אוז סוערת. המכשפה מהמערב מתה, הקוסם הגדול עזב, וכעת מתחיל המאבק על השליטה בארץ. בתוך הטלטלה הזאת, הנער ליר נמצא […]
בית גְלינדה הקדושה
1
הדיבור על אכזריות אקראית לא היה, אם כך, סתם דיבור. בצהריים התגלו גופותיהן של שלוש נשים צעירות שיצאו למשימת המרה דתית כלשהי, שהשתבשה ככל הנראה. הן נחנקו בשרשראות חרוזי התפילה שלהן, ופניהן הוסרו.
מאחר שאומץ ליבה התערער, השלימה אוֹטְסִי מַנְגְלְהֶנְד עם דרישותיהם של הלקוחות המשלמים שלה. היא אמרה לנהגי הצוות שהשיירה תעצור רק לפרק הזמן הדרוש לחפירת כמה קברים שטחיים בזמן שהסוסים ירוו את צימאונם. כשיסיימו, השיירה תמשיך במהירות בדרכה ותחצה את המישורים המכוסים בסבכי שיחים, שנודעו בַּשֵּם "האכזבות" בשל החוות שלא שרדו וננטשו פה ושם במרחביהם.
הם נעו בלילה, כך לפחות לא היו מטרה נייחת, אם כי בה במידה שיכלו לעקוף צרה, היו עלולים גם להיקלע לה. ועדיין, הקבוצה של אוטסי הייתה עצבנית וחסרת מנוחה. להשתופף בנסיעה, או לחלופין לחנות במשך כל הלילה ולהמתין לפרסות סוסים, לחניתות? קשה מדי לכולם. אוטסי ניחמה את עצמה: אם השיירה תמשיך לנוע, היא תוכל לשבת דרוכה מלפנים, מחוץ לטווח התלונות, הביקורות, הדאגות.
בזכות יתרון הגובה, אוטסי הבחינה בערוץ לפני האחרים. שבר הענן עם שקיעת השמש הזין נחל קטן בסמוך. הנחל זרם סביב מוֹתֶן עור בוהק במים לאור הירח החדש. אִי, היא חששה, של בשר אדם.
אני חייבת לפנות הצידה לפני שהאחרים יראו, היא חשבה. כמה עוד הם יוכלו לספוג? אין משהו שאני יכולה לעשות למען הנפש האנושית הזאת. חפירה של בור נוסף תארך שעה לפחות. עוד דקות יוקדשו לתפילות. הפעילות הזאת רק תרגיז עוד יותר את הלקוחות האלה, המוטרדים באשר לעובדה היקרה לליבם, שהם בני תמותה.
על ברך האופק נח ראשו של ירֵח תן, שנקרא כך כביכול מפני שפעם בדור בערך התכנס צֶבר של שרידים שמימיים צפים מאחורי חרמש הירח של ראשית הסתיו. הרושם שנוצר היה מצמרר, מראֶה של מצח ושל חוטם. ככל שהירח התמלא במהלך שבועות אחדים, דמותו הדקיקה הפכה לזו של צַיָּד מצליח, תְפוּחַ לחיים.
המראה הזה תמיד היה מפחיד, אבל הלילה ירח התן עורר ממש בהלה אצל אוטסי מנגלהנד. אל תעצרי בשביל הנפגע הנוסף הזה. תצלחי את האכזבות, תשגרי את הלקוחות המשלמים האלה אל שעריה של עיר הברקת. אבל היא לא רצתה להיכנע לאמונה טפלה. תפחדי מהתנים ומהנבלים האמיתיים, הזכירה לעצמה, לא מתופעות ליליות מבשרות רע.
מכל מקום, אורה של קבוצת הכוכבים שיכך מעט את עיוורון הצבעים הנגרם לעת לילה. הגופה הייתה חיוורת, כמעט בוהקת. אוטסי יכלה להסיט את שיירת המשעול וליצור מרווח ביטחון מהגופה לפני שמישהו יבחין בה, אבל שיפוע הכתפיים של האיש, העיקום הלא טבעי של הרגליים — ירח התן גרם לה לקרוא היטב את הדמות, לראות אותה כאנושית מכדי שתוכל לפנות הצידה.
"נאבּ," היא נבחה לכיוון המִשְנֶה שלה. "עצור את השיירה. אנחנו ניצור מבנה אגפי במדרון העלייה הזאת. יש עוד מקרה מוות, במים הזורמים שם."
