החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זכרונות הוורד

מאת:
מצרפתית: לי עברון-ועקנין | הוצאה: | 2006 | 229 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

יותר מחמישים שנה אחרי שחזרו מניו-יורק לצרפת נפתחו סוף-סוף הארגזים, ששמרו עד כה בקנאות את חייהם המשותפים של סנט-אקזופרי ושל אשתו קונסואלו, והמיסתורין שבהם התגלה. היעדרותם הארוכה השאירה פתח לאגדות, לשקרים, להכחשות.

 

כתב היד שהתגלה מגלה סוף-סוף את הקיום הפואטי והבוהמי של "הילדים הנוראים" אנטואן וקונסואלו. זהו מסמך מרגש שנכתב על נייר שקוף ונכרך בגולמנות בקרטון שחור, והוא עוקב אחר התשוקה הגורלית שאיחדה את הזוג.

 

ממפגשים קדחתניים לפרידות אכזריות, מדירות שכורות לחדרי מלון, מלילות ציפייה בודדים לרגעים של אושר צרוף, מבגידות לפיוסים, קונסואלו מספרת על אהבה מהאגדות.

 

הנערה הקטנה מאל-סלבדור, השושנה מ"הנסיך הקטן", שזכתה בהערצה מצד אחד וביחס לא הוגן מצד שני, ידעה, כך אומרים, לספר סיפורים כמו שהרזאדה. היא מזמינה אותנו לקרוא מחדש את סנט-אקזופרי. תחת עטה ובזיכרונותיה אנו מגלים סנט-אקזופרי שניטלה ממנו הילת הסופר המוסרי הנוקשה שלו, ולעומת זאת יש לו חולשות וגדולה של אדם.

 

אנטואן דה סנט אקזופרי (1944 – 1900), נולד בליון שבצרפת. בגיל 21 התגייס לצבא וביקש להיות טייס, אך לא עבר את המבחנים. רק לאחר מכן למד בקורס פרטי על חשבונו וקיבל רישיון טיסה אזרחי. בגיל 26 החל סנט אקזופרי לעבוד בחברת דואר שסיפקה שירותי דואר אוויריים. בגיל 29 פרסם את ספרו הראשון "דואר דרומי" וזכה להצלחה, ובגיל 31 פרסם את ספרו "טיסת לילה". בשנת 1938, בעת שניסה לשבור שיא טיסה התרסק מטוסו בגווטמלה. הוא נפגע, והיה שרוי בתרדמת במשך שמונה ימים. בשנת 1943, בעת מלחמת העולם השנייה, פרסם סנט אקזופרי את הספר "הנסיך הקטן". הספר לא זכה לתשומת לב ניכרת, אולי בשל המלחמה, אך לאחר שנים הוא נתגלה שוב, ותורגם לשפות רבות. בשנת 1944, על אף גילו המתקדם, התנדב לחיל האוויר כדי להשתתף בשחרור צרפת הכבושה. בטיסה מבצעית ב-31 ביולי 1944 נעלם מטוסו.

 

זכרונות הוורד מאת קונסואלו דה סנט-אקזופרי בהוצאת כרמל, תרגמה מצרפתית לי עברון-ועקנין, עריכה : מיכל רוזנטל.

 

מתוך הספר ההקדמה ובהמשך הפרק הראשון: לה ניניה דל מסיליה

 

זמן רב היססתי עד שהחלטתי לחשוף את דבר קיומו של כתב-היד הזה. לרגל יום השנה העשרים למותה של קונסואלו, ויום השנה המאה להולדתו של בעלה אנטואן דה סנט-אקזופרי, חשבתי שהגיע הזמן לחלוק לה כבוד ולהשיב לה את המקום שהיה שלה תמיד לצדו של מי שכתב כי בנה את חייו על יסוד האהבה הזאת.

