"ידו של גיא מלטפת את ירכה של אלי. יש עוד משהו שהסם הזה עושה, קולו נהיה רך, שקט. הוא סם […]
קיץ
הדפיקות על הדלת לא מפסיקות. אחת בצהריים, סוף החופש הגדול, ואלון מנסה למשוך את השמיכה מעל לראשו ולהמשיך לישון עוד קצת. הוא לא מצליח. חם לו, הפנים שלו רטובות והדפיקות ממשיכות. הוא זורק את השמיכה על הרצפה ונעמד, מסוחרר קצת. החדר מבולגן. כמה צלחות מלוכלכות מונחות ליד המחשב. הוא מתמתח ויוצא אל הסלון. קריר כאן יותר. הדפיקות מתחזקות, דופקות איזו מנגינה עכשיו. הוא מגרד את ראשו, מפהק ומצמיד את עינו אל העינית. אלי. הוא נאנח ופותח את הדלת. היא עומדת מולו עם היד באוויר, מחייכת. שיער צבוע, בלונדיני זרוי במעט ורוד, גופייה סגולה ומכנס קצר בצבע חום. היא מעבירה מבט מהיר על גופו. מה זה, ככה אתה מקבל אותי, עם בוקסר, ועוד בוקסר ירוק. היא נכנסת לדירה, דוחקת אותו קצת ונושקת לו במהירות בלחי. על גבה תיק כחול. היא סוקרת את הסלון. האור בחדר המדרגות נכבה. מחניק כאן, טוב, יאללה, תתלבש ונזוז. תגידי, הוא נד בראשו באי־אמון, את מוכנה להסביר מה בדיוק את עושה פה כל כך מוקדם ולאן בדיוק אנחנו אמורים לזוז. היא פונה אליו ומצמידה אצבע אל חזהו. השפתיים שלה קצת ירוקות. תקשיב לי ותקשיב לי טוב, עוד שבוע חוזרים לבית ספר, ואני לא מתכוונת לבזבז את השבוע הזה. יאללה, תזיז את עצמך, אני לא הולכת לחכות לך יותר מדי זמן, היא מסתכלת עליו בחצי חיוך, מרחרחת. יש כאן ריח מוזר. טוב, טוב, אבל אני יכול להבין מה אנחנו הולכים לעשות. או, היא מרוצה, טוב שאתה שואל. כשהיא נוגעת לרגע בבטנה הוא מבחין שאין לה חזייה. ראיתָ פעם את משימה בלתי אפשרית, היא מעמידה פנים רציניות, כן ראיתי, אבל את מוכנה להגיד לי איך זה קשור למשהו. אתה מוכן לתת לי לדבר, אתה לא רוצה שאני אצבוט לך את הפטמה, נכון, היא מניפה מולו אצבע, והוא מרים ידיו בהכנעה. יפה, עכשיו תקשיב בשקט. כמה אנשים יש בצוות של משימה בלתי אפשרית, זאת שאלה רטורית, היא מעבירה לרגע יד בשערה, אל תענה. היא ממתינה, ובתרועת ניצחון ממשיכה, לפחות שניים. לפחות. והיום יקירי, יש לנו משימה בלתי אפשרית כזאת, לכבוד סיום הקיץ, ואני צריכה אותך. הוא מנסה לדבר אך היא עוצרת אותו שוב. משב רוח עדין מגיע מחדר המדרגות. היום אתה טום קרוז, בתקופה הטובה שלו, לפני שנהיו לו פנים שמנות. ואני המפקדת היפה, ברור? הוא מהנהן. יופי, יש לך, והיא מסתכלת על פרק ידה השמאלי. אין לה שעון. יש לך בדיוק שתי דקות להתלבש ולצחצח שיניים. ועכשיו היא צוחקת, זה כבר נהיה קצת לא נעים, אה, מיסטר קרוז, אני יכולה לסלוח על הבוקסר הירוק, היא מעיפה אליו מבט והוא נבוך קצת פתאום, אבל לקבל אותי עם שיניים לא מצוחצחות, היא מנידה בראשה, תאמין לי, אם לא הייתי מכירה אותך כל כך הרבה שנים, הייתי פשוט מסתובבת והולכת, והיא מתחמקת ממנו במהירות כשהוא מנסה לתפוס אותה, נושף אוויר מפיו.
חצי שעה אחר כך הם ליד הכניסה של הילטון. חם, חם נורא. אלון מרגיש שכל הגב שלו רטוב, הרגל השמאלית שלו מגרדת, אבל אלי, פניה נוצצות מזיעה, ממשיכה כרגיל. עכשיו היא מוציאה מתיק הגב שלה משקפי שמש וקרדיגן לבן, עדין מאוד. הייתי צריכה להיעזר במחלקת האביזרים של אמא. היא מזדקפת, מושיטה לו את התיק ומרכיבה את המשקפיים. מה אתה אומר? רכב חולף בכביש לימינם, מותיר אחריו ריח בנזין. אלי, אני נורא צמא, ורעב, וחם לי, היא לובשת את הקרדיגן, ומהנהנת אליו. אני יודעת, ואני מבטיחה לך פיצוי, היא אוספת את שערה. אבל עכשיו, נוהל משימה, היא לוקחת ממנו את התיק, ומקרבת את שפתיה אל אוזניו. אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה פעם, אבל אתה מאוד מרשים אותי כשאתה עם הסקסאפיל המשימתי שלך, אל תשכח. שניהם צוחקים, והיא פונה אל עבר המלון, ואני מזכירה לך, רק אנגלית, או־קיי? יס, או־קיי, רק אינגליש, איי גוט איט.
השומר בכניסה מביט בהם בסקרנות כשהם נכנסים, מסדר את הכובע על ראשו. הלובי קריר ושקט. יש בו איזה ריח נעים, לא ברור. אלון הולך מעט מאחורי אלי, מנסה לא להביט לצדדים. גבר לבוש בחליפה מחויטת חולף על פניהם, מהנהן לכיוונם. אלי מהנהנת אליו בחזרה, ומגניבה מבט אל אלון, מחייכת. זוג צעיר יושב בפינת הלובי, ידו של הגבר מונחת על ירכה של האישה, הם משוחחים בצרפתית בקולות רכים. אלון יכול לראות את ההשתקפות שלו ברצפת הלובי. אלי נעצרת והוא מרים את עיניו. הם עומדים לפני המעלית. אלי לוחצת על הכפתור ושואפת אוויר. וֶל, איט ווז קווייט א דיי, דונט יו ת’ינק. אלון מניע את ראשו בחוסר אמון, כשהיא מסתכלת עליו וממשיכה. שתי נשים צעירות נעמדות מאחוריהם. דה איזראלי ווטר איז סמת’ינג אלס, יו נואו. דלת המעלית נפתחת ואלון שולח את ידו במהירות אל זרועה של אלי וצובט אותה. אח, היא מצחקקת, דונט דו דט, איטס נוט ורי פולייט. ארבעתם נכנסים למעלית ופונים אל הדלת. מוזיקת פסנתר שקטה. אלי לוחצת על כפתור הקומה השש־עשרה, והדלת נסגרת. הם רואים את עצמם נכפלים בדלת המתכתית. שתי הנשים מתבוננות בהם מדי פעם. שתיהן בהירות מאוד, גבוהות. זאת שעומדת ליד אלון יפה, כמה נמשים דהויים על אפה ולחייה. יש לה שיער אדמוני אסוף והיא לובשת שמלה שחורה המגיעה עד מתחת לברכיה. אלון מריח ריח בושם נעים, אולי ורדים. המעלית מטפסת בקול חרישי, ואלי נצמדת אליו. הוא מרגיש את הנשימות שלה, את חומה. נדמה לו שהאישה שלידו מחייכת אליו מדי פעם, חיוך עדין, כמעט לא נראה. המעלית נעצרת בקומה השלוש־עשרה ושתי הנשים יוצאות. אלון מביט בגופה של האדמונית, ואלי תופסת במותנו. אתה מוכן להתרכז בי בבקשה, דלת המעלית נסגרת. חשבתי שאמרת רק אנגלית, בסדר, אז אמרתי, המעלית ממשיכה לטפס, בתור מפקדת המשימה מותר לי לעשות מה שאני רוצה, ככה זה, פריווילגיות של התפקיד. כן, אני בטוח, עוד משהו, המפקדת. לא, האמת שאתה בסדר, עד עכשיו אתה מתנהג למופת, אבל תזכור, בזמן משימה אין עוד נשים. רק אני. אלון נאנח והיא, מרוצה מעצמה, נוגעת בכתפו. המעלית נעצרת בקומה השש־עשרה, ואלי מצמידה את אצבעה אל שפתיה. ששש… נוהל קרב, נוהל קרב. הם יוצאים מן המעלית. במסדרון יש ריח לימון עדין. היא פונה לימין. הוא אחריה. היא נעצרת ליד דלת אחד החדרים ומצמידה אליה את אוזנה. אול קליר. תגידי, את מוכנה להגיד לי מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עכשיו? אל תדאג, עיניה מבריקות אליו בניצחון. היא מוציאה מכיסה כרטיס מגנטי לבן, ומנסה להכניס אותו אל החרך המתאים. אלי, הוא מתקרב אליה, מאיפה זה. אה, אמא שלי הביאה את זה איתה מפריז. היא היתה שם בהילטון. או־קיי, הוא מתחיל להבין, ולמה את חושבת שזה אמור לעבוד. היא מביטה בו, האמת, היא מכווצת שפתיים, בחלק הזה של התוכנית לא הייתי בטוחה. לא היית בטוחה. לא, עכשיו היא מחייכת, אבל חשבתי שכדאי לנסות. חשבת שכדאי לנסות. תגיד לי, אתה חושב שזה מנומס לחקות את המפקדת של המשימה. הוא רוצה לענות לה כשהדלת מתחילה לצפצף פתאום, צפצוף חזק, חד. הם מביטים זה בזה. אלי מתחילה לצחוק. בטל, בטל, היא צועקת ורצה לכיוון המעלית. נו, היא ממשיכה לצחוק, אתה לא שומע, היא פונה אליו, אמרתי בטל. הם עומדים מול המעלית, מתנשמים. אלי, אני נשבע לך, כן, כן, אני יודעת, היא חותכת אותו, אתה אוהב אותי כל כך, ואתה לא יודע מה היית עושה בלעדי, ואני יפה במיוחד היום, ואני רזה מתמיד ו… דלת המעלית נפתחת וקצין ביטחון צעיר במדים כחולים, גבוה מאוד, יוצא מן המעלית ועומד עכשיו מולם, מביט בהם בסקרנות. אלי פונה אליו. אקסקיוז מי, סר, וֶר קן וִי גט טאואלס פור דה פּוּל. אלון מביט בה, לא מאמין. קצין הביטחון מחייך. אלי מחייכת אליו בחזרה. שיניה בוהקות. יאללה, ילדים, כנסו למעלית. יש לי דברים יותר חשובים להתעסק איתם עכשיו. הם נכנסים אל המעלית, פניו של אלון ורודות מעט ואלי ממשיכה לחייך, ווֹט דו יו מין ילדים, איז איט סאם קיינד אוף איזראלי פוד? אלוש, אלון כמעט צועק עכשיו, אבל הוא משתתק כשהוא רואה את קצין הביטחון ממשיך לחייך, מביט באלי, בפניה, בגופה, ושוב בפניה. תגידו, בני כמה אתם בכלל. קצין הביטחון נעלם מעיניהם כשהדלת נסגרת והם מביטים בהשתקפות שלהם. השיער שלהם סתור. הפטמות של אלי בולטות מבעד לבד הגופייה. היא מביטה בעיניו של אלון, מחויכת כולה. אני מקווה שאתה לא כועס. אתה יודע, אמרתי מראש שזאת הולכת להיות משימה בלתי אפשרית. בטח, הוא מחייך אליה בחזרה, בלתי אפשרית כשאת המפקדת שלה. היא מוציאה לשון. בבקשה, אני בטוח שטום קרוז לא צריך לסבול כאלה דברים. כן, היא עושה פרצוף עכשיו, טום קרוז היה מת לשותפה כמוני בצוות, תראה איזה שוקיים יש לי. מה, אלון לא יודע מה לענות לזה, כשהמעלית נעצרת והדלת שלה נפתחת. הלובי. אלי משלבת את זרועה בזרועו. תלך זקוף, היא מגניבה אליו מבט, מהרהרת לרגע. אמרתי לך פעם שיש לך פרופיל יפה. תפסיקי להתחנף, הוא מביט בה. אבל תודה, משהו בו שמח פתאום. היא מחייכת בניצחון. ידעתי, זה תמיד עובד.
ושבוע מאוחר יותר אלון יושב על ספסל בחצר התיכון ומחכה לה. היא מאחרת, היא תמיד מאחרת, והוא מוציא את הסלולרי ומביט בו. שמונה וארבע דקות. הוא מחזיר אותו אל הכיס ונעמד על רגליו. רוח עדינה מקררת אותו והוא מתקדם אל עבר שער התיכון, ראשו פונה לימין והוא מחפש אותה, בשביל שליד הגדר. לאן אתה חושב שאתה הולך, חיים השומר מביט בו. הוא מרגיש את הצוואר שלו נשרף בשמש. אני לא הולך לשום מקום חיים, בחייך, רק התחילה השנה. אל תגיד לי רק התחילה השנה, חיים נועל את השער. ריח מתכת, ציפור דרור נוחתת על הברזייה, מנקרת טיפות מים מן הפייה. אותכם צריך להחזיק קצר מהרגע שאתם מגיעים לכאן עד לרגע שאתם הולכים. חיים מתיישב ליד השולחן, מגביר את הטרנזיסטור. קול גברי מדבר על מחיר הנפט, וחיים מהנהן בהסכמה. אלון נשען על השער, עוצם לרגע את עיניו. הוא שומע את המכוניות החולפות בכביש מאחוריו ונאנח. מה זה, לא נותנים לך לצאת. הקול של אלי, והוא שומע את השער נחבט. חיים, שחרר אותו, חיים, אין לך לב. חיים מתרומם, תפסיקי את עם השטויות שלך, שומעת, מה את עושה. אלי צוחקת. אלון סוקר אותה. גופייה לבנה, כתפיות חזייה אדומות, מעט רפויות על כתפיה, וחצאית ירוקה, צמודה. הרגליים שלה בהירות מאוד, מסתיימות בנעליים אדומות, על השמאלית כתם צהוב גדול, דהוי. חיכית לי הרבה, חיים פותח את השער, יש לך מזל, את, שיש לך חיוך יפה, והיא נכנסת, נושקת על לחיו של אלון. מצטערת, אמא התעקשה שאני אוציא את שולה לגינה. תגידי, היא לא אמורה למות כבר? חיים טורק את השער. מה איתך, היא רק בת ארבעים וקצת, ממש ילדונת האמא הזאת, תאמין לי. שניהם צוחקים ומתקדמים אל בניין התיכון, שומעים כיסאות נגררים מן הקומה מעליהם. המסדרון אפל, והאוויר שבו דחוס מאוד. מתי נרדמתְ בסוף, סוליות הנעליים שלה נוקשות על הרצפה. המורה לתנ”ך רצה לפניהם, אוחזת בידיה שלושה קלסרים אדומים ונעלמת אל המסדרון הימני. בערך בארבע, הגוף שלי מסרב להשלים עם העובדה שזהו, נגמר החופש, נגמר הקיץ, אפילו שאני עדיין מזיעה כל הזמן, תמיד חשבתי שתחילת שנת הלימודים היא ההתחלה של הסתיו אבל איפה אתה רואה פה סתיו, תגיד לי, איפה. הכתף שלו נוגעת בה והם מטפסים בגרם המדרגות. העור שלה רך. קול צחוק עולה מאחת הכיתות. ואני חשבתי שאת רוצה להמשיך במעקב היום, בגללך הגעתי לכאן חצי שעה לפני הזמן, ואני בכלל לא בטוח שהוא יהיה היום בבית ספר. היא מתקרבת אליו. ריח מתוק. אל”ף, אתה יכול בבקשה לדבר יותר בשקט. הוא מהנהן. תודה. בי”ת, סמוך עלי שהוא פה, היום החופשי שלו זה יום שני, בדוק. איך, איך בדוק? אמרתי לך לסמוך עלי, נכון? נכון.
בשנה שעברה זה התחיל. הם ישבו על הספסל במבואה של בית הספר ואלון לא הצליח להסיר את עיניו מהגרבונים שלה, סגולים עם מין דוגמה מנומרת עליהם. השיעור כבר התחיל מזמן והמסדרונות דממו. הנה, זה הוא, אליו אני מתכוונת. ואלון הרים את העיניים, מי, גיא, ששש, מה אתה מסתכל. תגידי, מה את רוצה שאני אעשה, את מתכוונת לגבוה, עם החולצת כפתורים. כן, הוא לא מזכיר לך את סחרוף. אלוש, איזה סחרוף, זה גיא, המורה שלנו לפסקול. היא תפסה אותו ביד, ניערה אותו. די, אתה עובד עלי, תישבע, הבחור המדהים הזה מורה כאן, ממש מורה, אתה עובד עלי, נכון? תעזבי אותי, השתגעת לגמרי. אלון משך ממנה את ידו. כן, מורה, הוא התחיל לעבוד כאן לפני כמה חודשים, חונך את סרטי הגמר של היו”ד־בי”תים, נראה לי שהוא בן שלושים וחמש־ארבעים או משהו כזה. אין מצב, הקול שלה צווח קצת. ציפורני אצבעות הרגליים שלה היו צבועות בלק אדום, בוהק. למה לא אמרת לי כלום, אם הייתי יודעת. אם היית יודעת אז מה, מה היית עושה, הוא מורה, ואני חושב שהוא נשוי ועם כל הכבוד שיש לי אלייך, ואלון הרים את עיניו, רואה את גיא נכנס אל חדר המורים, מה הסיכוי שמורה ואת. ואלי הרצינה לרגע, העיניים הירוקות שלה מישירות אליו מבט. אלוני, תאמין לי שיש סיכוי, אתה תראה, עד סוף השנה. והוא הביט לרגע בחולצה שלו, מנסה להסיר קווצת שיער בהירה, מנסה לחמוק ממנה. פנה אליה. יש סיכוי לְמה, תגידי לי, לְמה. והיא השתתקה, האצבעות העדינות שלה נוגעות לרגע בשערה. אתה תראה, עד סוף השנה. וסוף השנה הגיע, והקיץ, והיא עדיין אחוזה בו, לא נרגעת, בודקת את השם שלו בגוגל, מנסה לצלם אותו מרחוק בסלולרי שלה. ומה עם הדד־ליין, שאל אותה כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, כשהם הלכו ברחוב הארבעה אל הבית שלה. והיא לא ענתה, רק חייכה חיוך קטן, בלי שיניים.