זעקות חרדה עם העברת ההודעה לאחור, ומלמול מרדני נוסף: למה הם צריכים לעצור? — האם עליהם להיות עדים לכל מעשה זוועה חדש? אוטסי לא הקשיבה להם. היא משכה במושכות צוות הסוסים שלה כדי לבלום אותם, וירדה בזהירות. היא התקדמה בכבדות, ידה על הירך הפגועה שלה, עד שנעמדה מטר או שניים מעל הגופה.
עם הפנים כלפי מטה ואיברי המין מוסתרים, נראה היה שמדובר בגבר צעיר. כמה פיסות בד עוד נצמדו למותניו, ומגף במרחק של כמה מטרים, אבל מלבד אלה הוא היה עירום ולא היה זכר לבגדיו.
מוזר: לא נותרה עדות לרוצחים. כך גם לא סביב גופותיהן של הפרושות, אבל שם הייתה הקרקע סלעית יותר ומזג האוויר יבש יותר. אוטסי לא הצליחה לראות כאן סימן כלשהו למאבק, ובאפיק הבוצי היה אפשר לצפות ל… משהו. הגופה לא הייתה מוכתמת בדם, ועדיין לא ניכרו בה סימני ריקבון. הרצח התבצע לפני זמן קצר. אולי הערב, אולי אפילו לפני שעה.
"נאב, בוא נרים אותו ונראה אם לקחו לו את הפָּנים," היא אמרה.
"אין דם," אמר נאב.
"יכול להיות שהדם נשטף עם שבר הענן ההוא. תתכונן, עכשיו."
כל אחד מהם אחז בצד אחד של הגופה, ושניהם נשכו את השפתיים. היא הביטה בנאב, והמבט אמר: זה רק עוד דבר, לא הדבר האחרון. בוא נעבור את זה, בחור.
היא הטתה את ראשה בתנועה חדה לכיוון ההרמה. אחת, שתיים, הנף.
הם הרימו אותו. ראשו נשמט לתוך שקע טבעי באבן, גבוה בכמה סנטימטרים מהמקום שמֵי הגשם נקוו בו. פניו היו שלמות, ללא פגע פחות או יותר. כלומר, הן עדיין היו שם, גם אם מרוסקות.
"איך הוא הגיע לכאן?" שאל נאב. "ולמה הם לא קִרצפו אותו?"
אוטסי רק הנידה את ראשה. היא כרעה על ברכיה. הנוסעים שלה התקדמו והתקהלו מאחוריה על המדרון. רחש עלה מהם. היא חשדה שאספו אבנים ויהיו מוכנים להרוג אותה אם תתעקש לקבור את הגופה.
ירח התן התרומם עוד קצת, כאילו ניסה לראות את המתרחש בערוץ. להיטותם התאוותנית של השמיים!
"אנחנו לא נחפור עוד קבר." זאת מפי הלקוח הקולני ביותר שלה, סוחר עשיר מצפון וינקוס. "לא שלו, אוטסי מנגלהנד, וגם לא שלך. אנחנו לא נעשה את זה. אנחנו נעזוב אותו כאן לבדו, בלי קבר, או שנעזוב אותו בלי קבר אבל בחברת הגופה שלך."
"אנחנו לא צריכים לעשות אף אחד מהשניים," אמרה אוטסי באנחה. "נשמה אומללה, אומללה, יהיה אשר יהיה. הוא לא זקוק לקבר. הוא עדיין לא מת."
2
כעבור זמן, כשהנוסעים נפגשו שוב עם חבריהם וקרוביהם בעיר הברקת — בסלונים, בבתי מרזח, במסבאות של סחר חליפין — הם שמעו רכילות נוספת על פעולות האיבה שהם עצמם הצליחו איכשהו לחמוק מהן. השמועות לבלבו. ארבעים, שישים, מאה מיתות בגלל התכתשויות בין בני הסקרו לבני היונמטה. ברברים, כולם: הגיע להם להרוג אלה את אלה. אבל לא אותנו.
שמועות יכולות להיות מוטעות, כמובן, אבל לא בלתי מעניינות. מאתיים מתים. כפול מזה. קברי אחים, והם עתידים להיחשף בכל רגע.
אבל מותרות הביטחון התאפשרו רק בהמשך. לפני כן עוד היה על שיירת המשעול לחדש את התקדמות החילזון שלה בחציית האכזבות. מגוון גיאוגרפי — הגבעות, ההרים, הגיאיות והיערות שעשו את אוז לבלתי נשכחת, לב ליבה של הארץ — כמעט שלא ניכר כאן. רק מישורים שטוחים, פצלים ועוד מישורים שטוחים, אפורים כמו עיסות נייר.
