החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

זירובוקסר

מאת:
מאנגלית: חמוטל ילין | הוצאה: | 2017-04 | 287 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

קאר 'הדורס' לוקה, כוכב עולה בעולם הזירובוקסינג, חולם לזכות בחגורת האליפות.

מתוך הכרה בכישרונו הבולט, התאחדות הלחימה באפס כבידה מצמידה אליו את רישה, מתיישבת מאדימאית שאפתנית ויפהפייה, כהגאית מותג ואסטרטגית שיווק פרטית. תוך זמן קצר רישה מצליחה להפוך את קאר לאישיות ידועה ופופולרית ובה בעת גונבת את לבו.

תהילתו הגוברת הופכת את קאר לגיבור ומודל לחיקוי על כדור הארץ, כוכב לכת בעל היסטוריה מפוארת שמדשדש כעת בצלן של המושבות המשגשגות יותר שצמחו ממנו. אבל כשקאר מגלה מזימה פלילית מרחיקת לכת הוא מוצא את עצמו נאלץ לשמור על סוד הרסני. לא זאת בלבד שההחלטות שיקבל יסכנו את כל מה שיקר ללבו, הן גם עלולות לגרום לאלימות לזלוג מזירת הספורט אל מערכת השמש כולה.

פונדה לי נולדה וגדלה בקנדה, עבדה במשך שנים כיועצת אסטרטגיה ארגונית של חברות פורצ'ן 500 והיא כעת סופרת ואמנית לחימה בעלת חגורה שחורה המתגוררת בפורטלנד, אורגון.

מקט: 4-1088-47
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

קַאר לוּקָה התעורר משנת צהריים שלוש שעות לפני הקרב שלו. הוא אכל שתי ביצים קשות, חופן שקדים לא קלויים ומאפין סובין ואז שתה בקבוק מים והקדיש עשרים דקות למתיחות על רצפת דירת החדר שלו בטבעת הפנימית של תחנת וַלטֶגוֹ.

הצד האפל, המצולק והשומם של הירח השתרע על פני כל הפינה הימנית העליונה של מסך הקיר שלו. מאחוריו ריחף כדור הארץ, גולה כחולה־לבנה מוארת באור השמש באינסופיות השחורה העצומה של החלל. זה לא היה נוף אמיתי, כמובן – בטח אפילו לא שידור חי, סתם הקלטה ישנה. הנופים האמיתיים היו מנת חלקן של הסוויטות המפוארות והיקרות השמורות למהמרים הכבדים של ולטגו. הם הימרו נגדו ביחס של שלוש לאחת, נכון לאתמול.

לרוב הוא לא עקב אחרי יחסי הזכייה, אבל דוד פּוֹלִי זרק לו את הפרט הזה באגביות מעושה במטרה לחמם אותו, לעורר בו את יצר האני אראה לבני זונות. זה באמת עבד – לא כי היה אכפת לו שכמה מהמרים חושבים שהוא שרוף, אלא בשל המחשבה המייסרת שאולי, אחרי הקטסטרופה של הקרב הקודם, דוד פולי מסכים איתם בסתר. כבר היו לוחמים צעירים ומבטיחים שנשברו בגלל הפסד בשלב מוקדם; הוא בהחלט לא יהיה הראשון.

קאר קם, ניער את ידיו ורגליו והושיט יד אל בגדי החימום שלו. הוא לא היה צריך שיזכירו לו מה מונח על הכף. הוא היה בתחנת החלל העירונית כבר שנה וחצי. הקרב השישי והאחרון בחוזה שלו יקבע אם הוא ישיג עסקה חדשה או ימצא את עצמו על הטיסה הבאה לכדור הארץ, שם ייאלץ להסתפק בקרבות בחורים מסלוליים מצחינים ממריחואנה שצנרת השאיבה מתקלקלת בהם בקביעות ובועות גדולות של פיפי מרחפות בחדרי השירותים.

הוא עשה פרצוף; זה לא הולך לקרות. הוא לא איזה גלובניק.

