גבריאל זה לא מלאך הוא סיפור על הולדת חזון ועל הגשמתו. על פיתוח וייצור טיל ים-ים מבצעי ראשון במערב "מאפס", […]
1
שבת, 6 באוקטובר 1973, שעה 14:15
תת־אלוף הדר קמחי, שישב באחת השורות הקדמיות בבית הכנסת המרכזי ב'מרבל־ארץ" בלונדון לא באמת הזדהה עם מילות תפילת ה'מוסף' שנאמרו על ידי הש"ץ,[2] אך במסגרת תפקידו כמייצג את מדינת ישראל, היה לפעמים צורך להזדהות עם הקהילה. מאוגוסט 1973 שימש בתפקיד נספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון באנגליה ובסקנדינביה.
לשם הנימוס הנדרש ניסה מדי פעם להיעזר ביושב לידו כדי למצוא את העמוד ולעקוב אחרי המילים. הוא קם והתיישב מדי פעם בהתאם לשאר המתפללים, שענו בשירה על המזמורים ששר החזן, אך מחשבותיו נדדו למקומות אחרים.
"מה נאמר לפניך יושב מרום. ומה נספר לפניך שוכן שחקים: הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. אתה יודע רזי עולם. ותעלומות סתרי כל חי: אתה חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב. אין דבר נעלם ממך. ואין נסתר מנגד עיניך…" הדהדו דברי הש"ץ כשהציבור עונה אחריו במקהלה.
השעה הייתה 12:15 (שעון גריניץ', שעתיים מוקדם יותר משעון ישראל). אדם לבוש אזרחית הגיח לפתע מהכניסה בצעדים מהירים לעבר קמחי, מונחה על ידי הגבאי. עיני חלק מהמתפללים הופנו אליו. האיש התקרב, וללא מילים הושיט לידו פתק מקופל. ליבו של קמחי ניבא לו רעות.
הוא פתח את הפתק. החששות שניקרו במוחו מאז אתמול יתאמתו מייד. הוא קרא ברעד: "התחילה מלחמה".
השליח יצא בצעדים מהירים. המתפללים המשיכו בתפילתם. אף שריר בפני קמחי לא הסגיר את המהומה שהתחוללה בנפשו באותו רגע.
הוא מיהר ללבוש את מעילו ויצא מהאולם. הוא הגיע לרכבו, שהחנה קודם בסמטה סמוכה כדי לא לפגוע בקדושת היום. הוא התיישב ברכב ונהג במהירות לעבר שגרירות ישראל באזור קנסינגטון. השמיים היו קודרים. הנסיעה דמתה כנצח. "אשר יגורתי אכן בא".
קמחי ידע על הפגישה של צביקה זמיר, ראש ה'מוסד', עם המודיע המצרי (מרואן אשרף, המכונה 'המלאך') יום לפני כן, ביום שישי, חמישה באוקטובר, שבה התריע המודיע על תקיפה של המצרים בשבת, שישה באוקטובר, בשעה 18:00. זמיר מסר את ההודעה באותו יום לנוגעים בדבר.
בעוד ימים מספר הייתה אמורה להתקיים פגישה של משלחת קצינים מחיל הים שהתאמנו על הצוללות שהוזמנו באנגליה, עם משלחת מהצי האמריקאי. מטרת הפגישה הייתה לבחון יחד באוקיינוס האטלנטי את האפקטיביות של מערכת לוחמה אלקטרונית שפותחה בישראל. מאחר שהיא לא נוסתה מול מתקפת טילים, איש לא ידע אם בבוא העת היא תמלא את ייעודה להגן על הספינות.
כתוצאה מהמידע שנמסר לזמיר, ביטל קמחי את הפגישה ושלח את הקצינים לארץ במטוס של זמיר.
לקמחי היה ברור שבארץ יודעים, ומתארגנים בהתאם. אלא שבאמ"ן (אגף המודיעין בצה"ל) שררה תפיסה לפיה התארגנות הכוחות במצרים הייתה למטרת תרגיל בלבד, ולפי החלטת הדרג המדיני לא גויסו מילואים.