ועכשיו הוא בוחן לרגע את הפרופיל שלה. השיער משוך אל מאחורי אוזנה השמאלית, טבעת עגיל כסופה, גדולה, על חלקה העליון. אלי מרוכזת מאוד, חושבת על משהו. הוא נוגע לרגע בזרועה. איזה שיעור יש לך עכשיו. היסטוריה. אוף, כבר אין לי כוח לזה, נושפת אוויר מפיה. לך יש בימוי, נכון? תגידי, אלון מביט לרגע באצבעות רגליו, מחויך, הכול את יודעת עלי. היא קורצת אליו, כמעט הכול, כמעט. והיא נושקת לו. בהפסקה בקפטריה. הוא מהנהן בראשו ומתרחק אל חדר שלוש מאות ושש. מהשירותים ליד הכיתה עולה ריח ביוב. הוא פותח את הדלת ורואה את הכיתה שלו, את כיתת הקולנוע שלו, את העיניים של נועם, ואת הגב של אבנר שפונה אליו עכשיו, יאללה, כנס כבר, אין לנו זמן, ככה נראה בן אדם שהולך לביים סרט, תגיד לי, ככה הוא נראה? מנוע המזגן מתקתק וּוילונות הכיתה הצהובים־אדומים משוכים על החלונות. אלון מכווץ את שפתיו, נבוך מעט. על הלוח מאחורי אבנר אפשר לראות טבלה משורטטת בטוש ירוק, והוא מתיישב ליד נועם, הכיסא חורק. מימין הילה, מחייכת, לוחשת לו. היי, היי. הוא משיב אליה חיוך ומתיישב, מביט באבנר שמדליק את המקרן, החולצה הירוקה שלו מתרוממת וחושפת כרס קטנה, שעירה.
שעתיים אחר כך הוא פוגש את אלי בקפטריה. הם עומדים בתור, ריח של בצק, צעקות ועשן סיגריות המגיע מן החלון של הקפטריה, הפונה אל הרחוב. בזווית העין הוא רואה את תמר, גבוהה, השיער שלה ארוך מאוד והיא מדברת עם חברה נמוכה, קצת עגלגלה, שמחזיקה ביד בקבוק ספרייט. הכתף של אלי דוחקת בו, אתה מוכן להפסיק להיתקע בי כל הזמן, מה יש לך היום. המוכר נותן טוסט לאלעד שעומד לפניהם ומחזיר את האוזניות של האייפוד לאוזניו, מתרחק לכיוון היציאה. השיער הארוך שלו מגיע עד אמצע הגב, מכסה ציור ירוק, זוהר. הם נעמדים מול המוכר. היי, תן לנו שני בורקס גבינה ושני נסטי, בסדר. המוכר מהנהן אליהם, השפם השחור שלו מבריק היום. מעל לראשיהם שלושה מאווררים גדולים נעים באיטיות. תמר מסתכלת עליו, העיניים שלה ממש מביטות בו, ואלון נשען על הדלפק, מנסה להיות טבעי, מתעניין מאוד במשטח הנירוסטה הכסוף שעליו מונחת שורה של לחמניות. אלי נוגעת בו לרגע. נראה לי שאני הולכת הביתה, אני לא יודעת איך אני אשרוד את היום הזה. על האוזן של אלי יש עגיל כסוף ארוך, והוא מביט בו, רואה את צלליתו משתקפת. בא לך לקפוץ אחר כך? הוא לא עונה, מבחין בתמר נעמדת במרחק שלושה אנשים ממנו. חולצת טריקו כחולה, צמודה, ומכנס ג’ינס קצר. הוא לא בטוח שהוא יכול להגיד לה שלום.
היתה תקופה קצרה, בתחילת התיכון, שהם אפילו דיברו קצת, כשהמתינו יחד בתחנה. היא התחילה ללמוד באיזה תיכון אחד בהרצליה אבל התחרטה. כולם שם עם האף למעלה כל הזמן, וזה גם רחוק לה, היא צריכה שני אוטובוסים. אז היא הצטרפה, באיחור, אחרי חודשיים, למגמת התיאטרון של ויצמן. היא נשענה על עמוד התחנה, מפנה את ראשה אל הכביש, לראות אם האוטובוס מגיע. אלון קיווה שהאוטובוס יגיע, וגם קיווה שהאוטובוס לא יגיע לעולם, והוא כל הזמן בלע את הרוק שלו, מזכיר לעצמו שוב ושוב להסתכל לה בעיניים, רק בעיניים. מה אתה לומד? אני, אני לומד קולנוע. ואיך זה? התחיל טוב. מה, היא לא שמעה והתקרבה אליו. הוא עצר את נשימתו. אוזן ימין שלה. אמרתי שהתחיל טוב. אישה מבוגרת התיישבה מאחוריו, מדיפה ריח זיעה חזק. תמר הפנתה את ראשה שוב אל הכביש. הוא הסתכל על רגליה במהירות, רואה צמיד זהוב עדין על קרסולה הימני, ושוב עיניה. הוא כמעט נתפס. לא להסתכל לה על הגוף, לזכור לא להסתכל לה על הגוף. האוטובוס הגיע והיא עלתה, מנופפת אליו, מחייכת שיניים לבנות, וזאת היתה השיחה האחרונה שלהם, וגם מחוות השלום, הזזת הראש, הרמת כף היד בוטלו לאיטן, כך שכאשר חלף על פניה ליד הסֶנטר, היא בחצאית שחורה והוא מחזיק את אופניו, בגלגל האחורי שלהם חסר אוויר, בחר להביט אל הכידון. הוא לא שם לב, הוא לא שם לב שהוא עובר כמה סנטימטרים מולה, לידה.
אז בא לך לקפוץ אלַי, ואלי מנמיכה את קולה, נעשה ערב עישונים כמו פעם, זוכר. והוא קצת נבוך. יכול להיות, לא יודע, אני אמור להיפגש היום עם הצוות שלי, פגישת הפקה. אז תבוא אחר כך, מה הבעיה. אולי גם ענת תהיה, היא מוסיפה, ואתה יודע מה קורה לה כשהיא מעשנת. ואלון יודע, בוודאי שהוא יודע.
חופש פסח, והם ישבו ליד הברֵכה של ענת. ההורים שלה טסו לאיזה כנס או משהו כזה, והוא לא הוריד את החולצה כי הוא חשב שהוא לבן מדי. ענת היתה עם ביקיני שחור, ואלי, השיער שלה היה בתקופה החומה שלו, עם ביקיני כחול. עגיל כסוף, ארוך ודק, נעוץ בטבורה. היא לא הפסיקה לשחק עם קופסת סיגריות, ציפורני ידיה משוחות בלק אדום, בוהק. היו כבר הרבה בקבוקים ריקים של בירה, וריח של כלור, והפנסים של הברכה השתקפו במים ופגעו בהם, מערפלים. הכלב של ענת, אולי קוראים לו סטאר, הוא לא ממש בטוח, דחף את האף שלו לתוך שקית במבה ריקה ומוזיקת ג’ז מוזרה, רפטטיבית, בקעה משני רמקולים בסלון. הם העבירו את הג’וינט מאחד לשני, האצבעות שלהם נוגעות כל הזמן, וענת צחקה, והתחילה להזיז את הגוף שלה, ואלי צחקה גם, מסתכלת עליו ומסתכלת עליה. ואי־אפשר היה לא לראות את הגוף של ענת, אבל ממש לראות אותו. את השדיים היפים שלה, וכמה הוא אוהב את המילה שדיים, ושדיים שנראים בדיוק ככה, ואפשר היה לראות את הפטמות בולטות מבעד לבד של הבגד ים. הוא התרגש פתאום, הזין שלו התמלא בדם, ואז היא הפסיקה להזיז את הגוף שלה. הוא הבין את זה מאוחר מדי, כי הוא היה עסוק בלהסתיר את הזין שלו, מושך את החולצה למטה. היא פתאום הסתכלה עליו. אלון, קרה משהו? היא חייכה אליו, והוא הסמיק מאוד. רעש מנוע של קטנוע עלה מן הרחוב, הלך והתגבר. מה אתה חושב על הציצים שלי, תגיד לי. והרוק שלו בגרון, וענת שוב התחילה לצחוק. אתה אוהב אותם, נכון? רוצה לראות אותם יותר מקרוב, מה אתה אומר? ומאיפה הוא קיבל ביטחון כזה, כן, אני רוצה לראות אותם יותר מקרוב. וענת נעמדה, מתנדנדת קצת. תחזיקי רגע, מוסרת את הג’וינט לאלי. בוא תראה. הידיים שלה נעלמו מאחורי הגב והכתפיות מתרפות להן ולבן, לבן עם ורוד, זה מה שהוא זוכר. אלי נעמדה. ענתי, בואי, בואי שבי. והוא נהיה מודע לעצמו, וגם ענת, והיא צחקה צחוק אחרון, צחוק של מבוכה. אני כבר חוזרת, חכו לי, ונכנסה אל הבית, סטאר מלווה אותה ואלי מנידה את ראשה. לא ייאמן, פשוט לא ייאמן הענת הזאת.
המוכר נותן לו את הבורקסים, הם מזיעים בשקיות, ואלי מחזיקה את השתייה. בוא נצא החוצה, מחניק לי כאן. אלון מתאמץ לא להסתכל לאחור, לא מעניין אותו עכשיו, מה זה יעזור לו המבט הזה. אבל איכשהו, לא ברור איך, הוא מגניב מבט לימין ורואה את תמר מותחת את הרגל שלה, יש לה רגל יפה, יפה מאוד. והם יוצאים החוצה. שמש חזקה, מסמאת, וחום גדול, ואלי כבר מתיישבת ליד הקיר של אולם הספורט. הוא נעמד לידה. למה אתה עומד. אלי משכלת את רגליה, בוא, תשב. הוא מגיש לה את הבורקס שלה. עזבי, בא לי לעמוד, את מכירה אותי. והיא נוגסת, חם, ויי, חם־חם. הלשון שלה בחוץ והיא לוקחת את בקבוק השתייה ומושיטה אותו לעברו. הבקבוק קר ואדים מרטיבים את כף ידו כאשר הוא פותח את הפקק ומגיש לה אותו. תודה. היא לוגמת, מטה את ראשה לאחור, הצוואר שלה מופנה אליו, בצדו עובר וריד כחול. אני לא מבינה למה הוא מחמם אותם כל כך, מה יש כאן להרוג, כולה בצק ומרגרינה. ואלון מעביר משקל מרגל לרגל. אין לי כוח לישיבת הפקה הזאת, אני כבר מרגיש שמיציתי את הסרט הזה, כבר עכשיו. על מה אתה מדבר, איזה מיצית. לא יודע, פשוט לא בא לי עכשיו, גם יש משהו לא נעים בצוות, מתח בין הילה לנועם ואני לא מצליח להבין למה, מה קרה, הם נורא רשמיים כל הזמן, ובכלל נועם היה זה שאמר לי שכדאי לבקש מהילה לצלם. אני ממש לא הייתי בטוח, ובסוף תראי מה קורה. ואלי נוגעת לו בברך, אלוני. כן, כן, אני יודע, אני בטח פשוט לחוץ.
היה ברור שהוא יביים סרט. הבן המועדף, ככה קראו לו במגמה. כבר מכיתה י’ היה ברור לכולם שהמורים אוהבים אותו, אבל ממש אוהבים אותו, וזה קצת הביך אותו לקבל את כל המחמאות האלה ולראות את העיניים של אבנר, לראות את העיניים של המורים שלו מסתכלות עליו כשהוא מדבר, הם ממש־ממש הקשיבו לו. והציפיות. בסוף השנה שעברה אבנר ניגש אליו אחרי ערב ההקרנה, סיגריה ביד. אלון, הרמת את הרף עם הסרט שהקרנת היום, כולנו מחכים לראות מה תביא לנו בשנה הבאה. והוא שם לב שנועם התרחק קצת, אל גבול השמיעה. בוא, תלווה אותי לרכב. והם הלכו אל מגרש החניה, נועם מאחוריהם. חשבת כבר על משהו, יש איזה רעיון? האמת, אבנר, לא ממש. בכלל, אני לא בטוח לגבי זה שאני רוצה לביים בשנה הבאה. ואבנר נעצר, הסיגריה בפיו. הראש האדום שלה התלהט לרגע, פולט עשן. על מה אתה מדבר, אין כאן שאלה בכלל, אתה חייב לביים, חייב. לא יודע אבנר. אין לא יודע. היה נדמה שהוא קצת מתרגז אפילו, לא קצת, ממש מתרגז. אין, אין לא יודע, אתה מביים, זה רק קצת לחץ זה הכול, הא. והוא טפח לו על הראש. נועם חלף על פניהם, ידיו בכיסים. נראה, אני אנסה לכתוב משהו. אתה תכתוב, נועם, אבנר הרים את קולו. נועם נעצר, ידו הימנית נוגעת בבטנו. אתה תדאג שאלון יכתוב לנו משהו הקיץ, נכון? והכן הרפה של נועם. חופש נעים שיהיה לכם, חבר’ה. גם לך, אבנר. ונועם נשאר לידו, שניהם מביטים באבנר מתרחק אל הרכב הכחול שלו. נביחה של כלב עלתה מאחת מן החצרות המקיפות את התיכון, ונועם שתק, וגם אלון.
הוא מסתובב רגע לכיוון הקפטריה, מחפש את תמר. הכניסה עמוסה באנשים והוא חוזר להביט באלי, אולי תיגמל כבר, מה אתה אומר, ממש נהיית אובססיבי איתה, והוא מחייך, מתיישב לידה ומשעין את ראשו על כתפה. את מדברת, תגידי לי, לך יש בכלל זכות לדבר.
ואחרי בית ספר הוא הולך דרך שדרות ח”ן לבית שלו. אביו עדיין אמור להיות בעבודה, מה שאומר שהוא יוכל לראות סרט בסלון, בשקט. השדרות מלאות בכלבים ובאמהות עם תינוקות, והתיק כל הזמן מחליק לו מן הכתף כשהוא מתאמץ ללכת בצלליות העצים, להרוויח מעט קור. הוא פונה שמאלה בנצח ישראל, חוצה את הכביש באור אדום, רץ, ונכנס אל מבואת הבניין שלו. הכניסה מריחה משתן וצואה של כלבים והוא מוציא את המכתבים מן התיבה, מעיף בהם מבט ונכנס אל הבניין, מתקרב אל המראה שבכניסה ומביט בעצמו. הוא נראה עייף, יש לו שני עיגולים שחורים מתחת לעיניים, והשיער שלו מפוזר מדי, שתי קווצות שיער בולטות מעל לאוזן ימין, והוא מעביר בהן את אצבעותיו, מנסה לסדר אותן. הוא עולה במדרגות, מחליק את ידו הימנית על המעקה.
הדירה חשוכה מאוד והוא ניגש אל חלון המרפסת ופותח את הווילון. המרפסת מוצפת אור, העציצים חומים, קמלים. הוא מביט בבניין שמולו ורואה כבסים צבעוניים מתנופפים על חבל כביסה שעל הגג, גרה שם בחורה בת שלושים בערך, היא נראית לו בת שלושים, הוא כמעט בטוח שקוראים לה ליאת.
אלון התגנב פעם אל תיבות הדואר של הבניין ההוא וראה מדבקה לבנה, ליאת פרוגל. התאים לה, ליאת, אם זה באמת השם שלה. היא עברה לשם לפני שנתיים והוא ראה אותה יום אחד לפנות ערב, עומדת לבדה, מחזיקה כוס ביד ומעשנת. השמים היו ורודים והעולם היה ברור מאוד, העולם היה חד, והוא עמד על המרפסת, מביט אל הרחוב, אל המכוניות והאנשים שהלכו בו, ומבטו חזר שוב ושוב אל הגג, אליה, לבושה שמלה לבנה, שערה זהוב והיא נשענה על המעקה, כמעט לא נעה למעט היד שעלתה וירדה עם הסיגריה. הרוח בילגנה את השיער שלה, והיא היתה מרוכזת מאוד, שקטה. מרחוק היא נראתה לו יפה מאוד. ומאז, כל פעם שהוא חלף בסלון ליד המרפסת הוא שלח מבט, בודק אם היא שם, וכמה שבועות אחר כך הוא ירד אל הרחוב בערב, מבולבל קצת, והרים את ראשו, פנסי מכונית, ריח פריחה. אלון ראה אותה עומדת על המדרכה, לבושה במדי דיילת ונשענת על מזוודה שחורה. הוא הסתכל לעברה, היא נראתה כיפה פחות מן המרחק הזה, תווי פניה מעט גסים, אולי האיפור הפך אותם לכאלה, והיא הבחינה בו, והניעה את ראשה, היה נדמה לו שהיא מניעה את ראשה, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, קול אופניים עלה מאחוריו ואז צלצול פעמון וגבר מבוגר מאוד חלף על פניו, מדווש, מתנדנד, תחבושת לבנה על צווארו. כשהחזיר את מבטו, ראה מונית נעצרת לידה והנהג, קירח, פתח את הדלת ויצא במהירות, לוקח את המזוודה ומכניס אותה אל תא המטען וליאת, ככל הנראה ליאת, מתיישבת במושב האחורי. אלון כמעט הצליח להריח את ריח העור של המושב, את הריח של העץ הכחול שהיה תלוי מתחת למראה הקדמית. הגרון שלו יבַש, והוא פנה אל השדרות, מחפש בעיניו את הברזייה, מבטו נמשך אל התנועה המהירה שמלפניו.
ועכשיו הוא מנסה לראות מה בדיוק תלוי שם, על החבל, מרגש לראות חזייה תלויה, אבל הוא לא מצליח להבין מה הוא רואה, אולי, אולי חזייה, והסלולרי מצלצל, זאת הילה. אלון, מה נשמע, בסדר, מה איתך, את זוכרת היום בשש, כן־כן, בגלל זה טילפנתי, אפשר יהיה לדחות את זה לשבע? מה, אה, כן, נראה לי, ועוד דבר, קולה מחייך, תוכלו לבוא אלי? שכחתי שאני רוקדת היום, הסלולרי מחמם לו את האוזן, הוא מעביר את אצבעו על חלקה העליון של הטלוויזיה, חוצה פס ניקיון בשכבת האבק, תראי, מבחינתי זה בסדר אבל צריך לבדוק עם נועם וגם עם טל, בטח היא בכלל לא זוכרת שאנחנו נפגשים היום. תוכלי לסגור את זה איתם? כן, בסדר, אני אדבר עם טל, בסדר, ועם נועם, טוב, דברי גם עם נועם, הוא מתיישב על הספה, משליך את הסנדלים על הרצפה, כן, אני אדבר איתו, אז קבענו בשבע, אלא אם תודיעי לי אחרת, כפות הרגליים סופגות קור מן המרצפות, בטח, יאללה, ביי, ביי, הוא מניח את הטלפון על השולחן ועוצם את עיניו, משעין את ראשו לאחור. הוא עייף מאוד.
