החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זר מכאן

מאת:
הוצאה: | 2020 | 312 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

זר מכאן מתאר את סיפורו יוצא הדופן של ארנון צוקרמן (נו' 1934), שהוא גם סיפורה של תקופה, עדות של בן־הדור. צוקרמן מספר בקול אמיץ על נתיב חייו המקצועיים מילדותו בחיפה היהודית־ערבית, שירותו בחיל הים, דרך ניהול הטלוויזיה. בהמשך עשה דרכו באקדמיה באוניברסיטת תל אביב, ובאוניברסיטה של ניו יורק (NYU) ועד נשיאות בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בשנות האלפיים.

צוקרמן ניהל את הטלוויזיה ממלחמת יום הכיפורים (1973), כשמילאה תפקיד מרכזי בתיווך החזית לעורף, ועד לחתימת הסכם השלום עם מצרים (1979) – אחת התקופות הסוערות בתולדות המדינה ומילא תפקיד מכריע ביצירת כלי תקשורת בועט הנלחם על עצמאותו ומסרב להיות נגוע בפוליטיזציה. הייתה זאת התקופה המפוארת בתולדות הטלוויזיה: עם סאטירה נוקבת – ניקוי ראש, משדרי חדשות וענייני היום רחבי יריעה, עם מדגם הבחירות הטלוויזיוני הראשון ב־1977 שבישר על המהפך הפוליטי, סיקור ביקור סאדאת ותהליך השלום עם מצרים.

בכל הארגונים היוצרים אותם ניהל היה צוקרמן "מכאן" – בעין הסערה ורגליו יציבות על הקרקע, אך גם "זר" – איש מבחוץ, לא אמן ולא יוצר, אך תמיד משרת של העניין הציבורי הרחב. איכותם של ארגונים יוצרים נקבעת על ידי מידת החופש הניתן בהם לעובדים היצירתיים. כאן הייתה עוצמתו של צוקרמן וזו אמנותו.

מקט: 4-249-50801
זר מכאן מתאר את סיפורו יוצא הדופן של ארנון צוקרמן (נו' 1934), שהוא גם סיפורה של תקופה, עדות של בן־הדור. […]

1
טלוויזיה

"או אני או ארנון צוקרמן, תחליט".

אלו היו דבריו של פרופ' ראובן ירון, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, בתחילת קיץ 1979, אל ראש הממשלה מנחם בגין, שבפניו הוא הציב את האולטימטום הזה.

הימים: 1977, לאחר המהפך הפוליטי הגדול ביותר שידעה ישראל. ירון היה מועמד מספר 47 ברשימת הליכוד לכנסת בבחירות 1977 ומונה לתפקיד היו"רב־1978, ואני, מנכ"ל הטלוויזיה מ־1973 ועד לאותו יום, מנהל מוערך. לפתע נחשבתי לאויב השלטון. "שמאלן".

בדימוי העצמי שלי מילאתי את תפקידי נאמנה באמצעות מערכת חדשות המנסה לתת לציבור תמונה אמיתית ככל האפשר על הסובב אותו, עם תוכנית סאטירה נוקבת ומקצועית כ"ניקוי ראש", ואג'נדה הומניסטית המשדרת, בין השאר, את הדרמה הטלוויזיונית חירבת חיזעה (על פי סיפור קצר של ס. יזהר) על תהליך גירושם של תושבי כפר ערבי אל מעבר לגבול בשלהי מלחמת העצמאות, ועל הלבטים שחש אחד החיילים על מידת הצדק שבגירוש.

זה היה אני מול יו"ר הוועד המנהל, נציג המערכת הפוליטית השלטת.

יכולתי לשתף פעולה. אילו נהגתי כך ייתכן כי המשך כהונתי לקדנציה שלישית של שלוש שנים היה מתקבל במסדרונות הפוליטיים כדבר טבעי ומובן מאליו. אבל סירבתי. והמחיר לא איחר לבוא: בהצבעה שנערכה הוחלט כי כהונתי לא תוארך.