אומנם בליבו של קמחי כרסם החשש שהמידע אכן יתאמת, אך לא היה אימות כזה, והוא קיווה לטוב. כעת חש כאילו קיבל מכת אגרוף בבטן. "כמו שמקבלים הודעה על מות אדם קרוב". כתוצאה ממעורבותו, במסגרת תפקידו הקודם כתת־אלוף וכסגן מפקד חיל הים, היה מעורה במצב יחסי הכוחות. מאידך, הוא ידע גם על אמצעים חדשניים סודיים שעדיין לא נוסו. לא היה ניתן לדעת אם יוכיחו את עצמם במלחמה.
הוא טס במעלה מדרגות השגרירות שם כבר חיכה לו השגריר, שרצה לשמוע מה ידוע לו. הוא הסתגר בחדרו, ואחרי קשר מהיר עם נציג נספחים זרים במשרד החוץ שאימת את הידיעה, צלצל בטלפון המקודד למחלקת מבצעים של חיל הים במפקדה הראשית ב'בור'. חיילת העבירה את השיחה מייד למפקד התורן.
השיחה הייתה קצרה ועניינית: "המצרים מדרום פצחו במתקפת טילים על ישראל, וכוחותיהם מתקדמים לעבר הגבול הדרומי. בו בזמן הסורים תוקפים מצפון עם טנקים". "ומה אצלנו בשייטת?" שאל בטון הכי מאופק האפשרי. "אנו סיימנו את התרגיל המתוכנן. נקווה לטוב".
השגריר נכנס לחדר וקיבל מקמחי את ההודעה.
מחוץ לחדר כבר עמדה קבוצה גדולה של עובדי השגרירות ושל אנשי משלחת הרכש של משרד הביטחון שקמחי עמד בראשה. הם חיכו לשמוע את החדשות. כראש המשלחת, נוסף על תפקידו כנספח צבאי, הם ידעו שאפשר לקבל ממנו דיווח ראשוני ומהימן, וכולם חיכו למוצא פיו.
קמחי דיווח בקצרה. הידיעה הכתה את האנשים בהלם. אחר כך — רחש בחש בטלפונים. כל אחד ניסה לוודא היכן ובאיזה מצב מצויים יקיריו בארץ.
ההרגשה לשמוע ולהימצא רחוק, אחרי שנים שבהן הייתה השייטת בשר מבשרו, הייתה קשה. על אף המכה, בקור הרוח האופייני לו, נכנס כמנהגו למוֹד של 'לעשות סוויץ' בראש', לעבור מתפקיד צבאי לתפקוד מנהלי, ולחשוב איך אפשר להתארגן כדי לסייע במסגרת תפקידו הנוכחי.
טלפונים צלצלו ללא הפסקה. בהמשך הגיעו ידיעות על אנשים שתקועים בחו"ל ורוצים לחזור לארץ, ומאות מתנדבים שרוצים להגיע לארץ ולהשתתף במלחמה. מאחר שטיסות אל על היו מוגבלות במקום, היה צורך למיין ולתת עדיפות למנתחים, לטנקיסטים, לתותחנים, לקציני צבא ולמומחים שונים שהיו עשויים להועיל, בהתאם לרשימת בקשות שהגיעו מהארץ.
"הגעתי לארץ לאחר שהמלחמה פרצה… במטוס אל על עמוס בכ־400 לוחמים שלא הפסיקו לשיר, והשתתקו כשראו את ההאפלה בשדה התעופה…" משחזר אל"מ צבי ינאי ('טורבו'),[3] שחזר מקורס טקטי בלונדון והתארח אצל קמחי.
בשיתוף ארגונים של הקהילה היהודית והבעלים של הכלבו הענק 'מרקס אנד ספנסר', מיינו את האנשים שחיכו לטיסה לפי הצורך, ארגנו אותם בבית מלון ליומיים־שלושה, וסיפקו להם אוכל. בחדרי האירועים של בית הכנסת אלתרו במהירות מרפאה גדולה לתרומות דם שנדרשו בדחיפות.
[2] שליח ציבור [חזרה]
[3] אל"מ צבי ינאי, קצין משמרת בכיר בסטי"ל בקרב לטקיה השני וקצין ל"א בזי"ס [חזרה]
אין עדיין תגובות