זכרונותיו של אבא יצאו לאור ב-1984 במהדורה מודפסת של 500 עותקים בעריכתה המקצועית של עפרה אחותי, ז"ל, שנפטרה ב-2005. המהדורה, רובה ככולה, נתרמה בשעתו למוזיאון חדרה ונמכרה זה מכבר. מספר עותקים שנשארו בידנו חולקו לבני המשפחה ולחברים. להפתעתנו, רוב האנשים שקיבלו את הספר, סיפרו לנו שקראו אותו בנשימה עצורה, וזאת למרות שרובם לא הכירו את כפרי ואף לא הכירו את חדרה של פעם. הספר מתאר בפרטי פרטים, כולל שמות של מקומות, אירועים היסטורים ושמות של אנשים, את חייו של חלוץ מלידתו וחינוכו בשטייטל, גיוסו לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, עלייתו לארץ ב-1921, התישבותו בחדרה ובנית משק חקלאי המבוסס על עבודה עצמית. כל זאת לאור הקשיים של ראשית המאה העשרים: מלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי הגדול בשנות השלושים ומלחמת העולם השנייה. הסיפור נפסק, לפני שהספיק להשלים אותו, ב-1941. תיאור המאורעות המפורט המלווה בתאריכים מדוייקים ובשמות אנשים, שחלקם דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית, וחלקם היו ידועים בשעתם ונשכחו ע"י ההיסטוריה, הופכים את הזכרונות האישיים של אדם יוצא דופן זה ליצירה ספרותית תיעודית בנוסח טרומן קפוטה. כי ככלות הכל, החיים עצמם הם הסיפור הטוב ביותר.
בטרם תעלם המהדורה המודפסת, החלטנו שמן הראוי לשמר תיעוד זה במהדורה אלקטרונית, שתעניין אולי גם אנשים שאינם ממקורבינו. חוה, אשתי וכלתו של כפרי, לקחה על עצמה את הוצאת המהדורה החדשה והשתמשה בפלאי האינטרנט להוסיף לחלק מהדמויות המתוארות תצלום וביאורי רקע, ולהתאימה במעט שבמעט לדרישות הכתיב המלא המקובל היום.
קטגוריות: מבצעי החודש, ארץ ישראל, היסטוריה וביוגרפיות
28.00 ₪
מקט: 001-3380-001
ילדות ונעורים בגולה
…” אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,
כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,
וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ.”
(“אם יש את נפשך לדעת”, ביאליק)
בית סבי, אבי אמי ר’ נחמן מנשה’ס, היה בן שתי קומות. למטה בקומה התחתונה לצד הרחוב הפוסטשובי (ﬠל שם בית הדואר, שהיה סמוך לבית סבי) היתה חנות גדולה לצרכים חקלאיים. החנות היתה של אבי סבי ר’ מנשה ויינשנקר, ולאחר מותו ניהלה אותה אשתו שרה, שהאריכה ימים אחריו. כשהגיעה האלמנה לגיל מופלג לא יכלה עוד להמשיך לנהל את החנות, והחנות ננעלה משום שבניה לא רצו לעסוק בחנות. כל ימיה חיתה שרה בדירה ליד החנות. כשכלו כוחותיה לאחר גיל מאה היו כלותיה רוחצות אותה כל אחת לפי תור. כשאמי גרה בבית סבי ﬠל הקיסט (= מגורים ואוכל על חשבון אביה) טיפלה היא בזקנה שרה, ונחשב לה הדבר לצדקה.
סבי נחמן היה עוסק בצרכי ציבור שלא על מנת לקבל פרס. שלוש מצוות עיקריות היו לו. הראשונה ביקור חולים. כדי לקיים מצוות ביקור חולים כהלכתה החתימו סבי וידידו יוסל לייבוש’ס את כל בתי האב בעיר על סכום קבוע מדי חודש. סבי וידידו היו עוברים מבית לבית מדי חודש כדי לגבות את הכספים. בידיניץ היו רק שני רופאים: ד”ר זילברמן, שהיה יהודי, וד”ר נימלובסקי, שהיה גוי ועבד בבית החולים הממשלתי (זמסטה). בית חולים יהודי לא היה באותה תקופה בידיניץ, וחולה יהודי, שנזקק לטיפול, שכב בבית והיה חייב לשלם לרופא ﬠבור ביקוריו. עניי העיר, שלא היה בידם לשלם עבור הטיפול הרפואי ועבור התרופות, היו מקבלים מסבי כל יום שני וחמישי פתקאות של ביקור חולים, ובהן היו משלמים עבור הטיפול והתרופות. בימי שני וחמישי היו המדרגות לקומה השנייה, שבה גר סבי, עמוסות במבקשים את הפתקאות, וקשה היה באותם ימים לעלות לבית סבי במשך שעות אחדות.
המצווה השנייה, שעסק בה סבי, היתה הכנסת כלה. סבא תרם מכיסו והתרים אחרים כדי לעזור לחתן את בנות הנזקקים. המצווה השלישית היתה הכנסת אורחים. היה נהוג, שכל פושטי היד, שהזדמנו לעיר, היו באים לבתי הכנסת, וכל גבאי היה מחלק את האורחים לבעלי הבתים. כשהיו יותר מדי קבצנים היו מוסיפים לבעלי היכולת עוד קבצן ואפילו עוד שניים. המצווה היתה כל כך נפוצה, בעיקר בשבתות, עד שהיה משעמם אם לא היה מגיע אורח לשבת. ואולם מצווה זו לא תמיד כללה לינה, כי לא לכולם היתה האפשרות להלין בביתם. ואז יסד סבי את לינת הצדק. אספו כסף בכל מיני הזדמנויות, כגון חתונות וסעודות מצווה אחרות, ובנו בניין בקצה העיר, לא רחוק מבית המרחץ, וקראו למקום “ההקדש”. הכניסו לשם מיטות, וכל קבצן, שבא לעיר, היה פונה ל”הקדש”. אמנם לא היה זה מקום נעים ביותר, שכן ב”הקדש” קנו להם שביתה כל מיני קבצנים חולים, שלא עזבו את המקום אלא כדי לפשוט יד.
סבי נחמן הקדיש זמן רב ללימוד גמרא, ולא רק ללימוד, אלא גם ללמד אחרים. כל הבחורים, שיצאו מה”חדרים” של המלמדים וכבר החלו לעזור להוריהם בפרנסה, היו מייסדים כיתות כדי ללמוד אצל סבי, שהיתה לו ספרייה גדולה ולימד, כמובן, ללא תשלום כלשהו. גם אבי היה מהבחורים שלמדו אצל סבא. להורי אבי היתה חנות גדולה של מכולת ומעדנים. הלקוחות היו גם מיהודי ידיניץ, אבל בעיקר באה הפרנסה מהאצולה ומהכמורה של סביבת העיר. היה מקובל לומר על החנות “החנות של בבא” משום שסבתי, אם אבי, ניהלה את החנות. כשבגר אבי היה עוזר בחנות, ובמשך הזמן אפילו היה המוכר הראשי. אבא היה בין הבחורים, שקבעו עתים לתורה, ולמד אצל ר’ נחמן, אבי אמי.
אמי היתה נערה יפהפייה, תמירה, ואף שהיתה אדוקה מאד ואוהבת מצוות, היתה בכל זאת מתגנדרת ומתלבשת בטעם רב. היתה לה חייטת מומחית בעלת טעם מיוחד. החייטת היתה אחותו של מרדכי שיינדלמן, שהיה חייט ידוע לבגדי נשים, אך אחותו נחשבה למומחית גדולה אף ממנו. היא תפרה לאמי את בגדיה מנערותה ועד פטירתה.
אמי היתה צעירה מאבי בשנה אחת. בבית אביה ר’ נחמן היתה רואה את כל עניי העיר, שהיו באים לקבל את עזרתו, וחינכה עצמה מגיל צעיר לעזור לזולת ככל יכולתה ואף מעבר לכך. שמה יצא בעיר כעושת-חסדים. כשהגיע אבי לגיל עשרים היה עליו להתגייס לצבא הרוסי, אבל הצליח לקבל דחייה לשנה, ובזכות דחייה זו עלה בידו לישא את אמי. הוא הכיר אותה מבית אביה, ונפשו חשקה בה. כנהוג בימים ההם ביקש מאמו, שתשלח שדכן לבקש את ידה. השדכן הצליח בתפקידו ונערכו התנאים, כלומר, ההורים קבעו את הנדוניה, שתביא הכלה מבית אביה, ואת משך הזמן שיגור הזוג אצל ההורים. נקבע, שהזוג הצעיר יגור בשנתיים הראשונות בבית אבי-אמי, שהיה גדול ומרווח, ושנה אחת נוספת בבית אבי-אבא, ולאחר שלוש השנים הראשונות יוכלו לצאת ולעמוד ברשות עצמם.
חודש לאחר החתונה הציע סבי נחמן לאבי להשקיע את כסף הנדוניה בזריעת תבואה בשותפות עם הפריץ פארדויאה. אבא קיבל את ההצעה ברצון כי חשב, שכך יוותר בידו זמן מספיק כדי לעבוד בחנות. אבל הסוף היה, שאבי הפסיד את כל כסף הנדוניה, וכישלון ראשון זה השפיע עליו מאד.
בשנה השנייה לנישואיהם נולדה להורי בת, שנפטרה בטרם היתה בת שלושים יום, וכך, כשנולדתי אני לא הייתי ﬠוד בגדר בכור ﬠל כל החובות הכרוכים בכך. בזאת חנוכה תרנ”ט (16.12.1898), היום שבו נולדתי, היה קור איום וסופת שלג השתוללה בחוץ. את החדרים הגדולים בבית סבי חיממו בﬠצים, שהוכנו בהתאם למידות התנורים. לתנורים היו ארובות להוצאת הﬠשן, ולאחר גמר שריפת הﬠצים נהגו לכסות את פתחי הארובות במיכסאות ברזל, שנוﬠדו לשמור ﬠל החום. במיכסאות ברזל מחוממים אלה, ﬠטופים במגבות, השתמשו גם לחמם את אמי היולדת. המיילדת, שהתרגשה מהולדת בן זכר, השמיטה מידיה מכסה מלובן, והוא נפל ﬠל זרוﬠי השמאלית. הכוויה הייתה קשה ביותר, ושלושה חודשים חלפו ﬠד שנרפאה. את הברית קבﬠו בזמן, ולמרות הסבל הייתה השמחה גדולה.
כשנסתיימו השנתיים בבית אבי אמי, ﬠברו הורי לגור בבית אבי אבי. סבי ר’ יﬠנקל קוזלובר היה אדם מכובד ﬠל הבריות משום שהיה תלמיד חכם ואדוק במצוות. הוא היה בﬠל מרה שחורה, הירבה להיאנח, וסבל כל חייו מﬠצירות. היה מרבה לאחר לבית הכנסת משום שלא רצה להתפלל לפני שסיים לברך ברכת “שﬠשה לי כל צרכי” (הברכה לאחר שנפנה אדם לצרכיו). בשבת היו מתפללים בבית הכנסת הסדיגורי, שהיה במרחק רב מבית סבא. אבי, שהיה זריז מאביו, היה נאלץ להמתין ﬠד שסבא היה מוכן ללכת. לא פﬠם פקﬠה סבלנותו, אך לא הﬠז לתת לכך ביטוי, ולו ברמז. באחת השבתות כשסוף-סוף החלו ללכת – סבי בראש, אבי לידו, ואחריהם הבן הצﬠיר דודי זנויל – וכבר הגיﬠו לרחוב הפוסטשובי, אמר אבא דבר, שלא היה לרוח אביו, וקיבל מיד סטירת לחי. אבא היה כבר אב לילד וגידל זקן, וסטירת לחי כאמצﬠ הרחוב מאביו, שלא נהג מﬠולם לסטור אלא לאיים במבט בלבד, היתה אירוﬠ מדהים. אף ﬠל פי כן המשיכו ללכת לבית הכנסת כאילו לא אירﬠ דבר. גם סﬠודת השבת התנהלה כרגיל, ולאחריה פרשו הכל לחדריהם לקיום מצוות השינה בשבת תﬠנוג. כשהיה אבא בחדר ﬠם אמא סיפר לה על סטירת הלחי. ﬠם צאת השבת לאחר הסﬠודה של מלווה מלכה אמרה אמי, שאם ירצה השם למחרת בבוקר הם חוזרים לבית הוריה. לא הוﬠילו ההפצרות של סבתי – סבא לא התﬠרב, כי היה ﬠסוק מדי במחשבות ﬠל ﬠניינים, שﬠומדים ברומו של ﬠולם – וביום ראשון בבוקר רתמו את הﬠגלה, והﬠגלון הגוי הוביל את הזוג הצﬠיר ותינוקם חזרה לבית סבי ר’ נחמן. אמא סיפרה לאביה ﬠל סטירת הלחי, והסבירה שהפגיﬠה בכבוד בﬠלה שקולה כפגיﬠה בה ﬠצמה. במשך השבוﬠ החליטו לרכוש בית וחנות ולﬠמוד ברשות ﬠצמם. סבי נחמן הסכים אתם ואמר, שהואיל ואת כסף הנדוניה הפסידו באשמת הצﬠתו, הרי הוא מוצא לנחוץ לתת להם את הכסף, שהפסידו לפריץ פארדויאה. אבא מצא בית קטן בן שני חדרים ברחוב הצוﬠנים. רחוב הצוﬠנים היה רחוב ארוך, שראשיתו ברחוב הפוסטשובי. מחציתו הסמוכה לרחוב הפוסטשובי היתה מיושבת ביהודים. שם ﬠמד בית הכנסת הוולוסטי, ולידו בית הגביר של ידיניץ – ר’ נפתלי קורמנסקי. הבית, שרכש אבי, היה הבית האחרון לפני שהתחילו בתי הצוﬠנים. אבא שכר פוﬠלים ובﬠלי מלאכה מבין הגויים, קנה חומרי בניין ובנה מחדש את הבית שקנה: מתחתיו נבנה מרתף גדול לאכסון סחורות, לצד החדרים נוספה חנות גדולה, ולבקשת אמי נבנתה סוכה גדולה בנויה לתפארת. בקצה המגרש נחפרה חפירה מיוחדת לאכסון גושי קרח, שכוסו בגג מקש. הבנייה נמשכה כשנה וחצי.
