החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

צלקתו של אודיסאוס

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 180 עמ'
זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

אֶריך אָוּאֶרבַּך (1957-1892) היה פילולוג יהודי גרמני דגול, חוקר ספרות השוואתית, היסטוריון ומבקר ספרות. ספר זה מציג מחדש את הביוגרפיה הרעיונית של יצירתו במסכת תמציתית ובהירה, הממחישה את התהוות היצירה לצד התמורות הדרמטיות בנות הזמן – עליית הפשיזם בגרמניה והמהפכה הנאצית שהעלתה את היטלר לשלטון ודחקה את אוארבך לגלות באיסטנבול. בספר זה נבחנים חייו, זמנו ועבודתו של אוארבך מנקודת מבט קונטקסטואלית, המביאה בחשבון את הרקע ההיסטורי והאידאולוגי – את ניצחונן של הפילולוגיה הארית וההיסטוריוגרפיה הנאצית, המבוססות על גזענות ועל אנטישמיות. אלו עקרו כליל את התנ"ך העברי, הברית הישנה, מן התרבות הגרמנית ומן הציוויליזציה המערבית. בתגובה חיבר אוארבך אפולוגיה (Apologia), כתב הגנה על המסורת ההומניסטית היהודית־נוצרית של המערב בימים שזו עמדה בפני הסכנה הגדולה ביותר לקיומה.

מקט: 4-249-50554
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

וְהַדִּיבִיזְיוֹת בְּפִקּוּדוֹ שֶׁל הַמַּרְשַׁל פוֹן-בּוֹק, בַּצִּיר הַמֶּרְכָּזִי,

כְּבָר רָאוּ בְּמִשְׁקָפוֹת אֶת צְרִיחֵי מוֹסְקְבָה.

לְמַזָּלָם שֶׁל הָרוּסִים יָרְדוּ גִּשְׁמֵי הַסְּתָו אֵין-הֲפוּגוֹת,

הָפְכוּ אֶת הַדְּרָכִים לִסְמוֹלֶנְסְק לְעִסָּה שֶׁל בּוֹץ עָמֹק, טוֹבְעָנִי, מָסַרְתִּי.

בְּאוֹקְטוֹבֶּר הֵחֵלּוּ הַשְּׁלָגִים הָהֵם נוֹפְלִים בְּשֶׁפַע אַכְזָר,

מַזְכִּירִים, כִּשְׁבִיב תִּקְוָה, אֶת שֶׁקָּרָה לַ”גְרַנְד אַרְמֶה” שֶׁל נַפּוֹלְיוֹן,

בְּמֶרְחֲבֵי הַמָּוֶת הַצְּחוֹרִים.

פָּחַדְנוּ מִפְּנֵי הָאָבִיב שֶׁיָּבוֹא.

גַּם חָרַדְנוּ מִכֹּחוֹתָיו שֶׁל הַמַּרְשַׁל פוֹן-רוּנְדְשְׁטַט,

הַמַּמְשִׁיכִים לְאַחַר כִּבּוּשׁ רוֹסְטוֹב לְעֵבֶר הַקַּוְקָז

וְהָלְאָה שָׁם, לְעֵבֶר בְּאֵרוֹת הַנֵּפְט שֶׁבְּעִירָק.

גַּם יָרֵאנוּ מִפְּנֵי הַפַּנְצֶרִים שֶׁל אֶרְוִין רוֹמֶל, הַמַּרְשַׁל,

בְּדַרְכָּם לְעֵבֶר מַרְסָה-מַטְרוּח,

וּמִשָּׁם, לָמָּה לֹא?! לְתֵל-אָבִיב, לְעֵין-חֲרוֹד, לִירוּשָׁלַיִם.

רָאִינוּ בְּדֶרֶךְ וָאדִי-עָרָה שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה מְאֹד מְאֹד

הָעוֹשָׂה דַּרְכָּהּ דָּרוֹמָה.

רָאִינוּ חַיָּלִים אוֹסְטְרָלִיִים, אַנְשֵׁי “הַמַּחֲנֶה הָעֲשִׂירִי”,

הַנָּעִים מִפָּרָס לְתַגְבֵּר אֶת כֹּחוֹתָיו שֶׁל הַגֶּנֶרָל מוֹנְטְגוֹמֶרִי,

לִקְרַאת קְרַב אֶל-עַלַמֵיין,

כְּפִי שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים.