על מה אדם חושב באותם רגעים? האם הוא בוחר להיכנע לעלבון? האם הוא מדחיק ועושה רציונליזציה? ואולי בכלל רוֹוח לו? הייתי לגמרי שלם עם עצמי, ואם זה המחיר, יהי כך.

חשבתי עליה באותם רגעים, אף שכבר מזמן לא הייתה בין החיים. וחשבתי שאם מישהו דומיננטי דיו הופנם בתוכך, המילים שלו יכולות להדהד גם אחרי מותו. שני משפטים היא אמרה לי מגיל צעיר: לא תשקר ולא תגנוב.

היא הייתה סגפנית, אמא שלי, נזירית כלפי עצמה – ונדיבה לזולת. עזרה לכולם, הקשיבה וייעצה, אבל דווקא אליי מיעטה במילים (כשהייתי מנסה להתייעץ איתה הייתה לרוב אומרת: תעשה מה שאתה מבין), לבד מציווי קטגורי זה, שעליו חזרה בכל הזדמנות, משל קראה את הדבר ישר מלוחות הברית, מוודאת שחלחל היטב: אתה שומע? לא תשקר ולא תגנוב. לכאורה כה בנאלי, כה פשוט. ולך תנהל עם זה ארגוני־ענק או חיים. אהבתי אותה מאוד.

אני חושב שדבריה השפיעו לא רק על דרכי הניהול שלי, אלא גם על כל הבחירות שעשיתי בנקודות מפנה בחיי. ראשיתן, בסיסן ומהותן בציווי הקטגורי האימהי הזה. ומשום כך שני העקרונות שהצבתי לעצמי ולאורם התהלכתי הם: להיות נאמן לעצמי תוך הליכה אחרי משאלות הלב, אך בה בעת לשמור בכל מחיר על היושרה הפנימית ועל ערכי המוסר. אני מאמין שהיה לי מצפן פנימי שהוליך אותי, וכי התגובות שלי ברגעי משבר היו בדרך כלל מהירות וחדות, מעין הבחנה אינסטינקטיבית כמעט בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע.

בגיל צעיר יחסית (39) הגעתי לניהול הטלוויזיה הישראלית במדינה, שבה יש רק ערוץ אחד ומאה אחוזי רייטינג לכל תוכנית. אחריות כבדה. חוללתי, ביחד עם צוות נהדר, מהפכה תקשורתית. במהלך שש שנים השקעתי את כל שהיה בי – תוך שמירה על החוק, על ערכי הדמוקרטיה ועל היושרה המקצועית. כל זה נלקח ביום אחד בפראות אלימה ומסיבות שאינן קשורות לאיכות הניהול שלי. ועדיין, גם באותו רגע ידעתי שלו הייתי נכנע לשקר, הייתי אולי ממשיך לזכות כלפי חוץ בתהילה ובכבוד, אבל בפנים הכול היה נותר חלול, מביש ומזויף. אני סבור שדבריה של אמי אפשרו לי ללכת באומץ בדרך האמת.

אני יוצא עכשיו למסע אל כל התחנות בחיי – ואני מתכוון להביט אליהן באומץ וביושר. זכיתי לעבור במקומות רבים ושונים, לפגוש אישים מרכזיים שהשפיעו על גורל המדינה, לעמוד בצמתים שבין האישי ללאומי ולהתמודד עם קשיים לא מעטים. אני מספר זאת למען עצמי ומשפחתי אבל גם למען מי שיוכלו, אולי, להרוויח מהאינטרוספקציה הזו, ללמוד משהו מסיפור חיי.

שֵירתי בחיל הים, הייתי בתפקיד בכיר במשרד האוצר, הייתי סמנכ"ל רשות השידור, ניהלתי את הטלוויזיה בשתי קדנציות דרמטיות בראשית דרכה, בשנות ה־70 הסוערות, הקמתי חברת הפקות לטלוויזיה והפקתי, בין השאר, סדרה בת שלושה פרקים, בשיתוף הבי־בי־סי, על משה דיין ואיתו, ששודרה בכל העולם. הרציתי והייתי ראש החוג לקולנוע ולטלוויזיה ושימשתי כדיקן בית הספר לאמנויות באוניברסיטת תל־אביב. נסעתי לשנת שבתון בניו יורק שהתארכה לחמש שנים והקמתי ב־NYU את הקתדרה לשידור בינלאומי. הייתי דיקן בית הספר לתקשורת במכללה למִנהל, ובתשע השנים, עד לפרישתי בגיל 78, שימשתי כנשיא בצלאל, האקדמיה לאמנות ולעיצוב.