קאר הקיש על צג החפת שעל אמת ידו כדי לשמוע משהו ממריץ – מוזיקת הסקיד הנאו־אורבנית שהייתה פופולרית כעת בצד הפונה לכדור הארץ – בזמן שהוא אורז את התיק שלו. כפפות אחיזה, נעלי אחיזה, מגן אשכים, מגן שיניים, מכנסי לחימה, מגבת ובגדים להחלפה בשביל מסיבת העיתונאים והמסיבה שאחרי האירוע. הוא רכס את התיק והניף אותו על כתפו. הוא העיף מבט אחרון בחדר כדי לוודא שלא שכח שום דבר ואז יצא ממנו וזגזג במסדרונות בניין הדירות שלו עד שיצא לרחוב הראשי ואל התנועה הסואנת של ולטגו.

הרחובות היו עמוסים והדי קולותיהם של האנשים והמוזיקה והמכוניות נשמעו בהם. אנשים לבושים בהידור, זוגות ומשפחות וחבורות של בחורים ובחורות זרמו אל החלל המרכזי. כשקאר הרים את מבטו אל טבור העגינה הוא ראה, מעבר לאור הערב האדמדם המדומה ומבעד לחלונות השמים הכבירים שמאז אתמול הגיעו אפילו עוד יותר ספינות. כחמש או שש מסלוליות משא מקו כדור הארץ־מאדים, כמה יאכטות סולאריות פרטיות והרבה ספינות נוסעים מסחריות. זאת הייתה אחת מאותן הפעמים שבהן הקיץ בחצי הצפוני של כדור הארץ התרחש במקביל לעונת סופות האבק במאדים, מה שעודד את תושבי שני כוכבי הלכת לצאת לטייל. עונת תיירות חמה במיוחד בוולטגו.

הוא עלה על האוטובוס למסוף המרכזי שעצר מולו בשריקת לחץ אוויר כשגופו הכסוף מקרין את מודעת הפרסומת הרגילה: ולטגו: הרבה יותר כיף בצד האפל TM. קאר לא טרח להתיישב; הוא עמד לרדת בעוד כמה תחנות. הוא עמד ליד הדלת, עצם את עיניו והניח לבליל הקולות של הנוסעים האחרים לרחף סביבו. הוא שמע אנגלית במבטא אמריקאי, בריטי ומאדימי, מנדרינית, הינדית מאדימית, ספרדית וגרמנית. בתוך ראשו הוא הפך את המיית השיחה לגל הולך וגובר של קריאות עידוד, קהל מריע הקורא בשמו.

החפת שלו רטט וצליל חיווי עולה התנגן באוזנו. הוא הציץ בצג שעל אמת ידו ואז חייך, כיבה את המוזיקה וענה לשיחה. "אֵנזוֹ," הוא אמר. "אתה הולך לצפות בקרב שלי?"

"לא, אני סתם מתחבא בארון עם המסך שלי, מתחת לשמיכה. ברור שאני הולך לצפות בו!" קולו של אנזו, שהגיע אליו באיחור של כמה שניות, נשמע דרך מקלט השבלול של קאר כאילו הילד מגלה סוד בהול בלחישה רועמת. "אימא שלי תינתך לגמרי אם היא תמצא אותי." הוא פלט שיעול שורקני נרגש. לרגע השתרר שקט וקאר התכווץ כשדמיין את הילד לוקח שאיפה עמוקה מהמשאף שלו.

"אתה לא אמור להיות בבית ספר?" אמר קאר.

"מה זה משנה? הוא סתם מיותר. אתה בקושי הלכת לשם."

"בטח שהלכתי," הוא שיקר. "וקיבלתי עזרה פרטית בלימודים." מה שהיה נכון, אם אפשר לקרוא למה שדוד פולי עשה כשעזר לו לחפף במטלות הלמידה מרחוק "עזרה פרטית בלימודים". "חוץ מזה, אתה תהיה חייב לעבוד במשהו שמצריך שימוש במוח."

הילד פלט אנחה ארוכה. "זה כל־כך לא הוגן." הוא נשמע עגמומי כפי שנשמע כשקאר רק עזב לוולטגו. קאר חש צביטה של דאגה. זה לא היה הזמן המתאים לתחקר את הילד, אבל אנזו היה קטן ולא היו לו הרבה חברים; מי שמר עליו, מי בילה איתו עכשיו, כשקאר גר בעומק המסלול בצד הרחוק של הירח? קאר לא היה מוותר על החיים שלו כאן בעד שום הון שביקום, אבל אנזו היה אחד הדברים המעטים בכדור הארץ שהוא התגעגע אליהם.