הֵם עָצְרוּ בְּצַד הַכְּבִיש.

הֵם הִשְׁתִּינוּ כַּמֻּיּוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת שֶׁל בִּירָה שֶׁלָּגְמוּ מִפַּחִיּוֹת.

הֵם שָׁאֲלוּ אוֹתָנוּ מַדּוּעַ אֲנַחְנוּ כָל-כַּךְ מֻדְאָגִים.

(חיים גורי, “והדיביזיות”, הארץ פברואר 22, 2017)

כמה מילים על גישתי ושיטתי בניתוח יצירותיו של אריך אוארבך. החיבורים שלהלן, המוצעים לקורא, מבוססים, כאמור, על הגישה הקונטקסטואלית (Contextualism) בחקר ההיסטוריה של הרעיונות, המדגישה בחינת טקסט בקונטקסט, או ניתוח טקסט נתון בקונטקסט האידאולוגי, הלשוני וההיסטורי של זמנו. את מקורותיה ניתן למצוא, בין השאר, במחקריו של האנס בארון (Baron), אף הוא פליט מגרמניה הנאצית, ההיסטוריון היהודי-גרמני הגדול של הרנסנס האיטלקי המוקדם, אשר טען כי “עד שלא נדע בדיוק מתי, היכן ותחת את אילו נסיבות יצירה נכתבת… לא נוכל לבחון את כוונת המחבר”, ומכאן גם לא “את יחס עבודתו לחיים בתקופתו”.[1] או לחלופין, כמוֹת שבארון ממשיך ואומר, “יכולת הבנת העבר של ההיסטוריון תלויה ברוחב ובמקוריות של הרעיונות על אודות האדם והפוליטיקה שמהם ינק”.[2] מאוחר יותר גישה קונטקסטואלית זו אומצה במלואה על-ידי מורי ורבי באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, ג’ון ג’. א. פוקוק (Pocock), וכן על-ידי קוונטין סקינר (Skinner) מאוניברסיטת קיימברידג’, אשר ייסדו את “אסכולת קיימברידג’ של המחשבה המדינית” (Cambridge School of Political Thought), שיסודה “בחינת טקסט בקונטקסט”, לשוני, רעיוני, היסטורי ועוד. לזכות פוקוק בעיקר נזקף הגילוי של המסורת הרפובליקנית האטלנטית (The Transatlantic Republican Tradition), שאת מקורותיה הוא מוצא, בעקבות בארון, בהומניזם האזרחי הפלורנטיני (Florentine Civic Humanism), בראשית הרנסנס האיטלקי.[3] בהקשר חשוב זה של טקסט בקונטקסט צריך לציין, כמוֹת שאני מראה בעבודתי, כי אריך אוארבך לא בחר סתם כך את כותרת המשנה לספרו מימזיס[4] – “ייצוג המציאות בספרות המערב” (אך לא “התגלמות המציאות”, כמות שמופיע בתרגום העברי המיושן) – וכן את כותרת למאמרו החשוב “פיגורה”.

במאמרו המפורסם “פיגורה” (Figura), מ-1938, מציין אוארבך כי הוא מנסה בעבודתו “להראות איך, על יסוד התפתחותה הסמנטית, מילה יכולה לחולל מצב היסטורי חדש ולהביא לפיתוח תבניות לשוניות שישפיעו משך מאות בשנים”.[5] כוונתו היא לפרשנות הפיגורלית של ההיסטוריה (figural interpretation ofhistory), המהווה את היסוד והבסיס של ספרו המהולל מימזיס. גישה זו, המבוססת על האמונה שהלשון משקפת מציאות, ניצבת בניגוד גמור לדעתם של הבלשן השוויצרי פרדינן דה סוֹסיר (de Saussure, 1857-1913), פרידריך ניטשה (1844-1900) ולודוויג ויטגנשטיין (1889-1951), שהטילו ספק, אם לא יותר מזה, בכוח הלשון לייצג מציאות. אוארבך הלך כאן בעקבות גיאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל (1770-1831 Hegel,), הפילוסוף הגרמני וממייסדי האידאליזם הגרמני, אשר סבר כי ניתן לדעת את המציאות, וזאת בניגוד גמור לעמנואל קאנט.[6]