אני לא יודע לאן ההפקה שלך תתקדם ככה, נועם משחק עם החול, לפניהם הים, זרוי רסיסים לבנים. מדוזה סרוחה על החול הרטוב כמה מטרים לפניהם, מוט ברזל כהה נעוץ במרכזה. זה נראה כאילו בכלל לא בא לך, ואני לא יכול לדחוף את זה בשבילך, אתה יודע. מכוניות חולפות בכביש מאחוריהם, ריח מלח, קבוצת נערים יושבת מתחת לסככה רחוקה, מסביב לנרגילה, כולם צוחקים. לא יודע מה להגיד לך, אני מקווה שזאת רק תקופה כזאת, אני קצת עייף עכשיו. אלון מושיט את היד ולוקח את בקבוק הבירה, לוגם ממנו, ומושיט אותו לעברו של נועם. קח, אתה יכול לגמור. נועם מסיים את הבקבוק ונעמד על רגליו, מתרחק אל הפח, ואלון מסתכל על מטוס קטן המנמיך לקראת נחיתה בשדה דב, אורותיו האדומים מנצנצים. נועם חוזר ומתיישב לידו על השמיכה, שולף אפרסק מן השקית ונוגס בו. אלון פונה אליו, תגיד, מה הסיפור בינך ובין הילה. נועם לועס, מרים את גבותיו, פיסה של אפרסק לעוס פוגעת לאלון ביד, אני חושב שקצת קשה לה עם טל, היא שמה לב מה קורה בינינו. מה קורה, אלון לא מבין, אמרת לי שזה קרה רק פעם אחת וזהו, לא? ואלון מנקה את הלכלוך מגב ידו, מביט בעיניו המחייכות של נועם.
זה היה בחופש הגדול. נועם הגיע אליו בריצה, אדום, מזיע, נעמד ליד המזגן והרים את חולצת הטריקו האפורה שלו, נותן לרוח הקרה לפגוע בגבו. אתה לא תאמין מה קרה לי עכשיו, אלון ישב מולו, הטלוויזיה מושתקת, דמויות שחורות־לבנות נעות על המסך. תן לי לנחש, נו, מבט של דריכות על פניו של נועם, טל, נכון, ונועם מהנהן, פגשתי אותה בגן מאיר, וליוויתי אותה הביתה, סתם, דיברנו, לא ראיתי אותה כבר איזה חודש, והיא לבשה מין שמלת חוף כזאת, היא בדיוק חזרה מהברכה, והעור שלה נהיה קצת שחום, קצת כתום, אני הייתי צריך לאסוף את אחי מהקייטנה, אבל אתה מכיר אותי, אני לא יכול לוותר על הזדמנות כזאת, וכשהגענו אליה רק הפיליפינית שלהם היתה שם, ונכנסנו אליה לחדר, והיא מורידה את השמלת חוף או מה שזה לא יהיה כאילו כלום, ובאה ונשכבת לידי על המיטה, ואני נשכב לידה ומתחיל ללטף לה את הרגליים, והיא מתחילה לעשות קולות כאלה, ואלון מרגיש איך הוא נחנק פתאום, והעיניים שלו בורחות מנועם, ואני מתחיל ללטף את הכוס שלה, מעל לבגד ים, הגוף שלה מתחיל לזוז, הכוס מים שלך, כן, אתה יכול לקחת אותה, נועם מרים אותה מהשולחן ולוגם לגימה גדולה, המים מטפטפים לו על הסנטר, איזה קור, השיניים שלי קופאות, טו מייק א לונג סטורי שורט, הגוף שלה זז ואני ישר מתחיל להוריד לה את החלק התחתון של הבגד ים, והיא גונחת, אחי, אין לך מושג איך היא מתחילה לגנוח כאן, ועושה לי, לך, תנעל את הדלת, ואני קם, הזין שלי עומד כמו אני לא יודע מה, וחוזר בריצה, ומוריד לה את הבגד ים ורואה את הכוס שלה, מגולח, קצת שערות בלונדיניות ואני מתחיל ללקק לה אותו, הוא היה רטוב נורא, אלון זז על הספה, אוחז בכרית הרקומה שלידו, פנים של בחורה מילאו את מסך הטלוויזיה, מביטות בו, והלשון שלי על הדגדגן שלה, ובתוך הכוס שלה, ואיך שאני מתחיל להכניס לה אצבעות, היא קמה פתאום, ורודה כולה, נושכת את השפתיים שלה ואומרת לא, לא עכשיו, מה אני אגיד לך. מה, מה עשית? מה אני יכול לעשות, היא לקחה את השמיכה והתכסתה בה, ואני התיישבתי, מרגיש את כל הטעם שלה, את כל הרטיבות שלה על הפנים שלי, ואז, מה ואז, ואז היא שמה עלי יד ועושה לי נראה לי שכדאי שתלך, ההורים שלי צריכים לחזור, ואני עושה לה, מה, ככה, והיא אומרת לי, החצופה הזאת, כן, ככה, ואני מנסה להשאיר את האופציות פתוחות, אתה מכיר אותי, נועם נלהב מאוד, השרירים שלו דרוכים, ואני עושה לה, מה את אומרת, יהיה לזה המשך והיא עושה לי, אולי, נראה, אתה מבין אחי, אני מלקק לה את הכוס ודקה אחר כך, נראה, אולי, ואבא שלי כמעט חיסל אותי, טילפנו אליו מהקייטנה ואחי התינוק הזה לא הפסיק לבכות עד הערב, הזבל הקטן, אבל היה שווה את זה, ולמרות שלא הלכנו עד הסוף אני מבטיח לך שזה עוד יקרה, תאמין לי שזה עוד יקרה.
ועכשיו נועם מולו, מושך את הזמן, מתענג על הציפייה שלו. זה קורה אחי, זה קורה עכשיו, בימים אלה, היה לנו עוד קטע לפני כמה ימים, מה, מתי, למה לא סיפרת לי, לא יודע, היית עסוק נורא, מה עסוק, אתה יודע, עם אלי וכאלה, בחייך נועם, ונועם קורץ אליו, זה כבר לא חיוך מה שיש לו עכשיו על הפנים, נוגס באפרסק, ואתה יודע איך הילה, היא תמיד היתה קצת דלוקה עלי ונראה לי שטל מספרת לה הכול, הוא משתעל, נחנק לרגע, ואלון חובט על גבו, בכוח.
בלילה אלי עומדת ליד המערכת שלה ושמה דיסק של אינטרפול. הגיטרות מתחילות לנגן, והיא פונה אליו. השיער שלה אסוף, מתחת לעיניה שני פסים כחולים, בהירים. היא לובשת מכנסי טריקו קצרים, אפורים, וגופייה לבנה, ואלון יכול לראות שהיא שוב בלי חזייה. יש לה קצת זיפים בבית השחי, וקר בחדר שלה, מלא בתמונות שהיא השיגה מכל מיני סרטים, פריימים מבאפלו שישים ושש, מאלפנט, של הבחור הבלונדיני הולך במסדרון, מגוסטדוג. אני לא יודעת מה להגיד לך על נועם, אני באמת לא יודעת, את לא צריכה להגיד, אני יודע בדיוק מה את חושבת עליו. אלון לובש מכנסיים קצרים וחולצה לבנה, השערות השחורות ברגליים מודגשות על רקע המצעים הלבנים, פול באנקס מתחיל לשיר. הרוח מהמזגן מרעידה את הווילון, אפשר לראות את האורות של עזריאלי מרחוק, מנורה אדומה נדלקת ונכבית, נדלקת ונכבית, והיא מתיישבת ליד המחשב שלה, אני יודעת שאתה יודע, בוא תראה משהו, מה, בוא תראה. אוף, אני לא מאמין שאת מעבידה אותי בשעות האלה, הוא נעמד על רגליו ומתקרב אליה, מתכופף מעל לכתפה. על המסך הוא רואה תמונה של גיא, מיום הקולנוע שהיה לפני שבוע. איזה מתוק הוא, נכון, בשביל זה הקמת אותי, מה יהיה, ומאיפה השגת אותה, מהאתר של התיכון, היא נשענת על משענת הכיסא, החזה שלה בולט מבעד לחולצה. חיפשתי שעות עד שהצלחתי למצוא אותה, כמה תמונות אתם מצלמים באירועים שלכם, מה כבר יש לראות שם? חוץ ממנו, את מתכוונת, אלון מפיל את עצמו בחזרה על המיטה, הקפיצים סופגים את משקל גופו, נדרכים, חורקים. בטח, חוץ ממנו, אתה לא גאה בי, על מה, אלי, לא כדאי שתתבגרי קצת, אתה חושב, כן, אני חושב, טוב, גון עיניה כמו משתנה, יש כמה דברים שאתה לא יודע, כן, כמו מה, והיא מסתובבת על הכיסא, רגליה משני צדי המשענת, פס תחתון שחור בין הירך למכנס, הוא יכול לראות פס תחתון שחור. בוא נגיד שזה כבר נהיה הדדי, מה נהיה הדדי, מה שקורה ביני ובין גיא. אלוש, אלון מחווה בידו, לא קורה כלום בינך ובין גיא חוץ מתיקיית התצלומים שיש לך במחשב ושלוש שיחות ממספר חסום שניתקת לפני שבכלל שמעת אותו מדבר. זעקה שקטה עולה מן הרמקולים, יש לי חדשות בשבילך, הוא שם לב והוא בעניין, את מוכנה להסביר לי איך את יודעת, אה, איך, איך בדיוק את יודעת. מה קרה, היא מכווצת את שפתיה, למה התחלת לגמגם.
הוא היה בטוח שהיא בדרך להתגבר על הסיפור הזה. כבר בשנה שעברה היו לה הזיות עליו, שהוא שם לב אליה, שהוא משדר לה כל מיני שדרים, והיא גררה אותו איתה כמה פעמים לנורדאו, בלילה, להשקיף על הדירה שלו. הוא גר בקומה האחרונה, והיה אפשר לראות אור במרפסת ולפעמים את הצללית שלו נעה, והם ישבו על הספסל שעות, שולה שוכבת לידם, עייפה כבר אחרי טיול ארוך, ארוך מדי בשבילה. אין מה לעשות, אלי התמתחה ושיחקה בוו הכסוף הנעוץ בטבורה, זהו סבל הכרחי, שולי, את התירוץ, את האליבי שלנו. באחת הפעמים הם ראו אותו יוצא מהבניין שלו, אלי תפסה לאלון את היד, נדרכת. גיא נעמד ברחוב, דיבר בסלולרי. הירח היה מלא, עטלפים הקיפו את צמרות העצים מעליהם, ואז הוא הרים את יד ימין גבוה באוויר וחייך. והם הפנו את מבטם בעקבות היד שלו וראו בחורה צעירה עם שיער שחור אסוף, מתקדמת לעברו, ואלי נשאה תחינה, בבקשה אלוהים, לא, בבקשה אלוהים, לא, לא, גיא חיבק אותה והם התנשקו, נשיקה אמיתית, ואלי נהייתה שקטה מאוד. הם ישבו עוד כמה דקות על הספסל, רואים את שניהם נעלמים בבניין של גיא. בוא, בוא נלך מכאן, היא הזדקפה, מעבירה את ידה על ראשה של שולה. וכשהם הלכו בשלמה המלך לכיוון הבית שלה אלי היתה שקועה במחשבות, והוא ניסה להצחיק אותה, מה החיה הכי חזקה בטבע, אה? והיא הסתכלה עליו, זה השלב שאת אמורה לשאול מה, אבל היא לא שיתפה פעולה, והוא המשיך כמו לעצמו, שפן סלעים, יודעת למה, והיא לא ענתה לו, נו, גיחך, נראה אותך מצליחה לעוף עם נשר על הגב. ואלון הסתכל עליה, מאוכזב, לא מצליח למשוך ממנה אפילו חיוך קטן, בלי שיניים. וכשהם עברו ליד הסופר, שולה ריחרחה כלב חום, הפרווה שלו הבריקה וקולר מתכת מבהיק, רחב מאוד, היה קשור לצווארו, העיניים של אלי נדלקו פתאום, תגיד, בת כמה אתה חושב שהיא. זאת של גיא? כן, בת כמה היא, לדעתך. הכלב ניסה לטפס על שולה, ואלון משך אותה לאחור. הקופאית הסתכלה עליו, והוא היה נבוך לרגע. לא יודע, מה זה משנה, לא, תבין, אלי נגעה לו בכתף, מאושרת פתאום, אני אומרת לך שהיא לא יותר משמונה־עשרה, תשע־עשרה. בחייך, היא לפחות בת עשרים. טוב, עשרים, אולי עשרים, אבל אתה לא מבין, מה אני לא מבין, מה את רוצה, אז היא בת עשרים, זאת הנקודה, איך אתה לא רואה את זה, הם התקדמו אל מעבר החצייה, הוא נשען על עמוד הרמזור, אני בטוחה שהיא היתה תלמידה שלו פעם, הפיקוס הדיף ריח דחוס, חזק מאוד, ואם היא היתה תלמידה שלו פעם, אם הוא יוצא עם תלמידות, סימן שיש לי סיכוי, נכון? את מטורפת לגמרי, את ממש־ממש־ממש מטורפת. והיא דילגה אל הכביש, צוהלת, מעלה חיוך על פניו של נהג פיאט אדומה.
הוא עושה לה פרצוף והיא ממהרת להתנצל, סתם, נו, אתה לא מגמגם, רק קצת, אולי. הם צוחקים כשפול באנקס כמעט בוכה, נדמה שהוא בוכה לרגע. ואתה חייב להבין שאני פשוט יודעת, יש לי מין חוש כזה, כמעט לכל בחורה יש. היא נעצרת לרגע, חזהּ עולה ויורד. שמתי לב שהוא הביט בי כמה פעמים, כאילו במקרה, אבל אין מקרים בדברים כאלה, והיא מרימה את הידיים ומצטרפת לשיר, ואלון רואה את הבטן שלה, עדינה, קטנה. העיניים שלה עצומות כשצל ממלא את זגוגית הדלת, דפיקות. אלי, אמא שלך, אלי, אלי, אלון מתיישר, יושב זקוף ומניח רגל על רגל, כף ידו הימנית על ברכו. אלי קמה, והוא מגניב מבט אל ירכיה. היא פותחת את הדלת. אִמה מצמידה את ראשה אל המשקוף, היא נראית עייפה מאוד. אלוש, תהיו קצת בשקט, אתם מפריעים לשכנים עם המוזיקה הזאת. נו, אמא, בחייך, עוד לא שתים־עשרה. עירית מביטה בו עכשיו. אלון, תחלישו קצת, בסדר? והוא מחייך אל עירית ומהנהן בראשו, בטח. הוא מתרומם וניגש אל המערכת, מחליש את המוזיקה. תודה אלון, אין בעיה עירית, לילה טוב, לילה טוב, ואלי דוחקת את אמה החוצה, וסוגרת אחריה את הדלת. תגיד לי, אתה מוכן להפסיק לפלרטט עם אמא שלי, אתה אמור להיות בצד שלי, אני צריכה להזכיר לך את זה, והיא מסובבת את המפתח הנעוץ במנעול הדלת, ופונה אליו, מלאה סוד. אני חושבת שמגיע לנו פיצוי, מה אתה אומר, פיצוי על מה, על כל זה, היא משרטטת חצי מעגל בידה, מן התקרה אל הדלת, בא לך לעשן משהו, קיבלתי חומר משובח במיוחד מהספק הסודי שלי, מתי הספקת, עזוב עכשיו את התחקיר הטכני שלך, איזה קנאי נהיית, בא לך או לא. היא רוכנת אל המגירות, שדיים לבנים במרווח שבין הגופייה לצווארה, בא לך? כן, כן, בא לי, והוא מתיישב על המיטה ורואה אותה מוציאה את הערכה שלה, ככה היא תמיד קוראת לה, הערכה, ומגבירה את המוזיקה, מה את עושה, פשוט תהיה בשקט, טוב, אני צריכה להתרכז, והוא משתתק, מביט בה מרוכזת, מניעה את אצבעותיה במיומנות, קצה לשונה נדחק בין שפתיה.
אלי ישֵנה, הגוף שלה עולה ויורד בקצב הנשימות שלה. הן עמוקות מאוד. דממה, נשמע רק קולו של המזגן. אוויר המיזוג מקרר את חלל החדר, ואלון מכסה אותה בשמיכת הוולט דיסני שלה. היא ממלמלת והוא קם, נועל את סנדליו ומכבה את האור. הדלת חורקת כשהוא פותח אותה. מוזיקה קלאסית שקטה עולה מכיוון חדר השינה של עירית, כשהוא עובר בין הספות בסלון הוא מביט בתמונה הגדולה שעל השידה. סיימון, אבא של אלי, מחייך, השיער שלו מתבדר ברוח.