 

חוסה מרטינס פרוקטואוסו

היורש הבלעדי של קונסואלו דה סנט-אקזופרי

מקט: 978-965-407-687
מסת"ב: 978-965-407-687
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

"בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה," מספר הסופר הקולומביאני חֶרמַן ארינייגס, "דיברו הכול על קונסואלו כעל הר געש קטן מאל-סלבדוֹר, שירק אש על גגות פריס. לא קרה שהזכירו את בעלה הראשון, אנריקה גומס קרייו, או את בעלה השני, אַנטוּאַן דה סנט-אקזופרי, בלי שידובר בה. בימי נישואיה לאנריקה גומס קרִייו היתה ידידתם הקרובה של מוריס מֶטֶרלינק, של מוֹרֵיאַס, של גבריאֶלֶה ד'אַנוּנציוֹ. היא התאלמנה ב-1927, נישאה לסנט-אקזופרי ב-1931, ואז נמנו עם חוג חבריה אנדרֶה ז'יד, אנדרֶה מוֹרוּאָה, דֶני דֶה רוּזְ'מוֹן, אנדרה בּרֶטוֹן, פיקסו, סלבדור דאלי, מירוֹ… היכן שחיו בני הזוג סנט-אקזופרי היו מתכנסים חברים טייסים וסופרים.

אנדרה מורואה אירח אותם בזמן שסנט-אקזופרי כתב ספר שעודו סובב והולך בעולם: "הנסיך הקטן". אחרי ארוחת הערב היו יושבים לשחק בקלפים או בשחמט, ואז היה סנט-אקזופרי שולח את כולם לישון מפני שהוא רוצה לעבוד. כעבור כמה שעות היה מורואה שומע צעקות במדרגות: "קונסואלו! קונסואלו!" הוא היה יוצא מחדרו מבוהל, חושב שהבית עולה באש, אבל זה היה רק סנט-אקזופרי, שתקפו רעב וביקש מאשתו שתכין לו ביצים…

אילו יכלה קונסואלו לכתוב את כל פרקי חייהם המשותפים בדרכה מלאת החיים והמשעשעת, אפשר היה לדעת בוודאות שהיא אכן היתה המוזה של הסופר. היא היתה ציירת ופסלת, וכתבה בהנאה ובכישרון רב, אך זכרונותיה… עליהם רק דיברה.

וכיום אנו יודעים שלא כך היה. חמש-עשרה שנה לאחר שפגשה את סנט-אקזופרי ב-1930, בבדידות הגולה האמריקאית, סיפרה קונסואלו בכתב ידה הגדול והנטוי, על פני דפים שלמים, מלאי מחיקות ובלתי קריאים לעתים, את סיפור חייה עם הסופר הטייס. בקפידה הדפיסה אותם אחר-כך במכונת כתיבה, על גבי נייר שקוף, בגולמנות, וכרכה את הדפים בקרטון חזק ושחור.

"זכרונות הוורד": השעשוע האחרון של "ציפור האיים הקטנה".

השנה היא 1946. קונסואלו מתגעגעת לצרפת, אך חוששת לשוב לשם, חוששת בעיקר מטרדות הטיפול בעיזבון, ושואפת לגור בארץ דוברת ספרדית. לכן היא חושבת על פַּלמָה דֶה מיוֹרְקָה, "לזכרם," היא אומרת, "של ז'ורז' סַנד ואלפרד דה מוּסֶה," שני "ילדים נוראים" אחרים.

מאז היעלמותו של סנט-אקזופרי ביולי 1944 חיה קונסואלו בניו-יורק חיים פרושים למדי מן החברה. היא מעצבת תפאורות ודגמים לחלונות ראווה, וחיה בזכרונות על "טוניו". אֵבל קשה בלי גופה לטמון בעפר, סבל כפול ומכופל בגלל האכזריות שבהעדר. היא מחברת טקסטים קצרים, לא גמורים, מספרת זכרונות למכשיר הקלטה, מדפיסה במכונה פרקים כתובים היטב, שעולים על גדותיהם בשל סגנונה המרכז-אמריקאי המשתפך.

היא "כותבת" באופן אחר את פניו של טוניו באבן ובחומר. היא גם רושמת ומציירת אותו, בעיפרון, בפחם, בצבעי מים. מתחשק לה לחזור אל האחוזה הגדולה לָה פֶיירֶה, ששכר סנט-אקזופרי לפני ההגירה ב-1940, ושכעת עומדת נטושה. ברצונה "למצוא שם את הדיוקנאות של אבי, של אמי, שלך," כדבריה.