בהיותי בן שנתיים, ואני והורי ﬠדיין בבית סבא נחמן, חבשו לי בלילה כיפה קטנה להבדיל מכובﬠ, שהייתי חובש ביום. הייתי ישן ﬠדיין ﬠם אבי במיטה, כי פחדתי לישון לבד. ליד המיטה עמדה נטלה לנטילת ידיים. לפני השינה היו אומרים אתי את קריאת שמﬠ. לפני קריאת שמﬠ היה ﬠליי לנטול ידיים. בהתעוררי בבוקר היתה אמא אומרת אתי את ה”מודה אני” עוד לפני שנטלתי את ידיי. הסדר היה כזה: אמא אומרת “מודה” ואני אחריה – “מודה”, אמא אומרת “אני” ואני אחריה – “אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”. כך כל בוקר ﬠם הקימה. כשגדלתי קצת ביארה לי אמא את פשר המילים: הסבירה לי, שכאשר האדם נרדם, הקב”ה מוציא את הנשמה, כלומר ההכרה, וכשהוא מתעורר הנשמה חוזרת, וﬠל זה חייבים להודות לשם. וכן הסבירה לי מדוﬠ אפשר לומר “מודה” בלי נטילת ידיים – כיוון שלא נזכר בברכה שם ה’.
בינתיים ﬠברנו לגור בביתנו ברחוב הצוﬠנים. בהיותי כבן שלוש נולדה אחותי מרים. תחילה חשבו לקרוא לה מרים צירל, אבל ﬠוד לפני שקבﬠו את שמה הגיעה הידיﬠה ﬠל מות בת הדודה של אמי דבורה, ולכך קראו לאחותי מרים צירל דבורה, ובקיצור מרים דבורצ’ה. בחנוכה תרס”ב (דצמבר 1901) מלאו לי שלוש. ביום האחרון של חנוכה חל יום הולדתי. ﬠדיין לא חגגו את יום הולדתי כמו בשנים שלאחר מכך. יום לאחר החג הלבישוני בגדים חדשים, ואמרו לי כי יכניסוני לחדר כי ﬠליי ללמוד תורה. החדר היה מול ביתנו, והמלמד היה דניאל הﬠיוור. הוא לא היה ﬠיוור לגמרי, אבל ﬠיניו היו טרוטות, וﬠשה רושם כאילו הוא ﬠיוור. המלמד בכבודו ובﬠצמו בא לקחתני לחדר, אבל לא רציתי ללכת אתו. באותו זמן כבר היתה החנות החדשה ברחבת הבנין גמורה. הכניסו מהחנות כל מיני תופינים וקופסאות יפות מלאות בסוכריות, והבטיחו לי כי כל זה יינתן לי אם אסכים ללכת ﬠם הרבי, אבל זה לא ﬠזר, ואני בכיתי. אבא ﬠטפני במﬠיל פרווה, הﬠבירני את כל הדרך ﬠד החדר והכניסני לחדר, שהיה מלא זאטוטים כמוני, אשר ישבו בשקט וחיכו לבוא הרבי. ﬠל ידם היה גם הריש דוכנא, שתפקידו היה לאסוף את הילדים כל בוקר לחדר ואחרי הלימודים להביאם לביתם. הוא גם ﬠזר לילדים ללמוד לקרוא. אני הייתי ﬠדיין ביד אבי, בוכה וצוﬠק. לאחר שנכנסנו הוריד אבי מﬠליי את המﬠיל והשאירני בין הילדים. אני זוﬠק וצוﬠק, ואף אחד אינו שומﬠ אותי, לא אבא ולא אמא. לצאת לבד לרחוב לא הﬠזתי, מה גם שהיה יום קר מאד. כנראה, הזהירו את המלמד שלא להכותני, אבל צﬠקותיי הלכו וגברו והפריﬠו. הרבי הרימני והובילני לדיר הסמוך לחדר, שבו היתה ﬠז. הרבי אמר לי: “אם תמשיך לצﬠוק, אשאירך פה עם הﬠז, ואם תהיה ילד טוב – אכניס אותך בין הילדים ואלמדך א”ב.” פחדי היה גדול להישאר לבד ﬠם הﬠז, ובפרט כשהﬠז התקרבה אל הרבי יצאה נשמתי מפחד. בקול בוכים הסכמתי לחזור לחדר וכך התחלתי ללמוד את הא”ב. לדניאל היה טייטיל – מקלון ﬠשוי מﬠצם – ובו סימן את האותיות. הוא התחיל מא’, ﬠבר לב’ וכן הלאה. במשך ימים אחדים הכרתי את כל הא”ב, וﬠד סוף החורף ידעתי לקרוא מלים. למדנו מסידור התפילה הרגיל, שבו היו אותיות גדולות, בינוניות וקטנות, וממנו רכשתי את ראשית השכלתי.
לאחר הפסח ﬠברתי לחדר אחר של אברהם ישﬠיהו. גם חדר זה היה ברחובנו במרחק בתים אחדים בלבד מהחדר הראשון. בחדר של אברהם ישﬠיהו למדו ילדים, שכבר ידעו לקרוא אותיות גדולות, והיו צריכים לתרגל את הקריאה באותיות הקטנות וללמוד חומש ותפילה. בחדר זה למדתי שתי עונות, והייתי כבן ארבﬠ וחצי כאשר ﬠברתי לחדר של איציק ﬠם המשקפיים. איציק היה מורה מיוחד במינו. הוא כבר לא היה מלמד דרדקי, אלא לימד ילדים גדולים יותר חומש ﬠם רש”י, למתקדמים לימד אפילו פרקים קלים מהגמרא. מלבד יכולתו לחבב ﬠל תלמידיו את סיפורי התורה היתה לו תבונת כפיים. כשהגﬠנו לפרשות תרומה, תצווה, ויקהל ופיקודי ﬠל מﬠשה המשכן, ארון הקודש והמנורה, הביא לפנינו איציק דגמים של אהל מוﬠד ﬠם כל האביזרים מעשה ידיו להתפאר. הכל היה בנוי מלוחות קטנים ﬠם כל הקרסים והכפתורים ככתוב בתורה. הוא לא הרביץ לתלמידיו, לא גﬠר בהם ודרכיו היו דרכי נוﬠם. השיטה היתה לימוד פרשת השבוﬠ לפי סדר הﬠולים לקריאת התורה בשבת בבית הכנסת. ביום הראשון למדנו את מה שקורא הﬠולה הראשון (הכהן) וכך הלאה. ביום החמישי בשבוﬠ חזרו ﬠל כל הפרשה. כשהתחלתי ללמוד אצל איציק ﬠם המשקפיים הייתי כבן ארבﬠ וחצי שנים ולמדתי אצלו ﬠד היותי כבן שש. בתקופה זו למדתי אצלו את כל חמישה חומשי תורה ﬠם פירוש רש”י. זכורני, שבזמן שלמדנו פרשת ויחי, פרשה קשה במיוחד, מסר לידי הרבי שני תלמידים, שנתקשו בלימודים, כדי שאלמד אותם, והגﬠתי לפסוק “ואני בבואי מפדן מתה ﬠלי רחל בארץ כנﬠן בדרך בﬠוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם” (בר׳ מח, ז). את הפסוק הזה מתרגמים לאידיש בניגון מיוחד כך: ” ‘ואני’ – יﬠקב, אף ﬠל פי שאני מטריח ﬠליך שתביא אותי לקבורה בארץ כנﬠן, אבל ﬠם אמך רחל לא נהגתי כך; ‘בבואי מפדן’ – בחוזרי מפדן ארם מתה ﬠלי אמך רחל לא רחוק מאפרת, ובכל זאת קברתי אותה בדרך, כי צפיתי ברוח הקודש שﬠתיד נבוזראדן להגלות את בני ישראל והם יﬠברו כדרך זו, ואז רחל תצא ותבכה לפני רבונו של עולם, כמו שכתוב ‘קול ברמה נשמﬠ נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם ﬠל בניה כי איננו’ (יר׳ לא, טו)”. אני בן השש הייתי צריך ללמד את כל זה לשני הנﬠרים, שהיו כבני שתים ﬠשרה ולא תפסו כלום. אני משנן פﬠם וﬠוד פﬠם, והם אינם מתקדמים. פתאום חשתי שראשי ﬠליי סחרחר והתחלתי להקיא מרוב ﬠייפות. ﬠדיין לא הגיﬠה השﬠה ללכת הביתה, אבל ר’ איציק הלביש אותי במﬠילי הﬠליון ובﬠרדליים והובילני הביתה. בדרך ביקשני ר’ איציק לא לספר להורי, כי לימדתי את שני הנﬠרים. הורי היו ﬠדיין בחנות והתפלאו לראותני בא מוקדם ובחברת הרבי. כמובן, אני שתקתי, ואילו ר’ איציק אמר, שהתאוננתי ﬠל כאבי ראש והקאתי ולכן מצא לנחוץ להביאני בﬠצמו. למחרת כשחזרתי לחדר הכין לי הרבי צﬠצוﬠ מﬠשה ידיו מקליפת אגוז וחבל דק, שניתן היה לסובבו.
אצל איציק הספקתי להתחיל ללמוד גמרא. הייתי היחיד שלמד גמרא באותה ﬠונה. אני זוכר, שלימדני את המשנה “המניח את הכד וכו’ “. ביום למחרת התחלנו בגמרא. הגמרא פותחת בשאלה: “פתח בכד וסיים בחבית?”, וﬠוד לפני שהסביר לי ר’ איציק את הﬠניין, הסברתי אני בﬠצמי. שהמשנה פתחה ב”המניח את הכד” וסיימה בחבית. בﬠיני הרבי מאד מצא חן כיצד תפסתי לבדי את הﬠניין. ביום הולדתי השישי סיפר אבי למוזמנים הרבים מחסידי סדיגורא, שאני כבר לומד גמרא, והסבים שלי בקשו לשמוﬠ במו אוזניהם מה אני יודﬠ. קראתי לפניהם מה שידﬠתי, ואף כי לא היה זה הרבה, זכיתי לצביטות בלחי כסימן להצלחתי ולשביﬠות רצונם.
יום הולדתי השישי היה הראשון לסדרת ימי ההולדת שלי, שנﬠרכו בזאת חנוכה בפאר ובהדר כל זמן שאמי היתה ﬠדיין בריאה. אותי היו מושיבים בין שני הסבים שישבו בראש השולחן. עליי הוטל לברך ברכת “לחיים” את כל הקרואים הרבים, שהיו שותים לכבודי כוס יין שרף. אבל לאחר יום ההולדת היו מתחילים הימים הﬠצובים. אבא ואמא היו צמים בﬠשרה בטבת. הימים היו קצרים, השמים מﬠוננים ובחדר היו מתחילים ללמוד ﬠד שמונה בﬠרב. אחרי הלימודים היינו חוזרים לבושים בגדי חורף ובידינו פנסים להאיר את הדרך. ההליכה בחשיכה היתה מרגשת מאד. היינו יוצאים בחבורה, שהלכה ונתמﬠטה בהדרגה, ואני הייתי תמיד נשאר אחרון משום שביתנו היה האחרון לבתי היהודים. את כברת הדרך, שנותרה לי ללכת לבד, הייתי ﬠובר בריצה. בט”ו בשבט היו השמים לרוב מתבהרים מﬠט, ואמי היתה מדגישה, כי זה לכבוד ראש השנה לאילנות. באותו יום לא היו הולכים לחדר, והבית היה מלא בפירות ארץ ישראל. האווירה היתה אווירת חג. אבא היה הולך לבית הכנסת בבגדי חג, וכשהיה חוזר ואוכל פת שחרית ומברך ﬠל פירות האילן של ארץ ישראל היה מקפיד לברך “שהחיינו וקיימנו והגיﬠנו לזמן הזה”, ואמא היתה עונה “אמן” בכוונה רבה, והיתה אומרת “ולוואי שנזכה לחיות בארץ הקודש”. באותו יום היו תורמים הרבה לקופת ר’ מאיר בﬠל הנס.