האם ייתכן שכל זה התחיל כשהייתי בן 12 ונשארתי כיתה?

זה קרה בשנה השביעית ללימודיי. הייתי בן 13. למדתי בבית הספר הריאלי העברי בחיפה ותיעבתי כל מה שהיה קשור בבית הספר הזה ובלימודיו, עד כדי כך שפשוט ישבתי בכיתה ולא הבנתי על מה הם מדברים שם. הגדיל לעשות אחד המורים שבכל פעם שנכנס לכיתה, עוד בטרם השיעור החל, הכריז (על פי סדר השמות ביומן): "צוקרמן, צימרמן וקאופמן לצאת מן הכיתה". אני זוכר שהייתי שואל את המורה "למה?" אבל הוא מעולם לא הסביר. צימרמן, בהיותו אזרח אמריקאי, התגייס לחיל האוויר שם בעיצומה של מלחמת קוריאה וסיים בדרגת קולונל; קאופמן חי בניו יורק, היה ארכיטקט מצליח מאוד ונפטר השנה. הריאלי התנהל במתכונת פרוסית מחמירה. מנהלו ומייסדו היה ד"ר ארתור בירם, שהמודל שלו היה ה"ריאַלשׁוּלֶה" שבגרמניה; הוא עצמו עלה מגרמניה ב־1914. זההיה בית ספר פרטי שבוגריו היו אמורים להמשיך ללימודים גבוהים בטכניון. חל איסור להשתייך לתנועת נוער, למעט הצופים. משום כך רוב התלמידים היו חברים בשבט "משוטטי בכרמל" של תנועת הצופים. בית הספר ניהל סדר־יום לאומי פטריוטי: מסדר הנפת דגל בכל בוקר, ובפתיחת הלימודים בכיתה עמדו התלמידים ושרו את "אדון עולם". בלימודי תנ"ך הייתה חובת חבישת כובע. איש לא התלונן. זה נראה, משום מה, טבעי וברור. היום היו מכנים זאת "הדתה". בשיעורים היה עלינו לשבת בזקיפות ולהצביע כשהמרפק מונח על השולחן. כל תזוזה מהחוקים גררה מיד הערה. היו הערות על חריצות, על סדר וניקיון ועל משמעת. חמש הערות נחשבו כבר לנזיפה. המורים היו גברים מבוגרים חסרי חוש הומור, ששמרו על מרחק מכובד של יראה. סיסמת בית הספר הסנובי הזה הייתה מאז 1929 "והצְנע לכת". על ההמשך – "עם אלוהיך" היה ויכוח. בסוף התקבלה דעתו של ד"ר בירם לוותר את מילות ההמשך.

לא צריך להיות פדגוג גדול כדי להבין שבית ספר שאינו רלוונטי לתלמיד, שאינו מעורר את סקרנותו, שאינו יוצא מנקודות החוזק והעניין של הילד, לא יצליח להיות בית גידול לתלמיד מאוּשר וסקרן. הייתי אומלל בבית הספר הריאלי בעל הצביון האוטוריטטיבי והמקובע, שעיקר מטרתו הייתה שחבריו יהיו אזרחים משכילים אמנם, אבל גם צייתנים ובשירות המדינה. עם זאת, ממרחק הזמן אני יודע שרוב התלמידים היו דווקא מאושרים וגאים בהיותם תלמידי הריאלי – ובוודאי בוגריו.

באותם ימים הייתי מבלה שעות רבות בנמל, בצריף הפלוגה הימית של "הפועל". לבי נטה אל המרחבים, אל הים. כנראה נמשכתי כבר אז להרפתקאות ולרומנטיקה. כעבור שנתיים, על אפו וחמתו של אבי המזועזע – "לא! זה לא מקצוע ליהודים! זו סביבה של זונות ושיכורים!" – עברתי לבית הספר הימי שליד הטכניון. הייתי מרותק, הכול עניין אותי. את בית הספר הזה סיימתי בהצטיינות.