היא מקיימת דו-שיח עם הנעדר. מן העבר האחר של האוקיינוס, באירופה, היעלמותו של סנט-אקזופרי הופכת אותו לאגדה. עושים אותו לפסל, למיתוס, הוא נהיה מלאך, מלאך עליון, איקַרוֹס והנסיך הקטן שחזר אל הכוכב שלו; הוא נעשה גיבור השמים ומפוזר על פני היקום כולו. על קונסואלו לא מדברים כמעט, מסתירים אותה, אפילו מכחישים: אחרי הכול, היא אינה נחוצה למיתוס המאורגן, גם אם בידיה מפתחות רבים. היא גם אינה רצויה כחלק מהתפאורה – היא מגמדת מדי את סיפורו ההרואי והאריסטוקרטי של סנט-אקזופרי.

הביוגרפים שלו עושים בה שפטים, ביוגרפים שיודעים מעט מאוד על חייה, ומתעלמים ממנה או נוהגים בה כבדמות מוזרה, טיפשה במקצת, שקיבלה יחס רע מקרוביו של הסופר (מלבד מארי דה סנט-אקזופרי, אמו) ומחבריהם הקרובים ("רוזנת מהסרטים", "אשה קטנה, תמהונית וגחמנית", "פטפטנית ומדברת צרפתית גרועה"). דמותה מצטמצמת לאשה-אובייקט, לבוגדת, לגנדרנית. בקצרה, אפשר לומר שהיא מפירה את הסדר במיתוס.

1944-1945. קונסואלו "מעידה על עצמה שמצב-רוחה לא בכי טוב." מכל מקום למדה כבר מזמן את אמנות ההמתנה, זה כל מה שהיא עושה מאז נישאה לסנט-אקזופרי – ממתינה. את ההמתנה הקשה ביותר ידעה ודאי בשעות שאחרי צאתו למלחמה במרץ 1943. "תשוקתך היתה חזקה מכל הכוחות שבעולם גם יחד, ואני מכירה את בעלי היטב. מאז ומעולם ידעתי," היא מספרת בדו-שיח בדוי בינה לבינו, שלא פורסם, "כן, ידעתי, שתעזוב." היא ממשיכה: "חשוב לך להיטהר, רצית לרחוץ בנהר הכדורים והתחמושת."

1944-1945: זמן לסיכומים, זמן לחזור לאורח חיים שנראה פוחז, בוהמי ו"אמנותי", על-פי התפיסה ששררה בעולם האמנויות של שנות השלושים. גם זמן לשרוד, להיות "ראויה" לטוניו. עליה לעבור לדירה אחרת, להבטיח לעצמה הכנסה, ולו גם צנועה, לעטות בפעם השלישית את תפקיד האלמנה. מכל מקום כבר אין זה זמן לדמעות. "הן נגמרו לי, אהובי," היא כותבת. איך מתגברים על האבל? "אתה נצחי, ילדי, בעלי, אני נושאת אותך בתוכי כמו הנסיך הקטן, אי-אפשר לפגוע בנו. אי-אפשר לפגוע בנו, כמו אלה שבתוך האור

." קונסואלו אינה חמושה דיה להתגונן מפני המציאות הקשה של האינטרסים של המשפחה ושל המוציאים לאור. מילדותה נשמרה בה אותה קלות-דעת תמימה ונותנת אמון, שאינה מכירה את הערמומיות האירופית, ואינה אוהבת קנוניות… נוסף על כך חיה עם סנט-אקזופרי חיים מנותקים ממגבלות החברה ומכלליה, חיים שעודדו את טבעה הנוטה להפרזה, הרגיש וההפכפך. היא תנהג אפוא כפי שתמיד חשבה וחיה: היא תתקדם על-פי האינסטינקט, ועל-פיו תבנה מחדש את חייה.