האוטובוס הותיר מאחור את צינורות הכניסה לדירות המגורים הצפופות של התושבים העשירים פחות בוולטגו. הוא חלף על פני חנויות ומסעדות שפנו לתיירים מכדור הארץ לפני שהסתובב וגלש אל אחת התחנות בטרמינל אזור הכבידה. הדלתות נפתחו אל רציף רחב הומה אדם ומוקף בפרסומות וידיאוגרמה ססגוניות המבטיחות את העסקאות הכי משתלמות לכרטיסי תיאטרון, הליכות חלל ומלונות.

"הלוואי שיכולת לראות את המקום הזה," אמר קאר. "אין דברים כאלה. יום אחד אני אביא אותך לפה ואקח אותך לסיבוב." אם עדיין אהיה פה אחרי היום, הבליחה במוחו התזכורת הבלתי רצויה.

"באמת? זה יהיה כזה שמימי," לחש אנזו. "אוי, שיט, נראה לי שאימא שלי הגיעה. טוב, רק התקשרתי לאחל לך בהצלחה! תרחיף אותו!"

"תודה, קטנצ'יק."

החיבור התנתק כשקאר יצא אל רציף הטרמינל. דוד פולי ודִיקֵיי עמדו שם יחד וחיכו לו, זוג לא מתאים במידה משעשעת – זקן חיוור וכחוש ליד צעיר כהה ושרירי. דיקיי טפח לקאר על הגב. דוד פולי הניח את ידיו על כתפיו של קאר ועל פניו הפציע חיוך אטי ומרוצה שגרם לעינו השמאלית להצטמצם. "אתה מוכן לגמרי," הוא אמר.

בימים של קרב עבר דוד פולי טרנספורמציה פלאית. בכל יום אחר הוא היה יורד על קאר בכל הכוח במהלך האימונים, מוצא משהו רע לומר על כל דבר, מקלל אותו אם לא התאמץ מספיק, אבל ביום של קרב הוא היה התגלמות האופטימיות. חיוך מעודָד הזדחל אל שפתיו של קאר.

"איפה היית מעדיף להיות כרגע?" חקר דוד פולי.

"בשום מקום, המאמן."

"מה היית מעדיף לעשות?"

"שום דבר, המאמן."

"אתה מוכן לעוף?"

"הכי ביקום."

"תיכנס למכונית."

הוא דחף את תיק הספורט שלו לתא העליון, קשר אותו ונכנס למכונית. ברגע שכולם סיימו להתיישב במקומם רצועות הרתמה התהדקו והדלתות נסגרו. המכונית יצאה לדרכה בצינור המהיר – אחד מאלה שחיברו את הטבעות של ולטגו אל מתחם האפס כבידה המרכזי כמו חישורי גלגל. קאר העביר יד מתפעלת על הריפוד הבהיר והחלק שהוא ישב עליו. הוא נסע למתחם האפס כבידה מדי בוקר באוטובוס העירוני, אבל הנסיעה השגרתית הזאת הייתה מהנה הרבה יותר במכונית פרטית. עוד אחד מהפינוקים שהוא זכה להם בימים של קרב.

רחובות ובניינים הצטמקו כשנופה של ולטגו התפרש סביבם במלוא גודלו המסתובב לאטו, והאורות הבוהקים והכבידה המלאכותית של הטבעות המיושבות של העיר הלכו והתרחקו כשהדרך המהירה השיטה את המכונית אל תוך חלל פתוח, עוצר נשימה. קאר שרבב את צווארו כנגד הלחץ המתון של כוח הג'י, הביט מעבר לצלו של הירח וקלט לכמה שניות את כדור הארץ – מראה אמיתי שלו, לא הקרנה. כדור הארץ תמיד נראה קטן יותר במציאות מאשר על מסך הקיר.

