החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

זיכרונותיו של חבר

מאת:
מצרפתית: רותם עטר | הוצאה: | 2017-04 | 136 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטיפשות ובכיעור האנושיים ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים. כתב יד פרי עטו מתגלגל לידיו של מכר רחוק וחסר עניין. הלה עומד להשליכו לפח, אך ברגע האחרון מציץ בו, נשבה בקסמו וגומע אותו בן לילה.

זיכרונותיו של חבר נכתב על רקע שיאה של פרשת דרייפוס בצרפת. מירבו מנער מעליו את קונבנציות הספרות של זמנו וחותר תחת מוסכמות החברה הצרפתית. הוא עושה זאת באמצעות התחבולה הספרותית החדשנית לזמנו של 'מציאת כתב יד' ובכתיבה בסגנון חריף ומושחז. סגנון אופייני זה יגיע לשיא בשלותו ביצירתו הנודעת ביותר, יומנה של משרתת, שהתפרסמה בשנת 1900 וביססה את מעמדו כאחד הסופרים החשובים של מפנה המאה ה-20. יצירה זו תראה אור בעברית בהוצאת לוקוס.

"שארל ל' הוא מקדימו של מרסו, הדמות הראשית ב׳זר׳ של קאמי." לה מונד

"הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו." לב טולסטוי

מקט: 4-1398-17
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטיפשות ובכיעור האנושיים ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים. כתב יד […]

בשבוע שעבר מת חברי שארל ל’. בעצם, לומר שהיינו חברים זו הגזמה. חברותנו הסתכמה באפס פגישות, או בפגישות נדירות ביותר. פעם בחמש או שש שנים נתקלנו זה בזה ברחוב, במקרה, וניהלנו תמיד את אותה שיחת חולין בהולה שנמשכה לא יותר מחמש דקות:

“אה! זה אתה!“

“איזה צירוף מקרים משמח!“

“כמה זמן לא התראינו!“

“מה לעשות, אלו החיים…“

“מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“

“בהחלט.“

“חברים ותיקים כמונו, חבל שאנחנו לא מתראים…“

“אם כך, ניפגש בקרוב?“

“בהחלט, בקרוב!“

וכך היו חולפות עוד חמש שנים עד שיד המקרה הייתה מזמנת לנו פגישה מחודשת.

“אה! זה אתה?“

“נהדר להיפגש כך!“

“בלתי רגיל! ומה אתה עושה בימים אלו?“

“אותו הדבר. ואתה?“

“גם אני, אותו הדבר. מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“

“ללא ספק, מוכרחים!“

“אם כך, ניפגש בקרוב?“

“בטח, בקרוב מאוד, ידידי היקר!“

“מצוין, אז ניפגש בקרוב מאוד.“

“יש לנו כל כך הרבה דברים לספר זה לזה…“

“אתה חושב?“

“ודאי, אחרי כל כך הרבה זמן… נתראה בקרוב!“

וכך המשכנו בחיינו בלי לדעת דבר זה על זה, כאילו הוא חי בקצה יבשת אוסטרליה ואילו אני — על אדמת לפלנד הקפואה.

כל מה שידעתי עליו, או לפחות חשבתי שאני יודע עליו, הוא שמדובר באדם טוב. עוד אחד מאותם אנשים טובים שפוגשים בחיים — אנשים טובים שאין הרבה מה לומר עליהם מלבד שהם אנשים טובים. וכנראה לא הייתי מספר עליו היום דבר אלמלא ביקרה אתמול אלמנתו בביתי. מעולם לפני כן לא פגשתי בה. אישה קטנה, בעלת חזות חדגונית ומחודדת, שיערה קשור בסרטים אפורים ופיה דק כל כך שכשסגרה אותו לא היה אפשר להבחין בקווי השפתיים שלה.

“הו אדוני“, אמרה לי, “אני אומללה מאוד, האמן לי!“

הופתעתי מקולה החלוש, שלא היו בו שום נעימה או גוון מיוחד. “אחרי כל כך הרבה שנים שחיינו יחד…“, המשיכה, “פרידה פתאומית כזו, זה לא דבר קל להסתגל אליו!“

“אני מאמין לך, גברתי, ואני מרחם עלייך בכל לבי.“

הצעתי לה לשבת. היא פתחה את כנפות הרדיד שעטף את גופה וראיתי שהיא מחזיקה בזרועותיה חבילה גדולה עטופה בנייר סגלגל.

“זה כתב יד“, אמרה והניחה את החבילה על ברכיה.