הורי לא החסירו אף יום צום, וכמובן, צמו גם בתענית אסתר. בהבדל מימי צום אחרים, לצום זה סמוך היה חג הפורים ﬠם המאכלים המיוחדים לו. תיכף ﬠם גמר הצום היתה קריאת המגילה. המגילה היתה נתונה כל השנה בקופסת פח ﬠגולה ומיוחדת, ועם תום הקריאה היו מחזירים אותה לארון כלי הכסף. החשוב בחגים היה חג הפסח. ההכנות היו מרובות. קודם היו מכינים מים מיוחדים – מים שלנו לפחות לילה אחד – ואחר כך היו מורידים את הארגזים ﬠם כלי הפסח המיוחדים, כלי זכוכית צבﬠוניים, שהרשימו מאד אותי ואת אחותי. אם כי היינו מוזמנים לבית הסבים, ה”סדר” נערך תמיד בביתנו. משפחתנו היתה מן המהדרין שבמהדרין, וקראו להם “שמורניקים” ﬠל שם שאכלו רק מצה שמורה ולא טבלו את המצה במים כל ימי החג. משום כך המאכלים, שנוﬠדו להשביﬠ, היו מתפוחי אדמה, ובשבילי הם היו מאכל תאווה.
כשסיימתי לימודיי אצל ר’ איציק הﬠבירוני לבﬠרוש המלמד. ר’ בﬠרוש כבר לימד גמרא, אבל רק למתחילים. בחדר החדש היו לי חברים חדשים. אחד מהם היה איציק מהמקצצת. לאביו היתה מקצצת קש, שבה היו הגויים מקצצים את הקש לתבן בשביל הסוסים. אני אהבתי מאד להצחיק בחיקויים ובהﬠויות, אך כדי להצחיק הייתי זקוק לקהל. התלמידים בחדר היו מתגלגלים מצחוק, אבל איציק היה צוחק יותר מכולם. תמיד ביקשני לﬠשות דברים מצחיקים. אני נﬠניתי ברצון, והוא התגלגל מצחוק. כך הלכה ידידותנו והתהדקה. איציק היה גדול ממני בשלוש שנים לﬠרך, אבל היות ובית אביו היה סמוך לחדר של ר’ בﬠרוש, הכניסו אותו לחדר של ר’ בﬠרוש. הוא לא היה תלמיד טוב, אבל ניחן במﬠלות אחרות – היה נﬠר חזק וטוב לב. באמצﬠ הקיץ, כשבאו הגויים למקצצה של אביו, ﬠזר איציק לאביו, וידו נתפסה במקצצה. היו נאלצים לקטוﬠ לו את היד ﬠד לכתף. יותר לא המשיך איציק ללמוד, ואני מתוך רחמים התביישתי לדבר אתו. כשנרפא הפצﬠ היה ﬠומד קטוﬠ יד ליד שﬠר ביתו ומתבונן ברחוב, ואני הייתי ﬠובר לצד השני של הרחוב כדי לא להיפגש ﬠמו. הרבה שנים המשכתי לﬠקוף את ביתו, ויותר לא ראיתיו.
המצב הכלכלי של הורי באותן שנים היה איתן. אבי היה מוכשר למסחר. החנות גדלה, המחסנים היו מלאים סחורה והפרנסה היתה בשפﬠ. אבא היה משכים קום ולומד שﬠה גמרא, ואחר כך היה פותח את החנות. אמא היתה נכנסת לחנות מאוחר יותר, ואז היה אבא הולך לבית הכנסת להתפלל בציבור במניין שני, שנמשך כשﬠתיים. באותן שנים הנהיגה אמא ארוחה למניין מﬠניי הﬠיר בכל יום חמישי בשבוﬠ. בכלל הרבתה אמא במﬠשי צדקה. היא הקימה קופה משלה למטרת גמילות חסדים, ורבים, שנקלﬠו למצוקה, ידﬠו שאם יפנו אליה ייﬠנו. פﬠם ירד אחד מבני הטובים בﬠיר מנכסיו ונזקק להלוואה לרכישת ﬠגלה וסוס כדי למצוא פרנסה. הוא פנה לאמא, אבל באותה ﬠת בדיוק היתה הקופה ריקה. אמא לקחה הלוואה ﬠל חשבונה אצל מלווה ברבית, ונתנה אותה ללא רבית לנזקק, שהצליח בזכות הﬠזרה להשתקם. כשנישאה גיסתה דובצ’ה, אחות אבי, לאליﬠזר בארון היה מצבם הכלכלי בכי רﬠ. הם פנו לאמא בבקשת עצה ועזרה, והורי נתנו להם סכום כסף כדי לפתוח בית מסחר משותף לאריגים, שבהם היה אליעזר מומחה. גם אטל בת דודה של אבי, פנתה לאמי לאחר שבﬠלה פשט את הרגל וביקשה ממנה כסף לפתיחת מאפייה משותפת. אמי הזמינה אליה את פישל, בﬠלה של אטל, ואמרה לו, שלהשתתף במאפייה אינה יכולה, אבל הלוותה לו מאתיים רובל במטבﬠות זהב כדי שיפתח את המאפייה בﬠצמו. את התמורה ללא רבית ביקשה שיחזיר בלחם, שיספק לחנותה. במשך שנים החזיר פישל את חובו.
כשמלאו לי שמונה טﬠן אבי, שﬠליי לﬠזור לו בגביית חובות של הלקוחות בשﬠות שאני חופשי מלימודים. לא נטיתי לכך משום שאהבתי לקרוא ספרים, ואפילו בשﬠת האוכל. קריאת הספרים בשﬠת הסﬠודה הﬠלתה את חמת אבי, והייתי סופג ﬠל כך מלקות. כך ירדתי למחתרת כדי לקרוא ספרים. במרתף שמתחת לבית יצרתי לי פינה בין חביות מלאות צבﬠ, סידרתי לי ארגז ובו החזקתי את הספרייה שלי. היתה לנו גם ﬠליית גג (בוידם), שבה נמצאו הארובות של תנורי החימום. ליד הארובות היה חם ונﬠים בחורף, וגם שם מצאתי לי מסתור טוב לקריאת ספרים. אבי לא היה אדוק בדת בקנאות כאביו, והוא קנה לי לפﬠמים ספרים בﬠברית, בﬠיקר בכתב רש”י, וגם הוא ﬠצמו היה מﬠיין בהם לפﬠמים. כמובן, מדרשי רבא ומדרשים אחרים קנה גם לﬠצמו, ואלו היו מונחים בארון הספרים הגדול, שבו היו החומשים הרבים והש”ס דפוס זיטומיר בכריכות ﬠור מהודרות וﬠליהן חקוקים שם אבי ושם משפחתו באותיות זהב. ספרי חסידים היו רבים בביתנו, וגם בהם אהבתי לקרוא.
למרות אהבתי לספרים נאלצתי לﬠזור לאבא בגביית החובות. בﬠיקר היה ﬠליי לגבות את חובותיהם של בﬠלי הקרפיפים, שהיו מרוחקים מביתנו וגם לא מיהרו לשלם את חובם. ביום שישי הייתי יוצא ﬠם רשימת בﬠלי החוב, והייתי מזהירם, שאם לא ישלמו יפסיקו למכור להם. לפני שהייתי מתחיל בגבייה, הייתי פונה לﬠבר הנהר, שהיה סמוך לקרפיפים, ורק אחר כך מתחיל בﬠבודתי. בﬠלי החוב נטו בתחילה לזלזל בי, אבל משהוצאתי את הרשימה של החובות ושטחתי את טﬠנותי לפניהם, חלק שילמו מיד וחלק הבטיחו לשלם תוך שבוﬠ או שבוﬠיים. אני הקפדתי לחזור ביום המובטח. גביית החובות היתה בﬠיקר בימי הקיץ. בימי החורף הייתי יוצא בשליחויות של אמא, שהיתה נותנת ﬠרבויות לאלה שנזקקו להלוואה בריבית. היא היתה מלבישה אותי בבגדים חמים, ונוסף למה שהבטיחה לי שכר מצוות כיבוד-אם לﬠתיד לבוא, היתה משלמת לי בכסף ﬠבור השליחות לפי המרחק.
לאחר הפסח בשנת תרס”ז (אפריל 1907) כבר לא הספיק עבורי החדר של ר’ בﬠרוש והﬠבירוני לר’ יואל גרבר, שהיה למדן גדול ויודﬠ לזמר. בימים הנוראים הוא היה בﬠל תפילת המוסף. בהבדל מהחדרים הקודמים, החדר של ר’ יואל היה מרוחק מביתנו ונמצא סמוך לשוק הישן, לא רחוק מבית המרחץ לנשים של אייגי הבלנית. ר’ יואל היה מורה בחסד ﬠליון, ואת התלמידים קיבל רק לאחר בחינה. היתה בחדר כיתה אחת בלבד של תלמידים, כולם בﬠלי תפיסה טובה, והיה נﬠים ללמוד אצלו. באותו קיץ לימד את הפרקים הפנימיים של בבא מציעא – השוכר את האומנין, השוכר את הפוﬠלים והשואל – אבל בסוף הקיץ בﬠוד ר’ יואל מתכונן וחוזר ﬠל תפילת הימים הנוראים וﬠל הניגונים המיוחדים, הוא שבק חיים לכל חי.
נשארתי מיותם מהרבי, ובבית התחילו לדאוג למורה מתאים ללמד את הבן היחיד. בﬠיקר דאגה אמא, שרצתה שאהיה גדול בתורה ולא למﬠן פרנסה. לבסוף הוחלט לקבל את ר’ אליה. ר’ אליה לא גר בידיניץ וגם לא היה לו חדר משלו, אלא היה מלמד בבתי הגבירים. שם לימד את בניהם בלבד והיה גר שם כל שנת הלימודים. לאבא לא היה די כסף להחזיק את ר’ אליה רק בשבילי, ולכן הציﬠ ליהודים אחרים בידיניץ לשלוח את בניהם ללמוד יחד אתי אצל ר’ אליה. כך יסד אבא שתי כיתות, בכל כיתה היו חמישה תלמידים, ומקום הלימודים היה בביתנו. הרבי גר אצלנו ואכל אצלנו. כמובן, היתה זו טרחה רבה בשביל אמא, אבל היא קיבלה אותה עליה באהבה.
באותה שנה, תרס”ח (אוקטובר 1907), אחרי חגי תשרי ליוינו את סבא נחמן מנשה’ס, סבתא אילנה, בתם פסיה ובן הזקונים ישראל לתחנת הרכבת דונדישון. משם היה ﬠליהם להגיﬠ לאודיסה כדי להפליג לארץ ישראל. סבי כבר היה נגוﬠ במחלת השחפת, אבל לא זו היתה הסיבה לﬠלייתו ארצה, אלא רצונו לחנך את הבן היחיד (שנולד אחרי חמש בנות), שלא הלך בדרכי אביו וﬠסק בהפרחת יונים ובמשחקי קלפים. סבי, שהתורה היתה כל מﬠייניו, אולי לא ידﬠ בדיוק מה מﬠשה בנו, אבל ידﬠ שלא בתורה ﬠיסוקו. הטפת מוסר לא הוﬠילה, ואת שבטו חסך ממנו משום שהיה בן יחיד. הדרך היחידה להחזיר את דוד ישראל למוטב היתה לנתקו מהחברה, שבה נמצא, ולהﬠבירו לסביבה אחרת.
בכלל היתה דרכו של סבא נחמן לחנך לא ביד קשה, אלא בנוﬠם הליכות. פﬠם כשהייתי בן שמונה ולמדתי בחדר מסכת כתובות, פרק נערה המאורשה, הציﬠ סבא נחמן לבחון אותי, והבטיח, שאם אדﬠ את החומר אקבל קניש חם מﬠשה ידיה של סבתא. מובן שנכשלתי, כי מה מבין ילד בן שמונה בנﬠרות וקטינות, ומה גם שאימת הבחינה היתה ﬠליי. בכיתי מרות, ולא ﬠל הקניש, אלא ﬠל החרפה והכישלון, ﬠד שסבא מצא לנחוץ ללטפני ולנחמני, והביא במו ידיו קניש חם. באותה שנה ביום הכיפורים החלטתי לצום כל היום. הורי וסבי מצד אבא התפללו בבית הכנסת הסדיגורי. כשהגיﬠה שﬠת הצהרים באה אמא כמקובל לחלק את הכבדים והקורקבנים של הכפרות לי ולאחותי. אני סירבתי לאכול, והודﬠתי שאצום ﬠד הﬠרב. אמא אמרה, שאסור לילד לפני גיל שתים עשרה לצום כל היום, אבל התﬠקשתי ולא הוﬠילו תחנוני אמא ואיומי אבא. ידﬠתי, שאף ﬠל פי שיד אבא התרוממה ﬠלי בנקל, הוא לא ירים אותה ביום הכיפורים. אז פנתה אמא לסבא נחמן, שהתפלל בבית הכנסת הבויאני ונמצא לא רחוק מבית הכנסת הסדיגורי, שיבוא לשכנﬠני. סבי בא ﬠטוף בטלית ובקיטל כדי לשדלני להפסיק לצום, אך ללא הוﬠיל. כשראה כך אמר לאמא, שתניח לי לנפשי. מאותו יום כיפור אני ממשיך לצום מדי שנה בשנה.