בפער הזה שבין הכישלון וההצלחה, בין שמירה על הקול האותנטי והמצפון תוך מלחמה בקולות המצמצמים, המקַבעים והמייאשים, בפער הזה אני מנהל את חיי וממנו שאבתי ועדיין אני שואב את כוחי.

 

רגע לפני שהשידורים מתחילים

השנה היא 1969, אני סמנכ"ל למִנהל ברשות השידור. הטלוויזיה, שעדיין אינה משדרת באופן סדיר, מסקרנת אותי. אני מתבונן ולומד את מבנה הארגון, את אופן פעולתו, את הכשלים. הטלוויזיה קיימת כבר ארבע שנים, וחמישה מנהלים התחלפו בפרק הזמן הזה. שום דבר לא מאורגן, חסרה מקצועיות. אנשים נטולי כישרון ויצירתיות מאיישים עמדות חשובות, והחלטות שגויות נערמות זו על זו. הטלוויזיה עדיין בשלבי מעבר מן השליטה הישירה של משרד ראש הממשלה לרשות האמורה להיות עצמאית. וכולם מבינים שיש בעיה.

ומהי הבעיה המרכזית בעיניי? היא קשורה לחטאי עבר, אלה שהתהוו בראשית הקמתה. המטרה הייתה להקים טלוויזיה שתפעל על פי מתכונת השידור הציבורי, כפי שהתפתח במערב אירופה (עם הדגם המועדף של הבי־בי־סי), אלא שבמקום לקחת חברת ייעוץ ולפעול להקמה במתכונת אירופאית, התקשרו המנהלים דאז בחוזה רב־שנים עם רשת סי־בי־אס האמריקאית.

היועצים האמריקאים התייחסו להקמת התחנה בישראל כמו אל תחנה מקומית בפילדלפיה או בסנט לואיס, כלומר, תחנה שתשדר מעט חדשות מקומיות ואולי כמה תוכניות קהילתיות, אבל חלק הארי של השידור, כך הוחלט, יגיע מסדרות ומסרטי טלוויזיה שיסופקו לה על ידי רשת סי־בי־אס. ואמנם, רוב התוכניות היו סדרות זרות קנויות של הרשת האמריקאית. הידועות ביניהן היו "איש החוק" עם 635 פרקים, "הוואי חמש אפס" עם 205 פרקים, "קוז'אק" עם 118 פרקים, "הכול נשאר במשפחה" עם 208 פרקים, "משימה בלתי אפשרית" עם 171 פרקים, ועוד מאות רבות של שעות של סדרות ידועות פחות. נסעתי לארצות הברית כסמנכ"ל, ולאחר משא ומתן מייגע עם הנהלת סי־בי־אס צמצמתי מאוד את ההסכם, שכלל מאות שעות שידור מיותרות וירודות, שעליו חתם בזמנו צוות ההקמה של הטלוויזיה. לימים פינו הסדרות האלה מקום להפקה מקומית ולסדרות בריטיות מעולות.

ב־1970 ערכתי, בהזמנת סי־בי־אס, סיור לימודים בתחנות הרשת ברחבי ארצות הברית. זו כמובן הייתה טלוויזיה מסחרית מקצועית מאוד, ובאותם ימים גם רווחית מאוד. שם למדתי לראשונה מה זה רייטינג ומהי חשיבותו. בעיני המנהלים שם, הרייטינג היה חזות הכול. שם גם הבנתי מדוע הקימו, בעצתם של האמריקאים, תחנה שאיננה מתאימה לִמדינה, אלא לכל היותר לתחנה מקומית אזורית.

