החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סאמה

מאת:
מספרדית: יורם מלצר | הוצאה: | 2009 | 263 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"מעט מאוד עשיתי למען איש המחוז המזרחי. אך בקושי שיגרתי אליו כומר כדי שישמור עליו, והודעתי ליושבי הבית שהוא התארח בו, שלמחרת היום נערוך במקום רישום מדויק של הבגדים והכסף שנותרו, בנוכחות נוטריון.

לא יכולתי להקדיש את כל כולי למטלות המידיות הללו, שכן הן היו עלולות לגזול מזמני ולהפריע לקיום הפגישה עם לוסיאנה.

יתרה מכך, כיוון שלא רציתי להטריד אותה או להשפיע לרעה על הרוח מלאת האושר שדאגתי להפגין בפניה במפגש הראשון, לא אמרתי לה שהאיש מת, וכשהיא שאלה על מהלך המחלה שיקרתי לה ואמרתי שהוא עדיין סובל מדלקת במעיים. היא יעצה לי לתת לו לשתות שלוש עשרה כוסיות של יין שרף. הבנתי שלפחות בעניינים מסוימים, לוסיאנה בורה מוחלטת.

יחד עם זאת, מהרגע ששבתי אליה בשנית, הייתי קשור אליה בחוב של תודה על כך שהסבירה לי פנים, שכן היא העניקה לי קבלת פנים הראויה לגיבור בשל המריבה שלי משעות הבוקר, והדבר מנע ממני לשפוט אותה בעניינים משניים. היא רצתה לבדוק את פניי, שמא יש בהם איזה פצע שלא הבחנתי בו, והיא אף לחצה בידיה על מצחי כדי להעיר כל כאב רדום שהיה עלול להמצא עדיין, אם היה בגופי כאב כזה.

קיבלתי זאת כתירוץ להניח את ידיה על פניי ואִפשרתי לה לעשות כן, נרגש עד סף עילפון. לא עלה בדעתה שייתכן שהוכיתי במקומות אחרים בגוף, בכל אופן היא לא מיששה אותם." (עמ' 70)

הסיפור של דון דייגו דה סאמָה, משפטן בשירות הממלכה הספרדית של סוף המאה ה– 18 באזור פרגוואי של היום, הוא סיפור של המתנה; המתנה שבתוכה הוא ניצב אל מול שאלות קיומיות – אהבה, כישלון, ספקות, אך גם תקווה.

געגועים אל משפחה רחוקה, תאוות בשרים מול מושג האהבה, מלחמה או השלום הקולוניאלי, ייאוש וחיפוש אחר מוצא, קשיי הבדידות ומאבק מתמיד על שמירת צלם אנוש.

סאמה הוא קלאסיקה מודרנית יחידה במינה. עוצמת הספר נחבאת בכתיבה לקונית לכאורה. מפסגות הספרות בשפה הספרדית.

"אפשר להשוות את סאמה ליצירות הגדולות של הכתיבה הספרותית האקזיסטנציאליסטית, כגון הבחילה של סארטר והזר של קאמי. עם זאת, אני סבור שבגלל הנסיבות שבהן הרומן נכתב, ובשל המצב המיוחד של האדם שכתב אותו, במובנים רבים סאמה עולה על הספרים הללו…כיוון שמדובר ברומן של המתנה ובדידות, סאמה מייצג בדרכו, בעקיפין, את עומק המצב של אמריקה, הרוטט והשברירי, בכל אחד מאִתנו"

חואן חוסה סאר

"כשרומן נוטל על עצמו נתח של העולם ומשחזר – יוצר מחדש, ממציא – את מה שהוא רואה, ועושה זאת באופן כמעט טבעי, אנו ניצבים נוכח דבר מופלא. ואם בנוסף לכך אותו עולם הוא גם מיתי, עתיק, תחושת הזרות והדיוק מתעצמת אף יותר. זהו סאמה, החספוס של האהבה והבדידות – עניינים אוניברסליים – על בשרן של קומץ דמויות שסובלות וחיות כאילו היו אנושיות"

אריאל ברמני

"בנוף המיסטי המתפוגג והמרוחק של סאמה מתגלה גיבור מעונה, בן זמננו, הנושא על גבו תסכול קיומי… יש ברומן הזה יופי וכוח של קלאסיקה, אך גם תכונות של יצירת מופת נחבאת שלא התגלתה עדיין… המשפטים הקצרים והרהוטים מציבים את היצירה הזו הרחק מן הדקלום שופע החיוניות של הראליזם המאגי… די בנדטו נותן לאילמות לדבר בשפה חדשה" סרחיו צ'חפק

"די בנדטו כתב עמודים מהותיים שריגשו אותי וממשיכים לרגש אותי…" חורחה לואיס בורחס

מקט: 4-249-2082
מסת"ב: 978-965-540-072-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

יצאתי מהעיר, עושה את דרכי במורד הנהר, הולך לבדי לפגוש את הספינה שלה המתנתי, בלי לדעת מתי היא תבוא.