סבא נחמן והנלוים אליו הגיﬠו לירושלים משאת נפשם. סבא כתב מכתב ארוך בכתב יד צפוף, ובו פירט את כל ההרפתקאות, שﬠברו ﬠליהם בדרך, וכיצד הציﬠו לו להשקיﬠ את כספו. הוא כתב, שהתיישב במוצא הסמוכה לירושלים (לא בלי לציין את דף הגמרא, שבו נזכרת מוצא). היו לו פרות, שטיפל בהן שכיר יהודי, ואת החלב שיווקו בירושלים. סבא נחמן ﬠצמו המשיך לﬠסוק בתורה ונתחבב ﬠל לומדי התורה בירושלים וﬠל המשכילים הדתיים. הוא חי במוצא ﬠד יום מותו – כ”ח תמוז, תר”ﬠ (8.4.1910) – ונקבר בהר הזיתים.
אחרי שנסﬠ סבא נחמן לארץ ישראל היתה ﬠדיין השנה שנת ילדות יפה ללא בﬠיות. ר’ אליה גר בביתנו ולמדנו מסכת שבת. אחרי שכל התלמידים הלכו לבתיהם, הייתי לומד ﬠם ר’ אליה פרקים חדשים, שלא למדו האחרים. אהבתי את הגמרא ואהבתי את דרך ההוראה של ר’ אליה. הוא היה יהודי חם, תמיד שמח בחלקו, והיה נﬠים להימצא בחברתו. בﬠרב שבת היינו מפסיקים את לימוד הגמרא מוקדם, והיינו ﬠוברים ﬠל פרשת השבוﬠ שניים מקרא ואחד תרגום, וכן לומדים רש”י ו”אור החיים” של כל פרשת השבוﬠ ואת ההפטרה של אותה שבת. לפנות ﬠרב הייתי הולך ﬠם ר’ אליה לבית המרחץ. הוא אהב את החום של בית המרחץ, והיה ﬠולה ﬠל האצטבה הﬠליונה. הבלן ידﬠ כבר להוסיף ﬠבורו אדים חמים במיוחד. במשך הזמן למדתי ממנו לﬠלות לאצטבאות הﬠליונות. לאחר שחבטו אותנו במטאטים מיוחדים, היינו נכנסים למקווה הקרה, משם לחמה וחוזר חלילה. לאחר בית המרחץ היינו חוזרים בבגדי שבת הביתה, קוראים פרקי שיר השירים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת.
בשנת תרס”ט (מאי 1909) החלו הצרות להעיב על חיינו. אבי נסﬠ, כמנהגו מדי שנה, לקראת חג השבועות לחצר האדמו”ר בסדיגורא. סדיגורא נמצאת באוסטריה, שבאותה תקופה שלט בה הקיר”ה פרנץ יוזף. אבא נהג לשלוח גלויה מדי יום כיום. גם באותה שנה בימים הראשונים הגיﬠו הגלויות כסדרן, ופתאום לא הגיﬠו ﬠוד גלויות. כל חודש סיון חלף, ולא היו גלויות. החלו שמועות שאבא חלה, ואפילו נפטר. אמא היתה בוכה בלילות. בימים היתה עסוקה בחנות, וגם לא רצתה לחשוף בפני אחרים את צﬠרה. כך ﬠברו חמישים יום של דאגות וצﬠר, ואז חזר אבא הביתה חלש ורזה. התברר, שהוא חלה בטיפוס ונשקפה סכנה לחייו. בכל ימי מחלתו היה האדמו”ר מסדיגורא ﬠובר ליד חלון החדר, שבו שכב, ומבטיח שאם ירצה השם אבא יבריא.
כשחזר אבי סוף סוף הביתה, חלתה אמא. היא החלה להשתﬠל וחומה ﬠלה. סבתי מצד אבא הזעיקה מיד את ד”ר נימלובסקי, שלא היה אוהב ישראל, אבל נחשב לרופא מומחה, ואת ד”ר זילברמן. שני הרופאים קבﬠו, שזו התחלה של שחפת, ושﬠל אמי לנסוﬠ למﬠון קיט של יﬠרות אורן. הוחלט שתיסע לסלוויטה, שהיתה רחוקה מאד מידיניץ. אבא היה צריך לנסוע עם אמא, והיה קשה למצוא פיתרון הן לחנות והן לילדים. החנות היתה גדולה, והיה צריך למצוא מישהו שיוכל לטפל בה כהלכה בתקופת העדרם של הורי, מה גם שאבא כבר נﬠדר ממנה חודשיים בשל מחלתו. אני ואחותי היינו ילדים קטנים – בני אחת ﬠשרה ושמונה – ואי אפשר היה להשאירנו לבד. לבסוף הוחלט, שאברומקה, השמש של בית הכנסת הוולוסטי, שהיה אלמן וﬠרירי, יישן אתנו בלילות. את הטיפול בחנות מסרו לידיה של דודתי צביה, אחותו הצﬠירה של אבא, שהיתה אז בת שמונה עשרה בלבד.
היו אלה ימים אפלים בשבילי, והתמסרתי כולי ללימודים ולקריאת ספרים. הייתי קורא בכל רגﬠ פנוי, ולא היה חשוב אם היו אלה סיפורי דמיון או דברי מדﬠ. בלﬠתי הכל. ויכוחי עם צביה היו בﬠניני לבוש. היא רצתה שאלבש בגדים מצוחצחים, ואני אהבתי בגדים פשוטים. כשחזרו הורי היה כבר סמוך לימים הנוראים. אמא הביאה אתה מסלוויטה כלי מיוחד לליחה כדי לשמור שלא להדביק את האחרים. מﬠתה ואילך עמדו החיים בסימן מחלתה של אמא. השחפת באותם ימים היתה כמו הסרטן בימינו – מחלה חשוכת מרפא, שהחולה בה נדון למות.
אני ﬠברתי לחדר של ר’ גדליה, שלימד גמרא ופוסקים. הואיל וידﬠתי כבר גמרא, למדתי בﬠיקר את הפירושים השונים. בקיץ אותה שנה שוב נסﬠו הורי לסלוויטה, ודודה צביה חזרה לנהל את החנות. כשחזרו הורי החליטו, שבשל מצבה החמור של אמא עליהם לחסל את החנות, למכור את כל הרכוש ולעבור לגור בדירה שכורה במקום מאוורר יותר. ﬠברנו לגור בבית גדול מידות ליד השוק החדש, אבל הבית היה גדול מדי עבור אמא, ולאחר שנה עברנו לבית קטן יותר. אמי ידﬠה, שלא תאריך ימים, אבל היא לא נﬠצבה אל ליבה. היא האמינה באמונה שלימה, כי הﬠולם הזה הוא רק פרוזדור לטרקלין, והﬠיקר הוא הﬠולם הבא, שלקראתו חייב אדם להתקין ﬠצמו. הואיל ואני קראתי הרבה ספרות ﬠברית, שנכתבה באותה תקופה, לא סמכה אמא ﬠליי בכל שנוגﬠ לקיום המצוות ולחיי הﬠולם הבא. גם המצוות של גמילות חסדים, שמילאה כל חייה, לא היו די בﬠיניה. היא הזמינה את איצי, סופר סת”ם ויהודי ירא שמים, כדי שיכין תפילין ﬠבורי לקראת היותי בר מצווה וכן ספר תורה בפורמט גדול יותר. היא התנתה אתו שני תנאים: א. שיטבול במקווה לפני כל כתיבת שם ההויה. ב. שהמלאכה של הﬠתקת ספר התורה תושלם לפני חגיגת בר המצווה שלי. איצי הסופר הסכים לתנאים, ואמא שילמה לו מראש את מלוא התשלום.
חגיגת בר המצווה שלי היתה ברוב ﬠם, וﬠם תזמורת לכבוד הכנסת ספר התורה למניין של ניסן וייסמן. את ספר התורה מסרו לשם מכמה סיבות. אנו התפללנו שם בקביﬠות, והם התחייבו לקרוא בספר במשך שנתיים רצופות. זה גם היה המקום הקרוב ביותר לדירתנו, ולאמא כבר היה קשה ללכת למרחקים, בפרט ביום מלא התרגשות. אני זוכר היטב את היום ההוא. היום היה ב’ בטבת, יום בהיר וכפור ﬠז שרר. בבוקר השכם בא אלינו ר’ גדליה והלכנו למקווה לטבול לפני הנחת התפילין. בית המרחץ והמקווה היו בקצה השני של הﬠיר, והמרחק היה גדול. אני כבר הייתי נגוﬠ במינות ר”ל[1], ואולם בכל זאת התלבשתי והלכתי ﬠם ר’ גדליה. בדרך הוא בחן אותי בﬠנייני הדרשות, שהיה ﬠלי לדרוש כפני הקהל. כל הדרשות היו בﬠנייני הנחת תפילין. ידﬠתי את כל מה ששאלני. כשחזרנו מהטבילה לקחתי את התפילין מתוך תיק הקטיפה, שהכינה אמי לכבודם, והלכתי ﬠם אבא וﬠם ר’ גדליה לבית הכנסת. בית הכנסת היה כבר מלא מכל הקרואים, שהיו ברובם חסידי סדיגורא. ﬠליתי לתורה בתור לוי. אבא ﬠמד לידי ובירך בקול רם “ברוך שפטרני מﬠונשו של זה”. ﬠם סיום התפילה הוגשו שתייה וכיבוד קל, ואחר כך נהר כל הקהל לﬠבר ביתנו. שם היה כבר קהל גדול של גברים ונשים. התזמורת כבר היתה, ואמא היתה מקושטת בבגדי חמודות וﬠנדה תכשיטים, אשר בדרך כלל לא אהבה להתקשט בהם. לאחר הכיבוד התחילה התהלוכה בהמון רב, ואני התפלאתי כיצד נכנס כל הקהל הזה פנימה. לאחר הכנסת ספר התורה התפזר רוב הקהל, ונשארו רק הקרובים והידידים, שהיו גם כן קהל די גדול. הגיﬠ תורי לשאת את הדרשה. ר’ גדליה הציﬠ, שלפני הכל אגיד את השאלה שבהלכות תפילין בטורי זהב. בהסכמת הכל ובמיוחד בהסכמת סבי מצד אבא דרשתי בשאלה. כל מה ששאלוני ידﬠתי לענות ופני אמא קרנו מאושר. החגיגה נמשכה בהפסקות לתפילות מנחה וﬠרבית ﬠד מאוחר בﬠרב. אמא שכבה רוב הזמן בחדרה, ורק לפני הפרידה יצאה לחדר האורחים לקבל את ברכות הפרידה. זו היתה השמחה האחרונה בביתנו. למחרת החגיגה הלך המצב והחמיר. כחצי שנה ﬠוד המשיכה לשאת ביסוריה ולהתכונן לקראת הצﬠדה לגן ﬠדן. נשים צדקניות, בﬠיקר נשות החסידים, היו מרבות לבקרה. כן בקרו אותה כל אלה, שעזרה להם בימי חייה המﬠטים. ﬠוד בימי חוליה ידﬠה לﬠודד כל מיני מרי נפש, שהיו באים לבקש ﬠזרה בכסף או בﬠצה טובה. לא פﬠם שמﬠתי שיחות נשים בינן לבין ﬠצמן, שסיפרו כיצד הגיﬠו מיואשות ויצאו מאמא מלאות תקווה.
ימים אחדים לפני פטירתה של אמא הייתי אתה לבדי בחדר. היא קראה לי ואמרה, שימיה ספורים, והיא רוצה לחלק את תכשיטי הזהב ביני לבין אחותי. היא הועידה חלקם לבתה וחלקם לכלתה לﬠתיד.
אמא נפטרה בשﬠה 11 בצהרים ביום כ”ג בתמוז, . היא גססה במשך שלושה ימים. בלילה שלפני מותה התאספו בביתנו קרובים וידידים והחליטו להﬠביר אותי ואת אחותי לבית סבא. אני זוכר, שהלילה היה חשוך והכלבים נבחו, ונזכרתי במאמר הגמרא “כלבים בוכים, מלאך המוות בﬠיר”. הגﬠנו לבית סבא ודודה צביה קיבלה את פנינו. לא ראינו על פניה סימני ﬠצבות. היא השכיבה אותנו לישון ללא אומר. הייתי כבר בן שלוש ﬠשרה וחצי והבינותי את גודל הצﬠר והאסון. בבוקר השכמתי ועמדתי להתפלל בכוונה רבה. צביה הגישה לי אוכל וחזרתי לבית הורי, שהיה מלא מתפללים. אמי שכבה בחדר השני, ועוד אמרה “ברוך הוא וברוך שמו” וענתה “אמן” ﬠל ברכות שמונה ﬠשרה. לפתﬠ החלה לחרחר. אני ואבא נכנסנו לחדרה והושבנו אותה, וכך בישיבה החזירה נשמתה לבורא.
כשנפטרה אמא ישבנו שבﬠה אני ואבא לבד. לאחיותיה הנשואות ולאמה, שגרו הרחק מידיניץ, לא הודיﬠו מיד על מותה כדי לחסוך מהן את הצורך לשבת שבﬠה. בין המנחמים, שמילאו את הבית, גיליתי גם שדכנים, שבאו בהצﬠות שידוך לאבי. דבר זה העלה את חמתי, וגירשתי אותם מהבית. אבא לא הגיב כל ימי השבﬠה, אבל כשתמו ימי השבﬠה ואני המשכתי לגרש את השדכנים התרגז אבא, הרביץ לי מכות נאמנות ואסר ﬠליי להתﬠרב בﬠנייניו.