והיה גם המאבק בין הקולנוע והטלוויזיה: כניסת הטלוויזיה לחיי היומיום איימה על תעשיית הסרטים ההוליוודית. ואמנם, הביקורים בבתי הקולנוע פחתו. להורים צעירים במיוחד היה נוח יותר לשבת בבית מול הטלוויזיה מאשר לצאת לקולנוע, לקחת בייביסיטר, לשלם על הנסיעה, על הכרטיסים, על הפופקורן והקולה. אחת הדרכים להקטין את הנזק הייתה החלטת האולפנים הגדולים בהוליווד שלא לתת זכויות הקרנה בטלוויזיה לסרטים הוליוודיים. כטלוויזיה צעירה זה הכביד עלינו. רכשנו חבילות של סרטים של בעלי זכויות באירופה כשמתוך חבילה של עשרה סרטים היו ראויים להקרנה בממוצע רק שניים. התאחדות בעלי בתי הקולנוע בישראל נטלה חלק בחרם ולא אפשרה לנו להקרין סרטים הוליוודיים של האולפנים הגדולים.

חיפשנו מקורות אחרים. היו כאלה שהחזיקו בזכויות והיו מוכנים למכור, ביניהם מפיקים עצמאים. בקיץ 1970 נסעתי לארצות הברית לחפש סרטים. התחנה הראשונה שלי הייתה באולפני אם־גי־אם שבהוליווד. היה שם אחד ממשפחת גולדווין שירש זכויות על חבילה של שבעה מחזות זמר, ביניהם: "שבע כלות לשבעה אחים", "שיר אשיר בגשם", ו"אמריקאי בפריז". נלקחתי דרך האולפנים שנראו נטושים בשל שביתת תסריטאים, אל בית שידע ימים מפוארים יותר. את פניי קיבלה מזכירה ישישה מאופרת בכבדות כאילו יצאה להפסקה מסרט תקופתי, והכניסה אותי לחדרו של אותו גולדווין. הסברתי לו מי אני ומה אני רוצה, הוא נקב במחיר. החוורתי והסברתי שישראל היא מדינה צעירה שאין לה משאבים, בתקווה שנימוקים אלה ידברו על לבו של יהודי טוב אבל ללא הועיל. הוא לא היה מוכן לרדת אפילו בסנט מהסכום המופרך שדרש, והתעקש למכור את כל החבילה כולה ולא לאפשר לי לקנות שניים שלושה סרטים בלבד. הסכומים היו גבוהים מאוד ולא יכולתי להתחייב עליהם. התייעצתי עם המנכ"ל וגם הוא חשב כי אלה מחירים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. עזבתי את האולפנים השוממים ונסעתי לניו יורק לנסות את מזלי אצל בעלי הזכויות העצמאים.

יצרתי קשר עם בעל הזכויות של אחד המערבונים הגדולים של כל הזמנים, "בצהרי היום", של הבמאי פרד זינמן, בכיכובו של גרי קופר. הגעתי לבניין רב־קומות ישן במנהטן, בחדר צדדי קטן מלא בקופסאות פילם וערימות של ניירת, מאחורי שולחן קטן ישב בעל הזכויות. התמקחנו קצת על המחיר, ובסופו של דבר קניתי את זכויות ההקרנה לטלוויזיה הישראלית. כאשר הודענו על מועד ההקרנה בטלוויזיה, הופעלה עלינו מערכת לחצים מצד התאחדות בעלי הקולנוע שלא לשדר את הסרט. שידרנו את הסרט בזמן צפיית השיא, אחרי מהדורת החדשות. התאחדות בעלי בתי הקולנוע הבינה שהיא צריכה להגיע איתנו להסדר. ואמנם, הגענו להסדר לגבי מועדי הפקתם של הסרטים שנקרין, שעות ההקרנה וכו', ואט־אט התפוגג החרם.