הגעתי עד למזח הישן, אותו מבנה שאי אפשר להסבירו, שכן העיר ונמלהּ היו תמיד במקומם, רבע פרסה במעלה הנהר.

בין עמודי המזח, חלקת המים שנקלעה ביניהם מיטלטלת אנה ואנה.

עם הגלים הקטנים והמערבולות ללא מוצא, בא והלך בדייקנות קוף מת, שהיה עדיין שלם ולא התפורר. נוכח היער, המים היו תמיד הזמנה למסע שהוא לא יצא אליו, עד שלא חדל להיות קוף והיה לפגר של קוף. המים רצו לקחת אותו ואכן לקחו אותו, אבל הוא הסתבך להם בין עמודי המזח הרעועים ושם היה הוא, עומד לעזוב ולא, ושם היינו.

שם היינו, עומדים לעזוב ולא.

אף כי כה נוח הוא, נזהר אני מהטבע בארץ הזאת, שכן הוא ילדותי ומסוגל לסחוף אותי, וברפיון העֵרות-למחצה הוא אף שתל בי מחשבות בוגדניות, מאלה שאינן מעניקות נחת ומדי פעם גם אינן משרות שלווה. הוא גרם לכך שנתקלתי עם עצמי בדברים חיצוניים, שבהם, אם הסכנתי לדָבָר, יכולתי לזהות את עצמי.

הנושאים הללו נותרו שמורים רק לי, אינם נמנים על ענייני השיחה עם המושל ועם כולם, בשל יכולתי הדלה או האפסית לרכוש חברים קרובים שלהם אוכל לגלות את לבי. היה עלי לשאת את ההמתנה – ואת הסגירוּת – בשיחת יחיד, בלי למסור את הדברים לאיש. כפי שנהג לומר לי לעתים וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שלעתים מתגלה בחוצפתו, ואשר ניגש אלי באותו אחר צהריים, לא כיוון שהוא חיפש אותי, אלא תוך שעשה את דרכו באקראי. הוא סבר שבארץ המישורית הזאת, דומה שאני שקוע בבור. הוא אמר לי זאת פעם, ויותר מפעם הוא אמר זאת לאחרים, תוך שהוא מתעלם ממה שהיה ידוע לכול: שהייתי תרנגול קרבות, או לכל הפחות בעליה של מכלאת תרנגולי קרבות.

הוא הופיע בדיוק כשהקוף העסיק אותי והראיתי לו אותו, כדי להסיח את דעתו ולחסום את האפשרות שהוא ישאל אותי למעשיי במקום. והוא, וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שהיה נחות ממני, הרהר רגע, כמחפש את הדרך להדהים אותי בנושאים הנוגעים למוזרויות או לתגליות. לאחר מכן הוא הפנה את תשומת לבי לאחת מאותן חקירות – כך הוא כינה אותן – ואינני יודע האם אכן היו אלה חקירות, כיוון שעלה מהן חשד שהן רומזות להשוואה, והן היו מביכות ומבלבלות אותי וטורדות אותי לפעמים מעבר למידה הנסבלת.

הוא אמר שיש דג, באותו נהר עצמו, שהמים אינם אוהבים, ושהוא, כלומר הדג, נאלץ לבלות את חייו, את כל חייו, כמו הקוף, בלך ושוב בתוכם ובאורח עוד יותר כאוב, שכן הוא חי ועליו ללחום ללא הרף בזרם הנוזלי המבקש להשליכו ליבשה. ונטורה פרייטו אמר שהדגים האומללים הללו, הקשורים כל כך ליסוד הדוחה אותם ואולי קשורים אליו בעל כורחם, נאלצים להשתמש כמעט בכל כוחותיהם כדי להשיג אפשרות להישאר במקום, ואף כי הם תמיד מצויים בסכנה שיושלכו מחיקו של הנהר, ובמידה כזאת שלעולם אינך מוצא אותם בחלק המרכזי של הזרם אלא רק בשוליו, הרי שהם חיים חיים ארוכים, יותר מאשר משך החיים הרגיל של דגים אחרים. הוא אמר גם שהם נכנעים רק כשהמאמץ הנדרש מהם גדול מדי ואין עוד בכוחם להשיג לעצמם מזון.