הוא ביקש מהמורה למתמטיקה לצאת לשירותים, הסלולרי שלו לא הפסיק להבהב. אתה לא יכול לחכות חמש דקות, צחוק מימין, השמים בחוץ אפורים, נמוכים. אסתי, אני חייב, טוב, בסדר, בסדר, המסדרון חשוך מאוד, רעם מתגלגל בחוץ, אלי, השתגעת, אני בשי… מה קרה, אלי, מה קרה, והיא בוכה, חנוקה כולה, הוא ירה בעצמו, אלוש, על מה את מדברת, המנקה יצאה מהשירותים עם דלי ירוק ומגב, מתבוננת בו, והוא הסתובב, פונה עם הפנים שלו אל הקיר ומשעין את היד שלו עליו, חש בקרירותו, מי ירה בעצמו, והבכי שלה מתגבר, אבא, אבא שלי, אלוש, אני בא, חמש דקות אני אצלך, והוא נכנס לכיתה ולקח את התיק שלו, דוחף לתוכו את המחברת, סליחה, אלון, מה זה צריך להיות, והכיתה מתגעשת מסביב, לא אכפת לו, אני חייב לזוז, אלון, אלון, והוא יצא מהכיתה, רץ במדרגות ונעמד ליד השער, תפתח לי, חיים, תפתח לי עכשיו, וחיים כמו מבין מעצמו, עטוף במעיל צבאי, לא אומר מילה, מוציא את המפתח ופותח לו את השער, והוא יצא מחצר בית הספר ופנה שמאלה, אל מלצ’ט, הגשם התחזק, ואלון רץ לכיוון הכיכר, הרחוב מלא מכוניות, אנשים עם מטריות עומדים ליד תחנת האוטובוס, והוא רץ, כמעט מחליק, חוצה את הכביש, המכוניות צופרות לו, השערות רטובות, התיק ספוג, גם הבגדים, רץ אל שדרות בן ציון, חסר אוויר, מנוף מעל בניין מימינו נושא ערמת לבנים גדולה, ושמאלה אל קינג ג’ורג’, נתקל במישהי במעבר החצייה, סליחה, סליחה, וכשהוא ממשיך לרוץ כל הצבעים והצורות והאנשים נהפכים לעיסה אחת, רטובה, והנה הוא בתחילת זמנהוף, מגביר את קצב הריצה, אנשים מסתכלים עליו, ברק חוצה את האופק, מעל לקריה, ורעם מיד אחריו, והוא לא מפסיק לרוץ עד שהגיע לבניין שלה, לרוץ־לרוץ־לרוץ, ומתחת לבניין ניידת משטרה, אור כחול מהבהב, לידה אמבולנס, הדלת האחורית שלו סגורה והוא נוסע ברוורס, יורד מן המדרכה, הרבה אנשים עטופים במעילים עומדים בכניסה, והוא עולה במדרגות, מטביע עקבות מלאים במים ובוץ, והנה הדירה שלהם, הדלת פתוחה, ריח חזק, טעון, מוזר קצת, זיעה וקפה ודגים, מעט דגים, ושני שוטרים יושבים ליד עירית, לבושה בטרנינג אפור, מחזיקה בידה ממחטת נייר, העיניים שלה אדומות מאוד, תנור ספירלה זוהר בכתום מוסיף צבע לסלון, נביחות של שולה מהשירותים, הוא יכול לשמוע אותה מגרדת את הדלת, עירית הביטה בו אבל לא אמרה כלום, לא מזהה, והוא פנה לחדר של אלי, מתנשף, חנוק, אלי, היא ישבה על המיטה, פנים רטובות, שיער פרוע ומין פיג’מה ישנה, כחולה־אפורה. מישהי מבוגרת חיבקה אותה, והיא ראתה אותו וקמה אליו, אלון, אלון, חיבוק גדול, הוא נרטב ממנה, היא נרטבת ממנו, ריח זיעה, הבל פה של בוקר, הוא ירה בעצמו, התעוררתי מהקול של הירייה, ואז שמעתי את אמא צורחת, היא מושכת באפה, והאישה המבוגרת מתחילה לזלוג גם היא, ואלון מושיב את אלי על המיטה ומתיישב לידה, האישה קמה ויוצאת מן החדר, תסגור את הדלת, טוב, תסגור אותה, ותחזור ישר לכאן, תחבק אותי, והוא קם, סוגר, וחוזר אליה, והם שותקים שעה, שעתיים, היא כל הזמן רועדת, רוטטת. וההלוויה עוד באותו לילה, והוא שמע את האנשים מתלחשים, למה דווקא כאן קוברים אותו, המקום הזה לא נראה שייך בכלל לבית קברות, ועירית ואלי עומדות, המומות, ליד הקבר, והוא החזיק מעליהן מטרייה שחורה, גדולה, כשהרב ממלמל פסוקים, בוץ מסביב, וסיימון עטוף בתכריכים הורד אל הבור. הוא הניח את היד שלו על הגב של אלי, ליטף, היא רעדה, והעוזר של הרב התכופף אל הבלטות, והסיר את הטלית, לרגע נדמה לאלון שראה כף יד, והוא עצם את עיניו, הגשם נחלש, ועכשיו מעדרים, ערמות חול מילאו את הבור באדמה והוא חיבק אליו את אלי, והיא הצמידה את הראש שלה אל החזה שלו, והוא ליטף אותה, שקט מאוד, כשעירית לקחה ממנו את המטרייה וסגרה אותה, הגשם חדל, ואנשים התכופפו והניחו אבן על סיימון, הניחו אבן על הקבר של סיימון, והוא התנתק מאלי ורכן אל השיחים מאחור, הרים כמה אבנים והגיש אותן לעירית ולאלי, והתרחק מהן, ופנה אל הקבר, איזו טרגדיה, גבר גבוה נעמד אל מול הקבר, ראשו רכון, ואלון עקף אותו מימין והניח את האבן שלו, הסתכל על השלט, על השם, סיימון ארנון זיכרונו לברכה. וזאת היתה שבעה מוזרה, כולם היו שקטים מאוד, בקושי דיברו, וברוב שעות היום הם היו רק שלושתם, אלי, עירית ואלון, וגם שולה, שאלי לא הפסיקה לחבק וללטף, והטלוויזיה היתה דלוקה כל הזמן, כאילו לאף אחד לא אכפת, והם אפילו הרשו לעצמם לצחוק לפעמים, וחברים מבית הספר היו מגיעים לחמש דקות וישר בורחים, מלאים בהתנצלות. אביו נתן לו את כרטיס האשראי שלו, תדאג לכל מה שהן צריכות בשבוע הזה, לחש לו ליד הדלת אחרי ביקור קצר, והוא ישן איתן, כל לילה, בתוך בועה מוזרה של חורף, חופשה פתאומית שנגמרה יום אחד כשעירית חזרה לעבודה ואלי פקחה עיניים ואמרה שנראה לה שמחר היא חוזרת לבית ספר, היא כבר משתגעת ככה. ומאז, מאז הם כמעט לא דיברו על זה וגם בתיכון, אחרי היום הראשון, כשכולם היו מאוד מנומסים ושקטים לידה, הכול נהיה כרגיל, גם אלי, עם הצחוק, ועם המחשבות המוזרות, היא נהייתה כרגיל, אלי, כמעט כרגיל, כי לפעמים, כשהוא היה מסתכל עליה מהצד, בלי שהיא שמה לב, הוא היה יכול לראות שמשהו, הוא לא הצליח להבין מה זה היה בדיוק, אבל משהו השתנה אצלה, משהו בפרופיל נראה אחר, כאילו שפוף קצת, מה אתה מסתכל עלי ככה, ככה איך, והיא דחפה אותו, כאילו אני איזה במבי קטן, סליחה, אני מצטער, את לא במבי קטן, את במבי גדול, גדול מאוד, רגע אתה רומז משהו, והיא תפסה עם שתי כפות הידיים את הישבן שלה, בדיוק כשזיווה, המורה לחינוך גופני, עברה לידם, מנידה בראשה, והם חיכו כמה שניות ופרצו בצחוק, וראו את זיווה מפנה את ראשה לעברם, מה יש, אלי שאלה אותו בתמימות, בן אדם כבר לא יכול להחזיק את התחת שלו באמצע בית ספר, תראה לאן החברה שלנו מתדרדרת, והוא הסכים איתה, בטח הסכים, צריך להתרחק מהכאב כמה שיותר, בטח עכשיו. ובמשך חודשים אחר כך הוא הרגיש צורך להתנצל על זה שאבא שלו איתו, שאבא שלו עדיין איתו, חי כל כך, ונראָה שהיא מבינה את זה, כי פעם היא זרקה לו, טוב, נראה לי שהאבא המת שלי מתקזז עם האמא הרחוקה שלך, נכון? אנחנו שווים. הוא לא היה בטוח אם היא צוחקת, וההבעה על הפנים שלו נתקעה. טוב, האמת היא שאולי אנחנו לא שווים, אמא שלך תמיד יכולה להחליט לאסוף את העצמות הזקנות שלה ולבוא לבקר אותך, או לשלוח לך שני כרטיסים לניו יורק, לך ולחברה הטובה שלך, תיקון, לך ולחברה המקסימה שלך, חברת הנפש הנצחית שלך, ואבא שלי, טוב, נראה לי שאבא שלי לא יכול לבוא לבקר, וגם כרטיסים הוא לא יכול לשלוח לי, אני אצטרך לקנות אותם לבד, ואלוהים יודע איך אני מגיעה באוטובוס לצומת מורשה. כשאני חושבת על זה, והחיוך שלה כמו התכווץ לפתע, באמת אלוהים יודע, נכון, והוא המשיך לבהות בה, לא מגיב, תגיד לי, מתי נהיית כזה כבד, אני מזכירה לך, מר מוזס, שאבא שלי הוא זה שמת כאן, אני המסכנה מבין שנינו, אני מקווה מאוד שזה ברור לך, והוא הינהן, מנסה להבין את הבעת פניה.
הוא פותח את דלת הדירה וטורק אותה מאחוריו בעדינות, השעון בסלולרי מראה שהשעה כבר אחרי ארבע, ויש לו קצת טעם רע בפה כשהוא יוצא מן הבניין. הרחובות ריקים והאוויר לח, לא נע. הוא פונה מזמנהוף לשלמה המלך, הולך באיטיות על המדרכה. קול עמום של הורדת מים עולה מאחד הבניינים מימינו, והוא יורד אל הכביש בין מכוניות, מביט בפסל גדול, כהה, אולי חיה, אולי אדם, מול בית הקפה שבפינה, ומתקדם לכיוון קינג ג’ורג’. מונית חולפת על פניו והוא שומע רעש רך, מונוטוני. הוא מרים את ראשו, סוקר את השמים. אורות פנסי הרחוב מטשטשים את הכוכבים. מטוס גבוה מאוד חולף בשמים באיטיות, כמעט לא נשמע, רק האור המהבהב שלו מסמן נתיב מעל לצמרות העצים. איש מזוקן ישן על ספסל תחנת האוטובוס, לידו כיסא בית ספר ועליו ארגז ריק, צבוע בירוק. אלון מעביר יד בשערו. בבניין העגול בפינת הרחוב דולק אור במרפסת, והוא שומע קולות שיחה. ענני עשן מטפסים מן המרפסת לכיוון הרקיע. ציפור לילה צווחת. בכניסה לבניין שלו הוא מביט לכיוון הגג של ליאת, הגג חשוך, והוא נכנס אל הבניין. הוא מטפס במדרגות, גורר את רגליו. כאשר הוא נכנס לדירה הוא ממצמץ בעיניו. האורות במטבח דולקים, ואביו יושב אל השולחן, אל מול המחשב הנייד שלו. לידו כוס קפה מלאה למחצה ומאפרה ובה בדל סיגריה יחיד. הוא לא קם אליו. גם לא שולח יד. היי אבא. אביו מוריד את משקפיו ומשפשף עין אחת. אלון, אין לך לימודים מחר? יש לי, נרדמתי קצת אצל אלי. אביו מהנהן, מבטו עובר מפניו של אלון אל מסך המחשב, אתה חייב להקפיד יותר, אי־אפשר ללכת לישון בשעות כאלה ולהצליח לתפקד בבקרים. אני יודע אבא, טעות, ואביו מרכיב את משקפיו, בסדר, להבא, לילה טוב, לילה טוב, ואלון יוצא מן המטבח ונכנס לחדרו. הבגדים פזורים על הרצפה, ועל מסך המחשב שלו כרישים טורפים נעים באיטיות, דוממים. הוא סוגר את הדלת מאחוריו. חם, ואלון חולץ את הסנדלים ומוריד את החולצה. הוא מתקרב אל המאוורר ומדליק אותו, מצמיד את פניו אל שבכת המתכת. הרוח מקררת את הזיעה שעל מצחו והוא מוריד את חולצתו ואת מכנסיו, מכבה את האור וצונח על המיטה. הכיסא במטבח חורק, והוא שומע את אביו פותח את דלת המקרר. אלון מותח את רגליו ומסתובב אל הקיר, אבק מעקצץ באפו והוא מתעטש. הוא מושך באף ועוצם את עיניו, מתרכז ברחש המאוורר. הנשימות שלו שוקטות, פס האור שמתחת לדלת שלו כבה, אפשר לשמוע את אביו צועד במסדרון, נכנס לחדר השינה שלו וטורק את הדלת. רחש המאוורר וכרישים טורפים, נעים באיטיות מן המסך אל הקירות ואליו.
וזה בלתי נתפס, פשוט בלתי נתפס. הבמאי עובד חודשים, לפעמים אפילו שנים על כל שוט, על כל פריים, ובכל הנוגע לצד של הפסקול, יאללה, נזרוק כמה שירים שאני אוהב ונסגור עניין. הכיתה צוחקת. במרתף קולנוע, כרגיל, חסר חמצן, והמזגן מפסיק את פעולתו כל שתי דקות. ובשביל זה, גיא עוצר לרגע, בדיוק בשביל זה אני כאן, בשביל להזכיר לכם שעולם הסאונד של הקולנוע, מה שאנחנו שומעים, לא פחות חשוב מהצד הוויזואלי, ואם תרשו לי, ואני יודע שאתם מרשים, גיא מחייך, הוא אפילו חשוב יותר. והילה קופצת עכשיו, גיא, בחייך, אני מסכימה איתך שהפסקול חשוב מאוד, הלחי שלה קצת ורודה, אבל איך אתה יכול להגיד שהוא חשוב יותר מהוויז’ואל, הבסיס של הקולנוע הוא מה שאנחנו רואים, ככה הוא התחיל, אתה יודע, אני יודע, אני יודע. אפשר לראות שני כתמי רטיבות קטנים מתחת לבתי השחי שלו, אבל מה שאני רוצה להגיד, מה שאני מכוון אליו הוא שבסופו של דבר עיקר האימפקט הרגשי של הסרט נובע מהפסקול שלו, ואגב, זה נכון לא רק לגבי קולנוע, אלא גם לגבי העולם. אפשר לשמוע מישהו מתקומם בשקט, מאחור, ואלון משעין את ראשו על כף היד, מגניב מבט אל הילה. הבעיה, והיא לא הבעיה רק שלכם, גיא מתחיל לנוע בחלל של המרתף, מתקרב ומתרחק, שאין לנו רגישות מספקת לכל מה שקשור לשמיעה. הוא לוקח אוויר. יש לנו הרבה מילים שמתארות חוויות שאנו רואים, חוויות שאנחנו מבינים, אבל לגבי שמיעה אנחנו בדרך כלל יודעים להגיד רק אם אנחנו אוהבים או שונאים את השיר הזה, אבל גיא, רגע הילה, חכי רגע, נגיד את הולכת יום אחד במסדרון של התיכון שלך ופתאום את מרגישה עצבות. כשתנסי להבין מה קרה, מה פתאום נפלה עלייך עצבות באמצע מקום נפלא כזה, כמו התיכון, הילה מחייכת, המזגן חוזר לעבוד, את תנסי להבין אם אולי ראית משהו שהעציב אותך או אולי נזכרת, חשבת על משהו כזה, הכיסא של נועם חורק כשהוא נשען איתו אל הקיר, ומה שאני רוצה להציע הוא שבעולם ספוג בקול כמו העולם שלנו, עולם שבו באף רגע נתון אין דממה מוחלטת, מה זאת אומרת אף פעם אין דממה, הילה נעה בכיסא שלה, כמעט מנתרת ממנו, יש הרבה רגעים של שקט, אבל אני לא מדבר על שקט, אני מדבר על דממה, תהיו שקטים רגע, ותעצמו עיניים, מבוכה, גיא מכבה את האור, אף מילה מעכשיו, פשוט תקשיבו. חריקות כיסא, מלמול, אפשר לשמוע את גיא מתיישב על הכיסא, ושקט. מנוע המזגן, קול יציאת האוויר מן החרכים, נשימות, שקטות מאוד ועדיין נשמעות, צליל מתכתי עמום מצד שמאל, פעימה, כמעט לא מורגשת, מגיעה מקדמת הכיתה, והשניות חולפות וגיא מתחיל, בעדינות, לתאר את כל הצלילים האלה, לתת בהם סימנים, אלון פוקח את העיניים. חוץ מעיניו של נועם, המתבוננות בו, מחויכות, עיני שאר התלמידים עדיין עצומות. גם העיניים של גיא עצומות, כשהוא ממשיך לתאר את הקולות, עשרות קולות כאן, במרתף הזה, מרתף הטמון עמוק באדמה, ותחשבו לרגע מה קורה כשהמחשב שלכם נכבה לרגע, רק אז אתם מבינים לאיזו מתקפת רעש אתם נתונים, בכל רגע. הפסקות חשמל חושפות את זה, חושפות חלק מזה והוא קם, מדליק את האור. כולם פוקחים את העיניים, הילה ממצמצת, מישהו אחר מכחכח בגרונו, וגיא עומד מולם, מחויך מעט, וממתין ליקיצה הלֵאה שלהם, ואז הוא ממשיך, מאותו מקום, וכולם קשובים, שקטים. תמיד, קולו שקט, עמוק, יש רעשים של מזגן, של מחשב, של מכוניות, ציפורים, צעדים, קרקורי בטן, גיא חושף שיניים, ומשעין את ידו על הקיר, ועוד מגוון רחב של צלילים שהם על גבול הנשמע, הרעשים של כדור הארץ, הרעשים של האוויר, אלון מסתכל על תמונת מחזור כ”ב התלויה על הקיר, ליד הדלת, מעט מעל לראשו של גיא. יש בה הרבה בלונדיניות. מאוד יכול להיות שמה שמשפיע לנו על מצב הרוח, על האופן שבו אנו מבינים את העולם, אלון שב להביט בגיא, הוא משהו שקשור לפסקול של היומיום שלנו, רובר בְּרֵסון אמר את זה, נכון הילה, ברסון טבע את המושג, ולנו פשוט אין את הרגישות המספקת להבין את זה, לקלוט את זה. ובדיוק בגלל מה שאני מציע כאן, החשיבות של בניית הפסקול של הסרטים שלכם היא כל כך קריטית, ואני לא מתייחס רק למוזיקה, אני מתייחס לצליל המסוים של ההליכה, לרחשים שהמרחב מייצר, לקול של דלת נטרקת, כל אחד מאלפי הצלילים הללו מייצר סוג של רגש, ואתם, כיוצרים, חייבים לשלוט ברגש שאתם מייצרים באמצעות התמונה, באמצעות הפסקול, אתם חייבים ליצור מכלול מספיק קוהרנטי של תחושה, של הבנה, של צפייה. בדיוק בשביל זה אני כאן, ואני מדגיש, שוב ושוב, בדיוק בשביל זה אני כאן, כדי לכוון את תשומת הלב שלכם לסאונד ולעבוד עם כל צוות, בנפרד, על הסרט שלו. הוא לוקח אוויר ומשתתק. אלון מסתכל מסביב ומרגיש את הדריכות בכיתה, העיניים נהיו רחבות יותר, עמוקות. יש למישהו משהו לשתות, נהיה לי נורא חם, הנה, גיא, לי, וארבע בנות מנסות לשלוף במהירות בקבוקי מים מהתיקים שלהן, והוא מתקרב אל הילה ולוקח ממנה, תודה, אני חייב לך, והאודם של הילה מתפשט מן הלחי אל הצוואר, מה פתאום, כולה בקבוק מים, וכולם מתבוננים עליו לוגם, מכנס שחור וחולצה כחולה, מכופתרת. הכפתור העליון שלה פתוח, ואפשר לראות כמה שערות כהות מציצות. אלון מוציא מהתיק שלו בקבוק קולה ופותח אותו. קול תֶסס. הוא לוגם מן הבקבוק. הקולה מעט חמה. חקיין, ואלון צוחק, הקולה משפריצה לו מן האף, חקיין גרוע, נועם מוסיף, ומשהו בכיתה משתחרר, כולם צוחקים. גם גיא, מניח את הבקבוק על הכיסא ומנגב את פיו בגב כף היד.
***
שעתיים לפני, רבע לשמונה בבוקר, אלי חיכתה לו מתחת לבניין, מעשנת, מלטפת עם יד שמאל חתול רחוב ג’ינג’י, מגרגר. את יודעת עם מי יש לי שיעור היום? יש לךָ לכלוך בעין, תודה, הוא הושיט יד אל עינו, השנייה, בעין השנייה, אלון שיפשף את העין והפנה את פניו אליה, כבר אין, מוצלח מאוד אתה. גופייה שחורה, חצאית כחולה, הצבע הירוק של העיניים שלה בהיר יותר היום, הנגיעות הוורודות בשערה בוהקות, כמעט מסנוורות. הדוור התקרב אליהם כשהם פסעו על השביל, בוקר טוב, בוקר טוב, התיק שלו נגע באלון, סליחה, והם יצאו מן השער, פונים שמאלה לעבר שדרות ח”ן. אז את יודעת עם מי, היא הנידה בראשה והוא המשיך, נו, מתחיל בגימ”ל. לא נכון, כן, הוא הינהן, מר גיא בכבודו ובעצמו יעמוד היום לפני, במרחק סנטימטרים ספורים, אני אפילו אנשום את אותו אוויר שהוא נושם, מה תגידי על זה. השמש חזקה מאוד, כבר בשעה הזאת, והוא הרגיש איך הגב שלו מתחמם, אני לא מאמינה, אתה מצלם לי אותו, אני רוצה לפחות ארבעים תמונות, לפחות. תשכחי מזה, במאים לא עושים דברים כאלה. הם נעמדו ברמזור, מנקה רחובות עם מפוח חשמלי, לבוש חולצה כתומה, בשירות עיריית תל אביב יפו, עבר במרכז השדרה, מנקה את שביל הבטון. אולי אני אבוא איתך לשיעור היום, מה אתה אומר? אלוש, בחייך, את לא באה איתי לשום שיעור, זה ייראה מגוחך, טוב, אולי אתה צודק, הם חצו את הכביש, אישה צעירה חלפה על פניהם, נושאת על חזה תינוק מהודק אל גופה ברצועות בד, אני לא רוצה להיראות מתלהבת, למרות שאת מתלהבת, מצחיק מאוד, הוציאה לשון, בכל מקרה, אני רוצה פירוט מלא אחרי השיעור, מי, איפה, מתי, למה ואיך, כן המפקדת, אני מבטיח לרשום הכול. וכשהם הגיעו לתיכון היא ירדה איתו אל מרתף קולנוע, ושניהם ישבו על המדרגות, ממתינים, נועם יצא מן המרתף, מחזיק מכשיר די־וי־די בידו, כבר יש לו ממש זקן קטן, היי, מה המצב, אלי, מה את עושה כאן, חייך אליה, מה אתה עושה כאן, חייכה אליו חיוך גדול, מוגזם, אני, את יודעת, מגמת קולנוע ואת, תזכירי לי? מה, אלון לא הבין, רגע, נועם, לאן אתה הולך, אנחנו כבר מתחילים. נועם כמעט לא הסתכל עליו כשענה לו. אבנר ביקש ממני להעביר את הדי־וי־די הזה לשלוש מאות ושש, הוא חלף ביניהם, אלון נצמד אל הקיר ואלי אל המעקה, אני כבר חוזר, ואלי, מה מתוקון? אמא שלך לא לימדה אותך איך יושבים עם חצאית, מה, לא, לא חשוב, רק תדעי שאני מעדיף תחתוני כותנה לבנים, פשוטים, והוא נעלם בקומה הראשונה. היא הצמידה את ברכיה, נדה בראשה, אני מצטערת, אני יודעת שאתם חברים טובים והכול, אבל אני פשוט לא סובלת אותו. מה לא סובלת אותו, את בכלל לא מכירה אותו, ואתם כל הזמן דוקרים אחד את השני. אלוני, אל תתנשא עלי, איזה לא מכירים, הייתי איתו מכיתה א’ באותה כיתה, סמוך עלי שאני מכירה אותו, ותמיד, תמיד לא סבלתי אותו. מה, גם בכיתה ג’? מה זאת אומרת גם בכיתה ג’, פניה נהיו רציניות לרגע, לא, סתם, חייך, אני שמעתי דברים אחרים על ל”ג בעומר של שנת, איזו שנה זאת, תשעים ותשע, אלפיים. מה שמעת, דביל, מה אתה מחייך, כלום, כלום, שום דבר, למה את נהיית, ולפתע קול צרוד קצת, מעליהם, סליחה. מישהו נעמד מאחוריהם, ריח בושם גברי, חזק, ואלי מביטה לאחור, והוא רואה איך הפנים שלה מתרככות לפתע, כן, סליחה, וגיא עבר ביניהם, ושניהם השתתקו, אלי הסתכלה על גיא ואלון הסתכל על אלי, וכשגיא נכנס אל המרתף היא הפנתה את פניה אליו, מתקרבת מאוד, לוחשת, הוא פשוט מדהים.
והדוגמה האחרונה של גיא היא מתוך הרשת החברתית, הגיבור, אם הוא באמת גיבור, הולך לחדר שלו במעונות. הוא מקרין את הדוגמה פעמיים, פעם אחת בלי סאונד, סתם, סתם הליכה, עוד פתיחה רגילה של סרט, כמו כל הפתיחות, פעם שנייה עם סאונד, כולם נדרכים, נגינת פסנתר עדינה מאוד, מדויקת, עם דממה בין תו לתו, ומתחת לה רטט חשמלי מוזר, עולה ויורד, והשילוב הזה מצליח לייצר תחושה שהם לא חשו בשום סרט אחר, אולי רק פעם, כשהם היו ילדים קטנים, ובעולם היה משהו לא ברור, וחדש, וההליכה אל המעונות נטענת בגדולה פתאום, ובעצב, וקו נמתח מהסיקוונס שהם רואים אל החיים שלהם כאן ועכשיו, וכך השיעור מסתיים, במין פליאה, העיניים רטובות קצת, גם שלו, וכולם מתקבצים סביבו.
הם קובעים איתו פגישות אישיות, יש כאן מבוכה, אלון נע באי־נוחות, גם נועם קופצני קצת, הילה מפזרת ואוספת שוב את שערה, והם יוצאים מן המרתף אל המבואה ואל החצר, שמשום מה היא ריקה, והשמש מזכירה להם את היום ואת המקום, הם כמו התעוררו פתאום, ונועם לידו, מסתבר שהמיתולוגיה היתה נכונה, על איזו מיתולוגיה אתה מדבר, אלון זורק את שארית הקולה החמה אל הפח, על הכוח שיש לגיא עליהן, ראית את הבנות שלנו, אפילו הילה נלכדה, וזה רק אחרי שעתיים, תחשוב מה יקרה כאן בסוף השנה. אבל זה לא רק הבנות, לא. הם מתיישבים על ספסל האבן, ענפי העץ מטילים עליהם צל וקרירות, גם הבנים, כלומר, אנחנו נלכדנו שם, ונועם מחייך אליו, משהו שאתה רוצה לספר לי, נו, בחייך, אתה יודע למה אני מתכוון, והוא מוציא מן התיק תפוח ונוגס בו, הן אולי ישר רוצות לזיין אותו, אבל אנחנו היינו שמחים אם הוא היה האח הגדול שלנו או משהו כזה. נועם מניד בראשו, תודה רבה, באמת תודה, אבל האח שלי מספיק לי, נראה לי שאוותר במקרה הזה, והוא מסמן עם ראשו, החברה שלך. אלי יוצאת מבניין התיכון ומתקדמת לכיוונם. אלון לועס, טוב, אני אתן לכם קצת זמן איכות ביחד, להביא לך משהו מהקפטריה, קוֹאָה, מה, אלון מסמן לו עם היד, שימתין, מגביר את קצב הלעיסה ובולע, קולה, תביא לי קולה.
ועכשיו, כמה שעות אחר כך, הם יושבים עם אבנר בחדר המורים, ישיבת הפקה, וארבעתם עייפים מהיום הזה. אבנר יושב מולם, מניח את שתי רגליו על השולחן. נעליים שחורות, כבדות. בידו הוא אוחז כוס קפה, מהחלון שמאחוריו אפשר לראות את הבניינים המקיפים את בית הספר, קולטי השמש מבהיקים מאור. אלון, תן לי סיכום של המקום שבו אתם נמצאים עכשיו. נועם יושב קרוב מאוד לטל המשחקת בשיער שלה, הילה לצדו של אלון. מירה, אחראית חדר המורים, עוברת מאחוריהם עם שקית אשפה, ממלמלת לעצמה. ריח בישול. תראה, חשבתי שאולי נועם, נועם מזדקף, כמפיק, יציע את הסקירה הזאת, בסדר, נועם, אבנר מוריד את רגליו, הילה משחקת עם חתיכת נייר, הופכת אותה לכדור. או־קיי, נועם משלב אצבעותיו, הציוות הטכני סגור, כולל עוזרי הפקה מי”א ומי’ ובשבוע הבא תהיה לנו פגישת הפקה מקיפה ראשונה, שם גם נגמור לחלק את כל התפקידים, הממ, נועם מסתכל אל השולחן, מפריד את אצבעותיו, חוץ מזה כתבנו לו”ז מפורט לחודשיים הקרובים, כלומר, אני יודע בדיוק איזה תחנות יש לנו ומתי אנחנו אמורים להגיע אליהן. יפה מאוד, אבנר מהנהן, אל תשכח לשלוח לי את הקובץ הזה, או־קיי, אני אעשה את זה היום. טל מסתכלת על נועם, הכתף שלה שזופה, מעט מתקלפת, ואפשר לראות עליה כמה נמשים. ואני מקווה, נועם ממשיך, ומביט לרגע באלון, שנוכל להישאר בתאריך ההפקה המקורי, בתחילת ינואר. מה זה מקווה, אין דבר כזה, אתם תוכלו, אתם תישארו באותו תאריך. לא, אבנר, יכול להיות שיש לי גיבוש בתאריך הזה, אני עוד לא יודע, גם לך, אבנר מפנה את מבטו לעבר אלון, שמוריד את עיניו במהירות. לא־לא, לי לא אמור להיות.
בפעם הקודמת שהוא היה בלשכת הגיוס, חום לוהט, אספלט, ירד בתחנה הלא נכונה, הלך שעות, כך זה לפחות נדמה, המון אדם, מבנה מכוער, ואז החיילת שטיפלה בו, די יפָה, שיער חום אסוף, שומה קטנה ליד השפה העליונה שלה, שאלה אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה ללכת על זה, תבין, פגישה עם קב”ן בשלב הזה יכולה לפגוע בשיבוץ העתידי שלך, והוא ישב שפוף מולה, הטלפונים הירוקים מאחוריה לא הפסיקו לצלצל. מימינו, מול חיילת אחרת, ישב בחור ישיבה עם פאות לחיים זהובות, מניע את ראשו בעצבנות. אני בטוח, אני לא חושב שיש לי באמת ברירה. היא הביטה בו, נושכת את העט, טוב, תראה מה אני אעשה, אני אקבע לך פגישה לינואר, ובינתיים, בזמן הזה, תוכל להרים אלי טלפון ולבטל אותה. היא הוציאה את העט מפיה, פס רוק דק נמתח, רכנה אל השולחן, כפות ידיים עדינות, הוא ראה את העט נע במהירות, מרטיט את השולחן, קח, הושיטה לו גזיר נייר, והוא לקח את הנייר, הביט בו, דניאל, 0554564446. הנשימות שלו, מודע לנשימות שלו כשהוא נע בכיסאו, מנער את רגלו שנרדמה, וכמה ימים אחר כך טילפן אליה, חוסם את מספר הסלולרי שלו, הקול שלה, כן, רך מאוד, שקט מסביבה, היא בטח לפני שינה, שוכבת על המיטה וקוראת, השיער שלה רטוב, בדיוק עכשיו היא סיימה להתקלח, ואלון ניתק, מסתכל על האור הכבה במכשיר, דילן מנגן במפוחית.
אבנר מתמקד עכשיו, מלא כוח. לפחות זה, טוב, בואו נקווה לטוב, אני לא רואה איך אני משנה לכם את התאריך, אתם יודעים כמה זמן לקח לי לקבוע אותו, ומה קורה עם הליהוק. שקט משתרר, והילה מתחילה, גמגום עדין. האמת שאנחנו קצת מסתבכים כאן, כן, נועם ממשיך, הילה משתתקת, לאלון נדמה שהרגל של טל נוגעת בזו של נועם, את הדמות הגברית הראשית מצאנו, כלומר, מצאנו מישהו שאנחנו רוצים, והוא צריך לחזור אלינו, מי זה, אבנר מוציא דפים מתיק העור שלו, מניח אותם לפניו, האיתי הזה שכתבת לי כאן, כן, איתי גוראל, מסמינר הקיבוצים. רגע, אבנר מביט באלון, עשיתם לו אודישן, כן, אודישן מצולם, הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים. אבנר, טל נוגעת בצווארה, אני צריכה לזוז, זוכר, אני חייבת להספיק להגיע לצופים, כן, בטח, תודה, והיא קמה, אלון ונועם מסתכלים עליה, גם הילה, ואבנר, השיער הזהוב שלה פזור, הגב, הישבן, ביי, היא נוגעת בכתף של נועם, אלון מרגיש את הילה נעה, נדרכת, ביי, ביי, היא מתרחקת. ומה עם הבחורה, הם פונים בחזרה אל אבנר, הוא לוגם מהכוס לגימה קטנה ומניח אותה שוב על השולחן, מלטף אותה באצבעו, יש חדש עם הבחורה? ונועם מביט באלון, ממתין, האמת שלא, לא מצאנו בינתיים שום דבר קרוב, עדיין, אבנר מאוכזב, מה קורה איתכם, עברתם כבר על האפשרויות בתיכון, מתיאטרון, נועם אומר משהו לא ברור, מה, מה אמרת, בערך, אין דבר כזה בערך, אבנר מגביר את קולו, או שבדקתם את זה או שלא. נועם שותק, אלון מתחיל, בעדינות, קולו כמעט לא נשמע. נועם הציע לי כמה אפשרויות, אבל, אלון משתתק, אבל מה, אבנר מנחית את כף ידו על השולחן, הכוס נרעדת, אפשר להבין מה הוא הציע, יש לכם אפשרויות ריאליות כאן, על מי חשבת, ונועם, משהו בו מזדקף עכשיו, הצעתי שאולי נחשוב על תמר לתפקיד הזה, איזו תמר, גולדמן, ההיא ששיחקה בסרט של לירון בשנה שעברה, אבנר מהנהן בראשו, רגע, זאת אופציה טובה מאוד לדעתי, היא היתה מאוד מוצלחת, מה הבעיה איתה. הם שקטים, הילה נוגעת בברך של אלון. אין ממש בעיה אבנר, אם אין ממש בעיה אז יאללה, לקבוע לה אודישן ולהתחיל לנוע, אין לנו זמן לאונן עכשיו, סגור? אלון לא עונה, מביט בנועם, אלון, תסתכל אלי, אבנר רוכן לעברו, סגרנו את זה או שיש לך איזו התנגדות עקרונית כאן? לא, אין לי, קול רפה, או־קיי, אז סגרנו, נכון, פונה לנועם, תרשום לך לזמן אותה לאודישן, עוד השבוע. בינתיים אני אמשיך לחשוב על עוד אופציות, במקרה שמשהו לא יעבוד שם, אבל תבדקו אותה, כשאני חושב על זה, התפקיד ממש תפור עליה, אפילו התיאור הפיזי של הדמות מתאים לה, פחות או יותר, לא? ואלון רואה את נועם מבליע חיוך, מה מצחיק, אבנר מחייך, לא, כלום, כלום, סתם, שבוע הבא באותה שעה, נקווה שהליהוק של הבחורה יהיה סגור עד אז, הילה, אבנר נעמד, אוחז ברצועת התיק, התחלתם כבר לחשוב על השוטינג? הילה מביטה בו, אפשר לשמוע מכסחת דשא מהרחבה שלפניהם, כן, אלון ואני כבר דיברנו על זה בגדול, עד סוף החודש אנחנו מתכננים לסגור אותו לגמרי, יופי, אבנר תולה את התיק על כתפו, הילה קמה, גוררת את הכיסא על הרצפה. הם פונים אל דלת היציאה, על הקיר מולם שעון מחוגים לבן, רבע לארבע, מתחתיו שלט, ארגון המורים מזמין ותמונה של יהורם גאון, הופעה בשוּני, מחיר מיוחד. לאן הגיבוש, אבנר מניח יד על כתפו של נועם, הילה יוצאת ומחזיקה את הדלת בשבילם, אלון פוסע מעט מאחוריהם. משהו של מודיעין, קרבי, כן, אני בעצמי עוד לא יודע על זה הרבה, טוב, אבנר טופח על גבו כשהם יוצאים אל המסדרון, שיהיה בהצלחה, והדלת נטרקת אחריהם, מעלימה את דמותה של המנקה המתכופפת מעל למדיח, מוציאה מתוך ענן אדים כוסות שקופות, לוהטות.