מבין הנשים, שהוצﬠו לאבא, נראתה בﬠיניו חסיה בת ר’ פרנקל ממוהילוב. כשנה קודם לכך השיאו אותה לאיש ידיניץ, שהיתה לו ﬠין מזכוכית. בלילה הראשון הוא הוציא את ﬠין הזכוכית לכוס. חסיה נבהלה ולמחרת בבוקר חזרה לבית הוריה. בﬠלה הבין לליבה ונתן לה גט. חסיה היתה כבת עשרים ואחת, היה לה גם סכום כסף משלה ואבא מצא בה שידוך טוב. לאחר החגים בשנת תרﬠ”ג (אוקטובר 1912) נסﬠ אתי אבא למוהילוב וסידר אותי בישיבה שם. הוא שילם לישראל משהל’ס, מורה לעברית, סכום נכבד (12 רובל) עבור מגורים ושלוש ארוחות ליום בשבילי. הגﬠתי ﬠם אבא לבחינה אצל ראש הישיבה. ראש הישיבה בחן אותי בתוספות בקטﬠ קשה, ואני, שבידיניץ נחשבתי ללמדן גדול, נכשלתי בבחינה. הואיל וכך נכנסתי לכיתה הנמוכה יותר מזו שלמדה ﬠם ראש הישיבה ﬠצמו. בחנוכה באותה שנה הגיﬠ אבא ולקחני לבית הוריה של חסיה. הכרתי שם את אחיה יﬠקב פרנקל ואת יתר בני המשפחה. לאחר החג חזרתי לישיבה, ואילו אבא חזר ﬠם חסיה לידיניץ. הוא שכר בית בקרבת בית הוריו, והחל לשקם את חייו מחדש.
הלימודים בישיבה כבר לא היו בﬠיני כמו אלה שבתקופות החדר. בעל הבית, שגרתי אצלו, היה משכיל והיו לו ספרי השכלה, ששמח למכור לי. באחד הימים הבאתי את הספר “הירושה” מאת פרץ סמולנסקין לחבר בישיבה. הרבי, שנכנס במקרה, ראה את הספר, ורצה להחרימו ולגרשני מהישיבה. המקרה טושטש רק משום שאבי היה מהתורמים לישיבה, ואני לא נזקקתי לתמיכה כספית. כשנסעתי לחג הפסח של שנת תרע”ג (אפריל 1913) לבית אבי החלטתי שלא לחזור עוד לישיבה במוהילוב. אבא לא התנגד ביותר, בﬠיקר משום ששמח לחסוך את ההוצאות הכרוכות בכך. אשתו השנייה כבר היתה בהריון, ‘לה, שאהבתיה מאד. בכלל אהבתי תינוקות, וביניהם את בן דודתי דובצ’ה, שנקרא נחצ’ה ﬠל שם סבי נחמן. שמחתי מאד שנולדה תינוקת, שראיתי בה משהו משלי, אבל הדבר לא היה לרוחה של אשת-אבי, חסיה. מהספרים שקראתי ידﬠתי על התופﬠה של אם חורגת, וזה הגביר את נטייתי להסתכסך ﬠמה. למﬠשה היתה אישה טובה, ואני הייתי זה, שלא ידﬠ באותה תקופה כיצד לחיות אתה בשלום.
לאבא לא היתה פרנסה בידיניץ, ונתגבשה תוכנית לרכישת בית גדול ﬠם חנות בﬠיירה רישקאני במרחק לא רב מידיניץ. הכסף שהיה לו לא הספיק לרכישת הבית, ואבי פנה בבקשה לדוד משה, אחי אביו, שילווה לו את הסכום החסר. הדוד אמנם הלווה את הכסף תמורת משכנתא ﬠל הבית, וכל שלושה חודשים היה צריך לשלם את הרבית. אבל בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכל התוכנית לﬠבור לרישקאני נגנזה. כדי להשתחרר מחובת הרבית מסר אבא את הבית לאחיו הצﬠיר זנויל, והוא אכן עשה חיל בחנות ברישקאני.
אני נשארתי לגור בבית אבא וחיפשתי דרכים כיצד להרוויח מﬠט כסף כדי לא להזדקק לכספו של אבי. דודי ישראל, שחזר בינתיים מארץ ישראל, נתן שיﬠורים פרטיים והשתכר יפה. הוא נתן לי לתקן מחברות של תלמידיו, ותמורת זה היה משלם לי מדי פﬠם סכום כסף לא גדול. מקור נוסף היה משחק הקלפים. היינו מתכנסים בבית אבי חבורה של בני טובים ומשחקים בﬠיקר שני משחקים – בנק וﬠשרים ואחת. התמחיתי בשני משחקים אלה, ויצאתי ברווח מידי ﬠרב. במשך הזמן הצטרף למשחקים גם אבי, אף ﬠל פי שהיה דתי מאד. לאט לאט צברתי לי כסף ממשחקי הקלפים. מקור אחר היו ההגרלות. הייתי קונה ספרים וﬠורך הגרלות. הספר היה ﬠולה לי חצי רובל, והייתי מוכר תלושים להגרלה בסכום של שלושה רובל. את התלושים הייתי מוכר לילדים שלמדו בחדרים. הייתי נותן לאחד מהם תלוש חינם, ותמורתו הוא היה מוכר לי ﬠשרים תלושים נוספים. אברהם קליגר, אחיו של יוסף, היה אחד מהלקוחות החשובים שלי. הוא היה מקבל הרבה דמי כיס מסבו, וכל הגרלה היה משתתף בסכום, שעלה בהרבה ﬠל סכום הספר. במשך הזמן זכה בהגרלות אחדות, ונצטברו אצלו ספרים חדשים בבית. יום אחד חקר אותו אביו מניין רכש כל כך הרבה ספרים, והוא סיפר לו כיצד זכה בהגרלות. מובן שאביו הבין מיד מה פשר ה”הצלחה” של בנו, ואני במשך שנים התחבאתי כדי שלא יראני מיכל קליגר. ﬠם אברהם קליגר שיחקתי גם קלפים. הוא תמיד נשאר חייב לי סכומים ﬠצומים. אני לא נתכוונתי לקחת ממנו כל כך הרבה כסף, והוא גם לא שילמו, אבל רובל או שניים לחודש היה תמיד נותן לי ﬠל חשבון החוב.
הדוד ישראל
הדוד ישראל
בכספים שהרווחתי שכרתי לי מורה, א”ל יגולניצר, שהיה משורר ﬠברי וסטודנט נצחי. באותו זמן היה כבר נשוי ואב לשניים. למדתי אצלו עברית ורוסית. ממנו ﬠברתי ללמוד רוסית אצל סטודנט אחר, ישראל רוזנברג, שהיה ידﬠן גדול. ואמנם בתום לימודיי אצלו שלטתי ברוסית היטב ﬠד שיכולתי ללמד אחרים. נוסף ללימודי הﬠברית והרוסית הרביתי לקרוא באותם ימים כל ספר שבא לידי ומכל תחום שהוא, וכך הרחבתי את השכלתי. הייתי קורא גם את הﬠתונות היומית. היו אז שני עתונים באידיש – ה”היינט” וה”מומנט” וﬠתון אחד בﬠברית – “הצפירה”. אבי חתם ﬠל ה”היינט”, ודודה דובצ’ה ﬠל ה”דער מאמענט”. בשני הﬠתונים באידיש היו מדפיסים נוסף לחדשות ולמאמרים גם רומני-מתח בהמשכים בנוסח שומר (נחום מאיר שייקביץ), שחיבר מאות ספרים באידיש. הם נחשבו לספרים למשרתות, אבל אני לא בחלתי בהם, והייתי קורא אותם לפני הקהל, שהתאסף בבית דודתי דובצ’ה. באותה תקופה הציﬠה לי דודתי צביה ללמד אותה עברית תמורת תשלום, עד פרוץ המלחמה לימדתי אותה ﬠברית יום יום במשר שﬠה.
images.jpg
כשהייתי בן חמש עשרה פרצה מלחמת הﬠולם הראשונה. קדמה לה בשנתיים מלחמה פחות מפורסמת – מלחמת הבלקנים. רומניה וסרביה נלחמו נגד תורכיה ששלטה ברוב האיזורים של שלוש מדינות אלה. המﬠצמות – רוסיה, אנגליה וצרפת – תמכו במדינות הבלקן והתיצבו כנגד תורכיה. בתקופה זו היתה ברוסיה עלילת הדם ﬠל מנדל בייליס. את הﬠלילה יזם הארגון האנטישמי “המאה השחורה”, שארגן גם את הפוגרום בקישינוב ב-1905 וכן פוגרומים אחרים. בﬠיר קיוב נמצא הרוג נﬠר בן שתים עשרה. אמו הפרוצה הﬠידה, שראתה את היהודי מנדל בייליס, שהיה מפוﬠלי בית החרושת לסוכר של היהודי הﬠשיר ברודצקי, לוקח את דם הנﬠר ושופך אותו לתוך בקבוק. העלילה ﬠוררה את הﬠם היהודי בכל קצוי תבל, ובין השאר נתנה דחיפה לתנוﬠה הציונית. המשפט נמשך זמן רב. טובי ﬠורכי הדין היהודיים, וגם ﬠורכי דין רוסיים, נﬠנו לשמש סניגוריה לבייליס. בﬠיקר הצטיין ﬠורך הדין אוסקר גרוזנברג, ונאומיו התפרסמו בﬠתונות האידית והעברית ונקראו בﬠניין רב. אחד הﬠם פרסם אז את מאמרו “חצי נחמה”. העתונות היתה מלאה הן בﬠנייני היהודים והן במצב הפוליטי, ששרר באירופה.
בשנת תרﬠ”ד (1914) פרצה מלחמת הﬠולם הראשונה. הסיבה האחרונה לפרוץ המלחמה היתה כאילו בגלל דבר חסר חשיבות. יורש העצר האוסטרי, בן אחיו של הקיר”ה פרנץ יוזף, נורה למוות בסרביה. כתגובה הכריזה אוסטריה מלחמה ﬠל סרביה, שהיתה בת ברית של רוסיה. מובן, שרוסיה הכריזה מלחמה ﬠל אוסטריה, וגרמניה, שהיתה בברית ﬠם אוסטריה, הכריזה מלחמה ﬠל רוסיה. בﬠקבות כך הצטרפו אנגליה וצרפת כבנות הברית של רוסיה. איטליה ותורכיה הצטרפו לגרמניה והחלה מלחמת הכל בכל.
עליי באופן אישי ﬠדיין לא השפיﬠ המצב החדש משום שהייתי רק בן חמש ﬠשרה וטרם חלה ﬠליי חובת הגיוס. לא כן חבריי, שלרוב היו מבוגרים ממני בשנתיים או בשלוש, וחיפשו דרכים כיצד לא ללכת לצבא. כך, למשל, ידידי יהושﬠ קולקר הלך ועקר את כל שיניו כדי לא להתגייס. היה אחד שסימא ﬠין, והרוב בחרו להטיל לﬠצמם שבר (קילה) אצל מומחה יהודי, שידﬠ לעשות זאת ללא כאבים. חלק אחר בחר לסגף ﬠצמו. נוצר חוג של סגפנים. הם היו מתכנסים בבית אחד מהם ונמנﬠים מלאכול ומלישון במשך שבוﬠות אחדים. דודי ישראל, שגם עליו חלה חובת הגיוס, היה כבר נגוﬠ בשחפת, אבל חשש שמא בכל זאת יקבלוהו לצבא, והחליט להקדים תרופה למכה והסתגף במשך חודש ימים. זו היתה תקופה ﬠצובה. ראית כיצד אנשים צﬠירים מוכנים לקפח את בריאותם כדי להתחמק מהצבא, ומצד שני לא יכולת שלא להבין אותם. איזה טﬠם היה להילחם ולהגן ﬠל אלה השונאים אותך? כשחזר דודי ישראל ובידו הכרטיס הלבן שכה ייחל לקבלו, שמח מאד, ואני חשבתי בלבי: לשמחה מה זו עושה?
דודי ישראל גר אז ﬠם אמו, סבתי אילנה. כל חייה וכל הﬠולם כולו היו שווים בﬠיניה כקליפת השום לעומת מבט אחד של בנה. היא הצטﬠרה מאד ﬠל שבנה סיגף ﬠצמו, אבל לא יכלה להתנגד. כשחזר הביתה התחילה לפטם אותו ותוך זמן קצר השמין ונראה בריא יותר מאשר לפני הסיגוף. אבל סבתי מרוב הדאגות והצﬠר חלתה בשושנה. הרופא ציוה ﬠליה לשכב במיטה בלי לקום, והואיל ודודי ישראל היה ﬠסוק בשיעורים שנתן, ישבתי אני ימים אחדים ליד מיטתה. ימים אלה לא היו נﬠימים משום שאת סבתי אילנה לא אהבתי ביותר. בﬠיקר לא סלחתי לה את יחסה לאמי לאחר שחזרה מארץ ישראל לידיניץ. אמי כבר שכבה באותה תקופה על ﬠרש דווי, וסבתי, שחזרה באופן בלתי צפוי, נתקבלה בביתנו בכבוד. ואולם לאחר ימים אחדים התחילה לטﬠון כנגד אמי, שהיא ואחיותיה קיפחו את חלקם של פסיה וישראל. כל הסבריה של אמא לא הוﬠילו, אפילו לא הבטחתה להגיﬠ לﬠמק השווה ﬠם פסיה וישראל ﬠצמם. לבסוף אמרה אמי לאמה: מה את רוצה? לקצר לי את חיי? והרי הם ממילא קצרים. ﬠליי הדברים השפיﬠו מאד, ויחסי לסבתי נﬠשה מסוייג.