פרצי המרץ החזקים והחיוניים מלווים אותה למן ילדותה באל-סלבדור, שם נולדה ב-1901. כמו סנט-אקזופרי, עברה ילדותה במגע עם הטבע. ילדות שהיתה מלאה חלומות בהקיץ ופנטזיות, שהדמיון האופייני למרכז אמריקה העצים עוד: היא מספרת סיפורים מבטן ומלידה, היא "הומה כיונה" ו"מצייצת כציפור"; היא מכשפת באופן שבו היא הופכת את המציאות על פניה וסוחפת אותה אל תוך סיפוריה. היא יודעת להוסיף נופך משלה לסיפור אמיתי, היא מביימת את הולדתה שלה, ואל-סלבדור – על אדמותיה החרוכות, הרי הגעש ורעידות האדמה שלה – נעשית ארץ אגדות. היא האֵלה והשדה של ארץ זו.

תמיד ברגעי השלווה והאושר שלהם היה סנט-אקזופרי מבקש ממנה שתספר את סיפורי אל-סלבדור, על ימי ילדותה שבהם שיחקה עם האינדיאנים במטע הקפה של אביה בין עצי הבננה הגדולים. "ספרי לי את סיפור הדבורים," היה מבקש ממנה, כמו שביקש הנסיך הקטן: "צייר לי…" וקונסואלו סיפרה. סנט-אקזופרי היה אומר לה: "כשאני בין הכוכבים, ואני רואה מרחוק אור, ולא יודע אם הוא אור כוכב או פנס על האדמה שמסמן לי סימנים, אני אומר לעצמי שזוהי קונסואלו הקטנה שלי שקוראת לי כדי לספר לי סיפורים, והאמיני לי, אני פונה לעבר נקודת האור."

קונסואלו נושאת בתוכה את הילדות הזאת והיא שמצילה אותה ברגעים הקשים ביותר: בגידותיו של סנט-אקזופרי, היעדרויות מלוות בחוסר ודאות, תאונות מטוס, היעלמותו בסופו של דבר. גם היא היתה יכולה לומר: "אני מילדותי."

אופיה הפראי, המופרז והבארוקי, במובן שייחסו הסופרים הגדולים בני ארצה – בּורחֶס, קוֹרְטאסר, מארקֶס – למונח הזה, הוא מזלו של סנט-אקזופרי. הוא מאפשר לו לחיות חיים פיוטיים בתדר של טבעה התמהוני והבוהמי: שניהם חוננו באותה עצמאות אריסטוקרטית של הרוח, באותה יכולת סוריאליסטית להפוך את חיי החומר לאגדות ולמשלים.

לכישרון הזה לדמיין, לכל כוח החיים הזה, להם זקוקה קונסואלו אחרי מותו של סנט-אקזופרי כדי להימנע מן המרירות ומן הייאוש. היא כותבת אפוא את זכרונותיה. המפגש בבואנוס-איירס, האירוסים הסוערים, ההיכרות עם המשפחה, הנישואים, ההשתקעות בפריס, חיי הנישואים, קשיי המחיה של סנט-אקזופרי, בוגדנותו, הדון-ז'וּאַניות הפתטית שלו, אהבתו המתחדשת, מעבריהם ממקום למקום, הנשים האחרות, חיי הנדודים, התאונות, הספרים וההצלחות, ההגירה ושהִייתה של קונסואלו בקהילה שיתופית באוֹפֶּד שבווֹקְלוּז, הנסיעה לניו-יורק, הבית הלבן הגדול והבדידות בעיר הזרה, הפרידה מטוניו שלה היוצא למלחמה, ומי נהר ההַדסוֹן, שטוחים ואפורים, שמתחתם התגנבה לה הצוללת שלקחה אותו ממנה לנצח…