הם עומדים ליד שער התיכון, מסתכלים על הילה מתרחקת מהם על אופניה. הם אמורים להיפגש אצלה היום בערב, ואלון מלווה את נועם. הם חוצים את נחמני ומתקדמים לכיוון ג’ורג’ אליוט, התיק של נועם תלוי על כתפו הימנית, כתם זיעה על גבו. יצאה טוב, השיחה הזאת, היה יפה לראות איך אבנר מצליח לגרום לך לעשות, בדקות, מה שאני כבר חודשים עובד עליו ולא מצליח להזיז אותך מילימטר, אבל אני לא נפגע, אל תדאג. אלון מביט בו לרגע. אני לא דואג, אתה יכול להירגע. נועם מעיף זבוב מאוזנו וממשיך, אני חושב שאתה צריך לטלפן אליה, לא אני. אלון יורד מן המדרכה ופוסע על הכביש לצד נועם, נמוך ממנו בראש, למה אני, אתה המפיק שלי, כן, אדוני הבמאי, אני המפיק שלך, מכונית אדומה מתקרבת אליו והוא עולה על המדרכה, זרועו פוגעת בזו של נועם, אבל היא מישהי שלומדת איתנו בשכבה, ואם אתה באמת רוצה לגייס אותה, ולא למסמס את זה, נועם מצמיד את פניו אל אלון, סוקר אותו, אז אתה אמור לפנות אליה, לשבת איתה ולהסביר לה את הקונספט, זה ייראה מגוחך אם אני אעשה את זה בשבילך, אלון עוקף שני חתולים השרועים לרוחב המדרכה, מְכל קוטג’ ריק לידם, אתה בכל זאת עדיין לא סקורסזה, עדיין, אלון מחייך אליו, סמוך עלי, זה יעשה לך טוב לדבר איתה, אתה חושב, אני בטוח, לנפץ את הבלון הזה שאתה מנפח בשנתיים האחרונות, אני אבדוק מה המספר שלה ואסמס לך אותו עוד היום, ותזכור שאתה עושה לה טובה, הרי לא כל יום במאי מוכשר כזה מגיע, לא כל יום דופקת לך הזדמנות כזאת על הדלת, טוב, הבנתי את הרעיון, אתה יכול להפסיק, ריח טיגון, שניצלים, משאית עומדת בפינה, הנהג נשען עליה, טלפון צמוד לאוזנו, שלח לי את המספר ואני אדבר איתה, עוד היום, עוד היום, מבטיח, אחי, טוב, יאללה, תודה על הליווי, והם לוחצים ידיים, נועם חוצה את הכביש ונכנס אל חצר הבניין שלו, בניין חדש מאוד, זכוכית, בטון וגדרות, אלון מרים את עיניו, רואה ענני נוצה לבנים שטים באיטיות מעל לאנטנות, צלחות הלוויין ודודי השמש שעל גג הבניין. השמש מסנוורת אותו והוא מוריד את מבטו, נכנס אל הגינה ומתיישב על ספסל חום. שני ילדים מתנדנדים בנדנדה, קול חריקה עולה ממנה. שתי האמהות עומדות לידה, משוחחות. על אצבעה של אחת מהן טבעת ובה יהלום לבן, בוהק. אלון מביט בו והיא מפנה אליו את מבטה, בוחנת אותו. קול בכי מארגז החול והוא מסיט את עיניו, מסתכל על גזע העץ המשורג שלידו, היד שלו נשלחת אל התיק ומוציאה את הסלולרי. הוא מחליק עם אצבעו על המסך ומניח אותו לידו. בעלת היהלום מרימה את אחד הילדים ומצמידה אותו אליה, רוח קלה פוגעת בחולצתה, מנפחת אותה מעט וחושפת את מותנה, אלון, קצת נבוך פתאום, מפנה את מבטו אל התיק, מפשפש בו.
ועכשיו הוא עומד על המרפסת, אבא שלו בסלון, מול המחשב. הרחוב חשוך וריק. בדירת הגג בבניין ממולו דולק האור אבל הוא לא רואה אותה. הוא מריח ריח אדמה ורקב מן העציצים שלידו ומתיישב על כיסא פלסטיק לבן, מרים את הסלולרי מן השולחן. חם מאוד, והוא מסתכל על המסך, ההודעה האחרונה מנועם, תמר 0553884332 אל תשתפן. על השולחן מחברת פתוחה ועל הדף מועתק מספר הטלפון. הוא מחייג, נעמד, כף ידו השמאלית אוחזת במעקה. הוא מנסה להתרכז. שיחה ממתינה והוא מנתק, מניח את הסלולרי על השולחן ומותח את זרועותיו, נושם. הוא שומע את אביו נאנח, אצבעותיו מתופפות על השולחן. הוא מסתכל אל הבניין ממול. מאחד החלונות שבקומה הראשונה בוקעים אורות טלוויזיה כחולים. אלון מגרד בכתפו, רוח עדינה מרעידה את דפי המחברת, צפצוף עולה מן הסלולרי, הוא מביט במסך, תמר. נושם, הלב דופק, מושך באפו ולוחץ על המקש, מצמיד את הטלפון לאוזנו. הלו, היי, טילפנת אלי, כן, כן, תמר, היי, מה שלומך, בסדר גמור, הוא נע אל הקיר השמאלי של המרפסת, עיניו סוקרות את הרצפה, מי זה, הא, הוא נע אל הקיר הימני, שריריו מתוחים, זה אלון מוזס, מי”ב ארבע, אלון, שתיקה לרגע, הו, אלון, מה נשמע, טוב, מעולה, מעולה, הממ, אני מפריע? צוחקת, מה פתאום, אני טילפנתי אליך עכשיו, כן, נכון, מגחך, תמר, אני מביים סרט גמר השנה ורציתי לשאול אותך, אולי תרצי, אה, הוא נשען על המעקה, גבו אל הרחוב, אולי תהיי מעוניינת לשחק בו? רגע, חכה רגע, הוא שומע פסיעות, קול מתכתי, כן, כולי איתך, סליחה, אמרת סרט, כן, סרט הגמר שלי, יש לי תפקיד שחשבתי שאולי הוא יוכל לעניין אותך, אנחנו עושים אודישנים השבוע ורציתי להציע לך, מה את אומרת? ויי, תודה, אני שמחה שחשבת עלי, אבל אני חייבת להגיד לך כבר עכשיו שאני קצת עמוסה עם כל ההפקות גמר שלנו בתיאטרון, כן, כן, בטח, אני מבין, על מה הסרט שלך, בכלל, הממ, שאלה טובה, הוא שומע אותה מחייכת, נראה לי שזה סיפור אהבה. נראה לךָ? כף רגלו שטה באוויר, קדימה ואחורה, התסריט שלך, כן, התסריט שלי, טוב, היא שוב מחייכת, ממתינה, אז תמר, מה עכשיו? שלח לי את התסריט למייל, אהה, בסדר, כאילו, זה לא ממש יהיה תסריט, אלא סוג של תקציר עם כל השורות של הדמות שלך, הוא מוריד את כף רגלו אל הרצפה, בסדר, סימני שאלה בקולה, בכל מקרה אני אקרא אותו ובינתיים אני גם אבדוק בדיוק מה קורה איתי במגמה. מתי ההפקה שלךָ, ינואר, תחילת ינואר, או־קיי, אולי זה דווקא יוכל להתאים, ההפקות שלנו אמורות לעלות במרץ, בכל מקרה, תרשום את המייל שלי, והוא ניגש אל השולחן ומרים את העט, מקשיב, תמר איי־אס־טי אֵת ג’ימייל, תמר איי־אס־טי בג’ימייל, כן, או־קיי, תודה, אשלח לך עוד הלילה, טוב, יופי, אני אשתדל לקרוא אותו בהקדם, הוא מזדקף, תודה רבה תמר, תודה לך, נדבר, יאללה, ביי, ביי, לילה טוב, והוא מנתק את השיחה, שמח מאוד, זאת כמעט אופוריה עכשיו. אלון מסמס לנועם, דיברתי איתה, היא תקרא את התסריט ותחליט, נכנס אל הסלון, אביו מרים אליו את ראשו, רוצה לאכול משהו, לא, תודה, אני קופץ לסיבוב למטה, בא לי קצת ללכת, ואביו מסתכל על שעון המטבח, רוצה חֶברה, מסך הטלפון מכחיל, כל הכבוד אחי, כן, כן, טוב, תן לי שנייה אחת לנעול את הנעליים, והם יורדים אל הרחוב, פונים לכיוון כיכר דיזנגוף והים, צועדים, דוממים, במעלה רחוב פרישמן. בתי הקפה ריקים, מכוניות בודדות חולפות ברחוב הירקון כשהם חוצים אותו, ויורדים לכיוון החוף. אלון ממתין לאביו ליד פיצוצייה כשהוא קונה סיגריות. הטלוויזיה בחוץ דולקת, משחק טניס על דשא ירוק, זמזום מנורת יתושים כחולה, אביו יוצא, קח, מגיש לו בקבוק בירה שחורה, תודה אבא, אביו עם סיגריה דלוקה, והם חוצים את הרברט סמואל ויורדים אל החוף, זוג מתנשק ליד סוכת המציל והוא רואה את אביו מביט בהם כשהם נעמדים על קו המים ומסתכלים אל האופק, אמא שלך חיפשה אותך היום, רעש הגלים, אלון מביט באביו, מתי היא טילפנה, בערך בשבע, אמרה משהו? כרגיל, אתה יודע, הכול בסדר והיא מתגעגעת, שאלה מה קורה איתך.
הוא זוכר את הדובי החום שלו לידו, עין אחת חסרה, ומנורת לילה חומה דלקה ליד המיטה. אמא שלו נכנסה, והוא עצם עיניים בכוח, הוא ישן עכשיו, והיא ליטפה לו את הלחי, קרם ידיים, היא בכתה קצת, נשיקה רטובה על המצח, ריח בושם, והיא יצאה, בזהירות, והוא נרדם שוב, עכשיו הוא באמת ישן, והוא קם בבוקר, רץ למטבח, פיג’מה, כתם ריר ליד הצווארון, ואבא שלו שם, מה אבא עושה במטבח, אתה רוצה עין, כן, עין, עיתון הבוקר על השולחן, עדיין מקופל, איפה אמא? אביו מסתובב אליו, אוחז במחבת, רחש טיגון, מוזיקה קלאסית עולה מן הרדיו בסלון, הוא אוחז את משענת הכיסא, כתומה, אמא נסעה, אלוני, אתה זוכר שדיברנו על זה אתמול, מסתובב אל הכיריים, מביט שוב לכיוונו, זוכר, ומתי היא תחזור, בוא, תשב, אביו הניח את המחבת על קרש החיתוך, ניגש למקרר, מנגב את ידיו במגבת מטבח, משבצות כחולות־לבנות, רוצה שוקו קר, אלון הינהן, רוצה, משהו חנוק במטבח, ואביו הוציא חלב וסגר את דלת המקרר, ניגש אל הארון, קופסת שוקולית, שני ילדים וקשית, בוא תשב, ריח השוקו, והספל, מיקי מאוס, האוזן השמאלית שלו סדוקה. אלון התיישב ואביו התיישב מולו, תשתה, גושים של קקאו צפים למעלה, ואלון נוגס בהם, מפורר אותם בין שיניו, מתוק־מתוק, אמא נסעה לאמריקה, לעבודה, זוכר, אמרנו אתמול שאמא נוסעת לעבוד, והיא תהיה רחוקה, הא אלוני, מניח יד מגושמת על ראשו ומיד מוריד אותה, העיניים של אלון מביטות בשוקו שלו, נעים שם, בתוך הספל, ומתי היא תחזור, אנחנו עוד לא ממש יודעים, העיניים של אביו, גדולות מאוד, אבל אתה תיסע לאמריקה לבקר אותה, ותוכל גם לבקר את מיקי מאוס, אלון מחייך, שלוש שיניים חסרות, אני אבקר את מיקי מאוס, כן, את מיקי מאוס ודונלד דאק, אביו מתקרב אליו, מנקה כתם רטיבות עם בוהנו, ואפילו את פלוטו, פלוטו, אלון צוחק, אני הולך להכין לך את החביתה, בסדר, אלון הינהן, צוחק, פלוטו, פלוטו.
הוא רואה את נמל יפו משמאל, מואר, ותנועת האנשים והאורות, אתה עדיין מתכנן לטוס אליה אחרי התיכון? הוא לוגם מן הבקבוק, כן, אם היא לא תתחרט בסוף. ומה תעשה שם, חשבת על זה כבר? לא יודע, אני אמצא איזו עבודה, אלמד משהו, נראה, בוא נמשיך, ואביו פונה צפונה, פוסע על החול הרטוב, שני רצים חולפים על פניהם, נושמים בקצב זהה, ואלון מביט בגבו של אביו, מאחור הוא נראה מבוגר יותר, שער שיבה, ואיזו כפיפות חדשה שהוא אימץ לעצמו, כאילו הוא מתקשה ללכת, שאר החברים שלך מתגייסים, הוא מגביר קצב, משיג את אביו, לא כולם, אלי גם לא רוצה, אבל לא בטוח שהיא תצליח להתחמק מזה, אביו נראה מהורהר, חשבתי, הוא מתחיל, עוצר, מביט לעברו בחטף וממשיך, הם פונים לכיוון כיכר אתרים ומטפסים במדרגות, חשבתי שאולי ניסע לאנשהו, אתה ואני, כבר הרבה זמן לא עשינו משהו ביחד, ניסע לאן, אביו מתנשף, איזה מדרגות תלולות, לאן שתבחר, בחו”ל, בארץ, ריח דגים, והם נעמדים על הרחבה, הרוח מבדרת את שערותיהם והם מסתכלים לאחור, אל החוף שממנו באו, כן, למה לא, אבל אני מעדיף טיול בארץ, אבל ממש טיול, אבא, לא בית מלון, ושיניו של אביו נחשפות, מה קרה, ההתנשפות שלי מדאיגה אותך, אני בגילך, הוא קוטע אותו, אני יודע, אבא, אתה בגילי היית כל הזמן בים, על החסקה, ותפסת את זאת ותפסת את ההיא, ואביו משתתק, עדיין מחייך, יודע מה, בוא נתחיל בקטן, מה אתה אומר, ניסע לסוף־שבוע, אולי לכנרת, כמו פעם, והם מסתובבים ופונים אל השדרה, עוברים ליד המועדון העגול, שני שומרים עבים, גסים, עומדים בפתחו, לבושים בחליפות, אבל זה לא במקום הטיול, לא, זה לא במקום, הם יורדים במדרגות ונכנסים אל השדרה, אביו מצביע אל בניין משמאלם, אתה יודע שגרתי כאן פעם, ממש אחרי הצבא, הפעם הראשונה שגרתי לבד, עם דלתות נעולות, בלי אנשים שיכולים להיכנס אליך מתי שבא להם, בלי לדפוק, לאכול לך מהצלחת, אני חושב שסיפרת לי על זה פעם, באיזו קומה היתה הדירה, ראשונה, לא, הנה בקומה השנייה, הדירה השמאלית, מהחלון שלה בוקע אור אדמדם, אולי חדר ילדים, אביו זורק את בקבוק הבירה בפח ירוק ומוציא את חפיסת הסיגריות, מדליק אחת ולוקח שאיפה עמוקה, עיניו עצומות, איזו תקופה זאת היתה, לא האמנתי שאפשר לחיות ככה בכלל, והם ממשיכים ללכת, חולפים על פני בית בן גוריון המואר באור לבן, חזק מאוד, ולא התגעגעת, למי, למי היה לי להתגעגע, הקיבוץ כבר חנק אותי לגמרי, והחברים שלי כבר מזמן לא היו שם, הרגשתי כאילו שיחררו אותי מתקופת מאסר, לא פחות.
והקיבוץ בכלל לא נראה כמו כלא, עד לפני שנתיים כל קיץ אלון היה מגיע לשבוע־שבועיים, גבעה באמצע המדבר מלאה בעצים, בפרחים, והברֵכה, והאופן שבו הם מחזיקים את הגוף שלהם, משהו שם נכון, טבעי מאוד, ואביו, ואביו תמיד רוטט, מניח אותו שם ואפילו לא מסיים את הקפה לפני שהוא בורח, חומק מבעד לשבילים הצדדיים, הידיים המקומטות של סבתא, נוגעות בו כל הזמן, הכול ישן בפנים, הכיסאות, השולחנות, הספרים, וכל הזמן החוצה, לצאת החוצה, לדשא, לברכה, לשדות, אין בושה, ושוב הגוף, גופיות, מכנסיים קצרים, ילדים רצים בין הממטרות, יחפים, מחוספסים, החבר’ה בגילו מעשנים כל הזמן, צמודים זה לזה, תמיד מולו, בעיקר הבנים, אחרי הלילה שלו עם יולי, שוכבים על הגג של בית הילדים, מביטים אל הכוכבים, אינספור כוכבים, רוח, נביחות ונהמות ממרחק, אתה מרגיש איך כדור הארץ מסתובב, אני ממש יכולה להרגיש את זה, שניהם על הגב, איך הוא שט בחלל, אמא שלה היתה עם אבא שלו בכיתה, היא נראית ממש כמוה, שתדע, והחזה שלה כבד מאוד, ומשהו לא מסתדר בנשיקה שלהם, זה נהיה לא נעים, היא נושמת עליו, מכבידה, חכי רגע, חכי, בואי נעצור, מה, היא מתרוממת, שערה סתור, מה לא בסדר, שום דבר, פשוט חשבתי, הוא מרגיש את טעם הרוק שלה עליו, נגעל קצת, אולי לא כדאי למהר כל כך, והיא קמה, מיישרת את החולצה, כועסת, ויורדת דרך הסולם למטה, הוא אחריה, מנסה לומר עוד משהו, לא משנה, באמת, חבל שבכלל ניסיתי, הייתי צריכה לדעת, היא התרחקה ממנו אל הדשא, נעלמת מאחורי אחד הבתים, והוא עמד ליד ארגז החול, מתבונן אל נדנדה מצולקת הנעה ברוח, חווקי הברזל שלה רטובים מן הטל. בבוקר אף אחד לא דיבר איתו, בוקר טוב ושתיקה, זה הכול, ישב לידם בחדר האוכל והרגיש זר, הם כמעט לא הסתכלו עליו, וזה היה הקיץ האחרון שלו שם, סבתא לא הבינה למה הוא לא ישן אצלה יותר, והוא שמע את אביו, פונה אל הקיר, מצמיד את הטלפון לאוזנו, מסביר לה, הוא כבר גדול מדי, את יודעת איך זה, יש גיל שילדים כבר לא ישנים אצל הסבתות שלהם, ועכשיו כבר אין קיבוץ ללכת אליו, היא בבית אבות ברמת אפעל, לא מזהה אותו, יושבת כל היום ובוהה, והקיבוץ נהיה זיכרון, אולי חלום, וגם אביו כבר לא מבקר.
ואביו ממשיך, לכוד בתוך שטף הדיבור, הזיכרון, מה כבר היה לי לחפש שם, המקום הזה כבר מזמן לא היה הבית שלי, אתה מבין, החיים שלי התחילו כאן, בתל אביב, בדירה הזאת, לפעמים אין לך מושג עד כמה אתה סובל עד שאתה משנה מקום, משנה אנשים. אלון נעצר ליד הברזייה, מרכין את ראשו ולוגם מים, אביו ממשיך ללכת, מדבר לעצמו, ואלון מתרומם, מנגב את פיו, ורואה את אביו מפנה את ראשו לשמאלו, מחפש אותו, הנה, אני כאן, הם ממשיכים לרדת בשדרה, ריח צואת כלבים, שלושה גברים יושבים ליד בית הקפה שבפינה, שותים לעצמם, לא יודע, אולי גם ניו יורק תגרום לך להרגיש כך, משוחרר, אבא, אלון נוגע באפו, לא רצית אף פעם לחזור לגור בחו”ל, העיניים שלו, שוב העיניים, רציתי, רצינו, החלום של דורית, חתול חוצה את השדרה, מיילל, של אמא שלך, היה לגור ביפן איזה תקופה, זה היה אחרי הטיול שלנו לשם, אבל אתה יודע איך זה, הדברים לא בדיוק הסתדרו, שניהם משתתקים, הזיעה מדביקה את החולצה לגב, הצעדים של אביו נהיים מהירים יותר כאשר הם פונים בריינס, פניהם מבהיקות מן הזיעה, וצועדים בשתיקה אל דירתם.
