ליצן ללא חצר הוא ספר החוקר ודן בדילמה המוסרית שבין האתי לייצוג האסתטי. ההנחה היא שקיימים גבולות אתיים ביצירה האמנותית […]
הקדמה
במחקר זה אניח שתי הנחות מרכזיות:
1. קיימים גבולות אתיים ביצירה האמנותית הכופים עצמם על דרכי ההבעה האסתטית. בכך אינם מבטלים את ההרמוניה ביצירה אלא יוצרים חופש בתוך הגבולות.
2. ההוויה הקיומית של האדם נמצאת על הציר שבין שגב להיתול, בין הנעלה לבין הנמוך והמגוחך. את הנעלה מבטאת הטרגדיה, הנמצאת במקום גבוה. את ההיתול מבטאת הקומדיה, הנמצאת במקום נמוך. על היצירה להכיל את שניהם, מה שבין הכוח השכלי לבין הכוח היצרי.
דברים אלה התעוררו לאחר ביקור בעיירה בשם קוּטְנָה הוּרָה, השוכנת בחבל בוהמיה שבצ’כיה. שם נמצאת כנסיית כל הקדושים (קתדרלת גבירתנו מסדלץ). במאה ה־14 נבנתה קפלה במרכז בית הקברות שבסמוך לכנסייה. במאה ה־18, כאשר היו חללים ומתים רבים ממלחמות וממחלות, לא יכול היה בית הקברות להכיל הכול. לכן כל החלל הפנימי של הקפלה הפך להיות למחסן שמכיל עד היום את השלדים של כארבעים אלף בני אדם. חלל זה מקושט בתמונות, פסלים, אהילים ועוד, עשויים מחלקי שלדים ומעצמות אדם. זהו מעשה אמנות הנוגד את האתיקה המוסרית וכבוד האדם, אף על פי שאי אפשר לפסול זאת כביטוי יצירתי. נוצרת כאן דילמה מוסרית בדיון על גבול האתי של הייצוג האסתטי.
מספר שאלות עולות בהקשר זה:
האם על האמנות להתייחס לגבולות שמציב בפניה המוסר? או להיות רק אמנות לשם אמנות?
• מה מידת החופש שיוצר יכול לקחת לעצמו ביצירה האמנותית?
• האם העובדה שביצירות הנבחרות הנדונות בספר זה אמירות שלא מקובל לומר אותן בחברה, פוסלת אותן כמעשה אמנות?
• בספרות ובאמנות הוויזואלית — האם כל עירום הוא פורנוגרפיה?
• האם זה אתי להשתמש בכל חומר שהוא, ובכלל זאת בחלקי גופות אדם, במסגרת מעשה יצירה?
• האם מותר להציב גבול לאמנות המסכנת ופוגעת בערכי החברה שבה חי האמן?
• האם ‘ליצן’ עלול להישאר ללא ‘חצר’ בפנותו לאקסטרים?
• האם ניתן ואפשרי לקבוע את הגבול האתי לייצוג האסתטי?
האסתטיקה היא תורת היפה, ונמצאת במערכת זיקות עם הפילוסופיה, הפסיכולוגיה ותורת המוסר — האתיקה. הפילוסופיה כוללת גם תורות הכרה — פסיכולוגיה, וגם תורות אסתטיות. היא שואלת מה אפשר להבין ולדעת על היש, כאשר האחרון כולל גם את הנפש (פסיכולוגיה) וגם את הצורה (אסתטיקה). הפסיכולוגיה פונה אל הנפש והאתיקה שואלת כיצד יש לחיות בעולמנו. יש הרואים קשר בין האתי לאסתטי ויש הטוענים שאין כל קשר בין השניים. הפנייה לבעיה זו היא עניין מורכב, משום שאת היצירה קורא המבקר־נמען מנקודת המבט האסתטית והאתית שלו. השאלה האם ניתן להציב ‘סרגל’, במובן של אמת־מידה מוסכמת, ולהתבונן בעזרתו ביצירה? גם ‘סרגל’ שכזה יהווה בעיה משום שנמענים שונים בתקופות שונות מתייחסים ליצירות מזוויות שונות של ראייה.