עקבתי אחר הסיפור הזה בסקרנות חולנית, ולא האמנתי לתוכנו. כשבחנתי אותו, חששתי שמא אהרהר בדג ובעצמי בעת ובעונה אחת. לכן הזמנתי את ונטורה פרייטו לשוב, ושמרתי את דעותיי לעצמי.

דאגתי להעסיק את ראשי בסיבה להליכתי, בעובדה שאני ממתין לספינה, ושאם ספינה תיכנס הרי שהיא עשויה לשאת הודעה ממרתה ומהילדים, גם אם היא והם לא יבואו ואינם עתידים לבוא לעולם.

2

אני יכול לרחם על עצמי, ללא גבהות הלב שבעינוי העצמי, אלמלא החשש, לא מכך שאבייש את עצמי בפני האחרים, אלא מכך שאעבור על המידה שאני מקציב לעצמי ללא כל חמדנות. אם אתוודה על מצב רגשותיי, לא ארשה לעצמי כל גירוי פרי המחשבה או החיפוש. אין כל מקום לסליחה נוכח האינסטינקט המזהיר אותנו ושאנו איננו מכבדים את אזהרתו.

השמש דחפה אותי, השמש שנפטרה כבר מן העננים בימים רבים כל כך ללא סערה וניצתה עד לובן, השמש ששילבה את חוסר הגוון שלה ואת נוקשותה הקבועה והבוערת עם החול הנקי הגורם לחזיונות. יכולתי לראות פּוּמָה ולחשוב שהיא עומדת במקום ובלתי מסוכנת, כמו פריט לקישוט, חלקה מאוד, ללא פרטים, כאילו אין לה טפרים או שיניים, כאילו קימורי גופה אינם מסגירים את גמישותו של בעל החיים המזנק, אלא כניעות ואופי רך שנועדו ליד מלטפת. בשל הפומה הזאת, פומה שלא נראתה, הרהרתי במשחקים שהיו נוראים או עלולים להיות נוראים, לא ברגע שמשחקים בהם, אלא לפני או אחרי המשחק.

חיפשתי את המחסה העבות של פלג המים, ונראה שנשארתי בין העצים הראשונים, כי הגיעו אלי, חופשיים ובוטחים, קולות של נשים משולהבות מהתענגותן במים.

למרות זאת נכנסתי לסבך, ובעודי מוסתר על ידי הצמחייה, ראיתי לרגע, מלפנים, גופים עירומים, שחורים וזהובים-כהים, ומהצד ראיתי גוף נוסף, שהיות שתווי הפנים המתאימים הוסתרו ולא ניתן לי להבחין אלא בעורף ובשׂער שהיה אסוף כלפי מעלה, לא ידעתי האם הוא גוף לבן או מוּלאטי. לא רציתי להמשיך להביט, שכן המראה ריתק אותי והיא הייתה עלולה להיות מולאטית, ואותן היה אסור לי אפילו לראות, פן אחלום עליהן ויתעורר בי מה שיתעורר ויגבר עלי היצר.

נמלטתי. אבל היה ברור שהן הבחינו בי וכשהבנתי זאת לא קלטתי האם בתוך רחשושי הבהלה ששמעתי מאחוריי שמעתי גם לחשושי עונג.

רגליי שבו לאיתנן בפסיעותיי הגדולות, כיוון שמשהו אמר לי שרודפים אחריי. זה לא היה יכול להיות גבר, שכן גברים אינם משגיחים על רחצתן של נשים; אינדיאנית, כן, או מולאטית, על פי המהירות שהיא עשתה בה את דרכה במשעול, שבו רב הסבך והגזעים מתייצבים לפני המבקש ללכת בו.

היא כמעט השיגה אותי והדבר גרם לי לחשוד שהיא מבקשת לראות את פניי, להכירני, שזו בוודאי מצוות גבירתה, ואז הסתבר שמדובר באישה לבנה. התחרטתי על נסיגתי, על כך שאך בקושי חזיתי בה ולא אִפשרתי לעצמי לדעת מי היא. היה עלי לשוב ולעמוד בפני כל דבר שיתגלה לעיניי: לגלותהּ ולגלות את עצמי.

הדבר לא היה אפשרי.