אמונה זו היא אבן הפינה של מימזיס: סופרים בתקופות שונות מתארים בצורה שונה את המציאות ההיסטורית שבה הם חיים. לדוגמה, בדיונו על גוסטב פלוֹבֶּר מציין אוארבך כי הריאליסט הצרפתי “סבור שהמציאות של ההתרחשות מתגלית גם בביטוי הלשוני”.[7] מכאן הקֶשר שאין לנתקו, לדעתו, בין הפילולוגיה וההיסטוריה. כשם שמטרת פלובר הייתה “להכריח את הלשון למסור את האמת על נושאי התבוננותו”, כן מבקש מימזיס לעשות זאת כשמדובר בייצוג המציאות בספרות המערב. אוארבך אימץ, אם כן, את תפישת פלובר, ש”הסגנון בזכות עצמו מהווה את האופן היחיד לראיית הדברים”.[8] או ביתר פירוט ביחס לאוארבך, תפישת-המציאות שלו, המבוססת על הפילוסופיה של הגל, היא שמתְנה את עיוניו בספרות המערב בספרו מימזיס. הסיבה היא שאוארבך והגל חולקים רעיונות משותפים רבים. לפי הגל, “מה שהוא תבוני הוא ממשי, ומה שהוא ממשי הוא תבוני”.[9] משמע, “התבונה היא כוח ממשי (wirklich) בעולם הפועל ליצירת מוסדות החירות”.[10] אין פלא שאוארבך בחר לכותרת של מימזיס מושג הגליאני חשוב – ממשוּת או מציאות (Wirklichkeit) – המגלם תבונה, אמת והיסטוריה, וכי השתמש בו לקידום התזה המרכזית שלו: עליית הייצוג הריאלי, הרציונלי וההיסטורי של המציאות בספרות המערב בתקופת המקרא, בניגוד למיתוסים, לאגדות ולגיבורים של התרבות היוונית הקלאסית, ולבסוף שקיעתו מאוחר יותר, בראשית המאה ה-20, עם עליית הפשיזם והתרבות הנאצית.

הפרק הראשון של חיבור זה, “גלות ופרשנות: חייו ויצירתו של אריך אוארבך”, סוקר בקצרה את קורות חייו של אריך אוארבך על רקע משבר האידאולוגיה וההיסטוריה הגרמנית של זמנו והמהפכה הנאצית של 1933, שבה עלה היטלר לשלטון. כמו גולים יהודים אחרים בני זמנו, ליאו שטראוס, האנס בארון, קרל פופר, ארנסט קאסירר ועוד רבים אחרים, גם אוארבך הקדיש את זמנו בגלות למלחמת תרבות – Kulturkampf – כנגד הכוחות והנסיבות שהביאו לעזיבתו את המולדת הגרמנית.

הפרק השני, “דנטה: משורר העולם החילוני”, 1929, בוחן את ספרו הראשון של אוארבך, הקרוי בשם זה (Dante: Poet of the Secular World). בחיבור זה דן אוארבך בשורת נושאים ומושגים חשובים רבים שיעסוק בהם בעתיד ביתר הרחבה, במיוחד במימזיס. לדוגמה, “אמנות החיקוי”, “מימזיס”, “הנשגב והוולגרי”, “חוש המציאות”, “מציאות ממשית” ועוד. אך יש הבדל מכריע בין “דנטה” ל”מימזיס” מבחינת מרחב הניסיון ההיסטורי ואופק הציפיות השונה: הספר על דנטה נפתח כך: “למן ראשיתה ביוון, הספרות האירופית ניחנה בתובנה שהאדם הוא ישות אחת לא-נחלקת של “גוף” ו”רוח”. כך, ברוח מסורת הפילולוגיה הגרמנית המקובלת בזמנו, פותח אוארבך את מחקרו על דנטה בעולם הקלאסי היווני. אך במימזיס הוא זנח כליל גישה זו ותחתיה הוצגה “ההעדפה האנטי-קלאסית” הגלויה שלו, משמע ביקורת על המיתוסים, האגדות והגיבורים של הומרוס; הוא רומם שם דווקא את המקרא כיסוד לתפישת-המציאות ולהבנת ההיסטוריה של אירופה הנוצרית.