היא כותבת את זכרונותיה בהינף קולמוס, באותו חן עולה על גדותיו הנוכח בכל מעשיה. היא מופיעה בהם אימפולסיבית ומאוהבת, נאיבית וכנועה, מרדנית ונמרצת, נאמנה ולא נאמנה, מתנגדת ומיואשת. היא כותבת כפי שהיא מדברת, כפי שתדבר עוד עד לפני מותה ממש, כשחזרה על סיפור המאורעות על גבי סרטים מגנטיים הנושאים בנאמנות את קולה. קול של מספרת סיפורים, שמבחינת המבטא וחיתוך הדיבור אפשר להשוותו לזה של סלבדור דאלי, שאתו התיידדה בניו-יורק. "מכאיב לי מאוד," אמרה, "לדבר על האינטימיות שלי בביתי עם בעלי סנט-אקזופרי. אני מאמינה שאסור לאשה לדבר על זה לעולם, אך אני מוכרחה לעשות זאת לפני מותי מפני שסיפרו עלינו דברים לא נכונים ואינני מוכנה שימשיכו בכך. על אף הכאב שנגרם לי כשאני מעלה בזכרוני את הרגעים הקשים שישנם בכל חיי נישואים. באמת, כשהכומר אומר שאתם נשואים לטוב ולרע, זה נכון!"

1946-1979: כל חייה עם סנט-אקזופרי, מכתבים ומסמכים, טיוטות רישומים קטנים של הסופר, ציורים בצבעי מים, דיוקנאות בעיפרון כחול, ציורי "הנסיך הקטן", תוכניות ישנות של מופעים, תפריטים שמשורבטות עליהם דמויות ילדותיות, מברקים, מפות גיאוגרפיות, גלויות וכתבי-יד של ספרים, שירים וטקסטים שלא פורסמו, תעודות ומחברות של מחקרים מתמטיים, כל האוצר של חיים שלמים הופקר לבדידותם של ארגזי מטען, חצה את האוקיינוס האטלנטי בבטן האונייה, וכעת הוא מופקד במרתף דירתה של קונסואלו בפריס, ולא כולו פתוח, שומר על המסתורין שלו, מסתורין של ארכיון מוטמן.

לפעמים, בעת זִקנתה, היתה שבה אל העבר, מעזה לחקור את הקופסאות הסגורות בחשכת לילן. "לעולם איני פותחת בלי רעד," כתבה, "את התיקים והתיבות הגדושים מכתבים של בעלי, ציורים שלו, מברקים שלו… הדפים המצהיבים האלה, המקושטים בפרחים גבוהים ובנסיכים קטנים, הם העדים הנאמנים לאותו אושר אבוד, שמשנה לשנה אני מעריכה יותר את החסד ואת הזכות שבו."

במהלך השנים אחרי שובה לצרפת התגוררה בפריס ובגראס. הקריירה שלה כפסלת וכציירת התבססה. היא גם הקדישה זמן רב להנצחת זכרו של סנט-אקזופרי. כרוזנת דה סנט-אקזופרי, אלמנתו של הסופר הגדול שנפל למען צרפת, היא השתתפה באזכרות, בבכורות ובחגיגות. היא עשתה זאת כממלאת חובה, לאו דווקא מתוך חשק.

מעולם לא אהבה ביותר את ענייני האקדמיה, את חיי החברה, את הדברים שחובה לעשותם. היא העדיפה להיזכר בדברים שכתבה לו ערב מותו, בסוף יוני 1944: "אתה בתוכי כמו שהצמחייה נמצאת על האדמה. אני אוהבת אותך, אותך, אוצרי, אותך, עולמי." וגם במה שהשיב לה: שמרגיע כל-כך להיות כרוכים זה בזה כשני עצים ביער, שניהם מטולטלים באותן רוחות עזות. לספוג יחד את השמש ואת הירח ואת ציפורי הערב. במשך כל החיים.

כשמתה קונסואלו ב-1979 קיבלו יורשיה החוקיים תיבות ותיקים מפורסמים. הארגזים טרם נפתחו. הם חזרו אל בית הכפר בגראס, שם שכבו עוד שנים רבות. לאט לאט העלו אותם היורשים מן השכחה ונשאו אותם אל האור. ב-1999, לכבוד שנת המאה להולדתו של סנט-אקזופרי, הופקדו המסמכים בידינו, לעיוננו. "זכרונות הוורד" קמו לתחייה, ועמם חליפת המכתבים של הזוג, שנשמרה על גבי מיקרופילם באמריקה הודות למאמציה של קונסואלו, טיוטות של "הנסיך הקטן"…