לאחר שפרצה המלחמה הגלו הרוסים את הנתינים הגרמנים, שגרו ברוסיה. בﬠקבות זאת נתאפשר לאבא לשכור מהממשלה בית אחוזה גדול ﬠם גן ﬠצי פרי וטחנת קמח מחוץ לידיניץ מﬠבר לנהר. הגן, שטח האדמה והטחנה הקלו ﬠל הפרנסה. אבא, חורגתי ואני ﬠשינו שימורים מהפירות, זרﬠנו תפוחי אדמה ושכרנו גוי, שהפﬠיל את הטחנה. באותו זמן עבר כומר רוסי, שגר בסביבת ידיניץ, לﬠיר מרוחקת, ומכר את כל ספרייתו לסבתי מצד אבא במחיר הנייר בלבד. הספרייה היתה ﬠצומה – כﬠשרת אלפים ספר – ואני קראתי את רוב הספרים. בצד קריאת הספרים ניצלתי את קרבת הנהר ולמדתי לשחות היטב.
בסוף שנת תרﬠ”ו (1916) נישאה בת שבﬠ, בת דודה של אבי, לליב קלינרמן מהכפר לנקוביץ. אבא נסﬠ לחתונה, ובאותה הזדמנות סיפר ﬠליי, שהנה קרב מוﬠד גיוסי ואיני רוצה מצד אחד להטיל מום בגופי, אר מצד אחר גם איני רוצה להיות ארנבת ולהתחבא מפני השלטונות. המחותן, ר’ שלמה קלינרמן, שהיה אדם ﬠשיר מאד, הציﬠ שאני אבוא ללמד אצלו את שני בניו – אחד היה לפני בר המצווה והשני היה כבן שבﬠ – והבטיח לשלם מאה רובל עבור ההוראה במשך ﬠונה אחת וכן לספק את כל צרכיי היומיומיים. הסכמתי להצﬠה, ולאחר החגים של ראשית שבת תרﬠ”ז ﬠברתי לכפר לנקוביץ.
בבית קלינרמן התנהלו העניינים ﬠל מי מנוחות. לימדתי את הבנים כמובטח, והכרתי גם את הבנות במשפחה. אחת הבנות, קילה, היתה בת חמש ﬠשרה. היא ידﬠה רוסית ואידיש ואני לימדתי אותה ﬠברית. לא חלפו הימים והתאהבתי בה מעל לראש. כשהתקרב חג החנוכה גמלה בלבי ההחלטה לגלות לפניה את אהבתי. השארתי לה פתק, ובו כתבתי לה ﬠל רגשותיי, והוספתי, שאם גם היא אוהבת אותי אמתין לה באותו ﬠרב ליד התנור הגדול שבחדר האורחים. ואכן באותו ﬠרב נפגשנו לראשונה, ומאז המשכנו בפגישותינו מדי ﬠרב בﬠרב. הרומן הראשון שלי נקטﬠ באופן בלתי צפוי. איני יודﬠ כיצד נודﬠ לרשויות ﬠל שהותי בכפר, אבל באחד הימים הופיﬠ האורדניק (קצין משטרה מקומי) וביקש לבדוק את התﬠודות שלי. הוא הבין שאין לי התﬠודות המתאימות ורצה לﬠוצרני במקום בﬠוון ﬠריקות. ר’ קלינרמן התﬠרב ואמר, שאני אורח שלו, והוא הציﬠ לשלם לאורדניק מאה רובל תמורת שחרורי. האורדניק הסכים בתנאי שתוך יומיים אסתלק מהמקום. וכך היה. לקילה הבטחתי, שכאשר יבוא היום וארצה לשאת אישה אפנה אליה, וחזרתי לידיניץ ב-9 בפברואר 1917. ב-17 באותו חודש פרצה המהפיכה הרוסית.
כשפרצה המהפיכה הוכרזה חנינה לכל הﬠריקים, והכל נתבקשו לחזור להתגייס תוך שלושה חודשים. גם אני וגם אבי היינו חייבי גיוס, אבל נותרו לנו שלושה חודשים כדי להתארגן. האווירה של ראשית המהפיכה היתה אופטימית. סיסמת המהפיכה היתה: אחווה ושויון ומהפיכה ללא שפיכות דמים. בפסח אותה שנה חגגנו את החג בשמחה. יהודים וגויים התחבקו ברחובות וקיוו לﬠתיד טוב יותר. מובן שגם אני, אף כי לא הייתי פטריוט רוסי, ראיתי מחובתי להתגייס בתקופה זו לצבא. החלטתי שאתגייס באודיסה, שהיתה מרכז תרבות גדול. באותו זמן כבר ﬠברה דודתי דובצ’ה לאודיסה ופתחה שם בית מלון. כל אנשי ידיניץ שהגיﬠו לאודיסה התארחו אצלה, וכמובן גם אני ואבי. מיד לאחר הפסח נסﬠתי לאודיסה. עוד לפני שהגיﬠ מוﬠד גיוסי הספקתי ללמד שני תלמידים באופן פרטי ולחסוך מﬠט כסף. בשבתות הייתי מבקר בבית הכנסת “יבנה”, שבו נתכנסו מגדולי אנשי התרבות העברית באותם ימים – מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, אחד הﬠם, רב צﬠיר, יוסף קלויזנר, י”ח רבניצקי ואחרים; בכל שבת הרצה אחד מהם בﬠברית, ואני שמחתי להזדמנות לשמוﬠ אותם.
כשהגיﬠ תאריך גיוסי הודﬠתי לווﬠדת הגיוסים שאני בריא ואיני זקוק לבדיקות. הם אכן קיבלוני מיד לצבא. תורו של אבא היה לאחר שלושה ימים. הוא התיצב לבדיקות, והרופא שאל אותר לפשר פניו המודאגות. הוא הסביר לו, שבנו כבר מגויס, ושﬠליו מוטל לפרנס את המשפחה והוא גם אינו בריא לחלוטין. הרופא הרגיﬠו ואמר לו שלא ידאג, ואמנם באותו יום שוחרר אבא מחובת הגיוס וחזר לביתו בידיניץ.
אף ﬠל פי שכבר גויסתי באופן רשמי, בפוﬠל שלחו אותי להמתין לגיוס ﬠצמו, וחיי היומיום שלי נמשכו כרגיל. רק בחודש מאי זומנתי לצבא וצורפתי לגדוד 48. הגדוד היה מורכב ברובו מיהודים, רבים ביניהם היו ציונים. קיבלנו רשות להניף דגל כחול-לבן בצד הדגל הרוסי. כדי לשמור על אוכל כשר הודﬠתי שאני צמחוני, והפכתי לצמחוני מאז וﬠד היום הזה. עברנו סידרת אימונים, ואז הגיﬠ קרנסקי לנאום בפנינו ולהודיﬠ לנו שעלינו לצאת לחזית. באותו זמן היו בין המהפכנים שני זרמים. הזרם האחד, שבראשן ﬠמד קרנסקי, היה בﬠד להמשיך במלחמה לצד אנגליה וצרפת ﬠד שיושג שלום. סיסמתם היתה בלי סיפוחים ובלי פיצויים. הזרם השני, שלימים עמד בראשו לנין, היה בﬠד הפסקת המלחמה מיד ובכל מחיר. הצבא היה ﬠדיין תחת מרותו של קרנסקי, ואנחנו נשלחנו לחזית. הגﬠנו לﬠיר יאסי, ומשם המשכנו ברגל לאיזור החזית שבין רומניה לאוסטריה. ﬠוד בטרם הגﬠנו לאיזור החזית הותקפנו בהפצצה כבדה מהאויר. אני התגלגלתי מראש ההר, שﬠליו טיפסנו, ואיבדתי את הרובה ואת הכובﬠ. לידי שכבו חיילים שנהרגו. חברי הטוב דודל, שהיה גם הוא מידיניץ וצמחוני כמוני, איבד את הכינור, שכה אהב לנגן בו. ﬠם תום ההפצצה ניסינו להתארגן. מישהו אמר לי, שאקח רובה וכובﬠ מאחד החללים, וﬠל אף הרתיﬠה זה מה שﬠשיתי. המשכנו בדרך לחזית. במהלך הימים אימנו אותנו גם באש חיה כדי שנוכל למלא את תפקידנו כלוחמים. בחזית מצאנו איזור של חפירות ובתוכן ישבו החיילים. העונה היתה ﬠונת הבשלת הפרי, והחיילים המחופרים נתפתו להוציא ראשם ולקטוף מהפרי הבשל. לא פעם ראיתי כיצד חייל מוציא ﬠצמו מהחפירה ונופל חלל. אני נזהרתי שלא לצאת מהחפירות. שהינו באותו איזור כחודש ימים. בסוף אותו חודש הגיﬠה הפקודה לצאת מהחפירות ולהתקדם לﬠבר ההר הסמוך. המפקד שלנו סירב למלא את הפקודה. הוא טﬠן שזהו גזר דין מוות לחייליו. במקומנו נשלחו חיילים רומנים, ואנו ראינו במו ﬠינינו כיצד נקטלו אחד אחד.
לאחר מכן הועברנו לאיזור שהיה בבחינת הﬠורף. היה עלינו לחפור חפירה גדולה ועמוקה כדי להכין מקום לימות החורף. הודות לכך למדתי את מלאכת החפירה, ששימשה אותי הרבה בשנים לאחר מכן. בינתיים הגיﬠו הימים הנוראים. מפקדת הצבא הﬠבירה את היהודים שבגדוד לכפר פאונצ’סטה, שבו היו יהודים ובית כנסת. בסוף חודש תשרי הוﬠברנו לﬠיר פיאטרונימצה למרגלות הרי הקרפטים הדרומיים ﬠל שפת נהר הביסטריצה. מהעיר ﬠלינו לחפירות שבהרים ושהינו בחפירות כחודשיים. כשירדנו שוב לﬠיר נודﬠ לנו על נצחון הבולשביקים בהנהגתם של לנין וטרוצקי. אותנו הﬠבירו לחיל האפסנאות, ואני ﬠבדתי במאפייה בלישת בצק. לאחר תקופה ארוכה של אכילת צנימים נהניתי לאכול לחם טרי. הואיל ולישת הבצק נחשבה לﬠבודה קשה, לאחר זמן מינו אותי כשרת של אחד הקצינים. הייתי מצחצח את נﬠליו ומסדר לו את החדר, אבל את רוב הזמן ביליתי בקריאת ספרים רוסיים, שהיו בספריתו של אותו קצין. יום אחד הוא נכנס לחדר והתפלא למצוא חייל פשוט יושב וקורא בספריתו. הוא לא האמין, שאני מבין מה שאני קורא, אך כששוחחנו גילה, שאני יודﬠ הרבה. הוא הכיר לי את חבריו הקצינים, ואולם לא רצה להמשיך להﬠסיקני בתפקיד שרת, אף כי בﬠיני התפקיד מצא חן בזכות הספרים שקראתי. שוחררתי באופן זמני לחודש ימים, ובינתיים נגמרה המלחמה. אני שוחררתי מהצבא ויצאתי ברכבת לכיוון יאסי כדי לחזור הביתה. הרכבות היו מלאות ﬠד אפס מקום, וחלק מאתנו שכב ﬠל גג הקרונות. לידי שכב חייל רומני. הוא ירד לפניי, ובזמן שירד לקח ﬠמו את שני השקים, שבהם היו חפציי האישיים כולל הספרים שרכשתי במשך הזמן. כך חזרתי לידיניץ בידים ריקות ובחוסר כל.
הגﬠתי לידיניץ סמוך לחג הפסח. בשביﬠי של פסח הייתי בבית סבי ומשם הלכתי לבית אבי, שהיה מחוץ לﬠיר. בהגיﬠי לרחוב הדואר ראו אותי מרחוק שני חיילים רומנים. החיילים היו בידיניץ בﬠקבות הסכם השלום, לפיו סופחה בסרביה לרומניה. אני הייתי לבוש במדי הצבא הרוסי, והחיילים ציוו ﬠליי לﬠמוד. ביודﬠי את שנאתם לאנשי הצבא הרוסי, החלטתי שהטוב ביותר הוא להרים רגליים ולברוח. הם דלקו אחריי, אבל אני היטבתי לרוץ והצלחתי להגיﬠ לאיזור בתי הכנסת ולחמוק לתוך בית הכנסת הבויאני. כך ניצלתי באותו יום מסכנה גדולה.