בירושלים הוקמה תחנה צנועה עם אולפנים קטנים. האולפן הגדול היה בעל תקרה נמוכה במחצית ממה שהיה צריך להיות. נהגנו לומר שדמיונו של הבמאי הוא כגובה תקרת האולפן. התקציבים היו דלים וכוח אדם נטול הכשרה מקצועית. מחו"ל הובאו כמה אנשי מקצוע, רובם יהודים, שתפקדו כמנהלי מחלקות זרים, שהיה עליהם להכשיר לעצמם יורשים ואז להיעלם. אבל, למרות הרצון הטוב שהִנחה אותם, קשיי השפה והפערים התרבותיים גרמו בעיקר לחיכוכים. גיוס הישראלים שלמדו או עבדו בחו"ל בטלוויזיה התברר אף הוא כתהליך חובבני. הצוות שהוקם למד והכשיר עצמו תוך כדי עבודה במקום לעשות זאת בלימוד מקצועי מסודר. התוצאה לא איחרה לבוא: חוסר יעילות ובזבוז משאבים כבר בהתחלה.

עלתה גם השאלה – האם הטלוויזיה צריכה להיות גוף עצמאי או לחיות בכפיפה אחת עם הרדיו? סוגיה זו הביאה למחלוקת ולמאבקים. הלחצים למיזוג תחת כנפי רשות השידור הגיעו מעובדי הרדיו הוותיקים. כיסוי מלחמת ששת הימים הביא להם באותם ימים יוקרה רבה, והם ראו את המשך התפתחותם המקצועית בטלוויזיה. ההכרח לקלוט אנשי רדיו, שהממד הוויזואלי של עבודת השידור היה זר להם, לא הוסיף ליצירתיות של הטלוויזיה בראשית דרכה.

ועלו סוגיות נוספות על הפרק, כמו, למשל, המבנה הארגוני של רשות השידור, האחדה או הפרדה של הרדיו והטלוויזיה. לכך צריך להוסיף את שלל הבעיות הפוליטיות הכרוכות בשליטה בגוף חדש זה, במיוחד בתחום החדשות וענייני היום.

התבוננתי בכל אלו בצער אבל כמי שנפשו כבר קשורה ומעורבת בתחום מרתק זה, הן כמשתתף הן כעוזר מעמדת הסמנכ"ל. ולכן, כשהדבר הבא בכל זאת התרחש באותם ימים, התעוררה לרגע תקוותי: ישראל רינגל, מהבעלים של "סרטי רול", הציע להפיק סדרה לטלוויזיה המבוססת על ספרו של אהרן מגד, "חדווה ואני". התנהלו דיונים רבים אצל המנכ"ל האם הטלוויזיה בשלה להפקה של סדרת דרמה, מה גם שההשקעה הכספית הייתה גבוהה יחסית. אני תמכתי ברעיון. חשבתי שלחם חוקהּ של טלוויזיה הוא להפיק סדרות דרמטיות. בסופן של ההתלבטויות סוכם להפיק את סדרת המקור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית בשם "חדוה ושלומיק". אולי לא סדרה מושלמת אבל בכל זאת עיבוד ראשון לספר, עם תסריטאים, במאי, שחקנים מקצועים ושיר נושא אהוב ומוכר עד היום.

אלא שהתגובות ציננו את התלהבותי. מילא זו של הדה בושס – מבקרת התרבות המיתולוגית של "הארץ" באותם ימים – שקטלה את הסדרה באכזריות, אבל הייתי משוכנע שבארגון עצמו, בטלוויזיה עצמה, יבינו שזוהי רק סנונית ראשונה של סדרת מקור שאותה יש לטפח בעדינות ובלהט. סדרות טלוויזיה דרמטיות הן הרי לב לבה של הטלוויזיה.

לא שהתגובה במערכת עצמה הייתה הפוכה. שני סופרים ישבו בוועד המנהל, נתן שחם וחנוך ברטוב. שניהם מוכשרים מאוד, מוערכים מאוד, וציפיתי שיעודדו יצירה ישראלית, שיפתחו את שער הזהב לדרמה הישראלית, אבל, למרבה התדהמה, שניהם נעמדו על רגליהם האחוריות: מה פתאום שישדרו את הקשקוש הזה? הביקורת שלהם הייתה קטלנית וחד־משמעית.

האם קנאת סופרים דיברה מגרונם? איני יודע, אבל העובדות המרות מצביעות על תוצאה הרת אסון לדרמה העברית: שנים ארוכות של קיפאון יחלפו עד שמישהו יעז שוב להפיק סדרת דרמה מקורית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זר מכאן”