אלון יושב מול המחשב, לובש תחתוני בוקסר אפורים. על המסך מולו שתי בחורות מתנשקות. גבר יושב לידן וצופה בהן. משהו במזג האוויר מתחיל להשתנות, היום הזה נהיה קצת כהה והחדר של אלון אפלולי, המאוורר פועל בעוצמה נמוכה, מרעיד את הפוסטר התלוי על הקיר מולו, צ’רלי צ’פלין מחזיק פרח, מחייך. וברקע אפשר לשמוע את הגיטרות של טוויילייט סאד. הוא מתנדנד על הכיסא, רכון מעט אל עבר המסך. יקירי, אלי עולה מולו בצ’ט והוא עוצר את הסרט, המום מעט, כן, יקירתי, אתה חושב עלי עכשיו, כמו תמיד, יופי, היד שלו נשלחת אל הזין, מסדרת אותו, אתה כבר ערום, מצחיק, הוא מתקרב עם הכיסא אל המחשב, יופי, אז שים לב, חלה התקדמות בגזרת גיא, ספרי לי עליה, הוא ממתין, נסעתי איתו היום באוטובוס, מרגש, תקשיב עד הסוף, דביל, בסדר, דבילָה, נסעתי למורה שלי לאנגלית, עשרים וחמש, וכשאני עולה לאוטובוס את מי אני רואה, תני לי לנחש, אתה לא צריך, יושב עם הראש צמוד לחלון, ואז הסתכלת עליו, ברכותי, אתה רוצה לשמוע או לא, רוצה, סליחה, בסדר, אני סולחת, טעם רע עולה בפיו, הוא בולע את הרוק. הוא ישב לפני המושבים שמסודרים ברביעייה, שניים מול שניים, אתה מבין למה אני מתכוונת? כן, מבין, אנא המשיכי, הוא מפנה את ראשו אל עבר החלון, ציפור עומדת על האדן, מביטה בו, הוא מחזיר את עיניו אל מסך המחשב, נראה לי שהוא שם לב אלי אבל אני לא בטוחה, בכל מקרה, התיישבתי בדיוק מאחוריו, אתה מבין, עם הפנים נגד כיוון הנסיעה, אתה מבין, בפעם המאה, כן, אני מבין, הסלולרי שלו מצלצל, הוא עונה ומצמיד אותו לאוזנו, אלי, נרגשת מאוד, ממשיכה משם, זה היה מטורף, ישבנו גב אל גב כל הנסיעה, אני חושבת שהשערות שלי נגעו בו, ממש נגעו, אלוני, יכולתי להריח אותו, ואני מוכנה להישבע שהוא הרגיש אותי, הוא מדי פעם הפנה את הראש שלו לחלון בדיוק כשאני עשיתי את זה, הפנים שלנו במרחק של כמה סנטימטרים, נשמנו את אותו אוויר, אלון נשכב על המיטה, משעין את רגליו על הקיר, תחשוב על זה, זה לא כמו קטע מסרט, גב אל גב, אבל ממש גב אל גב איזה עשרים דקות, אולי אפילו חצי שעה, ו, אלון עוצם את עיניו, ומה, מה קרה בסוף, בסוף, חיכיתי עד שהוא ירד, הוא ירד באוניברסיטה וירדתי תחנה אחת אחריו והלכתי כל הדרך חזרה לקניון רמת אביב, איחרתי באיזה רבע שעה לשיעור שלי, וזהו, לא אמרת לו שלום, לא החלפתם מבטים, לא חייכתם, נתתם טלפונים, משהו, לא יודע, רק ישבתם גב אל גב, אלון, לא כיף איתך עכשיו, זה הכול, תחשוב שאתה והגולדמנית שלך הייתם יושבים ככה, היית מתעלף, הוא מגרד את כף רגלו, תולש עור מת מעקבו, את צודקת, אני פשוט קצת עייף, קרה משהו, לא, לא, סתם עייף, נשבע, אתה רוצה שאני אקפוץ אליך, מתי, לא יודעת, מתי שתגיד, אני רק צריכה להוריד שערות ברגליים קודם, אני לא רוצה להבהיל אותך, זגוגית החלון נרעדת לרגע, אולי מטוס חוצה את מהירות הקול, אז דברי איתי אחר כך, אולי אני אנסה להירדם קצת, אפשר לנסות להירדם ביחד, הוא נאנח, טוב, לא צריך, אל תהיה כל כך כבד, טלפן אלי כשאתה מתעורר, אם יהיה לי כוח אליך אני אענה, ביי, ביי בובה, תחלום חלומות מתוקים, והוא מנתק את השיחה, מניח את הסלולרי על המיטה לידו ונעמד שוב ליד המחשב, לוחץ על העכבר. הסרט ממשיך, האחת מלקקת לשנייה את הפטמות, הוא מתיישב על הכיסא ומכניס את היד לתחתונים, עוד מעט אני אזיין אתכן, אתן רוצות שאני אזיין אתכן, ושתי הבחורות פונות אל הבחור שיושב לידן, כן, בבקשה, תזיין אותנו, אנחנו רוצות את הזין שלך בתוכנו, עכשיו, ואלון מלטף עצמו, מרגיש את הזין מתקשה, ודנה עולה פתאום, משום מקום.
***
אף אחד לא היה מאמין שהוא יהיה הראשון שיזיין, אבל ככה זה יצא, הוא עוד לא היה בן ארבע־עשרה, ודנה בקושי בת שלוש־עשרה, הם בדיוק עלו לכיתה ח’, והוא נהיה מודע, במעומעם, לכוחות שלו, ליכולת שלו להקסים, תמיד בהיסח הדעת, מתוך רישול, וכל יום אחרי בית הספר הוא היה עולה לדירה שלה בבלפור, ההורים שלה עבדו עד הערב ואחותה הגדולה היתה בצבא, והם היו יושבים על הספה מול הטלוויזיה ורואים משהו, לא משנה מה, הוא היה מתחיל ללטף אותה, וישר נוגע לה בשדיים, היה לה חזה גדול עם פטמות קטנות, כמעט בלתי נראות, הוא היה שוכב עליה שעות, שניהם רק עם תחתונים והוא מלקק לה את הפטמות, בלי להתנשק, לקח להם הרבה זמן עד שהם התחילו להתנשק, והוא היה מתחכך בה עד שהוא היה גומר, מרטיב את התחתונים שלה, קם, מתלבש, שותה משהו והולך הביתה, והוא לא ממש היה נחמד אליה, הם לא יצאו לשום מקום, רק השעתיים האלה בצהריים וזהו, בלי לדבר, בלי לחבק, וכל החברים שלו ידעו בדיוק מה הם עושים, ויום אחד היא ירדה עם הכלב והשאירה אותו לבד בחדר שלה, שוכחת את המייל פתוח, והוא, להוט, עבר על ההתכתבויות שלה עם החברות, ויום אחרי, בבית הספר, גילה לבנים מי אוהבת את מי ומי עשתה מה, וכך זה נמשך חודשים, והוא כבר היה בלי תחתונים, היד הקרירה שלה נוגעת לו בזין, היה אפשר לראות את השערות שלה, היו לה הרבה שערות, כהות, ונדף ממנה ריח מוזר, יום אחד הוא ניסה להוריד לה את התחתונים והיא לא רצתה, משכה אותם בחזרה, והוא עשה את עצמו עצוב, שוכב עליה, שניהם שותקים, ואז ניסה שוב, היא הסכימה הפעם, והזין שלו מחליק פתאום פנימה, פעם אחת, פעמיים והוא בורח מהר החוצה וגומר לה על הירך. הוא עוד לא בן ארבע־עשרה, היא בקושי בת שלוש־עשרה והם שכבו, הזין שלו היה בתוך הכוס שלה, ונועם ורז לא האמינו, אז הוא טילפן אליה, שם אותה על רמקול, והיא שמעה אותם צוחקים, התחילה לבכות, ויותר הם לא דיברו, כל כיתה ט’ החברות שלה החרימו אותו, והיו לה הרבה חברות, ובנים מהשכבה נתנו לו כבוד, הוא זיין, הוא זיין, הגבר הזה זיין, ולפני שנה הוא טילפן אליה, היא היתה קרה אליו, בצדק, והוא ביקש סליחה, הייתי ילד מפגר, ואני מצטער על הכול, זה לא הגיע לך, הגרון שלו נהיה יבש, מה אתה רוצה שאני אגיד לך, שאני סולחת לך, כי אני לא סולחת, אני גם לא אסלח, אז אל תנסה לנקות את המצפון שלך עלי, מצטערת, זה לא יעבוד לך, והוא לא ידע מה לענות על זה, דנה ניתקה את השיחה, והוא, נרעד, הניח את הטלפון לידו, נשען עם ידיו על השולחן.
הוא מוותר, סוגר את הסרט ונשען לאחור, בוהה במסך הצ’ט הפתוח, אתה מבין, עם הפנים נגד כיוון הנסיעה, אתה מבין, הוא נכנס לתיבת המייל שלו, בפעם העשירית אחר הצהריים הזה, ואין בה דבר, קם ומרים את הספר מן הרצפה, ימים קרועים, הוא קורא אותו כבר חודשיים, קשה לקרוא אותו אבל הוא לא מצליח לנטוש אותו, קורא פסקה, קורא משפט ומתרגש, משעין אותו על בטנו, מלטף עם אצבעותיו את הכריכה, לא קורה שם כלום אבל קורה כל כך הרבה, והוא פותח אותו שוב וממשיך, קורא במנותק, לא זוכר את ההקשר, מרוכז כולו, הכמיהות מתמעטות, נסגרות בזהירות, נגועות בתחום ימים כבד ומפויח וממאיר. מרחוק, רק מרחוק, בקוצר נשימה ובמשושים נקועים. משהו הוסט ממקומו ביסוד הדברים. משהו ממשיך להיות מעוות, והוא עוצר שוב, מרים את עיניו אל התקרה, ריאותיו מתמלאות אוויר.
כמה ימים אחר כך, לילה, ואלון רואה את נועם במרכז הגג, רוקד בתנועות גדולות, כמעט אלימות, תופים, בס, רוח חזקה מהים, הנה, מישהו לידו מחזיר לו את הג’וינט, אלון לוקח שאיפה, מביט בראש המתלהט, ירח גדול, כתום, העיר מתחת להם, גוף נוגע בגוף, כולם מחוברים עכשיו, הבקבוקים על השולחן הלבן שבפינה ריקים, אלי בפינה עם ענת, משעינה עליה את הראש, חולצה אדומה, רכה, מיני שחור, רגליים, ענת עם חולצה כחולה ארוכה, קטיפתית, מלטפת לה את השיער, העיניים של אלי עצומות, אותו מישהו ממשיך לדבר אליו, אלון לא שומע כלום, מה, הפנים ליד האוזן שלו, ריח חריף, גס, חומר מטורף החומר הזה, והוא מהנהן כמו לעצמו, מאיפה השגת אותו, ואלון מחייך, קורץ, טל חזרה מהשירותים, שמלה אדומה, והיא מתקרבת לנועם, הוא אינו מבחין בה, אלון מחפש את הילה, הנה היא, ליד אלעד, לבושים שחור ונשענים על הקיר, הילה מביטה בו ומחייכת אליו, הוא מרים אליה את ידו, ומוריד אותה, לוקח שאיפה נוספת, הקצב מתחזק, הראש שלו נשמט מעט לאחור, כוכבים, עננים כבדים, איי, מישהו מתיישב לו על כף הרגל, אלי, פניה סמוקות, תן לי קצת, מותר לי להתכבד בחומר שאני מארגנת לך, לוקחת ממנו את הג’וינט, נו, זוז קצת, תעשה לי מקום, היא שואפת, מחזיקה את העשן בריאותיה ומוציאה אותו באיטיות דרך הנחיריים, אלון צוחק, מניח את ידו על ירכה, איזה חזירת ג’וינטים את, מנידה את ראשה, לא שמעתי, אמרתי שאת חזירת ג’וינטים, לך תזדיין, הוא רואה את נועם וטל נצמדים, הידיים של נועם אוחזות את המותניים שלה, פניו שקועות בשקע צווארה, בצד שמאל יושבות כמה בנות מתיאטרון, אוכלות ענבים, ראיתְ את תמר, היא פולטת עשן בפניו, את הגולדמנית, כן, את הגולדמנית, לא נראה לי, אולי תשתחרר קצת ממנה, מה אתה אומר, תראה את ענת למשל, כולה בודדה, והוא מביט לכיוונה, בחור עם מכנס צבאי וחולצת טריקו לבנה יושב צמוד אליה, כוס בירה בידו, היא צוחקת, חניכיים, שיניים לבנות, המוזיקה נרגעת, צלילים לא ברורים, ככה נראית בחורה בודדה, תגידי לי, אור מוזר מבזיק לרגע בעיניים של אלי, היא שאלה אותי קודם אם שכבנו פעם, ריח אלכוהול וזיעה, אלי קרובה אליו מאוד, אז מה אתה אומר, שכבנו פעם אתה ואני, היא מחליקה את היד שלה על החזה שלו, הוא נבוך, הילה מסתכלת עליו, אלוש, את מסטולה לגמרי, קול אישה עולה, מתחדד לצעקה רכה, גיטרות חשמליות, הרבה גיטרות חשמליות, אז מה אם אני מסטולית, מה, זה מעורר אותך במיוחד, היד שלה יורדת אל הבטן שלו, הוא נדרך, תופים עדינים, הבל פיה, היא נצמדת עם פניה אל חזהו, אלוש, בחייך, מה, מרימה אליו את פניה, מחויכת, מה אני כבר עושה, אולי ניכנס רגע פנימה, מה אתה אומר, אלוש, אלוש, נו, בוא תלווה אותי, אני חייבת לשתות משהו, מים, תישארי כאן ואני אלך להביא לך, הוא מתרחק ממנה, צעקות שמחה עולות מן הרחבה, כולם צועקים עכשיו ביחד, אלון נעמד על רגליו, ידה עדיין עליו, תשב, הוא מתרחק ממנה, ידיה נותרות תלויות באוויר, פונה אל פנים הדירה, חולף על פני שני בנים מי”א, לבושים שניהם גופיות לבנות. הוא הולך בסלון, שטיח כהה, עבה, מעל לרצפת הפרקט, בחור ובחורה שהוא לא מכיר שרועים על הספה, מתנשקים, תור ליד השירותים מימין, והנה היא, תמר, עומדת עם הגב אליו, סנדלים, מכנס אפור, קצר, גופייה שחורה, כמעט שקופה, אפשר לראות דרכה מין חזייה, שחורה גם היא, ראשה כפוף מעט, מדברת עם החברה הנמוכה שלה, אולי קוראים לה רונה, והנה העיניים שלה עליו, והיא מסמנת לתמר שמסתובבת אליו, אלוהים, היא כל כך יפה, המוזיקה בחוץ מתגברת, המנורות במסדרון בוהקות מאוד, היא מחייכת אליו, היא, מחייכת, אליו, יוצאת מן התור וניגשת, סוגרת את המרחק ביניהם, פס איפור עדין בעיניה, היי, היי, מה נשמע, מעולה, אחלה מסיבה, כן, רציתי לטלפן אליךָ, קראתי, הוא נבוך, מישהו חולף על פניו, נוגע בכתפו, העיניים שלו נעות, הפנים שלה, הקיר, הפנים שלה, העיניים, התקרה, אני חושבת שזה נפלא, נפלט לו חיוך, באמת, כן, זה נורא ריגש אותי, אני לא יודעת איך הצלחת לכתוב את הדמות שלי בצורה כזאת, טוב, אולי שלי, השיניים שלה בוהקות, הוא נרגע, מוציא את ידיו מכיסיו, ויי, אני נורא שמח שאהבת את זה, באמת, גם אני שמחה והם צוחקים, אז מתי האודישן שלי, מה, האודישן שלי, יש אודישן, נכון, כן, כן, פשוט לא שמעתי כל כך טוב, ההה, אפשר מחרתיים, בראשון, כאילו, אם זה יתאים לך, בבוקר, כן, או אחרי הצהריים, מה שתגידי, העיניים שלה, העיניים שלה, ראשון בבוקר זה טוב מאוד, קול רך, האף, האוזניים, אני מסיימת ללמוד באחת וחצי, אז אפשר ישר אחרי, אם זה מתאים לך, כן, כן, בטח מתאים, הגרון שלו יבש, אז קבענו, כן, הוא קצת מבולבל, קבענו, מרתף קולנוע, טוב, והוא פונה ללכת ופתאום פניה קרובות אליו מאוד, ריח ניקיון, נושקת לו בלחי, הוא מאחר עם תנועת השפתיים, נושק לאוויר כשהיא מתרחקת ממנו, נתראה, נתראה, מרים ידו ופונה אל המטבח, הוא לא יסתכל לאחור, לבו הולם, הוא מתחיל לזמזם משהו, מוריד כוס זכוכית ממייבש הכלים וממלא אותה במים, שמח מאוד, ריח ביוב עולה מן הכיור והוא פונה אל הגג, התאורה בחוץ כובתה, פנס כחול רך מאוד מבזיק, ומוזיקה אלקטרונית, כולם רוקדים עם הידיים למעלה עכשיו, הם נראים כמו גל, נעים ביחד, אלון נעמד בפתח הגג, רוח חזקה, נועם, טל, ענת בפינה עם הבחור, מתנשקים, והנה אלי, שרועה לה, ידה שמוטה, הוא מתקרב אליה, עיניה עצומות, רוכן לעברה, אלוש, אלוש, והיא פוקחת עיניים, ויי, אני לא כל כך מרגישה טוב, בואי, קחי, מגיש לה את כוס המים והיא מזדקפת, עיניה מעורפלות, לוגמת, הכוס מתרוקנת והיא מחזירה לו אותה, חיוך קטן על פניה, נושפת אוויר, הצלת אותי, נהייתה לי סחרחורת פתאום, והנה היא מעווה פניה, גיהוק קטן, עוד אחד, והיא מתרוממת במהירות, שולחת פניה אל מעל למעקה ומקיאה, אלון נצמד אליה, מניח את ידו על גבה, ומרגיש את גופה מכווץ כולו, הלו, הלו, הוא שומע צעקות מלמטה ומביט, גבר צעיר עומד בשביל הכניסה, חברתו, אולי חברתו, עומדת במרחק מה ממנו, על ראשה, על בגדיה, על גופה עיסה דביקה, אלון מתחיל לצחוק, אלי, רוק נוזל מפיה, מאפה, מחרחרת גם היא, והם רואים את הבחור פונה בריצה אל תוך הבניין, בואי, בואי מהר, והוא מושך אותה אחריו, אנשים מסתכלים עליהם, הנה תמר, מניד את ראשו, כף היד שלה קצת דביקה, והנה הם בתוך הדירה והוא רץ אל המסדרון, פותח את אחת הדלתות, חדר ילדים, בובות פרווה גדולות, שולחן ולידו ארבעה כיסאות קטנים, שטיח בהיר, כוכבים דבוקים לתקרה, והוא משכיב את אלי על המיטה, חכי כאן, בסדר, והוא ניגש אל הדלת, ומצמיד אליה את אוזנו. פותח מעט את הדלת, מוציא את ראשו, ממתין, מלא אדרנלין. מישהו רץ אל הרחבה בחוץ, הוא שומע מהומה, אלי, בואי, בואי, היא בקושי קמה והוא גורר אותה איתו החוצה, השירותים מימין, והם במסדרון הבניין, מזמינים את המעלית, בדירה מאחוריהם המהומה נמשכת, והוא מביט לאחור, חובק ביד אחת את מותניה, הוא שומע את המעלית מתקרבת, הדלת מוארת והוא מושך אותה, כנסי, אור עמום, המאוורר לוחש, והנה הם נכפלים במראה, עיניהם אדומות, פניו מזיעות, והוא לוחץ על כפתור קומת הכניסה, הדלת נסגרת והוא נשען על המראה, אלי מתיישבת על הרצפה כשהמעלית מתחילה לרדת, קומי, קומי, אין לנו זמן לזה עכשיו, שקט דחוס, הוא מסתכל על זרועו, ורידים כחולים, בולטים, המעלית נעצרת, בואי, הם יוצאים מן המעלית, פותחים את דלת הבניין, בצד ימין הבחורה, רוכנת מעל לברז, מנסה לשטוף עצמה, הדלת נטרקת והיא מסתובבת אליהם, מביטה, ומפנה את פניה אל הברז, אלי מתחילה למלמל משהו, ששש, חכי עם זה, והם יוצאים אל הרחוב, קריר, ופונים לכיוון אלנבי, די, אלוני, אני כבר לא יכולה ללכת, תשאיר אותי כאן, תציל את עצמך, ושניהם צוחקים, היא נתלית על צווארו, מושכת אותו אל הרצפה, די, את חונקת אותי, מה את עושה, אני באמת לא יכולה יותר, תפוס לי מונית, והוא מביט לאחור, נדמה לו שהוא רואה מישהו הולך אחריהם כשהם יוצאים אל אלנבי, מונית שירות מספיק טובה לך הוד מעלתך, היא רק מחייכת והוא מרים את ידו, קו ארבע, הרכב עוצר לידם ונהג בלונדיני, מבוגר, פותח להם את הדלת, אלון עוזר לאלי לעלות ועולה אחריה, חולפים על פני זוג עובדים זרים, שחורים שמסתכלים בהם, ומתיישבים בספסל האחורי, ליד אישה בת ארבעים לערך, מחויטת. אלון מוציא מכיסו שטר של חמישים ומושיט אותו קדימה, נוגע בכתפה של האישה. היא מסתובבת אליו ומעבירה את השטר אל הנהג, פעמיים, והנהג מהנהן אליו, ושולח לכיוונם את העודף. ראשה של אלי נשען על כתפו הוא מביט מן החלון, קבוצת תיירים עומדת בפינת אלנבי בן יהודה, עמוסים בתיקים כבדים כשהרכב פונה אל בן יהודה, ואלון מכניס את המטבעות אל כיסו, מתרווח לאחור. הוא מלטף את כתפה של אלי, היא פוקחת את עיניה, הצלת אותי, ריח קיא, מהיום, באופן רשמי, אתה הגיבור שלי, ועוצמת את עיניה. המונית שקטה, ובמרחק אפשר לראות את ארובת רידינג, זוהרת.