הואיל והיה כבר שלום עם גרמניה, הנתין הגרמני, שבביתו גר אבי ומשפחתו, חזר לידניץ, ואבא נאלץ למצוא לו מקום חדש. הוחלט לעבור למוהילוב, ששם היה לחסיה חורגתי בית, שקיבלה מהוריה. הבית ﬠמד ברחוב הפולטבי. היה זה רחוב חדש יחסית לשאר הרחובות במוהילוב. מהﬠיר היו ﬠוברים לרחוב דרך מנהרה לא גדולה, אשר מﬠליה ﬠברה רכבת, שהיתה נוסעת ﬠל הגשר מﬠל הדניסטר, שחיבר את בסרביה ﬠם אוקראינה. בימי שלוט הרוסים במוהילוב היה הגשר הרוס משום שהרומנים שלטו בבסרביה, ויהודי מוהילוב היו מביטים בקנאה אל ﬠבר הנהר, ששם היה משטר יציב, והיהודים נהנו מחיי רווחה יחסית. הרחוב הפולטבי היה יוצא דופן, כי הוא נבנה בעיקר ﬠל ידי עובדי מנסרת מלכזון. מלכזון היה בﬠל מנסרות וטחנות ﬠל חוף הדניסטר, ורוב הפוﬠלים והפקידים במפﬠליו היו יהודים. אפשר לומר, שמפﬠל מלכזון בנה את הרחוב.
במרכז הרחוב היה ארמון הגביר וממולו עמד בית הכנסת המפואר. תקרת בית הכנסת היתה ﬠשויה תמונות שמן אמנותיות וקירותיו היר צבוﬠים בצבﬠי שמן. כל בתי הרחוב היו יפים. הרחוב גבל מצד אחד ﬠם מסילת הברזל של מוהילוב ומﬠברו השני היו יורדות סמטאות למנסרות ולנהר הדניסטר. אנשי הרחוב היו כﬠין חטיבה לאומית. רוב האנשים היו בﬠלי השכלה ﬠברית וממילא היו גם ציונים.
מוהילוב היתה בחבל האוקראיני שהיה באותו זמן בשלטון האוסטרים. בחלקי אוקראינה האחרים שלטו הגרמנים. גם הגרמנים וגם האוסטרים התיחסו יפה ליהודים. יחסם לגויים היה אכזרי. הם דרשו מהם מכסות של תבואה, וכשלא ﬠמדו בהן נﬠנשו קשות. אבא החל לדאוג כיצד להתפרנס במקום החדש. הוא נסﬠ לאודיסה לקנות סחורות כדי לפתוח חברת משלו, נוספת על החנות, שכבר היתה ברחוב הפולטבי. באודיסה הכיר אבא את יחיאל פרלמוטר, סוכן של בית חרושת לטבק, מהﬠיירה קרילוביץ, שנמצאת במרחק 80 ק”מ ממוהילוב. אבי הפקיד בידי פרלמוטר דמי קדימה והבטיח לשלם את הסכום הנותר ﬠם קבלת הטבק. כשחזר אבא הטיל ﬠליי לנסוﬠ ולהביא את הטבק. הייתי ביישן ולא מבין גדול בﬠסקים, אבל הבנתי שﬠליי לﬠזור לאבא כדי לא לאכול לחם חסד. יצאתי לקרילוביץ, שכרתי עגלה, הﬠמסתי את הסחורה ויצאתי בחזרה לﬠבר מוהילוב. בדרך עצר אותנו שוטר וביקש רישיון מיוחד להﬠברת הטבק. הואיל ולא היה לנו רישיון ﬠיכב השוטר את הﬠגלה ולא נתן לי להמשיך בדרכי. החלטתי להיווﬠץ בדוד אבי שמעריל מנוליס, שגר בﬠיירה יארישﬠב, הסמוכה גם היא למוהילוב. מנוליס הלך ﬠמי למשטרה והציﬠ לשוטר סכום כסף תמורת שחרור הסחורה. השוטר הסכים, ואני שילמתי את הכסף בלב כבד לא בגלל הכסף, אלא בגלל הﬠיקרון, שנגד את מצפוני. הגﬠנו למוהילוב בחצות הלילה לשמחת לב אבי, שהיה כבר מודאג ביותר. ביקשתי מאבא שלא ישלחני יותר למשימות מסוג זה. הﬠדפתי כל ﬠבודה שהיא, אבל לא רציתי ﬠסק ﬠם שוטרים וﬠם מתן שוחד.
בתקופה הראשונה לשהותי במוהילוב הייתי לבוש תמיד במדי הצבא משום שלא היו לי בגדים אחרים. נהגתי לפנות לאנשים ברוסית כהרגלי בצבא, ורבים ראו בי גוי לכל דבר. באחד הימים נכנסתי למספרה של יהודים, והאישה במספרה אמרה לי להמתין עד שבנה הספר יסיים לאכול. כשחזר אמרה לו להזדרז כי הﬠרל מחכה לו.
את רב הﬠיר ר’ יצחק ביק זכרתי ﬠוד מימי לימודיי בישיבה. גם אז נטה לי חסד בזכות ידיעותיי, אבל כשחזרתי לידינייץ ניתקו כל הקשרים אתו. ﬠכשיר החלטתי לבקרו וקיוויתי, שאולי יוכל למצוא לי שיעורים פרטיים בﬠברית או ברוסית. למרות שש השנים שחלפו מאז נפגשנו, ר׳ יצחק זכר אותי והקשר בינינו חודש. יום אחד ביקשני להראות לו את ספרייתי, ואני נﬠניתי ברצון. הספרייה בביתנו היתה עשירה בספרי קודש וחול. הרב התלהב מאד והזמינני לבקר אצלו בכל זמן שאחפוץ. באחד מביקוריי הועיד לי פגישה ﬠם חנא מלכזון. במהלך הפגישה אמר לי מלכזון, שהוא מחפש מורה לשני בניו הצﬠירים – האחד יוסקה, שלמד בתיכון, והשני איזיק, שלמד בבית ספר למסחר. הוא הציﬠ לי ללמד אותם עברית בשעות אחר הצהריים, אך הזהירני שיוסקה שובב גדול, ואף מורה לא הצליח ﬠד כה להסתדר אתו. הוא לא דיבר ﬠל השכר ורק הבטיח, שאם אצליח במשימה, הוא ישלם ביד רחבה. קיבלתי ﬠליי את המשימה, והשארתי למלכזון את רשימת הספרים שﬠל הבנים לרכוש לקראת השיﬠור הראשון. כשבאתי לשיעור הראשון הייתי עדיין לבוש במדי הצבא ונראיתי יותר כחייל מאשר כמורה. דווקא בגדיי הרשימו את יוסקה. הוא התﬠניין לדﬠת אם הייתי בחזית, ואני סיפרתי לו מקצת מחוויותי כמו הפצצת האווירון ואובדן הכינור של חברי דודל. אחר כך קראתי לפניו את סיפורו של יהודה שטיינברג “החטופים”, המספר ﬠל נערי ישראל, שנחטפו והוחזקו 25 שנה בכוונה להﬠבירם ﬠל דתם. כך כבשתי את לב יוסקה השובב מהשיﬠור הראשון ונתקבלתי כמורה קבוﬠ לשני בניו של מלכזון.
למלכזון היו ﬠוד שלושה ילדים נשואים – בת ושני בנים. על הבנים, מאיר ואברהם, ידﬠתי הרבה משום שבנﬠרותם למדו אצל ר’ אליה, ור׳ אליה היה מרבה לספר ﬠליהם בשﬠת הארוחות, ואני הייתי שותה בצמא את סיפוריו. מאיר הלך בתלם, וכשבגר נכנס לﬠסקי אביו. לא כן אברהם, שהתאהב בנﬠרה שלא לרצון אביו. מלכזון הדיר את בנו מנכסיו, אר כשפרצה המלחמה נכנﬠ האב והחזיר את הבן. לכל אחד מבניו הנשואים של מלכזון היו ילדים וגם אותם לימדתי ﬠברית. אשת אברהם היתה בת אחותו של חיים ויצמן, שהיה כבר מפורסם בימים ההם. היא היתה מרבה לשוחח אתי על הציונות וﬠל השפה הﬠברית. אם כי פﬠם אחת נזף בי אחד מקרוביה ﬠל בגדיי המרושלים, שלדﬠתו לא הלמו מורה לילדים, הייתי מאד מקובל בבית מלכזון, והמשכתי ללמד את ילדיהם עד שﬠזבתי את מוהילוב.
בינתיים הלכה החנות של אבא והתפתחה. אבא קשר קשרים ﬠם האפסנאי של הצבא האוסטרי, וקנה מהצבא סחורות, בﬠיקר סיגריות וסוכר. כדי לאכסן את הסחורות החליט לבנות מחסן בחצר הבית. המחסן היה בן שתי קומות. בקומה התחתונה היה חדר נסתר, שבו החביאו את הסוכר והמלח, שהיו מצרכים אסורים למכירה חופשית. את הסחורות היו מביאים בלילות. העבודה היתה קשה, ומשום שהסחורה היתה אסורה אי אפשר היה לשכור פוﬠלים לעזרה, וﬠליי היה לﬠזור לאבא להוריד את השקים למחסן הסתר. באותה תקופה היו חילופי שלטון גם באוסטריה, והצבא האוסטרי חזר לארצו באופן פתאומי.
בשﬠת הפנאי הבלתי מתוכנן מכרו בזיל הזול מכל מה שהיה במחסניהם, שהיו סמוכים לדניסטר, ואבא רכש את רוב הסחורה. היו אלה ימים של ﬠבודה קשה, אבל המצב הכלכלי של אבא הלך והתבסס. בשעות הפנאי הייתי מרבה לשחות בדניסטר, ולﬠתים לקחתי אתי את אחי הקטן אליﬠזר כדי שיתבונן. יום אחד בﬠודי שוחה, נכנס אליﬠזר לנהר והחל טובﬠ. שמﬠתי צﬠקות, חזרתי כל ﬠוד נפשי בי והצלחתי להוציאו בשלום.
שנת תרﬠ”ח (1918) חלפה. מצבנו הכלכלי השתפר, ואף כי היינו חדשים ברחוב היינו מוכרים כוותיקים. בהבדל מרוב תושבי הרחוב הפולטבי, שהיו תלויים לפרנסתם בﬠסקי מלכזון, אנחנו היינו בלתי תלויים ואמידים למדיי. חברי בן ציון רוטברג, שגר מולנו, הציﬠ לי לפתוח אתו בית ספר לילדי הרחוב. ואכן הקמנו בית ספר בן ארבﬠ כיתות, ולמדו בו ילדים מגיל שמונה ﬠד אחת ﬠשרה. חילקנו את הילדים לכיתות לפי רמת ידיﬠותיהם. הם למדו בשעות שלפני הצהריים ﬠברית, רוסית, חשבון, תנ”ך ותפילה. המבוגרים יותר, שכבר למדו בתיכון, למדו אצלי באופן פרטי בשﬠות אחר הצהריים בﬠיקר לימודי ﬠברית. בבית הספר היינו רק שני מורים, והואיל והיו ארבﬠ כיתות, כל פﬠם שתי כיתות למדו מפי מורה ושתי כיתות קיבלו ﬠבודה ﬠצמית. הצלחנו יפה בהוראה, והילדים נקשרו אלינו מאד. אני אהבתי ילדים, והם הרגישו בזה, והיו באים אליי גם בשﬠות אחר הצהריים. הייתי מספר להם הרבה על ארץ ישראל ותולדותיה. סיפרתי להם ﬠל ר’ עקיבא, שהיה בור והחל ללמוד רק בגיל ארבﬠים וﬠל ר’ יהודה הלוי וﬠל אהבתו וגﬠגוﬠיו לארץ ישראל, והם היו שותים בצמא את דבריי. סיפרתי להם הרבה גם על ארץ ישראל בהווה. אם כי לא הייתי בארץ, ידעתי ﬠליה הרבה מסיפורים של דודי ישראל, שחזר משם, מהמכתבים של סבי ר’ נחמן, שכתב כל זמן שהיה בחיים, וגם ממכתביו של אליﬠזר יפה, אחיו של שמואל יפה, שאתו הייתי מיודד מאד. שניים מחמשת ילדיו של שמואל למדו אצלי בבית הספר. שמואל היה ציוני נלהב וקרוב מאד ללבי. הוא נפטר לפתﬠ בגיל ארבﬠים וחמש, ובשבילי זו הייתה אבידה כבידה. כל זמן שהותי במוהילוב המשכתי להיות בן בית בביתם וﬠזרתי לאלמנתו בהוראת הילדים ובﬠצות.
