי פלטפורמה שחלפו על פניהן, וחיכו לתור שיגיע. דוקטור אברמוב ביקש מאמא שלה לחכות בחוץ למרות שגילי ממש רצתה שתישאר איתה, אבל הוא הסה אותה ואמר, 'ילדה גדולה שרוצה גלולות לא צריכה את אמא לידה,' ואמא שלה סימנה לה עם העיניים שיהיה בסדר והיא פה בחוץ ונעלמה למסדרון. דוקטור אברמוב אמר לה לשכב על המיטה ולהרים חולצה כדי שיוכל לראות איך התפתחה ומישש לה ארוכות את החזה עם הידיים הרועדות שלו. 'ילדה טובה. שקטה ועדינה כמו אמא שלה,' אמר אחר כך והושיט לה את המרשם לגלולות בכתב יד לא קריא. 'בפעם הבאה תבואי לבד, כן?' היא יצאה משם ורצה להקיא את הקרואסון בשירותים של הקניון.

עד ההיריון עם רוני כמעט לא הלכה לרופאי נשים. כשגילתה שהיא בהיריון, הפכה וחפרה באלפון הרופאים של הקופה ומצאה את דוקטור נטשה קולבה, רופאה שמקבלת את חברי הקופה במרפאה פרטית בהוד השרון, והיתה נוסעת בכל הפקקים של גוש דן עד אליה למעקב היריון. כשההיריון התקדם, גררה איתה גם את מיכה כי היה קשה למצוא חניה במרחק הליכה סביר. דוקטור קולבה היתה רופאה סובייטית בהירת שיער ולא חמה במיוחד כמו שקיוותה. הרופאה לא אהבה להאריך בהסברים או לענות על שאלות, וניכר שאין לה הרבה יותר סבלנות מהקולגות הגברים שלה. לכן עכשיו כשהבטיחה למיכה שהיא תקבע תור לרופא נשים כדי סוף־סוף לברר למה עדיין כואב לה כל כך ביחסי מין, שישה חודשים אחרי הלידה, הסכימה לקחת את התור הראשון הפנוי שהיה במרפאה הקרובה אליהם. ממילא זה לא נעים, אז לפחות שלא תיסע רחוק מהבית. אפילו לא טרחה לעשות גוגל על שמו, לחפש ביקורות או המלצות, וקיוותה שלא יבדוק אותה, שרק ידברו קצת, בטח לא יהיה לו משהו חדש להגיד לה, רק שזה עניין של זמן, והיא תוכל להגיד למיכה — אתה רואה, גם הרופא אומר שזה עניין של זמן, ושצריך לתת לאזור להחלים לבד, ואז אולי מיכה יניח לה.

'אז גם את אצלו בטיפולי פוריות?'

'אני? אהממ… לא, לא תודה… כלומר מספיק לי התינוקת שיש לי, לא נראה לי שארצה עוד ילדים… באתי לביקורת כזאת, רגילה.' גילי מתפתלת, מסמיקה, היא לא שיתפה בזה אף אחת. היא מתביישת נורא, וחוץ מזה, עם מי כבר יכלה לשתף את זה? האימהות שהיתה פוגשת בשכונה, בטיולי העגלה האין־סופיים, תמיד נראו לה מוצלחות מדי, והשיחות איתן תמיד נסבו על אותם נושאים: שינה, מעבר למוצקים וקניות ברשת. היא הניחה שאצלן זה פשוט לא ככה ולא העזה לשאול. הפעם היחידה שהנושא עלה היתה בקורס עזרה ראשונה לתינוקות בטיפת חלב שגילי הסכימה ללכת אליו. וגם אז לא שיתפה מה מתחולל אצלה, אלא רק האזינה בשקט, בלעה כל מילה בפנים חתומות. בהפסקה, בזמן שכל האימהות האחרות שתו נס קפה בכוסות קרטון ודיברו על זה היא עשתה עצמה שקועה בהחלפת חיתול, אבל הקשיבה בדריכות. היתה שם איזו נופר אחת, שהתינוק שלה ישן כל המפגש בעגלה, לא צייץ אפילו, היא נראתה כאילו יצאה מסט צילומי אופנה, עם בטן שטוחה ופן. אי אפשר היה להאמין שהיא בכלל אחרי לידה. על חולצת הכפתורים המחויטת שלה לא היה שום סימן לפליטות, וגילי הסתכלה על החולצה שלה עצמה המלאה סימנים כמו מפת דרכים משומשת, קקי חרדלי מהבוקר, פליטה טרייה על הכתף, חלב שדלף והתייבש על החזה, עיגולי זיעה.

'בילד הזה אני לא מתאבדת על הנקה כמו עם הבכור, זה גמר לנו את הסקס,' אמרה נופר. 'בעלי אמר שאין מצב שעוד פעם הוא מחכה ארבעה חודשים עד שאגמול אותו, וואלה זה משתלם כי הסקס שלנו עכשיו יותר טוב מאי־פעם, ומירו מפנק, מחמיא לי כל היום.' האימהות מסביב נעו במבוכה על כיסאות הכתר הלבנים. 'ובכלל, תקשיבו לי, בנות, מטרנה זה אליפות. חבל שלא ניסיתי עם הגדול שלי שמצץ לי את כל החיים וגם את הליבידו.'

גילי לא העזה להגיד שההנקה זה הדבר היחיד שמשאיר אותה בחיים, נותן לה צידוק ותוקף, כל סנטימטר של פולקע של רוני הוא בזכות שעות ארוכות של עקשנות שלה, ועכשיו, כשסוף־סוף זה התחיל לזרום להן בקלות, אין שום סיכוי שתוותר על זה, בטח לא בשביל סקס. איך בכלל יש נשים שמעוניינות בסקס אחרי הלידה, ואיפה אמורים להכניס את זה בין הרדמה להחלפה להנקה? בקושי זמן לעשות קקי יש לה. אבל היא שתקה. אמא אחת, אנה או אניה, אמרה בחיוך נבוך שהיא ובעלה שכבו רק פעמיים מאז הלידה והתינוקת כבר בת חודשיים וחצי, כי היו לה מלא תפרים אז לקח להם זמן. גילי היתה אז ארבעה וחצי חודשים מהלידה ויחסי מין היו רק זיכרון עמום. מאז עבר חודש וחצי והם עדיין לא שכבו ולא כלום, היא לא מחשיבה את הפעם ההיא ביום הנישואים שלהם, כשמיכה פתח בקבוק יין והזמין להם נודלס מג'ירף וגילי חרגה ממנהגה לא לשתות בגלל ההנקה, ושתתה חצי כוס והרגישה את הראש מסתובב והגוף מרפה, ומול הטלוויזיה שכבו מכורבלים, ולרגע אחד כמו חזרו להיות הזוג שהיו פעם, ומיכה ליטף אותה וזה היה נעים, אבל כשהיד שלו החלה לרדת למטה, מגששת בתוך המכנסיים שלה, היא נדרכה, והוא אמר לה, 'אני איתך, גול, לאט,' והיא נשמה ונתנה לו לגעת באזור שאפילו היא לא מעיזה להביט בו במראה ובטח לא לגעת מאז הלידה, והנשימה קצת עזרה, ומיכה היה כבר כולו נרגש ולהוט כמו מתבגר שרואה ציצים, והסבלנות שלו אבדה והוא מיהר להתפשט והוריד לה את המכנסיים והתחתונים, אפילו לא עד הסוף, והיא אמרה לעצמה, יאללה נו את צריכה לעבור את זה פעם אחת ואחר כך זה יהיה קל יותר, ולקחה נשימה, ונישקה את מיכה בשקע של הכתף שהיא כל כך אוהבת, והסניפה את הריח של העור שלו, זיעה מעורבבת עם דיאודורנט גברי שדהה, שפעם כל כך אהבה, והרגישה איך מיכה מגשש את הדרך אליה, רוצה כל כך להיכנס כבר בשער הנעול, ושוב נשמה, הרגישה את הקצה שלו נוקש בה וקצת נכנס אבל הכול היה רגיש והדוק ושורף והיא פלטה יבבה קטנה, כמו חתול שדרכו לו על הזנב, ומיכה נבהל והביט בה ויצא, וניגב את הדמעות שלה ואמר, 'סליחה, לא התכוונתי להכאיב לך,' והיא הודתה לו בלב שהוא כזה סבלן אבל חששה שגם לסבלנות שלו יש תאריך תפוגה.

'נו, מה יהיה היום, כלום לא זז פה וכבר ממש מאוחר,' היא שומעת את קולה הדק של המורה ומתנערת, קולטת שהיא בוהה בעציץ, דמעות בעיניה, מה קורה לה בזמן האחרון עם כל הדמיונות האלה שגוזלים אותה מההווה. הבטן שלה מקרקרת, וגילי מחייכת במבוכה.

'רעבה?' המורה מחזירה חיוך. 'יש אחלה פלאפל למטה, במרכז המסחרי.'