דוד פולי עבר איתו פעם נוספת על האסטרטגיה. "מה אתה מתכוון לעשות בסיבוב הראשון?"

"להישאר מחוץ לטווח התפיסה שלו. להתיש אותו, לתסכל אותו."

"הוא לא אוהב לטפס. תכריח אותו לטפס. סיבוב שני?"

"להתקיף אותו מהפינות. להשתמש בהשתגרויות וההתנתרויות המהירות שלי."

"טוב מאוד."

"סיבוב שלישי, לסחרר אותו חזק ולחסל אותו."

"בדיוק. מה היתרון שלך עליו?"

"אוזן החלל שלי."

"אוזן טובה היא המפתח לניצחון! אתה מוכן."

דוד פולי לא היה הדוד של קאר באמת. הוא אפילו לא היה זקן, אולי בן שישים ומשהו, אבל הוא היה צנום וכפוף משנים של עבודה בספינות כרייה ובמועדוני ספורט מסלוליים בתקופה שבה התרפיה להפחתת השפעות אפס כבידה עוד לא הייתה מה שהיא כיום ושהייה רבת שנים בחלל גבתה מחיר כבד מגופם של אנשים. היו לו שיער אפור קצר ומלא ולסת מאפירה תמידית. אבל הוא זז ודיבר בלהט של אדם צעיר יותר וכשטפח על ירכיו הוא הקרין ביטחון כמו התפרצות סולארית.

מתחם האפס כבידה, ששמו שונה זמן קצר קודם לכן למרכז וירג'ין גלקטיק, הופיע מולם במלוא תפארתו. כשהמכונית האטה התכווצה בטנו של קאר בתגובה למעבר המוכר לחוסר משקל, חזהו נצמד אל הרתמה וידיו ורגליו נמשכו כלפי מעלה. הם חלפו על פני קבוצת תיירים שעסקה בהליכת חלל למתחילים. התיירים העטויים בחליפות סובבו את ידיהם ואת רגליהם באטיות ובסרבול בשעה שהמדריך שידל אותם להתקדם באמצעות זרמים עדינים ממנועי הדחף שלו, כמו רועה המנהיג עדר של חיות משק חששניות.

המכונית עגנה בסַפנת החניה. קאר ריחף מעלה כדי לקחת את התיק שלו ודחף אותו קדימה ביד אחת בזמן ששחרר את רצועת החגורה שלו וחיבר אותה אל המעקה של המסדרון בידו האחרת. זאת הייתה דרישה מעצבנת; הוא היה מסוגל בהחלט לטפס פנימה בריחוף בעיניים קשורות, אבל מי שנתפס בלי רצועה חטף קנס, אפילו אם היה תושב ולטגו. ההנהלה לא רצתה לתת דוגמה רעה לתיירים ולעובדים העונתיים שעלולים להיתקל בדברים ולהיפצע או למצוא את עצמם מרחפים באמצע החדר ולייצר עבודה מיותרת לסגל התחזוקה שיצטרך להציל אותם.

דיקיי חיבר את הרצועה שלו למעקה והטה את ראשו לצד אחד כדי להקשיב. "אתם שומעים את זה?"

כבר עכשיו התגבר המהום הקהל על שריקת האוויר הבלתי פוסקת של כלי רכב העוגנים בזה אחר זה. מוזיקה רמה החלה להתנגן מרחוק, והבסים שלה הדהדו מבעד לקירותיה העבים של ספנת החניה. דיקיי חייך וחיוכו חשף טור של שיניים קטנות וצחורות על רקע עור הברונזה הטרופי שלו. "אני מוכן להתערב שהאולם מלא. כולם באו לראות אותך, ילד."

