השדה היה אין-סופי. גווניו הצהובים נמתחו עד האופק ונדמה היה שהשמיים יהפכו גם הם להיות צהובים מרוב שדות. רוח חזקה […]
הרכבת
הרכבת עצרה עמוסה ועייפה כאילו מאות שנים חלפו במהירות האור, האור שמגיע מכוכבי לכת מתים. עמדתי על הרציף באותן מאות שנים, בוהה בגלקסיות מתחלפות, תרה אחרי שביל הזהב. או העשן. או העפר.
עמדתי מאות שנים או אפילו אלפים, כמו מתכת יצוקה בבשר החי, מזוודה מיושנת נחה לרגליי כמו חתול שמנמן שמתרפק על שמש אביבית. ובמזוודה חיים. מחשבות. רוח. מבטים של אנשים מוכרים ואנשים זרים שלפעמים חייכו ולפעמים כעסו. ואהבות משונות. ודמעות קדומות שטרם ניגרו וזלגו על דופנות נפשי. מלוח.
עמדתי והרכבת עצרה. כי זה מה שרכבות עושות. נוסעות ועוצרות. זה ייעודן ולשם כך נוצרו: להמשיך.
במשך כל השנים שבהן עמדתי על הרציף שמחתי הרבה פעמים. גם בכיתי. נתתי פרשנות בלתי פוסקת לאירועים ונאחזתי בכל מאודי באמת, האמת כאקסיומה יחידה תלויה לראווה, מוצגת בגאווה. בריאת החיים לא הייתה זרה לי, כי אם קרובה לליבי ומקודשת. מעשה האהבה היה החיים עצמם, ניצחונם.
ובכל זאת המשכתי לעמוד ולחכות, צינה מחלחלת בין השכמות וחום פנימי מבשר על קיומי.
הרכבת עצרה ומאות אנשים, אם לא אלפים, נזלו ממנה החוצה כמו הר געש אנושי מבולגן וצבעוני. כמו עכבישים קטנים שרק נולדו הם התפזרו, מקיפים אותי, נוגעים בי בלי כוונה, נגועים בעצמם בכיסופים.
ואתה לא ירדת. ישבת שם, בקרון האחרון, קצת עצוב, קצת נשכח. מתעקש להישאר על הרכבת הזאת שנוסעת. לאן היא נוסעת?
חיכיתי על הרציף ואמרתי לעצמי שאם מבטינו יצטלבו זה סימן. כי יש סיבה שמבטים מצטלבים, הם כנראה נשמות תאומות, שברי פסיפס מגלגולים אחרים.
וידעתי שאני לוקחת סיכון כי אם לא תפנה אליי את הראש, הרכבת תיסע ותסחף אותך משם, מהתחנה, ממני — ולא אראה אותך שוב לעולם.
חלקיקי הרהורים עטפו אותך, על מה אתה חושב?
ואז מישהו בטעות דחף אותי, מישהו במעיל אפור שמיהר אולי לרכבת אחרת כי זאת לא הייתה טובה לו.
אבל לא נפלתי ולא התנדנדתי. כי פחדתי להפסיק לשנייה אפילו להסתכל עליך אחרי אלפי השנים שעמדתי שם, דווקא עכשיו אפסיק?
בהיתי בך חזק כל כך שיכולתי להרגיש את המגע שלך בפנים, בצוואר, בעורף. וידעתי איך זה מרגיש. בהיתי חזק ממש, התרכזתי מאוד כי זה מה שעמד לנגד עיניי — כוחה של מחשבה.
תסתכל עליי, אמרתי בלב, זה הסימן. זה הסימן שלנו.
ועוד מעט הרכבת תיסע משם, תתגלגל ליקומים אחרים, לחיים אחרים, ומה עם כל השנים שעמדתי שם? מה אם לא תדע על קיומי, לא תשמע את מה שיש לי להגיד, לא תיגע בי לעולם ושכחה תרד על הכול? ומה אם להיכן שתגיע עם הרכבת הזאת, לא יהיה זכר לאהבה? אולי רק זכר.
עפעפיי כבדים. בעוד שנייה אמצמץ ואתה תיעלם. לא אעלה לרכבת עד שלא תסתכל עליי. זה הסימן. שום נחישות לא תעזור כאן כי הכול משמיים, ככה אומרים, והכול לטובה, ככה אומרים. והכול זה מלמעלה. ומלמעלה התחיל לטפטף גשם שקוף וטיפות צלולות הרטיבו את תשוקתי.
תשוקתי לחיים.
ואז לפתע, כמו תעתוע, כמו חיזיון דמיוני, נעמדת בדלת ואמרת, בואי תעלי. בואי איתי. ידעתי שתהיי.
וכך התחיל געגוע.
אין עדיין תגובות