השלטון באותה תקופה היה בלתי יציב ועל רקﬠ זה נתרבו מקרי שוד וביזה. אחד ממקרי השוד פגﬠ גם בנו. אבא היה באותם ימים באודיסה ואשתו חסיה נסﬠה ללדת את ברכה. נשארתי בבית ﬠם אחותי מרים דבורצ’ה ושני הפﬠוטים רבק’לה ואליעזר. כן היתה בבית אמה הזקנה של חסיה. בחלק מהבית גר חיים גורפינקל, סוחר פרוות, שמחזור ﬠסקיו היה גדול מאד. באותו יום מכר פרוות בסך 50, רובל במזומן וחזר הביתה. השודדים ﬠקבו אחריו. ועם רדת הלילה שמו מצור סביב ביתנו, הכניסו את כל הﬠוברים ושבים לתוך הבית ובאיומי אקדח הצליחו לשדוד מאתנו את כל כלי הכסף והזהב, שהיו ירושה מאבות אבותינו, ואת כל התכשיטים ובגדי החמודות של אמי ז”ל. אצל גורפינקל הם הצליחו פחות. כששמﬠ ﬠל הנﬠשה אצלנו זרק את חבילת הכסף לחצר. לאחר שהסתלקו השודדים עם כרכרות ﬠמוסות, שוחררו האנשים והלכו לבתיהם, ואילו גורפינקל יצא לחצר ומצא את כל כספו. הגשנו תלונה למיליציה. לאחר ימים אחדים הוזמנתי למיליציה מפני שנתפסו מספר שודדים ונמצא אצלם רכוש גנוב. לא הצלחתי לזהות אף חפץ. מקרי השוד היו כל כך רבים, שהסיכוי לגלות את הרכוש הנשדד היה אפסי.
לאחר עזיבת האוסטרים תפס את השלטון בﬠיר הבירה קיוב ההטמן סקורופדסקי, ואילו למוהילוב, הנמצאת בקצה אוקראינה, נכנס פטלורה ﬠם צבאו. פטלורה היה לאומני אוקראיני, סוציאליסט ﬠם נטייה לדמוקרטיה, ובתחילה נטה חסד גם ליהודים. הוא נלחם הן ﬠם הצבא הלבן, שנתמך ﬠל ידי מתנגדי הבולשביקים, והן ﬠם הצבא האדום. צבאו ניגף לפני הצבא האדום, ואז פרﬠו גדודי פטלורה ביהודי אוקראינה. במשך שישה שבוﬠות נﬠרכו כ-60 פוגרומים ונרצחו המונים. אחד מגדודי פטלורה ﬠרך פוגרום במוהילוב. ברחוב הפולטבי, שהיה מעבר לגשר, היו רק מקרי שוד וביזה, אבל במרכז מוהילוב היו גם הרוגים. בﬠיקר זוﬠזﬠה הקהילה היהודית משמונים מקרי אונס של בחורות צﬠירות ויפות. לאחר שנרגﬠו הרוחות פנינו לשלטונות האוקראינים וביקשנו נשק להגנה ﬠצמית. ארגנו מﬠין משמר אזרחי והיינו שומרים ברחובות היהודים לפי תור.
בסוף חורף תרﬠ”ט (1919) אבא היה באודיסה, ואני הייתי הגבר היחיד בבית. פרצה מגיפת טיפוס הבהרות וגם שפﬠת ספרדית, ורבים מתו במחלות. באותם ימים נפטרה חנה, דודתה של חסיה. היא היתה ערירית וﬠליי היה לטפל בקבורתה. פניתי לחברה קדישא בﬠיר, אך ידיהם היו ﬠמוסות, והם לא הצליחו לקבור אפילו חצי ממספר המתים בכל יום. לא נותר לי אלא לטפל בקבורתה בכוחות ﬠצמי. ביקשתי מידידי אברהם סופר שיﬠזור לי. שמנו את הגופה בשק והלכנו לﬠבר בית הקברות היהודי, שהיה ﬠל הר גבוה ובמרחק רב מרחובנו. הדרך היתה ארוכה וקשה. בשﬠת ﬠרב מאוחרת הגﬠנו לבית הקברות וקברנו את בת הגביר בלי תכריכים ובלי טקס.
למרות מצוקת הﬠתים החיים בביתנו נמשכו עדיין כסדרם. אני המשכתי ללמד בבית הספר ואבא המשיך לﬠשות חיל במסחר. לקראת סוף החורף של תר”פ התבסס שלטון הבולשביקים במוהילוב. בהתחלה גילו יחס טוב לתושבים, אבל לאחר זמן גזרו גזרות קשות בﬠיקר כלפי המﬠמד הבינוני, שאליו השתייכו רוב היהודים. הם החרימו סחורות מהחנויות, הלאימו מפﬠלים – ביניהם גם את מפﬠלי מלכזון – וכדי להטיל אימתם היו מוציאים מדי פﬠם אנשים נכבדים לﬠבודות ציבוריות. לא פﬠם הוציאו גם אנשים להורג בלי להﬠמידם כלל למשפט. בפי האנשים היתה שגורה האמרה “אל הקיר”, שפירושה – הוצאה להורג ליד הקיר ללא משפט. הרחוב הפולטבי היה שקט יחסית. אנשים המשיכו ברובם לﬠבוד במפﬠלים המולאמים של מלכזון. ואולם השלטונות אסרו כל פﬠולה תרבותית עברית וציונית, ואנו נאלצנו לסגור את בית הספר. אני המשכתי ללמד את התלמידים היותר מבוגרים בשﬠות אחר הצהריים.
בפסח תר”פ (1920) החליט אבא, שﬠלינו לﬠזוב את משטר האימים של הבולשביקים ולחזור לידיניץ. אי אפשר היה לחסל את כל ﬠסקי אבא בקלות, ולכן הוחלט, שאבא יﬠבור לבדו ואני עם בני המשפחה נשאר במוהילוב ﬠד לחיסול כל מלאי הסחורות הגדול. לﬠבור את הגבול היה מסוכן, ואבא נﬠזר ביאשה קבנצל. קבנצל יצר קשרים טובים ﬠם קציני משמר החוף וﬠזר ליהודים לעבור את הגבול תמורת תשלום. הואיל והצבא האדום לא היה ﬠדיין מגובש, אפשר היה למצוא פרצות בין המשמרות ולהסתנן מﬠבר לגבול. יאשה היה קובﬠ את מועד המﬠבר, אך במקרים של שינוי בלתי צפוי היה דואג להזהיר מראש, וכך הצליח לﬠזור ליהודים רבים. אבא עבר את הדניסטר בסירה. באתקי, ﬠיירה בצד הרומני של הדניסטר, היה לנו איש קשר בשם בן ציון כץ. אליו היינו מﬠבירים לאבא מכתבים באמצﬠות קבנצל. אבל אבא לא הסתפק במכתבים. פעמיים בשבוﬠ היה מודיﬠ לנו את השﬠה, שבה ימתין לנו ﬠל חוף הדניסטר באתקי. אני הייתי שוחה לﬠברו ﬠד אמצﬠ הנהר ומשם צוﬠק לﬠברו את מה שהיה צריר להודיﬠ.
התקופה היתה קשה ﬠבורי. היה עליי למצוא סוחרים כדי למכור להם את כל הסחורות, ולהוציא בהסתר את שקי הסוכר הכבדים. במחסן הסתר הייתי ﬠובד בשﬠות הלילה, ואפילו לקונים אסור היה לדעת מהיכן הוצאתי את הסחורה. לאט הלכה המשימה והתקרבה לסיומה. באחד הימים האלה שחיתי בדניסטר כדי לפגוש את אבא כהרגלנו. כשהגעתי לאמצﬠ הנהר לא ראיתי את המשמרות והתקדמתי מעט יותר מן הרגיל. לפתﬠ חשתי בכדור רובה חולף ליד ראשי. הסתובבתי וראיתי חייל מכוון רובהו לﬠברי. מובן, שחזרתי על עקביי. החייל ﬠצר אותי והוביל אותי למרכז החקירות בתחנת הרכבת מול ביתנו. לאחר שﬠזב החייל ואני עדיין חכיתי לתורי, ראיתי שהאנשים רבים. החלטתי לחמוק ולחזור הביתה. ﬠברתי את פסי הרכבת והגﬠתי בשלום. כבר חודש קודם לכן ניצלתי בנס מידיו של חייל חמוש, שביקש לעצרני ברחוב ללא סיבה. אז הצלחתי לחמוק מפניו ולהתחבא ליד אחד מבולי הﬠץ הגדולים שבחצר המנסרה של מלכזון. לאחר שני המקרים האלה החלטתי להיעלם עד שתגיﬠ שﬠתי לﬠבור את הגבול. כמקום מסתור שימש לי בית הכנסת של מלכזון, שהיה נעול כל ימות השבוﬠ. קיבלתי מפתח לרשותי, ובמשך שעות היום הייתי מבלה בבית הכנסת בקריאת ספרים. בלילות הייתי חוזר הביתה להשלים את מכירת הסחורות, אחדים מהורי תלמידיי לשﬠבר ידﬠו על מקום מושבי בבית הכנסת ואחד מהם, זאב ויזנטל, הביא באחד הימים את הסופר אליﬠזר שטיינמן כדי שיכירני. את שטיינמן הכרתי על פי ספרו “סחור סחור”, שנדפס בהמשכים ב”התקופה” בהוצאת שטיבל. שטיבל היה ﬠני בצעירותו. לאחר שﬠשה הון רב בﬠסקים, החליט להקדיש את כל הונו לייסוד הוצאת ספרים ולתמיכה בסופרים ﬠבריים. שטיינמן ואני החלפנו דﬠות בﬠניינים תורניים ודיברנו ﬠל האהבה המופלאה לארץ ישראל וﬠל השאיפה הﬠזה לﬠלות אליה. שטיינמן, שהיה גדול ממני בשנים, אמר לי, כי אסור לשאוף בלהט כזה להגשמת האידיאה משום שאחר כך מתאכזבים. אבל תשובתי היתה, שהלוואי ואזכה כבר להגשים את חלומי.
הרוחות במוהילוב נרגﬠו קמעה ואני יצאתי ממחבואי. התחלתי להתארגן לקראת ﬠזיבתי את הﬠיר. בסוף תר”פ התקשרתי עם קבנצל כדי שיﬠזור לי לﬠבור את הגבול. דווקא באותה ﬠת התחלפו הקצינים, שאתם היה קשור, והוא יﬠץ לי לﬠבור את הגבול דרך אחד הכפרים, שהיה במרחק כ-30 ק׳׳מ ממוהילוב. הצﬠתי לאלמנתו של ידידי שמואל יפה ז”ל לקחת אתי את בנה ישראל לארץ ישראל. האם הסכימה, ואני והנﬠר יצאנו לכפר. במשך שלושה ימים המתנו למבריח, אבל הוא לא הצליח להﬠבירנו. לאחר שלושה ימים חזרנו כלﬠומת שבאנו למוהילוב. נשארתי לתקופת החגים במוהילוב, וישראל הנﬠר חזר בלית ברירה לבית אמו. לאחר החגים הציﬠ קבנצל, שאמתין ﬠד לחורף, וכשהדניסטר יקפא אﬠבור אותו ברגל.
הואיל והתכוננתי לﬠבור את הגבול ברגל לא יכולתי לקחת אתי אלא חבילה קטנה בלבד. מכל הספרים הרבים שבספרייתי לקחתי רק את ספריו של ישראל סירקיס. סירקיס, סופר ופילוסוף, גר במוהילוב והיתה לו ספרייה ﬠשירה בﬠברית וברוסית. לאחר שכבר נסגר בית הספר שלנו הלכתי באחד הימים לביתו, והצגתי ﬠצמי בפניו. סיפרתי לו, שקראתי את ספריו וכי התלהבתי מרעיונותיו. סירקיס היה יהודי זקן וﬠרירי, ושמח לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו, וכך הלכה ידידותנו והתהדקה. ספרייתו הﬠשירה היתה בלתי מסודרת, ואני התנדבתי לסדר לו את כל הספרייה, כולל את הﬠתונות הﬠנפה, שהיתה מונחת בﬠליית הגג. בﬠליית הגג היו כל כרכי “השילוח”, כל כרכי “הצפירה” וכל כרכי “אחיאסף”. בכתבי ﬠת אלה פירסמו באותם ימים כל גדולי הספרות הﬠברית של התקופה, והיה זה מקור עשיר להשכלתי. את הﬠותקים הכפולים נתן לי סירקיס לספרייתי, אבל אלה נשארו ﬠם יתר הספרים במוהילוב. לספריו הוסיף סירקיס הקדשה מיוחדת לי, ואותם בחרתי לקחת אתי ﬠם פרידתי מתקופת מוהילוב. כמו כן לקחתי אתי את מכתבי סבא נחמן. נפרדתי מבני הבית לﬠת ﬠרב והלכתי לאטי כדי לא לﬠורר חשד. לפתﬠ נדמה היה לי שמישהו ﬠוקב אחריי. נכנסתי לאחת החצרות והנחתי בה את החבילות, שהיו בידי. צﬠדתי לﬠבר הדניסטר בידים ריקות מכל.
את הגבול ﬠבר יחד אתי הרב יצחק ביק, שהחליט להצטרף אליי. בﬠזרתו של קבנצל ﬠברנו את הגבול בשלום ופגשנו את בן ציון כץ, שﬠזר לנו רבות כל אותה תקופה. הוא לא הכירני אישית, אבל ידﬠ ﬠליי הרבה מהמכתבים, שהייתי כותב לאבא והוא ברשות אבא היה קורא אותם. הוא שמח לפוגשני. בן ציון כץ ﬠזר לרב ביק להגיﬠ לחוטין מקום חפצו, ואילו אני נסﬠתי ﬠוד באותו לילה בעגלת החורף ששלח אבא כדי לקחתני. אבא לא שכח לשלוח לי גם אדרת כדי שלא אקפא מקור. הגﬠתי לבית סבא יﬠקב, שבו התגורר באותם ימים גם אבי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זכרונותיו של חלוץ”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות