החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

זאב לבן

מאת:
הוצאה: | 2014-02 | 218 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אחרי למעלה מעשר שנות היעדרות חוזר המספר, איש עסקים ישראלי בגימלאות, לרוסיה והפעם כמלווה של שתי תאומות אוקראיניות שאומצו בילדותן על ידי תושבות חוץ, ושעם הגיען לבגרות מבקשות להכיר את הוריהן הביולוגיים. במהלך המסע, שחלקו נערך ברכבת הטרנס-סיבירית, מתוודע המספר מחדש לכמה מן הדמויות שהכיר בעבר, ובמקביל צולל לעברה של משפחתו, ששורשיה ברוסיה הצארית ולילדותו בארץ ישראל המנדטורית. הזאב הלבן, המופיע על אם הדרך בין אירקוצק למוסקבה, מסמל את נקודת החיבור בין ילדותו של המספר בתל-אביב לבין ילדותה של אמו בסיביר. חשבון הנפש שעורך המספר עם עצמו, עם הוריו ועם מכריו הרוסים, מתואר על רקע התרבות וההיסטוריה של רוסיה ושל ארץ ישראל של שנות השלושים והארבעים.

מקט: 4-249-50213
מסת"ב: 978-965-540-409-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

הסיפור שמאחורי הסיפור החל לפני 16 שנים. ברגע של היסח-הדעת הבטיח רואה חשבון תל-אביבי מבוגר, שלמשרדו היו בעבר קשרים באוקראינה, לאלמנתו של חברו הטוב, לסייע לבתה אלה, פרקליטה רווקה, לאמץ תינוקת אוקראינית. הליכי האימוץ הושלמו והמספר הקפיד לבקר לעתים את אֵלה ובתה נועה, בתו ונכדתו של חברו המת.

בשנת 1991, כשנה לאחר קליטתה של נועה בביתה החדש, נודע לאלה, לגמרי במקרה, שלתינוקתה אחות תאומה שאומצה על-ידי רופאה לונדונית גרושה בשם דוקטור שרלין. חרף מידע זה סביר להניח שאלה היתה ממשיכה להיות זרה לשרלין, אלמלא נתגלה כי לשתי התאומות ליקוי אורטופדי זהה. מכוח האינטרס המשותף הביא הליקוי להיכרות בין המאמצות ובעקבותיה למסע חיפוש אחר ההורים הביולוגיים של התאומות במטרה להתחקות אחר תורשתן הגנטית. המסע שהיה מנוגד לחוקי האימוץ האוקראיניים האוסרים חשיפת מידע על ילדים מאומצים, פתח בפני המספר פתח להיכרות עם רבות מן הנפשות הקשורות בפרשה, שעם חלקן הגיע לקרבה אינטימית.

איני בטוח שהייתי חוזר לתיאור מסעי הארוך לארצות ברית המועצות לשעבר אלמלא הבטחה נוספת שנתתי, והפעם לרונה האנגלייה, אחותה התאומה של נועה, מעל עשור לאחר האימוץ. במהלך פגישותי עמה בלונדון, לעתים בעיצומו של חורף אנגלי קודר, ותמיד באותה שוקת מוכרת, הפאב "אונ'יל" בסמטה שמאחורי מלון "קמברלנד", ניסתה רונה להתחקות אחר שורשיה וביקשה ממני לספר לה על משפחתה הביולוגית מעבר למה ששרלין אימה ואני טפטפנו לה לאורך השנים, והחלה לדבר אפילו על נסיעה לאוקראינה לכשיתאפשר. רונה ציינה שהובטחה לאימה עזרתו של ה"דוד גודפרי", קצין המשטרה הבכיר ואחיו הצעיר של בעלה לשעבר.

אף שבקשתה של רונה היתה מוגדרת, רציתי להעניק לסיפור המסע שהבטחתי לספר גם היבט אישי, ולכן פתחתי בקו המחבר בין ילדותי שלי על גדות הירקון, למוצא אימה על שפך הדנייפר, למקום הולדתה שלה בחרקוב סמוך לגבול הרוסי, ולמסעי באוקראינה לפני עשור. ולעתים הייתי נסחף בתיאורי ושוכח שלפני נערה אנגלייה בשנות העשרֵה ושאולי רשמי האישיים עשויים לא לעניין אותה. כך או כך סיפורים לחוד וזיכרונות לחוד, ומשקיבלתי על עצמי את המשימה החילותי להיאבק בזיכרוני המתעמעם, ושמחתי להיווכח שרונה הבינה שלעתים הקדימו זיכרונות ילדות רחוקים את רשמי אוקראינה הקרובים, ושלא האירועים הממשיים שחוויתי חשובים לה אלא מה שנותר מהם בזיכרוני. רק בדיעבד קלטתי כי קמצוץ המידע שהיה בידי על הוריה הביולוגיים, שימש אותי ככיסוי להזדמנות לספר על הנושא האהוב עלי – על עצמי.

ולעתים הייתי מבקר את גודפרי בלשכתו, במבנה הנאה של מטה משטרת המטרופולין ה"ניו סקוטלנד-יארד" המשקיף על סנט ג'יימס פארק ועל המגדלים התאומים של כנסיית וסטמינסטר, או בביתו, סמוך לשגרירות האמריקנית בכיכר גרוסבנור, והוא היה מצייר עבורי את מרבית מרכיבי התמונה של שרלין ושל קליטתה של רונה בלונדון, ונראה היה לי שמעורבותו בחייהן של השתיים הינה מעורבות אמת. הוא היה ונותר עבור שתיהן "הדוד גודפרי".

למיטב הבנתי, תפסה רונה, חרף גילה הצעיר, שנטייתי לנבור בתולדותי ולתור אחרי גרגרי זיכרון, לא נבעה רק מרצון לקלוע מחדש את מחלפות חיי שלי, תוך כדי הסבר לעצמי דברים ששמעתי או ראיתי בילדותי ולא אמרו לי אז מאומה, אלא תאמה גם את רצונה שלה – להתחקות אחר שורשיה לעומקם מעבר למשמעות הטכנית של הליכה אחורה במכונת הזמן או לפסיעה מעודנת בשבילי העבר. מסיפוריה של רונה על קרירותה של אימה, הסקתי שאף שסיפרה לה שרלין בילדותה על פרק חייה הקצר בבית הילדים הממשלתי בחרקוב, לא היתה קשובה דיה ומוכנה נפשית להתייחס לפרטים, ולכן שמחתי להיווכח שבעקבות סיפורי על ילדותי שלי בתל-אביב במחצית שנות השלושים של המאה הקודמת, החלו גלגלי זיכרונה להשתחרר, וכמו חזרה אל שורת לולי העץ במבנה האבן בסמטה הגשומה שנראה קודר בשל אבניו האפורות, אל תנור הסולר המעשן, ואל הפיז'מה הצבעונית שהלבישה אותה המטפלת באותם מקרים שהוצגה בפני אנשים זרים שהתעניינו באימוץ.

יום אחד ניסיתי, ברוח טובה, להזכיר לה את בולמוס האכילה בו נתקפה משהובאה ללונדון, בולמוס שבדיעבד נסתבר שהוא נחלתם של רבים מן המאומצים, ותוך כדי סיפרתי לה על אמי, שנהגה בילדותי, בעוד ידה האחת אוחזת בסנטרי והשנייה בכפית שמנת, לספר לי שלאחר מהפכת אוקטובר לא היה די אוכל בבית ילדותה. סיפורים אלה מן הסתם התפוגגו במוחי, אולי משום שלא הייתי בשל להבינם, וכאשר הביטה בי רונה בריכוז וללא תגובה, סיפרתי לה שנזכרתי בהם במקרה לפני עשור, בערב קפוא אחד שבין 93 ל-94, בכפר קטן סמוך לעיר הפלך רובנו, כפר בעל רחוב יחיד מחורץ ומשופע מהמורות ובתי עץ קטנים הנראים בשל גגות הקש שלהם כפני ילדים עצובים עם פוני, שם עצר נהגי להחליף גלגל.

סיפרתי איך הצצתי מבעד לחלון אחד הבתים וראיתי צנצנת ריבה עם פרחי בר נבולים ואיכר קשיש מבוסם ופרוע שיער האוכל לבדו. במיוחד שמתי לב לפיו של האיכר ולשורת שיני פלדת אל-חלד שהן לבטח פרי רפואת השיניים של הצבא האדום ולבקבוק הוודקה שניצב לפניו. האיכר אכל ארוחה כבסיפורים ששמעתי מפי אמא: לחם טבול בשומן אווזים ומלח. "ישנם מראות", הטלתי לאיטי מילותי, "שאינם ננגסים בשיני הזמן, ועד היום מלווה אותי, לרוב בהקשר של אוכל, דמותו של אותו איכר שתוי ומזוגג מבע, משעין סנטרו על יד כחושה וחיוורת, דיוקן אנושי קמאי הנראה כמתאמץ להשהות את סופו. מעולם לא זכיתי למראה שהשאיר בי רושם כה עז, ואף שלא ייחסתי לו משמעות מטאפיזית", סיפרתי, "אני חוזר ורואה ברגעי חולשה באותו איכר גם את סופי שלי, שם, בקור העז, על אם הדרך ללבוב, בכפר שלפי האורות הדולקים בו ובית-הקברות הגדול החובק את הכנסייה הקטנה שבשיפוליו, היו בו יותר תושבים מתים מאשר חיים".

סיפורי על ארוחת האיכר כנראה עורר אותה. "אני זוכרת את טעם ה'קאשֶה'[1] שקיבלנו בבית הילדים, תמיד אותה קאשה ומעט", פלטה רונה לפתע בעיניים מזדגגות משחזרה לגיל שנתיים. לשמחתי, נוכחתי שחרף הנוקשות והסדר הבריטי הטוב ששררו בביתה, הביאה עמה רונה מאוקראינה עולם קטן ופרטי משלה, ופעם אחת לאחר שסיפרתי לה איך אני נמשך כמסמר למגנט אל חלונות המשרד או בית-המלון ומביט ארוכות דרך הזגוגיות הכפולות בפתיתי השלג בעלי הפנים המסוגננות, לחצה עלי לחזור ולספר לה על השלג האוקראיני ואיך הוא מצטבר על כרכובי החלונות. משהבחנתי בסימני רגשנות דמיינתי איך תיראה פגישתה עם הוריה הביולוגיים.

פעם דקלמתי לרונה קטע שהיה מוצנע בראשי שנים: "שני סוגי עבר שייטו זה לצד זה בנתיבי זיכרוני ושיוועו לצאת לאוויר העולם. משקדם הזיכרון הרחוק של ימי ילדותי, שעיקרו תמונות חומות מרוסיה, קירות לבנים מתל-אביב ופנים קרובות שרובן שוכנות עפר, לזיכרון האוקראיני העטוף בקרום דק של קלסתרים נוכריים, שחרף קרבתם הכרונולוגית היחסית הולכים גם הם ומתעממים אך עדיין דבוקים אלי כמו מעטפה לבול, משמע שזה אינו אלא תעתועו של הזיכרון". רונה בלעה את דברי ולא הגיבה, ואילו אני קלטתי לאיזה פרויקט מחייב אני נשאב. המשכתי והסברתי שהשיטוט באוקראינה הפך אצלי לצורך ענייני בעיקר בשל מוצא משפחתי ובשל הסטיגמות והדעות הקדומות להן זכתה העלייה מארצות ברית המועצות לשעבר לארצי, שלא עלו בקנה אחד עם ההתרשמויות שלי מסיפורי הורי ששמעתי בילדותי.

אמנם לא הרגשתי חובה להתנצל בפני רונה על זיכרוני המתעתע, עם זאת חזרתי והסברתי לה שלצערי זיכרוני גם הפכפך: לעתים מכה בי כמִכוות אש, ויש שהוא חולף על פני כמשק כנפי פרפר, ולפעמים הנו ערמומי עד כדי כך שאין בו ולו אמת אחת. המשכתי להצטדק והודיתי שלעתים בוגד בי הזיכרון עד שקשה להבחין בין אמת לבין בידיון, ושעליה לזכור שהאמת אולי בדויה אך הבידיון תמיד אמיתי, ורונה היתה מגיבה על התנצלויותי בחוסר עניין שהביך אותי.

פגישותי עם רונה החזירו אותי לעתים לשיחות הארוכות שניהלתי, לרוב עם עצמי, על עצם החיטוט בעברי. מאחר שלא היו לי ילדים משלי, מעולם לא נדרשתי לספר על מוצאות המשפחה וסעיפיה, והסתפקתי בדיאלוגים משוחזרים עם הורי המתים, בעיקר על משמעותם של אותם אירועי ילדות בהם נטלתי חלק ואותם חלקתי עמם. סיפרתי לרונה שבהזדמנויות שונות חיפשתי את אותם מקומות ברוסיה ובאוקראינה בהם התרחשו כמה מן האירועים שנזכרו בסיפורי הורי, אירועים שעיצבו את זהותי והותירו צלקות בנשמתי אך תמיד העליתי חרס בידי, אם משום שלא התאמצתי די, ואם משום שלחיפוש שמתקרא היום "מסע שורשים" לא יוצאים לבד, לבטח לא בגיל מבוגר בו החילותי אני את ביקורי שם.

לתחושתי, הקטע המכונן ביחסינו עוצב משקלטה רונה שאלמלא נזדמנתי לאוקראינה מן הסתם לא היינו מכירים זה את זו, ומאותה עת התנקזו שאלותיה לארץ עצמה והחלה להכין שיעורי בית על מולדת לא מוכרת. בדיעבד, שמתי לב שמשהו בטון דיבורי הנמוך והשקט נסך עליה מעין שלווה של התבוננות, כאילו היא מקשיבה יחד אתי לתנועת הגלים בים זיכרונותי, ולרגע נראתה בעיני, חרף 170 הסנטימטרים שלה, שוב כאותה מהגרת רוסייה קטנה שהכרתי, בפיז'מת "מאדרקר" ורודה, המפטרלת בעולמה הסודי ומצפה לסיפור שלפני השינה, ובדרך סוחפת אותי לעמדת האבא שמעולם לא הייתי, לתפקיד שחיי השסועים מעולם לא הכשירו אותי אליו. אוי, הייתי אומר אז לעצמי, אם רק הייתי שוב בן 60. מאחר שנזהרתי שלא לגוררה לציפיות יתר שמא תיפול חלילה להרפתקה בטרם עת, בחרתי להכניסה למחוזות אוקראינה הרחוקים דווקא מן ההיבטים השליליים והביקורתיים, ועשיתי זאת ללא הנחות, במשפטים ארוכים ולעתים קשים לבליעה לנערה בגילה, בהם תיארתי לה את חוויותי שלי במהלך החיפוש אחר הוריה הביולוגיים. שתגיע למסקנות בכוחות עצמה, אמרתי לעצמי, מכאן ואילך מדובר בסיפורה שלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זאב לבן”