היא רעבה מאוד. לא ממש אכלה היום, רק שאריות של חביתה וקוטג' שנשארו בצלחת של רוני וכמה עוגיות. אחרי הביקור אצל הרופא תלך לפלאפל. אולי תביא גם למיכה מנה, מחווה של פיוס. זה יהיה נחמד מצדה לשם שינוי.

'הלחצת אותי עם מה שאמרת על הרופא…' היא אומרת, הפעם בקול שקט.

'אוי סליחה, לא התכוונתי, הוא בסדר, קצת מתנשא כזה,' המורה מיטיבה את משקפיה על אפה. 'אבל כבר ראיתי גרועים ממנו…'

'כן… יהיה בסדר, זה פשוט קצת… זה מסובך.'

המורה משרבטת משהו על אחד המבחנים ואומרת, 'כן… זה תמיד מסובך… מוזמנת לשתף אותי אם תרצי.'

גילי חושבת שאולי זה רעיון טוב לתרגל את הבושה בקול רם מול הרבע־עוף הלא מזיקה הזאת ולא מול רופא אטום. היא מחפשת את המילים שיתארו את המקום הכל כך רועד שבינה ובין מיכה, שבינה ובין עצמה, היא חייבת כבר להוציא את זה, כי היא משתגעת, מי יודע, אולי באמת נדפקה בלידה, אולי באמת משהו עמוק השתבש בה ומיכה צודק. יהיה טוב להניח את זה ככה מול האישה הזאת, עוברת אורח מקרית שאחר כך תיעלם מחייה כמו שצצה בהם, נטולת ציפיות או ידע מוקדם וגם — אישה, היא בטח תבין משהו יותר ממיכה ואולי גם מדוקטור שנהר, תוכל לתת לה את ההד שכל כך חסר לה. כבר שישה חודשים היא נהדפת אל קירות אטומים שלא מחזירים לה הדהוד, רק היא והתינוקת, כל שאר האנשים מסביב הפכו זרים, המשפחה של מיכה עם הדודות הבלתי נסבלות שלו, אילנית השכנה, ההורים שלה, אפילו החברות שלה דומות לפלקט דהוי שתלוי על קיר מתקלף בכיתה. פעם היו להן נושאי שיחה משותפים, אבל כעת הן שקועות בחייהן, לאביטל יש ילדים גדולים ונדמה שהיא שכחה מה זה תינוקות, ולענת היו שתי הפלות ואסור לדבר איתה על משהו שמזכיר תינוקות. אף אחת מהן לא מבינה אותה או מנסה להבין, והן גם ככה הפסיקו להזמין אותה לקפה או לבירה, כשלכל ההזמנות האחרונות סירבה בטענה שהיא עייפה. גם לחבר'ה של מיכה אין לה סבלנות, לאף אחד מהם עוד אין ילדים, חגי הכי קרוב, יש לו בת זוג רצינית אבל הם מחכים שהיא תסיים את התואר כדי להתחיל לנסות, ירון בדיוק נפרד מחברה שלו אחרי שלוש שנים, ועמי עמוק בסצנת הבליינות התל אביבית ולא מחפש קשר רציני. המפגשים איתם בכל מוצאי שבת בסלון שלהם מעיקים עליה, היא ביקשה ממיכה שייפגשו במקום אחר, אבל הוא מתעקש שגם היא חלק מהחבר'ה, אז היא יושבת בלית ברירה על הכורסה הכחולה הגדולה, מפצחת גרעינים ומקשיבה לשיחות על הבעיות שלהם בעבודה ועל מסעדות חדשות שאכלו בהן ועל האימונים של ירון לחצי מרתון, ומדי פעם זורקת איזו הערה כדי שלא ירגישו שהיא לא מקשיבה, או צוחקת מהבדיחות המטופשות של עמי, ומחכה שכבר יתפנו לה מהסלון והיא תספיק לישון קצת לפני שרוני תתעורר להנקת לילה ראשונה.