הפרק השלישי, “‘פיגורה’: הגנה על הברית הישנה בעידן של פשיזם ונאציזם”, מוקדש לעיון מעמיק ולניתוח מקיף של המאמר “פיגורה” – 1933-1938. עם המהפכה הנאצית של 1933 ועליית היטלר לשלטון, החל אוארבך בכתיבת מאמרו המפורסם ביותר, שאותו סיים בגלות ופרסם ב-1938. חוקרים מתייחסים למאמר זה, לרוב, כחיבור פילולוגי גרידא. ברם, הוא משקף לא רק את “התגלית של חייו” – הפרשנות הפיגורלית של ההיסטוריה, שלפיה מאורעות ואישים במקרא מהווים סמלים מקדימים ומבשרים של מאורעות ואישים בברית החדשה – אלא, וחשוב מכול, מבטא בו עמדה חשובה ונחרצת נגד הנאצים: הברית הישנה והחדשה אינן ניתנות להפרדה זו מזו והן מהוות את הבסיס והיסוד לתרבות של הציוויליזציה המערבית. בדרך זו אוארבך הפריך את טענות הפילולוגיה הארית וההיסטוריוגרפיה הנאצית, שביקשו לבטל ולסלק לחלוטין את הברית הישנה מחיי הרוח בגרמניה בפרט ומיסודות התרבות והחברה הנוצרית של אירופה בכלל.

בפרק הרביעי, “מימזיס – הומניזם בעידן של ברבריזם”, נדונים בתמציתיות התוכן והצורה של הספר מימזיס, אשר נכתב בין השנים 1942-1945. אוארבך מציין בגלוי, בראשית ספרו, כי החל בכתיבתו בשנת 1942, השנה שבה התחולל הקרב המכריע בסטלינגרד על נפש ההומניזם של אירופה מול הברבריזם הנאצי, וסיים אותו ב-1945, שנת הניצחון הגדול על גרמניה הנאצית. מימזיס, לפיכך, הנו “אפולוגיה” (Apologia) גדולה על המסורת ההומניסטית של אירופה. בדומה לאוגוסטינוס, אשר כתב את ספרו המהולל עיר האלוהים כנגד השבטים הגרמאניים הברבריים, אשר הביאו לנפילת האימפריה הרומית ב-410 לספירה, כך נטל אוארבך על עצמו משימה להציל את המורשת התרבותית של הציוויליזציה היהודית-נוצרית של אירופה. אין תמה כי את ההקדשה לספרו – “אילו היה די זמן ודי מקום” – נטל אוארבך משירו של אנדרו מרוּוֶל, “לגבִרתו הסרבנית” (1651), אחד השירים היותר אפוקליפטיים ואסכטולוגיים של המהפכה הפוריטנית באנגליה. זו גם הייתה תחושת הזמן וההיסטוריה של אוארבך – הוא חי בתקופה קריטית לגורל הציוויליזציה ההומניסטית היהודית-נוצרית של אירופה, אשר ניצבה על סף כיליונה אל מול הכוחות הנאציים הברבריים. תמורות היסטוריות מרחיקות לכת – המהפכה הנאצית של 1933, ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה – היטו את ספינת חייו של אוארבך. כך, הפילולוג והמומחה לשפות הרומניות הפך, עקב ספרו מימזיס, שמטרתו להדגיש את השפעת עולם המקרא על תרבות אירופה הנוצרית, לאחד מאבות התחום של הספרות ההשוואתית. זו גם הסיבה לכך שהוא הגדיר את מימזיס כ”סוג של דרמה”, ספר המתאר “דפוס של ייעוד אנושי. ונושא הדרמה הזו הוא אירופה”.

הפרק החמישי, “צלקתו של אודיסאוס” – דפוסֵי וערכֵי ייצוג המציאות בעולם היווני והמקראי”, מוקדש לניתוח הפרק הראשון של מימזיס, “צלקתו של אודיסאוס” – שהינו מהפרקים היותר ידועים במימזיס וללא כל ספק גם הפרק הפחות מובן בספר זה. חשיבותו הגדולה נעוצה לא רק מהיותו המבוא לספר בכללו – כפי שאוארבך כתב למרטין בובר ב-1956, עם תרגום הספר לעברית – אלא שהוא יוצא בו בגלוי נגד התרבות הקלאסית היוונית המבוססת על אגדות, מיתוסים וגיבורים, אשר זכתה לעדנה בתרבות הנאצית. אוארבך טען כי דווקא בספר בראשית, כפי שניתן לראות בסיפור עקדת יצחק, החל ייצוג המציאות ותפישת ההיסטוריה בספרות המערב, המבוססים על ריאליזם, רציונליזם ואמת: התנ”ך עוסק בהיסטוריה, דהיינו בריאלי ובאמִתי, בעוד שהומרוס והיוונים עוסקים באגדות, במיתוסים ובגיבורים. מימזיס איננו, אם כן, מחקר מופשט של חוקר הספון במגדל השן, אלא, בדומה למאמר “פיגורה”, אף הוא קשור קשר הדוק ובלתי נפרד להיסטוריה העגומה של זמנו וחייו של אוארבך. זהו חיבור המצייר דרמה גדולה, שבה אוארבך עצמו נוטל חלק בבחינת מאבק תרבותי גדול – ה-Kulturkampf.

הפרק השישי, “‘שקיעת עולמנו’ – התפוררות ייצוג המציאות בעולם המודרני”, דן בפרק האחרון של מימזיס – “הגֶרב החוּם”, שיש להבינו לאור רקע הסֵדר הטלאולוגי הכולל של אוארבך במימזיס, כלומר צמיחת ולבסוף שקיעת והתפוררות ייצוג המציאות בספרות המערב. מחמת התפישה ההיסטוריציסטית שלו, מוצא אוארבך את הסיבות לשקיעה הזאת בנסיבות פוליטיות וחברתיות בתוככי ההיסטוריה. יש, אם כן, קרבה רבה בין הפרק הראשון והאחרון של מימזיס – בין העיסוק בעליית המחשבה ההיסטורית וייצוג המציאות הריאלי במקרא, לבין הפרק האחרון הדן בהתפוררות ייצוג המציאות אצל ג’יימס ג’ויס, וירג’יניה וּולף ומרסל פרוסט, יצירות שהן, בלשונו של אוארבך, “אספקלריה לשקיעת עולמנו”, או לשקיעת המערב. בדרך זו מסביר אוארבך איך השתבשה ההיסטוריה, וכך גם מאמֵץ את התזה של אוסוולד שפנגלר בדבר שקיעת המערב.

הפרק השביעי, “אסתטיקה וספרות – השפעת הֵגֶל על אוארבך”, בוחן את השפעתו העמוקה של הפילוסוף הגרמני הנודע על אוארבך, ובייחוד על הפרק הראשון של מימזיס. נדונים בו, בין השאר, מושגי-מפתח בהגותו של הגל אשר אוארבך עשה בהם שימוש נרחב במימזיס, כגון “מציאות, אמִתוֹת, או ממשוּת” (Wirklichkeit), “ייצוג המציאות”, “היסטוריה”, ובעיקר המושג ההגליאני החשוב של “ההתהוות ההיסטורית” – Historically Becoming – שלפיו, להתהווּתם ולהתפתחותם של חיי אדם יש משמעות רק כאשר מתייחסים אליהם כתהליך התפתחותי המוליך למטרה וליעד מוגדרים, וזאת בניגוד גמור למסורת ההומרית, המבוססת על אגדות, מיתוסים וגיבורים.

הפרק השמיני, “אריך אוארבך בפרשנות המודרנית – המקרה של אדוארד סעיד”, מגלה כי אדוארד סעיד, הפרשן המובהק ביותר של אריך אוארבך בעשורים האחרונים, לא עשה כל ניסיון להאיר את עיני הקורא, על דרך ההמעטה, לגבי הקשר המהותי שבין מימזיס לבין הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות אשר הביאו לכתיבת ספר זה, ואף לא באשר למגמות האידאולוגיות והפילולוגיות שרווחו בגרמניה, כגון הנאציזם, הפשיזם והפילולוגיה הארית, שתרמו תרומה חשובה להתפתחות יצירת-מופת זו של אוארבך. היעדרם של הקשרים היסטוריים, אידאולוגיים ופילולוגיים חשובים אלה, כך אני טוען, מביא לידי עיוותים חמורים בהבנת תוכנן וצורתן של יצירות אוארבך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צלקתו של אודיסאוס”