המצב היה מדכדך, והמחשבה שיצטרכו לשאת איתם נכה לא שיפרה את מצב הרוח. לקוחותיה של אוטסי מנגלהנד שילמו במיטב כספם עבור שירותיה. חלקם הגיעו מאוּגָבּוּ הרחוקה, אחרים הצטרפו לאורך מורדותיהם המזרחיים של הרי קֶלְס, וכולם סברו כי ביטחון המסע שלהם אמור להיות דאגתה היחידה של אוטסי.
אוטסי הזכירה להם שאינם בעלי זכות בחירה. היא מעולם לא התחייבה בפני הלקוחות שלה למסע נטול קשיים, בלי אסופים ותועים. למעשה, על פי החוזה היא הייתה פטורה מאחריות במקרה שאחד הנוסעים יירצח בידי חבר למסע, נוסע סמוי, טרמפיסט, אחד הילידים. אוטסי הבטיחה להוביל את השיירה בבטחה כמיטב יכולתה, על בסיס היכרותה עם השטח והאוכלוסיות שבו. וזהו זה. נקודה. לשם כך היא בחרה מסלול חדש שנועד להרחיק את השיירה מהמקומות המועדים לפורענות בעת הזאת עקב עימותים בין־שבטיים, ועד כה בהצלחה רבה. נכון?
הפצוע הועמס.
למרות נועזותה, אוטסי היה קשובה ממש לפחדיהם של לקוחותיה, ומבחינה מסוימת שמחה שהגבר הצעיר מחוסר ההכרה נמצא איתם. צירופו לשיירה הסיח את דעתם של הנוסעים, בשעה שהוא עצמו לא היה מודע להסתייגותם.
היא השכיבה אותו בכרכרה השלישית והחרימה מלקוחותיה בגדי חורף חמים במיוחד, שבהם כרבלה אותו לכדי פקעת. שם הוא דעך יום וליל, לא ממש קודח מחום אלא יותר נטול חום — מצב מדאיג לא פחות. אחרי יום שלם של ניסיונות, נאב הצליח לצקת כמה טיפות ברנדי אל בין שפתיו של הבחור, ולמראהו אוטסי סברה ששריריו התרפו משהו.
היא לא יכלה להיות בטוחה בזה. הרי אינה רופאה.
אבל בדבר אחד הייתה בטוחה. נוכחותו שינתה את מצב הרוח של שיירת המשעול. למה? אולי זאת הסיבה: אם היצור האומלל הוכה כמעט עד מוות ושרד, יש תקווה לכולם. יש לזכור: פניו לא קורצפו. האנשים נרגעו. מצב רוח שקט יותר עמעם את זמזומן המאנפף של התפילות סביב המדורה הגדולה. השירה חזרה, עם הזמן.
אנחנו נצליח. מגיע לנו להצליח. הזכות לחיים הוענקה לנו, רואים? נושענו. בוודאי מסיבה כלשהי. הגֵּו הזדקף, העיניים התבהרו והתלחלחו בהתלהבות של הכרת טובה לנוכח תוכניתו של האל עלום השם.
כעבור שבוע הם כבר הקיפו את סלעי הדרך שציינו את פניית הפרסה שלהם צפונה, והשאירו מאחוריהם באכזבות את אִיום המארב הגדול ביותר.
בחודש הזה של שלהי הקיץ, הרוח הצליפה בגדיליהם של עצי שֹער האלון ביער, שצמחו בין האגמים. סנאים שפכו אגוזים על גגות האריג הבוהק של העגלות. האוויר גם היה לח יותר, אף על פי ששני האגמים לא נראו לעין מעבר לקילומטרים של יערות מכל צד.
כשהיער של שער האלון הידלדל והם הגיעו לשֶייל שֶלואוּז, הסביבה המוצללת וחומותיו הפשוטות של יישוב עתיק התגבשו למראֶה במרכזם של שדות בצבע האגוז. מבנה האבן הראשון שהם ראו זה שישה שבועות. למרות הגמלונים התלולים המדכדכים של המבנה והמבנים החיצוניים הכחושים, למרות ביצורי ההגנה, שום דבר — אפילו לא עיר הברקת — לא היה יכול להיראות באותו רגע מזמין יותר.