וכמובן, מיכה. מיכה שהיה החבר הכי טוב שלה, נפש תאומה, שהבין אותה עוד לפני שהיא הבינה את עצמה, שאי אפשר לזייף לידו כי הוא מיד מרגיש, סיסמוגרף של רגשות תת־קרקעיים, אפילו הוא קצת זר. לפעמים נדמה לה שהוא עומד ומתבונן בה, כמו אז במעבדת המחקר, כשהיו צופים יחד דרך עדשת המיקרוסקופ בחיפושיות בתוך גלעיני תמרים שאספו. רק שעכשיו היא החיפושית המצונפת בתוך גלעין חשוך ודחוס, קורים דקים מערפלים את מה שסביבה, ומיכה עומד גבוה מעליה, מנסה למצוא את נקב הכניסה או לפחות להדליק את האור. הוא מגשש בידיו באוויר, מכה ברגליו על המפתן אבל היא מצונפת עמוק בפנים, בפינה הכי חשוכה של הגלעין, התינוקת יונקת ממנה אותה, והיא יונקת ממנה את מהותה, שכל כולה סביבה ובתוכה. נשארה רק קליפת־גילי, היא יוצאת רק לגיחות קצרות ומדודות, כבר שישה חודשים. שישה חודשים שבהם התלפפו זו בזו ולעתים אי אפשר להבחין איפה גילי מתחילה ואיפה רוני נגמרת. שישה חודשים שבהם לא עצרה כדי לנתח את כל האירוע הזה או להתבונן בו, לא היה זמן, כיוון התנועה כל הזמן קדימה ומסביב לשעון, להניק, להוציא גרעפס, להחליף חיתול, להרדים, להרדים, להרדים, להניח בזהירות שיא במיטה, לנסות לשתות קפה, להניק תינוקת שהתעוררה מוקדם מדי, לצאת לטיול בעגלה, לפרוש שמיכה על הדשא שליד הגינה, לפעמים עם עוד אימהות שהיא לא באמת מחבבת, רוב הזמן לבד, כלומר לבד עם רוני, נשכבת על שמיכה ובוהה בעננים. 'תראי, רוני, הנה ענן־ארנב!' ואז לחזור הביתה, לטקס הלילה. שום טקסים אין להם בבית, לא נרות שבת ולא חנוכה, אבל אל טקס ההרדמה היא מתייחסת בחרדת קודש, היא לא זוכרת איפה קראה על זה, וכמו הוחתם בה הידע, תוּכנת בתוך חומרת האימהות הטרייה שלה — 'טקס הלילה ישפיע על כל הלילה, ולכן חשוב להתחיל אותו אפילו בגיל חודש״. היא הסבירה למיכה שוב ושוב כמה חשוב לבסס שגרה והרגלים, להפריד את היומלילה, שיהיה איזה רווח בין הימים הדומים ללילות הבלתי נגמרים, ואיך בלי הטקס היא לפעמים לא שמה לב שהתחלף יום ושוכחת לצחצח שיניים או להחליף תחתונים. מיכה צחק בהתחלה, 'מה טקס, גול־גול, רוני לא מבינה מהחיים שלה, תכף תתחילי להקריא לה פרקי תהילים ולשיר את ההמנון,' אבל גילי לא צחקה, רק אמרה בשקט, 'זה ממש חשוב כבר מההתחלה לבסס טקס שינה כדי שהיא תיכנס אל הלילה ברכות, וזה גם טוב בשבילנו, מיכאל.' היא היתה קוראת לו בשמו המלא, מיכאל, ולא מיכה או מיכ, כשרצתה להדגיש עניין חשוב שעליו לא תוותר, ומיכה שכנראה הבין שעדיף לא לריב עם האין־גילי הזאת, שאי אפשר לצפות או להבין את כיוון התנועה שלה, אמר, 'סבבה, מותק, דברי אליי, מה סדר הדברים?'