זה לא היה מדויק; האירוע המרכזי של הערב היה הקרב בין דַניוֹ "אפקט הפחד" פוּקִייָאמָה וחורחה "המפלצת" רִייַארד, אבל דיקיי אמר לקאר שהוא בחיים לא ראה כל־כך הרבה עניין והתלהבות מקרב פותח. אם כי יכול להיות שדיקיי אמר את זה רק כדי לחמם אותו. דיקיי לא היה בחור גדול – הוא נולד להיות מסת נוצה – ונראה קצת כמו מכרסם עם האוזניים הגדולות והאגרופים הגדולים והעיניים הענקיות והאף הקטן שלו, אבל הוא הקרין כריזמה קולגיאלית שהייתה נדירה בענף הזה. הוא גם היה אחד מטובי הזירובוקסרים הצעירים ביקום. שמו המלא היה דָנִילוֹ קָבִּיטֵן, אבל אף אחד לא קרא לו כך. בשביל חבריו לתעופה הוא היה דיקיי, בשביל יריביו והתקשורת הוא היה "קפטן כאב" והוא היה איש פינה שאין כמוהו.

הם טיפסו בסולמֶת המסדרון אל אולם הכניסה, פנו ימינה ונכנסו דרך כניסת הספורטאים. המלתחות וחלל החימום הצמוד להם היו ריקים פרט לשני אנשים. אחד מהם ישב על ספסל, רגליו מתחת למוט הייצוב, מרפקיו נשענים על ברכיו, כתפיו הרחבות כפופות קדימה. הוא נראה כאילו סוף היקום הגיע.

"מה קרה, בלייק?" שאל קאר.

"ביטלו לי את הקרב." בלייק מרפי לא הרים את מבטו. "מצאו אצל היריב שלי שרידים של ננואים מגבירי סבולת. בן זונה."

"איזה חרא. אני מצטער לשמוע."

המאמן של בלייק הציץ בהם ממקומו ודחף בזעם את הציוד של הלוחם שלו לתוך תיק. "זה אומר שאתה תעלה מוקדם יותר." הוא הצביע על מסך הקיר הקטן שעליו הופיעו שני הפרשנים של הערב, זֵת' סטון וגֵ'רוֹאן קַאלבֵר, על הסיפון. קאר העביר את ידו על המסך כדי להגביר את הקול, וקולו האנרגטי של זת' מילא את חלל המלתחות: "… שינוי בסדר הקרבות, ממש בקרוב נראה את אחד הקרבות הכי מדוברים של הערב!"

"נכון מאוד, זת'," השיב ג'רואן בקול רציני ונטול הבעה. "קאר לוקה הוא עדיין בגדר חידה לקהל הזה. הוא פרץ אל זירת הלב"כ בשנה שעברה, קנה לו קהל מעריצים כשגרף ארבעה ניצחונות מרשימים ברצף ואז התרסק בקרב האחרון שלו מול ריי 'קרן המוות' ג'קסון. עכשיו הוא עומד לעלות מול הזירובוקסר המדורג במקום השלישי בקטגוריית המסה הנמוכה והשאלה שעולה לכולם בראש היא, האם יש לו סיכוי לחזור לעניינים בקרב מול פֶרָאנוֹ?"

"נראה לי שכן, ג'רואן," אמר זת' בהתלהבות. "לא נראה לי שלוקה הוא פלא חד פעמי כמו שאנשים מסוימים אומרים. אני בעסק הזה כבר הרבה זמן ואני אומר לך שאני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי בחור, ועוד בחור שנולד בכדור הארץ, עם אינסטינקטים כמו שהוא הדגים בקובייה. הבנאדם יודע לעוף. וכבר הזכרתי שהוא רק בן שבע־עשרה?"

"נכון, הוא יודע לעוף, אבל פראנו הוא תפסן מיומן. איך הוא הולך להתמודד עם הדבר הזה?"

פרשני זירובוקסינג אהבו לדבר על לוחמים במונחים של "תפסנים" ו"מעופפים". זאת הייתה חלוקה די מלאכותית, כך חשב קאר, מכיוון שכל זירובוקסר טוב מוכרח להיות שני הדברים, אבל הייתה אמת מסוימת בהבחנה הזאת. כדי לגרום למישהו נזק בידיים חשופות באפס כבידה צריך להשיג אחיזה או נקודת משען – רצוי בחלק רגיש בגוף היריב – כדי למנוע מהיריב להתרחק בריחוף בזמן שפוגעים בו. או שצריך להתייחס לחלל עצמו כאל כלי נשק ולהשתמש בזוויות התנועה האינסופיות כדי להכות ולהתנתר, שוב ושוב, מהר יותר וחזק יותר מהיריב.