ועכשיו הם בחדר שלה, הבית נדמה כריק, חשוך כולו, הוא עוזר לה להוריד את החולצה, עור לבן, היא משתחלת מן החצאית, תחתונים וחזייה, הוא מכסה אותה, והיא פונה אל הקיר, אצבעותיה אוחזות בקצה השמיכה, פיה פעור. הוא מסתכל עליה ויוצא מן החדר, פוסע על קצות אצבעותיו. הוא נעמד בסלון, ליד החלון הגדול ומביט אל פינת הרחובות. מולו בניין, כל חלונותיו חשוכים, ושני עצי ברוש כהים נטועים מולו, נעים ברוח. הירח משתקף על החלון ומבלבל אותו לרגע כשהוא ממלא ריאותיו אוויר ומביט מערבה, אל עבר מנוף גדול הנישא מעל לבניינים, נע קלות ברוח. צעדים חלשים עולים מן הרחוב, והוא מוריד את עיניו, רואה גבר צעיר הולך לאיטו, משוחח בסלולרי. הגבר מרים את ראשו, ומבטיהם נפגשים לרגע. אלון סב על עקביו וניגש אל ברז המטבח, פותח אותו ושוטף את ידיו ואת פניו. הוא פותח את הארונות ומוציא מן השמאלי שבהם חבילת ערגליות בטעם שוקולד, והוא מוציא שתיים ולועס אותן במהירות. הן מעט יבשות אך הוא לוקח עוד אחת ולועס גם אותה, אלון, עירית עומדת מולו עם כתונת לילה. השיער שלה מפוזר על כתפיה, ואלון רואה שטף דם קטן על ירכה. הכול בסדר, כן, הם מדברים בלחש, עירית מחבקת עצמה, איפה אלי, היא ישנה, אה, היא מביטה עליו, אתה באמת בסדר, כן, הוא משתעל, אני פשוט נורא עייף, טוב, היא משעינה את ידה על הקיר, הגוף שלה נוכח מאוד מבעד לכותונת, אתה נשאר לישון אצלנו או הולך הביתה, אני הולך, פשוט הייתי חייב לאכול משהו, מצביע לעבר קופסת הערגליות, היא מחייכת, לא האמנתי שמישהו יאכל את זה אי־פעם, אתה יכול לקחת אותה איתך, אלון מחייך אליה, טוב, לילה טוב, לילה טוב, עירית, היא מסתובבת וחוזרת אל חדר השינה שלה, הוא מביט בה, ופונה אל השיש, מרים את הקופסה ומחזיר אותה אל הארון. הוא הולך לכיוון דלת הכניסה, נעצר, ופונה לחדרה של אלי. היא ישנה, והוא מביט בה, פניה רפויות, רכות, נשימותיה קצובות, הוא מקרב את אצבעו אל לחיה ונוגע בה בעדינות, חש בחלקות עורה, בחמימותו. אלון נושם ומזדקף, יוצא מן החדר וסוגר אחריו את הדלת. ביציאה מן הבניין שלה הוא נשען לרגע על תיבות הדואר, העננים שמעליו נעים כשהוא מתחיל לפסוע באיטיות במעלה שלמה המלך.
תמר משתתקת. מנוע המזגן מרעיש. הילה רכונה אל המצלמה, לידה עידו, העי”ן צלם מי”א. השיער שלו פרוע ועל פניו ארבעה פצעים אדומים, בולטים. הוא מחזיק ביד אחת את הבום, מפנה אותו אל תמר. נועם יושב מעט מאחוריהם, על שולחן מתנדנד. מתחת לשתי רגליו האחוריות של השולחן מונחים ניירות מקופלים, בניסיון לייצבו. שתי ידיו של נועם אוחזות את השולחן, גבו כפוף מעט. בכיסא מימין למצלמה יושב אלון, מביט במוניטור, ידו השמאלית מונחת על ירכו, בידו הימנית הוא אוחז דף נייר מודפס ועליו כמה סימונים כחולים. קלוז־אפ על פניה של תמר, מרתף קולנוע חשוך כולו למעט ספוט המטיל עליה אור רך והאור הכחלחל הבוקע מן המוניטור. היא עוצמת לרגע את עיניה, ממלאת את ריאותיה אוויר, הנה הגוף שלה, היא מביטה היישר אל המצלמה וממשיכה. איך אתה יכול לא להאמין לי, אתה אומר שאתה אוהב אותי ולא מאמין לי, איך זה מסתדר לך בכלל, עיניה רטובות מעט, אלון, דף התסריט בידו, קורא בקול חלש, מונוטוני, אבל טלי, אני לא אמרתי שאני, אל תנסה למרוח אותי עכשיו, היא כועסת, פנים לבנות, אני יודעת בדיוק מה אמרת, אבל אתם נראים כל כך אוהבים, נכון, המשפחה שלךְ, תמיד קינאתי במשפחה שלךְ, אני מספרת לך ואתה אומר לי שאתה מקנא במשפחה שלי, שאנחנו נראים לךָ משפחה מושלמת, היא עוצמת את עיניה, שתי דמעות גדולות זולגות אל צווארה, ממשיכה, בשקט, אתה יודע כמה כוח הייתי צריכה כדי להגיד לך את זה, יש לך מושג כמה חודשים אני כבר חושבת על זה, שואלת את עצמי איך להגיד, איך לנסח את עצמי באופן שלא יבהיל אותך, באופן שלא יגרום לך לחשוב שמשהו מקולקל אצלי, היא פוסעת לצד ימין ומתרחקת מן המצלמה כשהילה עוקבת אחריה בתנועת פאן עדינה, אלון מביט במסך ומביט אליה, מכחכח בגרונו, יפָה שלי, יפָה שלי, היא מסובבת אליו את הראש, בוכה, כמה דמעות מכתימות את בד השמלה הכחול, רק תגיד לי שאתה אוהב אותי, אוהב ומאמין לי, ו… היא מפסיקה לרגע, מנגבת את אפה, ושהכול יהיה בסדר, שאתה לא הולך לשום מקום, שאתה תישאר כאן, לידי, והיא נעצרת, מישירה מבט אל אלון המפנה מבטו אל הדפים שבידו, הם רועדים מעט, אני מבטיח, טלי שלי, אני לא הולך לשום מקום, והיא מתקרבת אליו, היא מתקרבת אל אלון ונוגעת בלחיו, נועם זע באי־שקט, אלון מחוויר, אתה הכי יקר לי בעולם, שתדע, הכי יקר, והיא מקרבת אליו את פניה, עיניה מתקרבות, מחייכת, תגיד, אתה רוצה להגיד קאט או שאני צריכה ממש לנשק אותך עכשיו, והוא פולט קאט, רפה, זה לא היה הקול שלו עכשיו, והיא מזדקפת, משפשפת את עיניה, עידו מביט אל אלון, איך זה היה, ואלון מהנהן לכיוונו, טוב, כן, זה היה טוב, תמר לוקחת מהכיסא את התיק שלה, אתם כבר תודיעו לי? אלון קצת מבולבל כשהוא עונה, הממ, נראה לי שכן. מה, תמר נעצרת ליד המסך, לא הבנתי. אלון מנסה שוב, אמרתי שנראה לי שכן, והוא קם, יד אחת בכיס המכנס, השנייה מונחת על בטנו, הוא מפנה את שתיהן לכיוונה של תמר, מרכין מעט את ראשו, כלומר, מה שאני רוצה להגיד זה שהתקבלת, אני אשמח אם תשחקי בסרט שלי, תמר נרגשת, חיוך גדול, גם העיניים מחייכות, היא מתקרבת לעברו ומחבקת אותו חיבוק מהיר, נועם מניד בראשו, אלון טופח על גבה כשהיא מתרחקת ממנו, תודה, אלון, שימחת אותי מאוד, תודה לך, תמר, עידו מנתק את מצלמת הווידיאו מן החצובה, טוב, אז ביי, נתראה, כן, אני אהיה איתך בקשר בערב, הקול של נועם קשה מעט, צריך לקבוע לו”ז לחזרות ולתאם עוד כמה דברים, טוב, תודה, ביי, ביי, נועם מסתובב ומוציא את הסלולרי מהתיק שלו כשתמר פותחת את הדלת ויוצאת מן המרתף, הדלת נטרקת מאחוריה, עידו רכון על תיק המצלמה והילה מסמנת את הקלטת, נועם פונה אל אלון, אתה יודע שזאת היתה קלישאה עכשיו, אלון מעווה פניו, על מה אתה מדבר, אני אגיד לך על מה, הילה ועידו עוצרים, מביטים עליהם, הקלישאה של הבמאי שמלהק שחקנית שהוא מאוהב בה, והשחקנית שיודעת את זה ובוחרת לנצל אותו עם פלירטוט קטן. בחייך, אלון מרים את התיק ותולה אותו על גבו, מביט לרגע אל הילה, איזה קשקוש, ובכלל, הייתי בטוח שאתה בעדה, נועם מתקרב אליו, מניח יד על כתפו, אני בעדה, אבל אני חושב שזה לא רציני להחליט ככה, בלי לראות את הקלטת שוב, בלי לדבר על זה בינינו, אנחנו צוות, אתה המחליט הסופי, אבל חייבת להיות התייעצות, אלון, חייבת, למשל אני, הוא מביט אל הילה ועידו שחוזרים לקפל את הציוד, אני חושב שהאודישן הזה לא היה כל כך מוצלח, לא היתה כאן טיפת אנדרסטייטמנט, הכול בוטה, הכול חשוף, מלודרמה קטנה היא אירגנה לנו כאן. נועם, הילה מתרוממת על רגליה, אני דווקא חשבתי שזה היה אודישן נפלא, גם אני חושב ככה, עידו מגמגם מעט, ואני לא יודעת על מה אתה מדבר, כי היא הצליחה לתפוס את הלב של הסצנה, זה מה שאלון כתב וזה מה שהיא הביאה לנו כאן, הילה סמוקה, מכנס ג’ינס שחור וחולצת כפתורים לבנה, הכתף הימנית שלה שמוטה מעט. היי, נועם נרתע קצת, אני לא אמרתי שהיא לא טובה, אני לא אמרתי שהיא לא צריכה לשחק בסרט, רק אמרתי, והוא מסתכל בעיניו של אלון, שאנחנו חייבים לדבר על הכרעות כאלה לפני שהן מתקבלות, לא אחרי, מה, יש כאן משהו שנראה לכם מופרך, מה, הילה, מה זה הפרצוף הזה. נועם, בחייך, ברור מה קורה כאן, היא מחייכת חיוך עצוב, כן, אולי תסבירי לי באמת, הפרצוף של נועם מתקשח, מה בדיוק קורה כאן, עזוב, היא מפנה אליו את הגב, אני לא משחקת את המשחקים האלה, נועם חוזר אחריה, מעוות את קולו, אני לא משחקת את המשחקים האלה, הילה פונה לנועם, יופי, בוגר, מאוד נעימה לי ההפקה הזאת, מאוד. נועם, הילה, אלון מתקרב אליהם, בואו נעצור כאן, למה, למה שנעצור כאן, אם להילה יש משהו שהיא רוצה להגיד, שתגיד, אני אומר את מה שאני חושב, נועם מביט בהילה, מחייך, אני מוכן לשמוע הכול, הילה לוחשת, אני לא מוכנה להשמיע הכול, מה זה היה, כלום, היא מרימה את המצלמה, עידו תולה את הכבלים על כתפו ומתכופף להרים את המוניטור, ביי אלון, ביי הילה, אני אשלח לך קובץ של האודישן היום בערב, תודה, ביי עידו, ביי, ושניהם יוצאים מן המרתף, משאירים את אלון ונועם עומדים זה מול זה, במרכז החדר, מביטים לכיוון הדלת.
בלילה הוא יושב מול המחשב, לבוש בחולצת טריקו אפורה ובמכנס שחור קצר, קר, והוא מלטף את כתפיו, כפוף מעט. השעה מאוחרת מאוד, ועל מסך המחשב תמר, מישירה מבט אל המצלמה, הוא לוחץ על פליי, והיא נעה, ללא קול, פריז, לונג שוט שלה, פנים, גוף, הצללית הנופלת אל המסך מאחוריה, מריץ לאחור, הדירה שקטה מאוד ושוב, פניה מביטות אל המצלמה, הוא מגביר מעט את הסאונד, היא מחייכת, אני יכולה להתחיל, כן, אני אקרא את איתַי, חלון הצ’ט שלו מהבהב, אמא, אלונצ’וק? היי אמא, מה אתה עושה ער בשעה כזאת, אין לך מחר בית ספר, יש, אני כבר הולך לישון, מה שלומך, טוב, מה איתך, גם טוב, אני מתגעגעת אליך, לא יכולה לחכות עד יולי, אתה אוכל טוב, בטח, מה אכלת היום, רגע, אל תענה לי, תן לי לנחש, קוקו פופס בבוקר, שניצל מהמקפיא בצהריים וחביתה שאבא שלך הכין בערב, צדקתי, לא, לא היתה חביתה בערב, פרצוף מחייך.
יש לו זיכרון מגיל שלוש לערך, הוא היה בברכת הפעוטות בקאנטרי, אמא שלו ישבה עם ספר מתחת לשמשייה, שמלה פרחונית, שמש חזקה, מים כחולים, כלור, צהלות ילדים, ופתאום הוא על הגב, שכב על הקרקעית מתחת למים, שלֵו מאוד, עיניו פקוחות והוא הביט אל קרני השמש הנשברות, אל צלליות צבעוניות מסביב, כבר לא נשם, רק הביט, אולי חייך, רגע ועוד רגע והנה הפרחים של אמו, הידיים, רזות, שתי טבעות בוהקות, עטפו את גופו ושלפו אותו החוצה, אל האוויר. הוא לא השתעל, אמו חיבקה אותו והוא הרטיב את שמלתה, הריח, הריח של אמא, כשהיא לקחה אותו אל שפת הברכה, כפות רגליו על המרצפות, חם, חם בכפות הרגליים, והוא התיישב על השפה, טבל רגליו במים כשאמו התיישבה לידו, נושקת לראשו. אריה המציל נעמד בסוכה מעליהם, עיניו מאחורי משקפי שמש כהים.
הוא מפהק, אמא, אני נורא עייף, לך לישון, אולי אטלפן אליך מחר, אני אשמח, טוב, לילה טוב, מתוק שלי, נשיקות, לילה טוב, אמא, הוא נשען לאחור, שוב, פניה של תמר, קם וניגש אל המיטה, מביט מבעד לחלון. חשוך ורוח חזקה. הוא נשכב על המיטה ומתכסה, שולח את ידו אל מנורת הלילה ומכבה אותה. על המסך פניה של תמר מאירות והוא מביט בה, מסדר את עורפו על הכרית ועוצם את עיניו. השמיכה קרירה, והוא סוגר עליה את רגליו, מותח אותן ונשכב על צדו, מכווץ. צפצוף עולה מן הסלולרי שלו, והוא פוקח את עיניו, רואה אור כחול מהבהב מכיוונו של שולחן הכתיבה. הוא קם, סחרחורת קלה, וניגש אל השולחן. הודעה מנועם, ער? הוא מחזיר את הסלולרי אל השולחן, האור הכחול כבה ומעמעם את מסך המחשב. חוזר אל המיטה, מאוורר המחשב מתחיל לפעול, והוא שב ומתכסה.
אין עדיין תגובות