והיא מיהרה לירות עליו את מהלך הטקס שליווה אותם פחות או יותר עד עכשיו עם שינויים קלים, כאילו כבר חיים שלמים היא מתנהלת לאורו: בהתחלה אמבטיה — בודקים קודם עם המדחום שהטמפרטורה טובה, לא יותר מעשרים וחמש מעלות, וזה ממש חשוב כי אפשר לקבל כוויות, עם שלוש טיפות שמן לוונדר, והמהום של פזמון ליקינתון, אורות מעומעמים, אחר כך מחתלים על המיטה בחדר השינה ומעסים לה את הבטן ואת כפות הרגליים בשמן שקדים כמו שהראיתי לך, עדיין מהמהמים את פזמון ליקינתון, שתתחיל להבין שזה מסמן שתכף הולכים לישון, ואז מלבישים אותה בעדינות ומקריאים לה סיפור. הטקס מסתיים בהנקה על כיסא הנדנדה הלא נוח שבפינת החדר ואז בתקווה לכמה שעות שינה רצופות. מיכה התגייס לצבא־גילי וביצע את הטקס בלי לפספס אף פרט, וגילי שהיתה מרוצה מכך שהוא לא מתמרד, המשיכה לירות פקודות קצרות ויבשות, נטולות רגש או צבע, מוכוונת מטרה אחת, כל מבטה הצטמצם למרווח הקטן שבינה ובין רוני, וכל שאר העולם הפך לרקע, שמוטב להסתגר מפניו כי בכל פינה עשוי להסתתר אסון נוראי. אין אף אחד אחר שיודע כמו שהיא יודעת, גם כשאין לה מושג, לא הדודות של מיכה שממטירות עליה עצות שלא ביקשה, לא השכנה שדוחפת את האף, לא ההורים שלה, ובכלל נדמה לה שכולם מתייחסים אל העניין הזה של גידול תינוקות בקלילות, ורק אצלה זה כל כך מסובך ומורכב ומלא פרטים, להצליח לגדל את התינוקת הזאת, שלא תיפגע, שלא תישרט, שלא תהיה חולה, שלא יחסר לה, שלא יכאב, שלא תמות. כשהיתה בהיריון קראה ערמות של ספרי הדרכה והורות, מכל הבא ליד, בהחלטה נחושה להכין את עצמה ללא ידוע הזה. היא החליטה שהיא תהיה האמא הכי טובה לתינוקת הזאת, שום פרט לא יחמוק ממנה. היא חלשה על כל הנושאים ולא דילגה על אף פרק. שינה והנקה, מחלות ילדים וסוגי בכי, שלבים בהתפתחות תינוקות ושיטות לגמילה מוקדמת מחיתולים. היא קראה על השלבים בהיריון ועל הלידה, בלעה את 'לידה פעילה' בלילה אחד ומיד ננעלה — היא תלד בלידה טבעית. אחרי הלידה כל המידע שאוחסן וקוטלג במוחה לשעת רצון צף ועלה בכל הזדמנות, כאילו זאת לא התינוקת הראשונה שגילי אי־פעם טיפלה בה. הנה בכל זאת מצאה תועלת בשנים של מחקר אקדמי, שנדמה לה שלעולם לא תשוב אליו.

גילי פולטת בבת אחת את כל האוויר שהיה כלוא לה בריאות, חודשים היא לא נושמת עד הסוף, אפילו לא הבחינה, היא פוקחת עיניים ומביטה ברבע עוף שכוססת את העט האדום בפיה, מבטה מרוכז בדף שלפניה.

'את יודעת מה, אולי באמת תעזרי לי להתכונן לפגישה עם הרופא… זה פשוט כל כך מביך אותי, וגם כל כך מסובך, נראה לי שאני צריכה כמה שעות כדי בכלל להסביר, אפילו עם עצמי אני לא מצליחה לדבר, המוח שלי כמו עננה, איפה בכלל להתחיל אני לא יודעת, אבל אני אנסה…'

'בכיף,' היא עונה לה ומניחה את העט האדום.

'זה קשור לבעלי ואליי, מאז הלידה הכול השתנה…' גילי מרגישה שהנה־הנה, היא מוצאת את המילים הנכונות, אבל אז נשמעים קולות נפץ חזקים מכיוון החלון המשקיף לרחוב, וכל החדר רועד. גילי נדרכת. בבת אחת נשלפה מתוך הבהירות הרגעית, כאילו כבר שישה חודשים היא סובבת סביב דלת ולא מצליחה להיכנס, והנה מצאה את הידית והיא עומדת לאחוז בה ולפתוח את הדלת, להיכנס פנימה, אבל הרעש החזק מטיח אותה החוצה בבת אחת. שתי הנשים קופאות. מכיוון הרחוב נשמעות צעקות חזקות של גברים ונשים, מישהו צורח בקול גבוה וחד, אולי אישה, קשה להבחין. הלב של גילי דופק בחזה שלה כמו תוף והדם זורם חם ומהיר בידיים וברגליים, היא קמה ומתקרבת לחלון ואז מתרחקת במהירות כי עוד קול נפץ מחריד את החדר ואז רגע של שקט איום וצעקה חזקה וברורה מפלחת את האוויר, 'תזמינו אמבולנס!'

המורה מוציאה במהירות את הטלפון שלה מהתיק ומקישה על לוח המקשים, ועוד לפני שעונים לה נפתחת דלת חדר הבדיקה של דוקטור שנהר והרופא, כרסו מתנדנדת לפניו, חוצה את חדר ההמתנה בצעדים מהירים, צועק לעברן, 'תמתינו, בנות, אני כבר חוזר,' ויוצא מהמרפאה.

גילי והמורה יושבות בשקט, הצעקות נמשכות, ומרחוק נשמע קול סירנות הולך וקרב כשמחדרו של הרופא יוצאת אישה חיוורת, רגליה יחפות, שערה מתולתל וצבוע בגוונים זהובים והיא לבושה בבגדי ספורט בהירים עם התווית הפוכה.