ההגדרה ‘יפה’ אינה מדעית משום שאינה ניתנת להוכחה חד משמעית, או אף להגדרה חד משמעית. מכאן שכל הקשור לרגשות, כגון: טעים, נעים, מרתק ועוד, נתון בתחום שאינו ניתן להגדרה חד משמעית. גם את האתיקה אין להגדיר בעזרת הכלים המדויקים של המדע, משום שאין לה גבולות חד משמעיים. במקום אחד התנהגות מסוימת נחשבת למוסרית ובמקום או בזמן אחרים לא. יכול אחד לטעון שתורת המוסר שלו אובייקטיבית, אך קביעה זו אינה ניתנת ליישום עקב העובדה שעם שינוי הזמן והמקום משתנים איתם גם הערכים. אומנם, האדם כיצור תרבותי וחברתי קבע חוקים ברורים להתנהגות שבין אדם לחברו. אולם מה בזמן מלחמה? בדילמה זו עסקו הוגי דעות בכל התקופות (אפלטון, הרמב’ם, קאנט ועוד) ובעיקר פנו אל הכוח השכלי המונע מאדם לעשות או לא לעשות מעשה. ואם רוצה הוא לעשות מעשה יבחר, בעזרת הכוח השכלי, את הדרך הנכונה. לכך נועד גם המצפון, שהוא הקול הפנימי היודע להבדיל בין טוב לרע. בעוד שמהאתיקה נדרשת התבוננות רציונלית, הרי שהאסתטיקה מחברת בין רציונלי לאי־רציונלי בדילמות מוסריות. האסתטיקה יכולה לעסוק בשאלה מה נכון או לא נכון ביחס לחברה בה אני חי.
האמן היוצר מנסה לתאר ‘פיסות’ חיים הכוללות את הרע, את היפה ואת הטוב שבקיום האנושי. המציאות אינה צבועה בשחור ולבן וכך גם הביטוי היצירתי. אולם בעזרת קטבים אלה היצירה נוגעת בדילמות מוסריות. לכן עולה שאלת מרחב חופש הבחירה של היוצר, המעורר בעזרת היצירה דילמות מוסריות בחיי האדם.
כל אחת ממבחר היצירות בדיון זה, מבטאת כאבו ושמחתו של היוצר בדרכו האסתטית הייחודית לו, אם בשגב ואם בהיתול. כל אחד מהיוצרים נוגע בקו האדום אולם לא עובר אותו, בשומרו על ההרמוניה האסתטית בגבול האתיקה בביטוי אישי יצירתי. זאת כשירו של נתן אלתרמן:
בְּנִּגּוּן דּוּמִיּוֹת וְשָׁמַיִם הָעִיר עַד עֵינֶיהָ מֻצֶּפֶת.
אֵיךְ אֵצֵא לַעֲבֹר לְבַדִּי בִּשְׁקִיפוּת הַמַּבּוּל הַשָׁקֵט?
מֵרִשְׁתוֹת הַזָּהָב הַדּוֹלֵק נֶחְלְצָה אַיַּלְתִּי הַמִּרְצֶפֶת.
לְפָנֵינוּ גָּבְהוּ עַל הַגְּבוּל הָרָקִיע הַקַּר וְהָעֵת.
מַה צְלוּלָה וְנָכְרִית בִּינָתָם, מֶה עָרִיץ וְאַחֲרוֹן פֹּה הָאֵלֶם!
גַּם חֲלִיל הָרוֹעֶה יִטָּרֵף בְּלִי הַגִּיעַ לִקְצוֹת מִישׁוֹרָיו.
רַק הַבְּכִי וְהַצְּחוֹק לְבַדָּם עוֹד יֵלְכוּ בִּדְרָכֵינוּ הָאֵלּוּ,
עַד יִפְּלוּ בְּלִי אוֹיֵב וּבְלִי קְרָב.
בשירה זו נמצא את ניגון השתיקה והשקיפות, את ניגון השטן (דום) והשטניות. בניגונו של חליל נמצא את שגב המוסיקה, הבינה והחוכמה עד קצות, בצד הבכי והצחוק אשר תמיד ילכו יחדיו. שירה זו יש בה קדרות המושכת למעלה לנשגבות, וצחוק שהוא נמוך ואי אפשר זה בלעדי זה. נמצא בשירה זו את הזמן, החוכמה, הרשעות והעריצות, את חוסר הצדק והכאב שיצירה אמנותית אמורה לפרוש לפנינו. זו שירה היוצרת באמצעות האסתטי את הביטוי האתי של הקיום, של הטוב והיפה. זו שירה שהגבולות האתיים שלה נמצאים ב’יפה’. זו שירה שיש בה את חופש הביטוי בגבולות האתיים שאינם מבטלים את ה’יפה’ וההרמוני שבה.
מכאן נשאלת השאלה מהו הטוב והיפה שאנו מדברים עליו? האם ניתן לומר על יוצרים כיצחק ארטר, ג’ונתן סוויפט, יורם קניוק, חנוך לוין ורנה מגריט, שקיים ביצירותיהם גבול אתי באסתטי? האם בעזרת היצירות הנבחרות ניתן להבין את גבולות הקשר שבין האתי לאסתטי? האם הכרחי ליצירה האסתטית שיהיה לה קשר לאתיקה, ואם כן, מהו קנה המידה והיכן הם הגבולות שבין האתי לאסתטי?
אין עדיין תגובות