היא כנראה לא הבחינה בהבעת האימה שעלתה על פניי למשמע המילים הללו, שכן היא המשיכה בדבריה:

“מצאתי את זה באחת המגירות, הבוקר… אדוני, גם הוא כתב! הוא כתב את הזיכרונות שלו! הייתי מאמינה לכל דבר, אבל לזה לא הייתי מאמינה… הוא לא נראה כמו מישהו שכותב ספרים, זה בטוח… כי, כלומר, אתה, שהכרת אותו היטב, שהיית חברו הטוב ביותר, אתה ודאי יודע שהוא לא היה גאון גדול, האיש האומלל…“

רכנתי קדימה במחווה מעורפלת, כזו שהיה אפשר לפרש הן כהתרצות הן כמחאה.

“זה שהוא עשה כמה שטויות בחיים שלו, זה אף פעם לא היה מתוך כוונה רעה — לא היה בו רוע בגרוש — זה היה רק כי לא היה לו כושר שיפוט… לא היה לו שכל! זה היה בסך הכול… שום דבר… ממש כלום, שום כלום!“

היא נאנחה:

“לא תמיד הייתי מאושרת איתו. פחדתי מסצנות של רגשנות, מווידויים סנטימנטליים שלא הייתה לי סבלנות לשמוע… השתדלתי להחיות את השיחות בינינו והצלתי אותן כשהן עמדו לשקוע למעמקים רגשיים אפלים.“

“ומה בעצם את מבקשת ממני?“ שאלתי. “מדוע הבאת לי את כתב היד הזה?“

“אני רוצה שתקרא אותו“, ענתה. “בשם אלוהים, אני לא מאמינה שיש שם משהו מעניין… אם בדפים האלה הוא מספר על החיים שלו, זה בטח לא סיפור נעים. אבל בכל זאת, מי יודע… וחוץ מזה, הוא סיפר לי בכמה הזדמנויות שאתה חברו הטוב ביותר. הוא נתן בך אמון מלא… הייתה לו, כלפיך כלומר, הערכה אינסופית!“

“הוא היה אדם חביב מאוד“, רטנתי.

“ואם במקרה תחליט שזה ראוי לפרסום… כלומר, ככלות הכול, במצבי, זה לא יהיה דבר רע כל כך… שמעתי שיש ספרים שהמכירות שלהם יכולות להסתכם במאות ואפילו אלפי פרנקים!“

היא התרוממה מחצית הדרך והניחה את כתב היד על השולחן שלי.

“גברתי, האמון שבעלך היה מוכן להעניק לי מחמיא לי, אבל את יודעת כמה מצומצם זמנו של אדם… מדוע לא תקראי את כתב היד בעצמך?“

האלמנה הנידה את ראשה ואמרה בצער:

“משום שאני, כמו שאתה יכול לראות, לא ניחנתי בחוש ביקורת מפותח… וחוץ מזה, אם לומר לך בכנות, אף פעם לא הצלחתי להתרגל לכתב שלו!“

בחדר השתררה שתיקה קצרה ובמהלכה ליטפה האלמנה ליטפה את שולי הרדיד שלה ביד נבוכה וביישנית ואני ליטפתי את מצחי בידית של סכין מכתבים גדולה.

“אני זוכר“, אמרתי, מוטרד מהדממה, “שבעלך היה קופאי בבית מסחר“.

“נכון, אדוני!“

“האם את מכירה את הטעם הספרותי שלו? הוא אי פעם דיבר איתך על כך?“

“הוא אף פעם לא דיבר איתי על שום דבר. הוא אף פעם לא דיבר!“

“אה!“

שוב דממה.

“יש לך ילדים?“

“לא, אדוני… למרבה המזל… במצב שאני נמצאת בו היום, מה הייתי עושה אם היו לי ילדים? מספיק שיש לי את כתב היד הזה…“

לא מצאתי דרך טובה יותר להיפטר מהאלמנה הבוכייה הזאת מאשר לומר לה שתשאיר אצלי את כתב היד. הבטחתי לה שאקרא אותו ואומר לה מה דעתי בקרוב או במועד מאוחר יותר.

“כנראה במועד מאוחר יותר!“ הדגשתי באוזניה כשליוויתי אותה החוצה.

כשנשארתי לבדי עלה לרגע בדעתי לזרוק לפח האשפה את החבילה המעיקה. למרות זאת חילצתי אותה מהנייר הגס שכיסה אותה וגיליתי בעמוד הראשון מילה אחת, כתובה בדיו אדומה: זיכרונותיי.

הפכתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. המשפטים הראשונים לבדם הותירו אותי המום. זה היה פשוט יוצא מן הכלל. העברתי את שארית היום — וגם את הלילה כולו — בקריאה נרגשת וחסרת מנוחה בדפים הללו שלפניכם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זיכרונותיו של חבר”