יכולתי רק לפרוק על המְרגֶלֶת את הדחף שהזין את רוחי הנכזבת.

בפנייה פתאומית שמאלה, נכנסתי אל בין העצים, והיא, הלומת הפתעה, לא הצליחה להימלט. כך, כפי שהיא הייתה, עירומה כביום היוולדה, אחזתי בצווארה, כבשתי את צרחתה וסטרתי לה עד שיבשה הזיעה שבכפות ידיי. בדחיפה חדה השלכתי את גופה ארצה. היא התכרבלה, מפנה אלי את גבה. בעטתי בעכוזה בקצה נעלי, ועזבתי את המקום.

ואִתי הלך גם הזעם המרוכך והחל לפנות את מקומו למחשבה חמורה כנגדי אני: האופי! אופיִי!… חה!

כף ידי יכולה להכות בלחי של אישה, אבל האדם המוכה יהיה אני, כי במעשה כזה אהיה זה שפגע בכבודי שלי.

אף אם הדבר לא היה קורה, אף אם יהיה זה רק חלק ממכלול אי הסדר, ידעתי שאין לי הצדקה להתמסר לחימה ולדיכוי הזולת בשל אותו הדבר שאני עצמי יצרתי בו.

3

שוב הייתה זאת שעת הסייסטה שגרמה ליצוע להיות רצוי עבורי, אולם מסוכן; הסייסטה הייתה אותו הדבר אשר, לפחות באותו יום, שהיה קרוב כל כך ליום רחצת הנשים, לא רציתי לחזור עליו תחת כיפת השמים.

הייתה זאת שעת הסייסטה והגבר הגדול והנורא הזה בא אלי ברחוב השומם כמטאור של שמש שכוון אלי, דווקא אלי מכל בני התמותה, על ידי כוחות שאינם טועים לעולם. הוא אחז בבגדיי ואני רציתי לבלום אותו בקריאה מלאת אנרגיה, "אדוני!" הוא לא הקשיב לי, וכינה אותי ללא נשימה "משחר אחר נשים הגונות" וגם, "מציצן דוחה שאפילו אינו מעיז לגשת אליהן." במערבולת של הבעה נרעשת ושל הבנה כי מדובר בבעל, ומכאן ההכרה מי היא, ותוך כדי ניסיון להיחלץ, הוא צעק לעברי "יהיה דו-קרב!" והסתלק ועזב אותי. עזב אותי ובלבי הצורך ללכת אחריו ולטלטלו, תוך שאני מרמה את עצמי, מתאפק, בחסות ההבטחה לסיפוק עתידי, כיוון שכפי שהוא אמר, יהיה דו-קרב.

אולם לא היה עתיד להיות דו-קרב. בכל הרחוב כולו לא התהלכו אלא כלבה מיוחמת ומחזריה בני הארבע רגליים. כתוצאה מכך שום עֵד לא היה עתיד לדרוש ממנו לעמוד בדיבורו, הודעה מתפרצת שללא ספק היה בה די כדי להעביר מעליו את החשק לגרום לי לנזק. מצדי, היו לי חולשות גדולות מזאת להוכיח את עצמי בהן.

יחד עם זאת, נשבעתי שזאת תהיה החולשה האחרונה. אמרתי לעצמי שאם ייגזר עלי לסבול את תוצאותיה של זאת, הרי שהדבר יהיה אך ורק מתוך הבנת הסיבה לסערת רוחו, ביודעי שאני אשם. אלא שטענתי בלבי שהוא נהג שלא כשורה בכך שעלב בי. "מציצן דוחה": אלה מילים שחודרות ללא כל אפשרות להישכח.

ואם כך יהיה, אם הדו-קרב המוצהר לא יתרחש לעולם, האם עלי להסיק מכך שיש אמצעי לסיפוק תחושת הפגיעה גם בקרב בני האדם שנראים כברוטליים ביותר? האם עלי להאמין שייתכן שגבר המגן על אשתו בקנאות מועטה, יותר משהוא פחדן הוא מוגבל בשל מניעים סמויים המונעים ממנו לעסוק בה יתר על המידה: שנאה סמויה, דחייה נידחת, אהבה שפגה, ועם זאת מניעים שאינם גלויים לאיש, אפילו לגבר עצמו?

4

המושל מסר לידי את הטיפול במקרה בלתי מובן. הוא בסך הכול ביקש ממני לתת עצה, ופעלתי לפי בקשתו. לא רציתי לחשוב האם לו, למושל, יש או אין סמכות להוציא מהכלא פושע שהורשע ברצח ולשלוח אותו למשרדי, כשלצדו בסך הכול שומר אחד, כדי "להסביר לי את המצב", כך שאבחן "על פי איזה הליך וכיצד מתבצע ויתור על העונשים שנקצבו." הדבר שהתבקשתי הוא לטפל בו ולא לברר כיצד הגיע אלי וגם לא בלוויית איזו המלצה ואילו כוונות מצד הממליץ. היה עלי לשמור על יציבות מעמדי, על תפקידי, ממש כדי שאוכל להיפטר ממנו, כלומר מהתפקיד.

היה עלי לשמוע את דברי האסיר, דבר שבתוך דקות מעטות התברר לי כבלתי אפשרי, שכן אין כל אפשרות לשמוע את מי שאינו מדבר. הוא היה סגור, לא בקשיוּת אלא מכוחה של היעדרות, בשתיקה על לב העניין, כלומר על מהלך מעשה הפשע שבגינו הורשע.

השומר, שניצב מאחורי האסיר, התריע בפניי ברוב זהירות שעלינו לחשוש מהתפרצות של בכי ואינני יודע מאיזה עוד משבר מהתחום הרגשי.

ובכן, לא היה מדובר באדם מטיל מורא, אלא באדם שבור.

כדי לחסוך מעצמי את המחזה שייתכן שאני עצמי גרמתי לו בחקירתי החשופה ובמורת הרוח שעלתה בי מוקדם מדי, הוֹתרתי אותו לבד, יחד עם השומר, שיותר משהשגיח עליו נראה כמי שפורש עליו את חסותו המגוננת.

בינתיים, סבורני שכדי להחליף אווירה, עברתי לחדר שבו עבד ונטורה פרייטו. סיפרתי לו את מקרה האילמוּת שהותרתי מאחורי הדלת. לא הייתה לי סיבה לחרטה, שכן ונטורה פרייטו, לאחר שהפטיר "כך זה לא ילך" מלא בוז, ביקש את רשותי לבוא אִתו בדברים ולסייע לי.

הודות לחיוך ידידותי, שבהחלט היה יכול להיראות כזה, כיוון שהוא דמה אך בקושי למה שמניחים שאמור להיות עובד ציבור, הצליח ונטורה פרייטו לגרום לכך שהנפש החתומה ההיא תתמסר לפרק זמן קצר.

במבט מושפל, בעגמומיות מלאת כבוד שהעמיקה את נימת קולו, אמר אותו בחור שהיה פעם נאה למראה, וכעת היה נבול בטרם עת:

"הייתי מעשן מושבע. באחד הלילות, בבהלה, הבחנתי שנולד לי שַׁחַף של עטלף…"

הוא קטע את דבריו.

ההצהרה הדלה הזאת הטרידה אותנו דיה כדי לבקש שהוא לא ישוב לאילמותו. הוא לא עשה כן. הבחור הבחין שהמילים לא תאמו בשלמות את מחשבתו, וניסה, באמצעות עיון מחדש בשכלו, להגיע להתאמה נכונה. עד מהרה הוא שוב החל לדבר ותיקן את אמירתו.

"הייתי מעשן מושבע. באחד הלילות נרדמתי כשסיגר בפי. התעוררתי ובלבי פחד מלהתעורר. נראה שידעתי במה מדובר: נולדה לי כנף של עטלף. בגועל, בחשכה, חיפשתי את הסכין הגדולה שלי. חתכתי מעליי את הכנף. מוטלת על הארץ, לאור היום, הייתה זו אישה שחומת עור ואני אמרתי שאני אוהב אותה. לקחו אותי לכלא."

הוא אמר עוד דבר.

חלקנו אִתו את דממתו.

במחווה בעיניי רמזתי לשומר שהוא יכול להוליכו בחזרה.

גם ונטורה פרייטו אמר שעלי למצוא את הדרך להציל אותו.

הוא הצר על כך שלא ראה את גופה הדקור בסכין של האישה השחומה. הוא רצה לדעת היכן היא נחתכה.

5

הראיון התובעני הזה עִמעֵם את הרעמים שהתחוללו בלבי כתוצאה משתי יריות תותח מדודות שבישרו על הופעתה של ספינה.

שק הדואר הובא למושב הממשלה לפני שיכולתי להספיק לצאת למזח, כפי שעשיתי במקרים אחרים כדי להתקרב עוד יותר לקראת החדשות האפשריות ואל פניהם של המלחים והנוסעים הספורים שהגיעו בספינה.

הפקיד הראשי חילק על שולחנו בתשומת לב את המשלוחים לנמעניהם, אף אחד מהם לא נועד לדוֹן דייגו דה סאמה, שכן נגזר על ידיי להיוותר ריקות זמן רב מעבר לכך.

היעדר הידיעות ממרתה, מילדיי ומאִמי גרם לי לדיכאון כמוהו נאלצתי לסבול ביותר מהגעה אחת של הספינה, אבל עם הצטברות מספר ההגעות במהלך מה שהיו כבר ארבעה עשר חודשים לשהותי, הוא הכה בי עוד יותר.

כשעזבתי את משרדי ויתרתי על המחזה הזה, המבורך תמיד, של כלי שיט נוסף, גדול ולמוד סערות, העוגן בנמל. הגבלתי את עצמי לתחומי ביתי.

ביקשתי מאחת השפחות להכין לי ארוחה קלה מביצי תרנגולת. כיוון שהיה זה דבר לא רגיל, שכן תמיד סעדתי בחוץ, הדבר משך את תשומת לבן של בנותיו של בעל הבית שלי, דון דומינגו גָאיֵיגוֹס מוֹיָאנוֹ, וגרם לכך שמאוחר יותר אחת מהן ניגשה אל חדרי והציעה לי מָאטֶה, שהסכמתי לקבלו.

הקדשתי את מחציתו השנייה של היום לאיגרת, מפורטת ומלאת תלונות, למרתה, כדי שהספינה תיקח אותה בדרכה במורד הנהר.

גלגלתי במוחי באיטיות את מסעו של המכתב, במים עד לבואנוס איירס, לאחר מכן מאות פרסאות ביבשה בדרכה מערבה, וכאבו לי דברי התוכחה שהיו עדיין טריים על הנייר, שאשתי, רחוקה וללא הגבר שלה, הייתה עתידה לקרוא שלושה או ארבעה חודשים לאחר מכן, אולי ביום שבו אני אהיה מאושר. אבל לא שיניתי את מה שכתבתי.

כשעמדתי לפרושׁ, בשעת דמדומים, הודיעו לי שמישהו בא לבקרני.

היות שלא ידעתי איזו ספינה הגיעה, לא ידעתי גם שהקברניט הוא ידידי, הקצין אִינְדָלֶסְיוֹ סָבָּלֵטָה, אותו חיבקתי בעוצמה ובחיבה.

הבנתי שאם הוא מחפש אותי מהר כל כך, ומניח בצד את העניינים שמעסיקים ברגיל קברניט ביומו הראשון בנמל, הרי שהוא מביא אִתו דבר מה עבורי. אבל מישהו אחר לכד את תשומת לבי עוד לפני שהספקתי לשאול אותו דבר.

מעבר לדלת, באכסדרה, עמד לו עצוּר – לעיניי הוא נראה מתאפק – ילד. הוא בוודאי בא עם אינדלסיו והיה יכול להיות בנו. יחד עם זאת, לא זאת הנקודה שעניינה אותי, אלא תווי פניו, מרוגשים באורח אצילי, וכן העיניים שבישרו על רגשות העולים על גדותיהם. ואכן, כשהקברניט פנה לעברו, פרצו הרגשות בלי להמתין לשום גירוי נוסף.

הוא רץ והשליך עצמו בין זרועותיי, נרעד מבכי שעלה בדעתי שהוא בכי של סיפוק והתלהבות.

צדקתי. אינדלסיו הסביר לי את הדבר, בהתפעלות ואולי בגאווה נוכח ההתפרצות של יוצא חלציו.

"במהלך המסע אמרתי לו מי היה דוקטור דון דייגו דה סאמה."

דוקטור דייגו דה סאמה זכה להבעת הוקרה, בלתי צפויה ונוגעת ללב, מצד נער קט בן שתים עשרה. ההכרה בערכו הייתה משקל נגד לכל ההתעלמויות וההשפלות שהוא סבל ימים על ימים, עד לאותו אחר צהריים.

דוקטור דייגו דה סאמה! האיש האנרגטי, בעל התפקיד הביצועי, משקיט האינדיאנים, מי שעשה צדק בלי להשתמש בחרב. סאמה: מי שהשתלט על התקוממות הילידים בלי לשפוך דם ספרדי, זכה לאותות כבוד מהמלך ולכבוד מצד המנוצחים. לא היה זה אותו סאמה שמילא תפקידים ללא הפתעות וללא סיכונים. בגאוותו, סאמה הקוֹרֵחִידוֹר לא הכיר את סאמה היועץ המלומד, בעוד הלה התאמץ להראות, יותר מאיזו קרבת משפחה, איזו זהות שהוא טען לה. הוא הראה לקורחידור לשעבר את רזי משרת הייעוץ, שנייה במעלתה בכל רחבי המחוז, בדיוק דרגה אחת מתחת לתפקיד המושל. אבל בעשותו כן, סאמה היועץ ידע, בלי שיוכל להסתיר זאת, שבארץ הזאת, יותר מאשר בארצות אחרות בממלכה, התפקידים אינם מעלים את הנושא בהם למעלת אלוהות, ואדם אינו הופך לגיבור בלי להניח את חייו על כף המאזניים, גם אם חסרה הצדקה בדמות עניין להסתכן למענו. סאמה היועץ הכיר בכך שהוא סאמה מותנה וחסר הזדמנויות.

בשלב הזה בדו-קרב, סאמה המופחת היה יכול לחשוד שסאמה עז הנפש לא היה בשעתו בעל רוח לחימה או אימתנות: קורחידור בעל רוח של עשיית צדק יכול לפתות בקלות עבדים שחוקים לאחר חודשים של דיכוי שהיה יותר מאלים והגיע לכדי אכזריות.

אני הייתי הקורחידור הזה: איש משפט, שופט, ולאור זאת, בלי להיות גיבור, לא היה מקום להסתיר או להכחיש את טוהר מידותיו ואת מעלתו. גבר נטול מורא, בעל יעוד וסמכות לחסל לכל הפחות את הפשיעה. ללא מורא.

"אמרתי לו מי היה סאמה." ניצוץ של חיי האחרים, שלא היה בו די כדי לפצות על עכירות החיים שחייתי באותה עת.

סאמה היה בעבר ולא היה בכוחו לשנות את מה שהיה. היה אפשר להאמין שהוגדר לי עבר הדורש עתיד טוב יותר. הילד הזה, בנו של אינדלסיו, בא לתבוע אותו ממני בהתרגשותו מלאת ההערצה.

יחד עם זאת, אני ראיתי בעבר דבר פנימי ועז, חסר צורה ובה בעת דבר שאפשר להביאו לכלל שלמות. בשל היסודות הנאצלים לא יכולתי שלא לזהות דבר מה – שהיה רוב העניין – דבר מה שמנוני, לא נעים וקשה לתפיסה כמו קרביו של בעל חיים שנפער זה עתה. לא התכחשתי לכך; קיבלתי זאת כחלק ממני, אפילו כחלק בלתי נפרד, אף כי לא היה לי חלק בהיווצרותו. למעשה, קיוויתי להיות אני עצמי בעתיד, באמצעות מה שעשוי היה להיות באותו עתיד.

ואולי חשבתי שאני כבר אותו דבר רצוי ושאני חי לאור הדמות הזאת שהמתינה לי בהמשך הדרך. ייתכן שאותו סאמה שהתיימר לדמות לסאמה העתיד לבוא התבסס על סאמה שהיה בעבר, העתיק את דמותו, כמי שמסתכן, ברוב חשש, לקטוע דבר במהלכו.

לאחר שתיית יין השרף נודע לי שאינדלסיו היה בבואנוס איירס בחברת גיסי, שפעל אצל המשנה למלך כדי להשיג את ההעברה שלפי כל הכללים הגיעה לי והיה עלי לקבל.

ההבטחות ניתנו למועד לא ברור, אבל היו בהן סימנים חיוביים.

בתמורה להודעה, שנתתי בה אמון, אף כי למחצה בלבד, היות שהיו בה אותות של חזרות ריקות, התוודיתי באוזני הקברניט ופירטתי את צרכיי: יותר משביקשתי לי קידום בתפקיד ביקשתי הצבה בבואנוס איירס או בסנטיאגו דה צ'ילה, שכן הקריירה שלי הייתה תקועה בתפקיד, שכפי שנרמז לי בעת המינוי, היה אמור להיות לתקופת ביניים קצרצרה. זאת ועוד: ביני ובין אשתי הפרידה מחצית אורכן של שתי ארצות ומלוא רוחבה של הארץ השנייה.

יחד עם זאת, אולי בשל נוכחות הילד, שמרתי לעצמי את מלוא הווידוי: עד כמה המרחק היה בגדר עינוי בשל הנאמנות הקפדנית שלי למרתה, אף כי לא היה ביכולתי להסביר למצפוני בבהירות מדוע שמרתי לה אמונים עד כדי כך

. אכלנו ארוחת ערב בפונדק.

בדרך חזרה, בשעה מאוחרת מאוד, יכולתי להתפעל מממשלהּ הבודד של הלבנה, ובעידוד האלכוהול הרגשתי שיש בי יכולת להשתוות לה מול כל מבחן שיזדמן לי. הרחובות השוממים, שלאורכם בתי מידות ושטחים ריקים מוצלים, הקרקע המשתפלת לעבר הנהר, היו סביבה מתאימה לאותה הפתעה שחרבי ידעה ללא ספק לעמוד בפניה ללא כחל וסרק.

הרגשתי עז נפש וכל כולי מוכן לאהוב באותו הלילה.

וכאילו נגזר עלי הדבר מראש, הזדמנה לי ההפתעה ומצאתי את עצמי בקרבתה של אישה יפהפייה ורעננה.

היות שהייתה זאת שעת לילה מאוחרת מאוד, נכנסתי לבית דרך החצר האחורית, תוך שאני משתמש בשער המוצנע של גן הירק, מעבר לחצר המשרתים.

אני חושב שנוכחותי, שהייתה בלתי צפויה באותו מקום ובשעה כה מאוחרת, ערערה משהו. אני מעריך שייתכן שמישהו הצליח להימלט או להסתתר היטב לפני שנכנסתי.

אולם מישהו נוסף נותר בלי יכולת להצניע את עצמו די הצורך. אותו אדם ניסה להימלט באיחור בחסות הקירות הגבוהים, והבחנתי שמדובר באישה, אם כי לא זיהיתי אותה. בעשרה צעדים ארוכים ומחושבים מאוד, הגעתי עד למקום שבו יכולתי לחסום את דרכה. והיא, שללא ספק הבינה שהיא נלכדה ללא תקנה, לא עצרה.

היא התקדמה בהליכה ישירה ואותם רגעי המתנה אולי השפיעו עלי יותר מאשר עליה, כי הייתה בי האופטימיות וגם התעוזה לפתח תקוות מהירות.

זו הייתה ריטה, הצעירה בבנותיו של דון דומינגו, בעל הבית שלי. ידעתי זאת כשעדיין הפרידו בינינו שמונה אמות, למרות הרדיד שהגביל אך בקושי את אורה הבהיר של הלבנה על פניה. אשה לבנה, אמרתי לעצמי, כמי שמייחס מידה של כישוף לרגע ההתרחשות; אבל בחושיי משל רטט אחר בתכלית.

היא לא הספיקה לעשות שני צעדים נוספים, והנה היא נפלה ארצה. היא מעדה. רצתי לעזור לה, אם כי היא כבר החלה לקום על רגליה והיה ברור שהיא אינה זקוקה לסיוע. אולם אני, באובדן שליטה, כדי לנצל את הרגע, אחזתי בה מאחור וסופי שהרמתי אותה בעוד ידיי החמדניות מפעילות לחץ על שדיה. הם היו רכים, כשדיים שידעו נגיעות רבות.

גביתי את מחיר השתיקה שהייתי עתיד לשמור בכל הנוגע להרפתקה הלילית שלה. גיליתי כוונות ללא שמץ של זהירות. היא התעלמה מהן. מאוששת, רכה, משוחררת מחיבוקי, היא הביטה בי בעיניים נחושות, אמרה לי מילות תודה חרישיות, כמי שמגיבה לטובה גדולה, וברוב כבוד וזהירות פנתה אל אחד החדרים.

היא לא יכלה לייחס לי העזה או התנהגות לא ראויה. היא הבינה זאת מהר מאוד. ובה בעת, היא הבהירה לי שהיא אינה חוששת מפניי.

התעכבתי בגן הירק. זמן מה נותרתי כשפניי לעבר המקום שהיא נעלמה דרכו. אני מניח שנותרתי משותק ושקוע באורח מטופש.

לאחר מכן התעשתי ונשכבתי בחלקה של עשב ריחני. היה עלי לגרום לכך שקסם ההרפתקה תחת כיפת השמים באותו לילה יישאר לידי עוד זמן מה. שהרי התגלתה בפני אפשרות, ממש תחת גג ביתי. לבנה וספרדייה; צעירה מאוד. וידיי ידעו שהיא אינה טהורה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סאמה”