"המנזר של גלינדה הקדושה," הם זמזמו. "הוא נראה קדוש כל כך."
הפרושות שחיו בו היו מחולקות לפי מעמדות. חלקן נדרו נדר שתיקה והתבודדו. אחרות נדרו נדרי מחילה. הן התמסרו להוראה, טיפלו בחולים והפעילו אכסניה לנוסעים בין הרי קלס הדרומיים לעיר הברקת. וכך נפתחו הדלתות המגולפות הרחבות כששיירת המשעול נעצרה שם. ועדת קבלת הפנים, קבוצה של שלוש פרושות בגיל העמידה עם צווארונים מעומלנים בקפידה ושיניים קלוקלות, התייצבה שם מייד.
הן קידמו את פניה של אוטסי בנימוס צונן. הן היו חשדניות כלפי כל אישה לא נשואה שמצאה דרך לחיות חיים יחידניים, בלי קהילה של נשים. ואף על פי כן הן הציעו לה את ניגוב הפנים המסורתי בשרַך ורד מתוק. פרושה רביעית, מופרדת מאחורי מסך, ניגנה מזמור קבלת פנים, נגינה גרועה. מיתרי נבל התפקעו, וצליל קללה בלתי נזירית ביותר הונפק.
לנוסעים לא היה אכפת. הם הרגישו כמעט כמו בגן עדן. לצפות למיטות! — וארוחה חמה! — ויין! — וקהל שבוי, שמוכן להתרגש לשִמעו של סיפור המסע שלהם!
אבל מבחינת הרכיב האחרון הזה, הפרושות לא ענו על הציפיות. תשומת ליבן רותקה מייד לפצוע, הן נשאו אותו לאכסדרה ומיהרו להביא אלונקה כדי שיתאפשר לשאת אותו למעלה, אל המרפאה.
הפרושות עמדו להעביר את הבחור לאזור מגורים פרטי כשהפרושה־האם הגיעה, רעננה מתפילות הבוקר שלה. היא קידמה את פניה של אוטסי בהנהון מרפרף, והסתכלה רגע על הבחור השבור. ואז היא נופפה בידיה: הורידו אותו.
היא אמרה לאוטסי: "אנחנו מכירות אותו. אנחנו מכירות את הבחור הזה."
"באמת?" שאלה אוטסי.
"אם זיכרוני לא התחיל לבגוד בי," המשיכה הפרושה־האם, "גם את אמורה להכיר אותו. לקחת אותו מאיתנו לפני שנים. חמש־עשרה שנה, עשרים? בגילי אינני קולטת כראוי את חלוף הזמן."
"לפני עשרים שנה הוא עוד היה ילד קטן, אולי ממש תינוק," אמרה אוטסי. "אף פעם לא לקחתי תינוק ממנזר."
"אולי לא תינוק. אבל לקחת אותו בכל זאת. הוא נסע עם פרושה צעירה לא נעימה ששירתה בהוספיס במשך כמה שנים. העברתם אותם למעוז הטירה של הארג'יקים. קיאמו קו."
"הוא היה עם אלפבה?"
"עכשיו את זוכרת, אני רואה."
"המכשפה הרעה מהמערב…"
"כפי שהיו כאלה שקראו לה." הפרושה־האם שאפה אוויר. "לא אני. שְמה כאן היה האחות איילפבה הקדושה, אבל אני קראתי לה בשם כלשהו רק לעיתים נדירות. היא נטלה על עצמה נדר שתיקה, פחות או יותר — שתיקתה שלה. היא לא הייתה זקוקה לפניוֹת."
"את מזהה אותו עכשיו לפי איך שהוא נראה בילדוּת?" שאלה אוטסי. "ראית אותו מאז?"
"לא. אבל אני לא שוכחת פנים."
אוטסי זקרה גבות.
"ראיתי פנים מעטות כל כך," הסבירה הפרושה־האם. "לא נדבר עכשיו. אני צריכה את האחות הרופאה כאן, שתבדוק את הנער."
"מה היה השם שלו?"
הפרושה־האם נעלמה בלי לענות.
עד רדת הלילה, כשלקוחותיה של אוטסי סיימו את משקאות הלילה שלהם, הושק גל חדש של שמועות. הילד־האיש היה כומר הווידוי של הקיסר. הוא היה שודד פעיל בסחר בני אדם למטרות מין. הוא דיבר בקולו של טבלן בעל־חיוּת. מלבד צלע אחת, הילד־האיש שבר כל עצם בגופו.