קונסואלו קרמה שוב עור וגידים. זו שנחבאה זמן רב כל-כך שבה והופיעה. אפשר לומר שתמימותה הושבה לה. באמצעות הדו-שיח הסודי הזה, שאיש מעולם לא קרא, שמספר לפתע מחדש את הסיפור כולו, מחזיר לו את אמיתותו, את פראותו היצרית, את מורכבותו. מערכת היחסים בין קונסואלו לבין סנט-אקזופרי היא יסוד להכרת הסופר. בלי קונסואלו, האם באמת היה סנט-אקזופרי? האלהת מסמכיו משיבה לו את אנושיותו. אחרי הכול, מה בכך אם המיתוס נסדק מעט? אם הדיוקן שוב אינו זה שצויר למען הנצח, כמו ציפוי השעווה הדק שמכסה את פניהם החנוטות של הקדושים?

מעטים הם הביוגרפים שהיטיבו להבין את סיפורו של הזוג הזה, ואת השפעתו על סנט-אקזופרי: חסרו להם מפתחות חיוניים. איש לא חשד עד כדי כך בסודות האפלים של מערכת היחסים הזאת. לקרוא את "זכרונות הוורד" ביחס להעדר הזה. לקרוא בספר הזה, המלא עקבות. ספר העוסק, בראש ובראשונה, בהמתנה.

ההמתנה היא שפותחת את סיפור הזכרונות הזה, והיא שנועלת אותו. לכל אורך הסיפור זהו סיפורו של איש שעוזב ובורח, חומק ושוב נאחז, בורח וחוזר, מחפש את עצמו ולא מוצא. בלב הבעייתיות: לאהוב, אך מעל לכול להיות נאהב; נוכחותה של אמו המגוננת, שומרת הבית, אם שקסמה נמשח על הילדות, התגלמות הנאמנות והקביעות; גלגולם של המוטיבים האלה בפנטזיה והעברה אל הנשים. לא כולן; ישנן אלה, האידיאליות, וישנן גם "חדרי ההמתנה", ה"פרגיות", אלה ששמן גַבִּי או בֶּטִי, ה"ברווזות הקטנות", כמו שקראה להן קונסואלו.

בעמקי נפשו של סנט-אקזופרי חקוקה דמות האשה האידיאלית, הדואגת למשק הבית, אלת האדמה, אבטיפוס האשה הנוצרייה, "שפחת האל". שלא כמו שאמרו אולי, קונסואלו אינה אשה קלת דעת או חסרת חשיבות. היא קיבלה מהוריה חינוך קפדני למדי. אמה, כפי שהודתה בעצמה, החמירה אתה, גידלה אותה במסגרת הדת הנוצרית והסגידה העממית.

כשנישאה לסנט-אקזופרי, ההיתה היא דגם הרעיה שחיפש, מבולבל? היא עונה על כך בזכרונותיה: היא משחקת את תפקידה בדבקות, מסדרת את בגדיו, אורזת את מזוודותיו, דואגת שיאכל היטב, מקשטת את חדר העבודה שהוא כותב בו ומטפלת בו, ומעל לכול – מחכה. תקופת חניכות ארוכה לתפקיד שקונסואלו מתמסרת לו. ההפרזה האקזוטית מכסה לפעמים על המחוות המקובלות. קונסואלו מדברת, לא יודעת ליצור את הדממה הדרושה לסנט-אקזופרי לכתיבתו ולהרהוריו, וכשהיא מדברת, התחביר שלה שגוי.

לא דרוש לו יותר מזה כדי להתרחק. הוא נכנע בקלות להשפעות בכיוון מסוים, חושף את עצמו לדיבה, מניח לעצמו להתפעם ממעריצותיו ולהתפתות להן. הוא אוהב, והוא מודה בכך מפורשות, לחיות כמו שהוא מבין, לעשות מה שמתחשק לו, לא להיות חייב דבר לאיש אלא להיות חופשי. ובכל זאת מתנגשת תשוקתו לעצמאות עם תשוקה לתלות, שמושרשת עמוק בנפשו. אז חוזרות התחינות, במודוס הקינה, אל דימויים נשגבים של קונסואלו: קונסואלו, היי פורחת כולך לקראת שובי… קונסואלו, האור המבורך הקטן שלי… אפרוח קטן שלי, שמרי את הבית טהור… עשי לי מעיל מאהבתך… קונסואלו, חובתי המתוקה…

מצבו הקיומי המשונה של סנט-אקזופרי מחייב אותו לנוודות רגשית שאינה מוצאת לה פורקן ושחרור אלא בטיסות ליליות של איש אחד, או בתשוקה האובססיבית להילחם למען מולדתו. בקריאת תיגר גדולה על המוות, במצב זה של התנגדות שמאפשר לו להיות קדוש מעונה, הוא משכך את כשלונו הרגשי. הפעולה, הרֵעות, היושר, הפטריוטיות המוקצנת לכדי גבורה, הטיסה שנחשבת לדימוי נשגב של טוהר שנמצא מחדש, כל אלה הם תחנות ביניים וגשרים המשחררים אותו מהכלא הרגשי שהוא כבול בו תמיד. ספר זכרונותיה של קונסואלו מבהיר היטב את מסע החיפוש הפתטי והמכאיב הזה.

חייהם אינם אלא רצף של פרידות ושיבות, על יסוד של מסעות אקראיים ומסוכנים, של שינויי כתובת ושל תהפוכות, של משברים, של צעקות ושתיקה, של עזיבות פתאומיות ושל רגעים אידיליים בעדנה של לה פיירה, האחוזה שקונסואלו רוצה לשמר את קסמה בסגנון מוֹנֶה. ובכל זאת האהבה הזאת לעולם אינה נהרסת לגמרי. קונסואלו, עייפה, נואשת וכואבת, אך עדיין מלאת חן אקזוטי, נעתרת לבסוף לחיזוריהם של גברים אחרים, האדריכל בֶּרנַאר זֵרפוּס, שבו היא מעוררת אהבה עזה, ודֶני דֶה רוּז'מוֹן, שגר בקרבת הזוג בניו-יורק וחיזר אחרי קונסואלו (נקמתו היחידה של אנטואן היתה שניצח את יריבו בשחמט!) ובקרבתו חיפשה נחמה לאחר היעלמותו של בעלה. תשוקתם הראסינית אינה יכולה לחיות אלא בלב המתח וההיעדרויות, המאפשרים בכל זאת לאשר בכל יום וביתר שאת את הוודאות: ודאות הזוג שלא ניתן להפרידו.

כשסנט-אקזופרי מודה בפניה שהיא גוברת על כל האחרות, הוא אומר לה גם שהיא נחמתו, הכוכב שלו ואורו של הבית. העניין הוא שקונסואלו, קונסואלו החצויה, הנטושה, עטורת השִיבה, נחוצה לו. אחת היא כמה מאהבות היו לו, כמה מקורות השראה, ידועות בציבור שהציפו אותו במתנות, שהבטיחו את הקריירה שלו כסופר, שהחניפו לו ולפעמים אהבו אותו באמת ובתמים, קונסואלו עודנה נטועה לבלי עקוֹר. ולא משום שלא ספגה ביקורת ובוז. היא הזרה במשפחה והיא חריגה כצליל צורם בערבי הספרות של כתב-העת Nouvelle Revue Fran?aise. ז'יד תיעב אותה, אבל הוא ממילא, לדבריה, אוהב רק נערים צעירים ונשים זקנות.

יש לה חן נערי ואביבי שנחשף בכל התמונות, הרישומים והצילומים, חירות כשל נַאדְגָ'ה, אך דווקא הרעננות הזאת מזיקה לה, כי בסלונים שסנט-אקזופרי מבקר בהם מעדיפים נשים משוחררות יותר באופן אחר, אינטלקטואליות, מופקרות או נשות עסקים. קונסואלו, כמו שאומר טוניו המוכיח אותה על כך, "מתעקשת להציג לראווה את נטיותיה הדתיות דווקא," קוראת לעזרתה את אלוהים וכל קדושיו, מבקרת בכנסיות, הולכת לווידוי באופן סדיר ומתפללת למען בעלה כשהוא במשימה… והנה עוד מורכבות של סנט-אקזופרי, שעוטה בוז גלוי לכל האמונות הטפלות הדתיות, ויחד עם זה שומר בארנקו דיוקן של הקדושה תֶרֶז מליזיֶה, ומבקש מאשתו, בשובו ב-1940, לעלות אתו לרגל ללוּרד כדי שיטבילו את עצמם יחד בבריכות מֵי הנִסים שם!

