החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זה מה שהיה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 261 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

"מלא פצועים, ערבים עליי, אני מפוֹצץ", הודיע יורם טרבס לקשרית שלי. אחר כך אסף את הפצועים, ופוצץ. השיירה נסוגה לחולדה. הופיע קצין בריטי וליד המשוריין המפוצץ, כשהגוויות שלנו סביב וערבים מתבוננים בנו, התפתחה שיחה באנגלית. "אתה לא רואה שהעסק אבוד?" אמר לי. "המצב קשה אבל לא אבוד", עניתי לו. "אתם עוד תקראו לנו לשוב", אמר והסתלק. בלילה אספנו את 22 החללים, ולמחרת קברנו אותם בבית הקברות של חולדה והמשכנו." (מתוך הספר, עמ' 69)
בספרו האוטוביוגרפי חושף עמוס חורב את היומיום של לוחמי ומפקדי הפלמ"ח – את הכישלונות, את ההצלחות, ובעיקר את המוטיבציה להילחם עד כלות גם כשהתוצאות לא היו מובטחות וכשהסיכויים היו נמוכים. ממלחמת העצמאות נמשך סיפור חייו של עמוס אל צה"ל בשנותיו הראשונות, כאשר כקצין חימוש ראשי – כמעט יש מאין – הוא מוביל את בניית עוצמתם של כוחות היבשה. ממגרשי גרוטאות וממחסני עודפים ממלחמת העולם השנייה נרכשים טנקים, תותחים, זחל"מים ועוד אמצעי לחימה, ובתי מלאכה הופכים למפעלים משוכללים המפתחים, משדרגים ומייצרים אותם עבור צה"ל. בשלוש המלחמות: מלחמת סיני, ששת הימים ומלחמת יום כיפור, היה זה בסיס הכוח היבשתי של מדינת ישראל.
בכנוּת רבה, ובלי לעשות הנחות לאחרים ולעצמו, עמוס מספר את מה שלא נרשם תמיד בפרוטוקולים של קבלת החלטות, בעיקר כאשר הענייני והמקצועי נשזרו בתוך רשת לא מדוברת של יחסים בין מפקדים בכירים. שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, והוא ראש אג"א, הוחלף עמוס ונאלץ לעמוד מן הצד לראות את התוצאות הקשות של שחיקת אמצעי הלחימה והזנחת המערכות שעליהן עמל כדי להכשירן למלחמה, ואת ההחלטות השגויות שהתקבלו באותה עת. לאחר שחרורו מצה"ל עמוס פנה לאתגרים אזרחיים-לאומיים, ובהן כיהן כנשיא הטכניון ויו"ר רפא"ל.
בתוך המלחמות והשליחויות הלאומיות לא נעלם איש המשפחה. רובד נוסף מעולמו הפנימי נחשף בדבריו על שושנה, רעייתו ואהבת חייו.
סיפור חייו של עמוס חורב, המסופרים ביושר ובגילוי לב, מקפלים בתוכם את סיפורה של ישראל בדור פורץ הדרך עבור כולנו.

מקט: 4-249-50803
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"מלא פצועים, ערבים עליי, אני מפוֹצץ", הודיע יורם טרבס לקשרית שלי. אחר כך אסף את הפצועים, ופוצץ. השיירה נסוגה לחולדה. […]

פתח דבר

בלדה על המיטות

בחדר, במעלה החמישה, ארבעה בחורים

וארבע מיטות.

ארבעה יוצאים לקרב – חוזרים שלושה

וחסר אחד.

אחת מיתה וארבע מיטות

אחת סדורה ושלוש סתורות.

יוצאים בשנייה – וחוזרים, וכבר שתי מיתות

שתיים סדורות ושתי קבורות.

ונוספים שניים למילוי השורות

ועתה –

בחדרנו ארבעה בחורים ומיטות ארבע

עד הקרב הבא…

ויוצאים לפעולה

והכול חוזר חזרה

בסדרה מוזרה

וכל מיטה סופה מיתה

כך כתב איתן ירקוני אחרי הקרב ליד הקסטל לאבטחת שיירה ופרסם בספרו 'דרך הפלמ'ח – יומנים וזיכרונות' שהפיץ בין חברים, ועוד כתב:

בלילה, בלילה יצאנו לאסוף את הנשק החבוי ובבוקר פונו עשרת החללים והובאו לקבורה. למחרת הגיעו ההורים השכולים וביקשו לשמוע כל פרט אפשרי על אשר אירע ליקיריהם. ישבנו איתם בראשים מורכנים ולא ידענו איך ומה לספר להם.

ויצאו הדברים כך שההורים שאיבדו את היקר להם מכל עודדו אותנו להמשיך ולהיות 'חזקים'. 'תשמרו על עצמכם', אמר אחד ההורים כאשר נפרדנו.

'איך אפשר לשמור על עצמנו?' לוחש לי שמוליק, 'לא נרים ראש להשיב אש? לא נקום להסתער על האויב?'

בערב ישבתי לבדי בחדר הריק הסתכלתי במיטות של צפריר וקשוואלה, ולפתע כמו סהרורי לקחתי פיסת נייר ועיפרון וכתבתי 'בלדה על המיטות'.

שם בשעות הקשות, כששום דבר לא היה מובן מאליו והתוצאות לא נתונות מראש, נוצקו הכוחות והערכים שמלווים אותי לאורך חיי. היום, כשמלאו לי 95, שנים אחרי המאבקים שהייתי בתוכם ואת חלקם אף חוללתי, אני מביט על המציאות בפליאה ובחרדה, שלם עם ההזדמנות לאפשר היכרות כנה עם ההיסטוריה לדור שבשבילו המדינה מובנת מאליה והביטחון אינו ניצב מול שאלות קיומיות ולנוכח התחושה שאולי לא נצליח. ואולי־אולי אתרום במשהו למחויבות העמוקה של הדור הבא, שלא יהיה שאנן, שיהיה חף מיהירות ויחוש שליחות לשמור על כל מה שהתחלנו בו.

אכן, חיי שזורים בקורות חייהם של רבים מבני דורי והם אינם חריגים. המעשה היה של כולנו – דור שהתמזל מזלו להיוולד בצומת זמנים יוצא דופן: ראשית התגבשותה של מסה קריטית אידאולוגית, יצירתית וביטחונית, שבשיאה הקמת הדבר הלא־מובן־מאליו – מדינת היהודים, מדינת ישראל, ובהמשכה עיצוב מוסדותיה גם כן יש מאין. ביום הולדתי ה־80 כתב לי חברי צ'רה (רב־אלוף צבי צור – הרמטכ'ל השישי):

אם אני סוקר את קורות החיים שלך הרי שזוהי מפת הדרכים של ישראל. בכל התחנות שבהן פעלת מקופלים האתגרים, המשימות, הערכים והיעדים החשובים ביותר שלנו: הגנה, פלמ'ח, צה'ל, רפא'ל והטכניון. וכמעט שכחתי את סיפורי דרך בורמה שבה יושמו כל כישוריך. הדור שלנו בהחלט עשה היסטוריה ותרם רבות להגשמת החלום הציוני…

כל שנותיי שקוע הייתי בעשייה ולא הקדשתי ערך וזמן להסתכלות אחורה, לסיכומים. הרשיתי לעצמי לדבר על עצמי רק בחוג המשפחה וחברים קרובים. קורצנו מאותם החומרים, ויש בינינו הרבה 'מובן מאליו' שאינו דורש הבהרות ומילים רבות.

והיום אני נמצא במקום שבו אפשר להשקיף אחורה במבט רחב החובק בתוכו את עצמי, את התקופה ואת חברי בני דורי. בחרתי לחדור אל מעבר ל'מובן מאליו' ולפרוס את סיפור חיי – סיפורו של דור. כך, בהיסוס ובצעדים מדודים, החלה כתיבת הספר. לאט, מתוך הפרטים, הלכה והתבהרה תמונה שהיא מעֵבר לי אישית. תמונה ללא ליטוש ומליצות מי זה דור תש'ח, מהם שורשיו, מה המשמעות הקשה של הקמת מדינה בתנאים שהיו, ואיך נראה מבפנים תהליך עיצובו של צה'ל על בסיס ניסיונם של לוחמים ושורדים.

אני מביט על מה שהוטבע בי בנערותי כסיפורן של טבעות בגזע עץ. סודם של העצים חבוי בגזעם. גזע עשוי טבעות שיצרו שנות חייו. בספרי זה אני מדמה את עצמי הולך אל הטבעות שמרכיבות את סיפור חיי וכל אחת היא חלק ממי שאני. בחרתי לחזור אל טבעות מרכז חיי – לספר על ארבעת העוגנים שעיצבו אותי, ושלהם חב אני את אשר הספקתי במהלך חיי:

בית אבא, בית שדגל במדע, בטכנולוגיה ובהשכלה.

הילדות בירושלים של שנות ה־20 וה־30 במאה שעברה, 'עיר קטנה של שכונות פזורות יהודיות וערביות', שני גני ילדים וגימנסיה אחת.

ההשתייכות לפלמ'ח, תנועת נוער לוחמת של עבודה, אימונים ולחימה בשנים הקשות ביותר של המאבק על הקמת המדינה. מהפלמ'ח וברוחו, המשכה של עשייה בהובלת מהלכים בצה'ל החל מהקמתו ועד למלחמת יום הכיפורים. העולם הטכנולוגי שזכיתי להיכנס לתוכו מילדותי בזכות אבא, ובלימודים גבוהים בטוב שבמוסדות ההכשרה. זכיתי ושימשתי בתפקידים שאפשרו לי לרתום את הטכנולוגיה במיטבה לשירות המערכת הביטחונית והאזרחית.

והעוגן הרביעי, שנקה אשתי, אהבת חיי מיום שפגשתיה ובכל השנים שהיינו יחד, כהגדרתה, 'סנד וסנדה', האחד בשביל השני. בפרקי חיינו הסוערים יצרנו משפחה שראשיתה ילדינו – יחיעם ונירה – שהלכה והתרחבה לבני זוגם, לנכדים ולנינים. היחד שלנו תם עם פטירתה ונותרתי בלי חציִי השני, לומד פרק חדש על כאב הפרידה, ועל ההתרחקות האיטית מעשייה ציבורית ומן האפשרות להשפיע.

עמוס חורב, נובמבר 2019

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זה מה שהיה”