רבות מהשמועות סתרו זו את זו, ולאור המכלול הן היו משעשעות במיוחד.
3
המצב היה קשה. המצב היה קשה באוז כבר זמן־מה (כל הזמן, אמרו סטודנטים שחוּקֵי־חיים). הפרושה־האם, שהייתה עייפה מכדי לקיים דיון, פרשה לאגף המגורים שלה והתיישבה בכיסא נדנדה. בין חפצים חמורי־סבר שעמיתותיה הצעירות ממנה לא יכלו לשאת, היא התנדנדה קצת וחשבה, בבהירות ככל יכולתה. (מעת לעת, כדי לעכב או למנוע את התפרצותה של עמימות, היה זה ממנהגה לבחון מחדש רצועה של היסטוריה.)
המכשפה — כביכול — חיה במנזר לפני עשור וחצי. לא היה אפשר לשכוח את זה — למיטב ידיעתה של הפרושה־האם, איש מלבדה באוז לא נולד עם עור ירוק כעלי לילך רעננים. אבל אלפבה נטתה להסתגר וקיבלה על עצמה בלי להתלונן משימות שמצאו לנכון להקצות לה. היא חיה שם במשך כמה, חמש, שש, שבע שנים? ואז הפרושה־האם שכרה את אוטסי מנגלהנד ללוות את הפרושה הצעירה השתקנית בחזרה לעולם האזרחי. הילד הקטן הצטרף, לא התקבל בחום אבל גם לא סולק.
מה היה שמו, ומנין בא? פרחח שננטש על ידי אחת מקבוצות הצוענים שחיפשו פטריות עלובות בין שורשיהם של עצי שער האלון? הפרושה־האם לא הצליחה לזכור מה מוצאו של הילד. מישהי צעירה יותר תֵדע.
אלפבה עזבה. יצאה לקיאמו קו, להתבשל שם בכַּפּרה הפרטית שלה. הפרושה־האם האזינה מפעם לפעם לווידויים של אחיותיה, אבל בתקופת שירותה כפרושה אלפבה מעולם לא ביקשה פגישה איתה. בכך הייתה הפרושה־האם בטוחה לגמרי. אף שאופי חטאיה של אלפבה עורר עניין רב בקרב אחוות הנשים נטולת הבידור, אלפבה מעולם לא נעתרה.
טיפין־טיפין — החדשות הסתננו והגיעו עד למאחז המרוחק הזה — נודע לפרושות על התפתחותה האיטית של אלפבה למכשפה באמצעות התנהגותה הפזיזה, קשריה המשפחתיים הבלתי צפויים. (היא הייתה אחות לנסרוז, המכשפה הרעה מהמזרח, היו שאמרו. בשם האל עלום השם, מי היה יכול לצפות לזה?)
הפרושה־האם נאנחה, נזפה בעצמה על ההנאה ששאבה מזיכרון הבוז שרחשה לימים ההם. כיצד זינקה באמצע התפילות ומחאה כפיים, למשמע החדשות ששלטונו ארוך הימים של הקוסם מארץ אוז בא אל קיצו סוף־סוף, והמנוול חסר הרחמים נעלם בין העננים בכדור פורח עם פרסומת לסוג לא לגמרי ברור של טוניק מסחרי. ואז עלייתה המפתיעה של ליידי צ'ופרי, ששם נעוריה היה גלינדה בת אֶרְדוּאֶנָס, מההרים, לכֵס השלטון בארמון. סוג של ראשת ממשלה זמנית עד שהעניינים יסתדרו. (היא צצה פתאום משום מקום, מבחינה פוליטית: שפע של כסף וסוג מסוים של סגנון, אבל מי היה מנחש שהוואקום שהותירה עזיבתו של הקוסם, ישאב לתוכו אשת חברה עם משיכה לשמלות נשף נוצצות?)
"לא בחירה נוראה." הפרושה־האם התחילה לדבר בקול כדי למקד את מחשבותיה. "ואני אומרת את זה בלי צורך להחמיא לגְלינדה הקדושה שלנו, שעל שמה נקראה ככל הנראה ליידי צ'ופרי. או קראה לעצמה מחדש. גָלינדה שם כפרי, גְלינדה מתוחכם יותר: שמה של הקדושה. מהלך חכם." לא, גְלינדה, כפי שנודעה ברבים — שם יחיד, כמו שמה של חיית מחמד, כמו כלבלב שעשועים! — גְלינדה הצליחה לנהל חצר מלכות פתוחה במשך זמן־מה, ורבים מהדברים שהשתבשו, לפחות באווירה הקודמת ההיא של הקוסם ומשטרו החשאי, תוקנו. הייתה יוזמת חיסונים, מתחשבת מאוד. כמה בתי ספר לנערות העובדות בטחנות, דווקא זה. תוכניות טובות — אבל יקרות לתפעול. כל זה נראה נדיב וחכם מנקודת מבטה של רווקה זקנה במנזר — אבל איזו מין נקודת מבט היא זאת?