ספרה של קונסואלו אינו חדל מלהרבות דוגמאות לסתירות הפנימיות הללו, הפועלות מתחת לפני השטח, מייאשות ומענות את סנט-אקזופרי.

לכן קונסואלו תמיד נדרשת, נקראת לעזרה, בה הוא בוטח בסופו של דבר, היא זו שיודעת לשמור עליו. היא היחידה שלא חלמה בשבילו חלומות תהילה ופרסום: רק השתוקקה לגור אתו בבית קטן בלב אפריקה, שם יהיה לו שקט ויוכל לכתוב. שהרי היא זו שביקשה ממנו תמיד לכתוב, להישמר מכל הפיתויים הליליים, ואף הרחיקה לכת עד כדי כך שנעלה אותו בחדר העבודה שטרחה וסידרה למענו, בפקודה שלא ייצא משם עד שיגמור לכתוב את מכסת דפיו!

סנט-אקזופרי מכיר לה טובה, מגלה לה שחלם רבות לכתוב תחת כנפה, חמימות הציפור שלה מגוננת עליו בעדנה… "לשון הציפורים שלך והרעד המקסים שבה…" בבית הלבן הגדול באמריקה, שדמה לווֶרסאי, כמו שאמר ברטינה קלה, השלים את יצירת המופת שלו, "הנסיך הקטן". ימים מאושרים הוקדשו לציור, להעמדת החברים כדוגמנים, לכתיבה מחודשת של הסיפור השאול מסיפורו שלו, ליצירה מחודשת של כל המוטיבים שרקמו את דמותו. "הנסיך הקטן" נולד מן האש הגדולה של קונסואלו, הודה לבסוף..

. והוורד הוא בעליל לב הסיפור. קונסואלו היא ההשראה לסיפור, היא וחרטותיו של סנט-אקזופרי על שהיה כה בלתי הוגן וכפוי טובה כלפי הוורד שלו: "אבל הייתי צעיר מכדי לדעת לאהוב אותה." כבר בבֶּווין-האוס, ועוד יותר בקורסיקה, הוא יודע שהכול נמחק, שקונסואלו סלחה לו ושנגמרו מצוקותיה הגדולות של קונסואלו הקטנה. "אמרי לי, קונסואלו הקטנה, שנגמרו גם מצוקותי שלי?" הוא התכוון להקדיש לה את "הנסיך הקטן", אך קונסואלו רצתה שהספר יוקדש לליאוֹן ורת, ידידו היהודי.

וסנט-אקזופרי מצטער על כך כמעט עד עכשיו. הוא מבטיח לה שיכתוב את ההמשך כשישוב מן המלחמה והפעם היא תהיה נסיכת החלומות, לא עוד ורד עם קוצים, ושיקדיש לה את הספר. הזכרונות, כמו חליפת המכתבים שטרם פורסמה, מעידים על אותה אהבה מוזרה. ומעל לכול הם מעידים על מה שהאגדות והסיפורים המושלמים מדי עשויים לכסות: סנט-אקזופרי נזקק למעשה לכתב-היד הזה, שנשכח למשך יותר מחמישים שנה, כדי לקום לתחייה אחרת, כדי להיראות אנושי יותר. הזכרונות האלה מקרבים אותו אלינו, הוא נעשה, לפתע פתאום, מרגש יותר ופחות מנופח, אמיתי יותר ומעורר חיבה. כתבי לי, כתבי לי, ביקש ממנה ביום הולדתו הארבעים וארבעה, כמה שבועות לפני מותו, "מדי פעם בפעם [הדואר] מגיע ואביב פורח בלבבי."

"קונסואלו הקטנה" קיבלה את מכתבו ואת פקודתו.

היא כתבה, כתבה כדי לספר את סיפורם ולהשמיע את האמת שלה.

פריס, פברואר 2000

אלן וִירקוֹנְדֶלֶה

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זכרונות הוורד”