"לוקה הוא מעופף מעולה," הסכים זת', "אבל התפסנות שלו טובה והיא משתפרת מקרב לקרב. לדעתי אנחנו הולכים לראות –"

דוד פולי העביר את ידו על פני המסך וכיבה אותו. "שמעת אותם, הקדימו לך את הקרב! לך תחליף בגדים ותתחמם!"

קאר שחרר את הרצועה שלו ואז פשט את כל בגדיו והושיט אותם לדיקיי, שהצמיד אותם לקולבים המגנטיים של המלתחות והעביר לו את מכנסי הלחימה. דוד פולי מיהר למצוא את הנציג של הלב"כ, טיפוס קודר דמוי בולדוג שבדק את ציוד האחיזה של קאר והסתכל על דיקיי מלפף את חותלות האגרוף סביב כפות ידיו. הוא העביר קורא רשתית על עיניו של קאר, בדק את המדדים החיוניים שהופיעו על צג החפת שלו – דופק, לחץ דם וחום – ואז נתן לו את האישור. "עוד ארבעים דקות," הוא אמר.

"אני חייב להשתין," אמר קאר.

"תעשה את זה זריז," הזהיר אותו דוד פולי.

קאר טיפס אל תא השירותים ונעץ את כפות רגליו מתחת למוט הבהונות. הוא השתין לתוך משפך השאיבה במשך פרק זמן שנדמה כנצח. כולם אמרו שיחסית לזירובוקסר צעיר הוא רגוע להפליא, אף פעם לא מפגין מתח לפני קרבות, אבל השלפוחית שלו ידעה את האמת. אולי זה סימן טוב; הוא לא היה מתוח מספיק לפני הקרב האחרון שלו.

מתקן הרחצה התיז על אצבעותיו בועה של מי סבון. בלייק הגיח מאחד התאים האחרים ומשך את עצמו אל המתקן הסמוך.

"איזה חוסר מזל," אמר לו קאר, שחש חובה להוסיף עוד כמה מילות ניחומים. "אני בטוח שיארגנו לך קרב אחר בקרוב. לפחות תפסו אותו. לא היית רוצה שיירשם לך הפסד כי היריב שלך רימה."

בלייק הרים אליו מבט, עיניו כמו צמד להבות גז תכולות. "מי אמר שהייתי מפסיד?"

קאר ניגב ידיים בהיסוס. הוא לא ממש הבין איך הצליח להעליב. "אף אחד. אבל גם אם היית מנצח, לא מגיע לו להיות בקובייה." העובדה שיש אנשים שמנסים לרמות את המערכת, לעשות קיצורי דרך של זמן ושל מאמץ הכעיסה את קאר. זה היה סימן לחולשה.

פיו של בלייק התרפה מעט. עיניו איבדו את הפראות שהייתה בהן ונרגעו. בלייק היה אגוז קשה לפיצוח. רוב הזמן הוא היה אחד האנשים הכי מנומסים ועדינים שקאר פגש מימיו. אבל במהלך קרב… לא סתם קראו לו "המשמיד". כשהוא הסתובב ללכת הוא הציץ אחורה אל קאר ואמר, "בהצלחה. תיזהר מהפינות, כן?"

פינות. לקאר לא הייתה שום בעיה איתן עד לקרב האחרון שלו, שבו ריי "קרן המוות" ג'קסון אילץ אותו לעוף ללא הפסקה במשך שני סיבובים ואז לכד אותו בפינה בסיבוב השלישי והמטיר עליו מכות שבזכותן ניצח בהחלטת שופטים מפוצלת. קאר קיבל את ההפסד קשה (מי לא מקבל קשה הפסדים?) בעיקר כי היה משוכנע שהיה יכול לנצח ושהוא יכול להאשים רק את ביטחונו המופרז ואת המוכנות הלקויה שלו.