ואז גְלינדה פינתה את מקומה. הבריות סברו כי מהיותה שטחית היא השתעממה עם הזמן ממלאכת השלטון והחלה לעסוק באיסוף נמרץ של רהיטים מיניאטוריים. טוב, למען ההגינות, ייתכן שהיא נדחקה הצידה. במשך זמן־מה מילאה את מקומה ממשלת בובות. טיפש מטופש, שקרא לעצמו דחליל. שמועות שהתפשטו טענו שאינו דחליל אמיתי, שהוא אפילו אינו הדחליל הקשור למבקרת: דורותי. שהוא סתם בטלן מובטל שהתחפש כדי לשטות בהמון. משלמים לו בוודאי מדי סוף שבוע בדלת האחורית — אבל מי המשלם? האנשים של גְלינדה? המתנגדים לה? ברוני הבנקים של גיליקין התעשייתית? מי ידע? בבוא העת הוא נבעט החוצה בידי המטרד החדש, האיש החלול הבא, מצחין בתהילתו: הקיסר הקדוש.
השנים הארוכות שחלפו מאז חצתה אלפבה את השמיים ברכיבה על המטאטא הפראי שלה, היו שקטות — על פני השטח. זוועות מסוימות פסקו, וזה היה טוב. זוועות אחרות תפסו את מקומן. מחלות מסוימות נסוגו, אחרות התפשטו. עכשיו משהו הסעיר את הסקרו ואת היונמטה במערב, משהו עז כל כך שאנשים מאחד השבטים או משניהם החלו לתקוף בחריפות צדדים ניטרליים.
כמו הפרושות הזוטרות שנשלחו למשימה על ידי מלחכות הפנכה, שניהלו את קָפֶּלת־האם בעיר הברקת. הזקנות החנפניות האלה! הן היו מוכנות לקרקר את עצמן למוות אילו הקיסר היה מבקש או דורש מהן לעשות זאת. השליחוֹת שלהן, הצעירות התמימות האלה, עצרו כאן במנזר של גְלינדה הקדושה בשביל מזון ועידוד. איפה הפָּנים שלהן עכשיו, תהתה הפרושה־האם. היא קיוותה שלא תראה אותן שוב לעולם, לא בחלומותיה ולא בחבילה ממשלוח בדואר.
משעמדה להירדם על כיסא הנדנדה שלה, היא התרוממה, גונחת מכאב במפרקיה, וניסתה להגיף היטב את התריסים. אחד מהם היה תקוע, בלתי ניתן להזזה. היא עמדה לבקש שיבדקו את התקלה, אבל עם הגעת השיירה שכחה מכך.
היא הלכה לשירותים שנשמרו לשימושה הפרטי, ולבשה את חלוק הבית הפשוט שלה ללילה. כשהתמקמה על מזרן שֹער־הסוס שלה, קיוותה שתירדם במהירות. זה היה יום תובעני.
ירח התן הביט בה מבעד לחלון. הפרושה־האם התהפכה במיטתה כדי שעיניה לא יפגשו את עינו, מנהג עממי שעל ברכיו היא חונכה שבעה או שמונה עשורים קודם לכן, ומעולם לא השתחררה ממנו.
מחשבותיה פנו לרגע לימים ההם בגבעות פֶּרְתָה בגיליקין, ימים ברורים ונפלאים יותר בזיכרון מאלה שהצליחה לחוות בעת הנוכחית. טעמם של עלי הפנינית! המים על גג הקרון של אביה כשירדו הגשמים. הגשמים ירדו לעיתים תכופות הרבה יותר בנעוריה. לשלג היו ריחות מסוימים. לכל דבר היה ריח. נפלא או לא, נפלא היה שיש להם ריח. עכשיו האף שלה כמעט שלא הריח.
היא אמרה תפילה או שתיים.
ליר. זה היה שמו. ליר.
היא התפללה שתזכור אותו כשיגיע זמנה להתעורר.
אין עדיין תגובות