דוד פולי עשה לו את המוות, וזה הגיע לו. הוא בקושי היה מסוגל להסתכל על המאמן שלו אחרי הקרב. במשך ימים הוא היה מדוכדך כל־כך עד שלא הצליח לצאת מהבית. ביום החמישי הופיע דוד פולי בדירתו. פניו היו חמורות סבר, אבל קולו היה רך. "טוב שתדע איך ההרגשה להיות בצד השני, לשם שינוי. עכשיו אתה יודע. זאת חרא של הרגשה. אז מה – אתה מתכוון לחזור בבכי לכדור הארץ ולעבוד בעבודה של גלובניקים, או שאתה מוכן כבר להזיז את התחת ולקום?"

הוא הזיז את התחת וקם. אבל לקח לו זמן – שבועות שלמים – להתנער מהמרה השחורה שאחזה בו והוא חשד שההפסד הזה יישאר איתו לנצח, כמו גידול שפיר מתחת לעור.

קאר טיפס בחזרה אל אזור החימום וניער את ראשו כדי להיפטר מהזיכרון המציק ולחזור להתרכז בהווה. הוא קיבל הזדמנות נוספת – זה מה שחשוב. דיקיי עזר לו לנעול את נעלי האחיזה שלו ולרכוס אותן. קאר הזיז כל אחת מבהונותיו המופרדות וסימן שהכול בסדר. הוא הסיר את החפת שלו והושיט אותו לחברו. שמירת חפת של לוחם בזמן קרב הייתה אחת המשימות החשובות של איש הפינה וסמל לאמון; דיקיי ענד אותו ליד החפת שלו. קאר עטה כעת את הכפפות שלו מעל ידיו החבושות. הכפפות היו מהודקות היטב כמה סנטימטרים מעל מפרק כף היד, באופן שאפשר למפרקים חופש תנועה. היו זירובוקסרים שהעדיפו להשתמש בכפפות הכבדות יותר שהעניקו למפרקים תמיכה רבה יותר, אבל קאר לא חשב ששווה להקריב את זמישות הטיפוס שלו בשביל זה.

"עוד חצי שעה," קרא הנציג של הלב"כ מהמסדרון.

"טֵרָאניות או מאדימיות?" התחכם דיקיי. סיבובי זירובוקסינג נמדדו תמיד בדקות מאדימיות, הארוכות מעט יותר, אז הבדיחה הנפוצה גרסה שלזירובוקסרים אין תחושת זמן טראני סטנדרטי.

"תתחיל להתחמם," אמר דוד פולי. "אתה מכיר את הנוהל – חמש הקפות ואז קפיצות מהקירות."

קאר הניף את עצמו אל חדר החימום הרבוע ורץ על הקירות, למעלה, למטה ומסביב. הוא התאמץ רק ככל שהיה צריך כדי להעלות את הדופק. במרכז החדר הייתה בובת אימונים גבשושית שהוחזקה במקומה באמצעות חוטים; הוא זינק מאחד הקירות, עשה גלגול באוויר כדי לבעוט במטרה בשתי רגליים ואז התנתר ממנה במהירות לקיר אחר. הוא התקיף את הבובה מכל קיר ומכל פינה, ובחמש הדקות האחרונות דוד פולי קרא לו לרדת בחזרה להתאוששות קצרה. קאר היה חם עכשיו; הוא בדיוק התחיל להרגיש שהוא מזיע. דוד פולי ריחף מולו ובדק את הכפפות ואת הנעליים שלו עוד פעם אחת. הוא הוריד את האגרופים שלו על אגרופיו של קאר. "בוא נעשה את זה."

קולו של הנציג קרא מקצה המסדרון, "לוקה, תורך!"

אנרגיה מתוחה ונרגשת געשה בעורקיו של קאר. הוא הסתובב אל המסדרון, נשם נשימה ארוכה ונרעדת והניח לה להיפלט באטיות. "אנחנו כאן מאחוריך," הרגיע אותו דיקיי.

קאר אחז בסולמת וטיפס. בכניסה לאולם נמוגה פתאום המיית הקהל כשהמוזיקה והאורות התעמעמו ואלומות הזרקורים הכחולות החלו להתרוצץ הלוך ושוב. קול הבס של הכרוז שאג, "בפינה האדומה, במסה של שבעים קילוגרם ועם מאזן של ארבעה ניצחונות והפסד אחד, קאררררר… 'הדורס'… לוקההההה!"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זירובוקסר”