תחילת המאה העשרים; פרעות מלחמת העולם הראשונה; המהפכה הבולשביקית; עליית הפשיזם באיטליה. בתוך אירועים היסטוריים גדולים ורודפים אלה נשזר סיפורו […]
פרק ראשון:
שעת בוקר. ילד קטן מדשדש על שפת אגם. נותן יד לאבא ויד לסבא. מפעם לפעם הם מניפים אותו באוויר. הילד הקטן צוהל בשמחה. “עוד פעם”, הוא מבקש. סבא ואבא מחייכים ומניפים אותו פעם נוספת.
האגם גדול ורחב. סירות דיג ואוניות רבות שטות בו.
על החוף מוטלים ארגזים מרופדים בקרח, ובתוכם דגים. הדגים מפרכסים, לוטשים בילד עין. הוא מביט בהם בסקרנות. אבא וסבא עסוקים. הסחורה נשלחת לרחבי היבשת הגדולה. בארגזים נוספים צמר כבשים ותבואה. ילד קטן רואה ערימות עצים על החוף למשלוח. הוא ממהר לטפס על הגזעים המונחים על הקרקע. מדמה שהוא נוהג בקטר עמוס.
הזמן חולף. ילד קטן לא רואה את אבא.
“אבא עובד רחוק”, אומרת אמא.
“למה?” שואל הקטן.
אמא לא משיבה.
כשאבא בא לבקר ילד קטן רץ לקראתו.
הם שומעים צעדים בחוץ. אמא ואבא קשובים. אבא נעמד.
אחיו מתפרץ לחדר. “מישהו מסתובב בחוץ!” הוא אומר בבהלה.
“אולי הוא מהצבא”, אומרת אמא.
הם מתכווצים.
אבא, ראייתו לקויה, נסוג בזהירות לאחד החדרים.
אבא חוזר לעבודתו בעיר הרחוקה. ילד קטן בוכה, ממאן להיפרד.
“טיפש”, אומר לו אחיו, “אם אבא לא יעבוד רחוק ייקחו אותו לצבא. לא תראה אותו בכלל”.
ילד קטן משתתק.
החורף בא.
גשם עז ניתך, בוחש באדמה וטורף את מי האגם השלווים.
חדר כהה, רצפת עץ חורקת. ילד קטן יושב בפינתו. שקוע בדמיונו. כפיסי עץ מפוזרים סביבו. מתייצבים כחיילים דוממים.
מהחדר הסמוך נשמעים צעדים מהססים. אבא הולך בחדר, עוצר, ושוב ממשיך בצעד זהיר. הצעדים קרבים. עוצרים ליד הדלת. ילד עוצר את נשימתו. לבו חרד, פועם במהירות. הדלת נפתחת. משב אוויר קר מערבל את הדממה. הוא מסתכל באביו. דמותו כחושה. עיניו המודלקות בוהות בחלל. מסתגלות לחשיכה.
האב מהדק את שפתיו השקועות.
הילד מביט בחשש בפה הנעול. אביו מרפה שפתיו ומגלה חור שחור נטול שיניים.
ילד קטן מהדק פרקי אצבעותיו הזעירים, חושש שאביו ייגש אליו.
זמן רב לא ראה את אביו.
הוא זוכר את הערב שבו שמע את אמו וחברתה מדברות עליו, מצרות על צו הממשל המחייב גיוס לצבא.
“גם יהודי, גם חלש, גם חולה”, אומרת אמא, “ניאלץ לעקור את כל שיניו כדי שלא יגייסו אותו”, היא ממשיכה לקונן.
עתה יושב הילד, משתדל שלא לראות את פיו החשוך של אביו.
הוא מקטין מקומתו, מצפה שהאב יעזוב את חדרו.
אבא קרב בהיסוס, מלטף ברוך את ראשו. יוצא. ילד קטן ממשיך לשבת בדממה. אט־אט מרפה איבריו. החשיכה מזדחלת לאטה. עוטפת את החדר. קולות החוץ פוסקים.
אמו של הילד אישה גדולה, מלכה בארמונה. רועשת ודעתנית. נעה במהירות בשמלותיה הצבעוניות. מסחררת את האוויר סביבה. הכול סרים למרותה. גם אבא.
הילד יודע שכשיום הולדתה של אמא קרב פוצחים הכול בפעילות קדחתנית.
בערב החגיגה מלא הבית קרובי משפחה נרגשים המרעידים את רצפת העץ. כולם נושאים מתנות. מברכים את אמו בהתרגשות ושמחה. אמו מציגה אותו בפני האורחים. מצווה עליו לדקלם שיר מגדולי המשוררים הרוסים.
ילד קטן מבויש. ממהר לעשות כמצוותה. דברי מתיקה ניתנים לו ברוחב לב. עוד ימים לפני האירוע הוא רואה בדמיונו הררי ממתקים צבעוניים, העוטפים אותו בטעם כבד ומתוק.
הוא לא זוכר שחגגו לו את יום הולדתו. “כך דרכו של עולם”, הוא חושב. לא מרבה לתהות על דרכם של המבוגרים.
בבקרים נשטף החדר אור. הוא מצפה בשמחה ליום שיבוא. יום שכולו אגם ומים צלולים ודגים רוחשים בתוכו. הדגים מפזזים, מהתלים בו במגעם הרופף כחומדי לצון.
הוא חוזר לביתו. “יורי, יורי לאן נעלמת?” מחבקת אותו אמו. הוא רואה את אחיו הגדול איגור סובב בדירה. בזרועותיו גור חתולים. הגור מיילל נואשות. איגור מאמץ את הגור אל חיקו. הוא הופך בגור והופך בו. “חתולה, נקבה”, הוא קורא בשמחה.
יורי הקטן אוחז רגע בגור הרך. מלטף בזהירות את הפלומה הפרוותית. בתנועה חדה לוקח איגור את הגור מידו. הילד הקטן מסתכל בידיו הריקות ודמעות נקוות בעיניו. הוא מושיט זרועותיו הדקות. רץ אחרי אחיו. “אתה לא בא איתנו”, אומר איגור ומסתלק עם חבריו.
“מחר יבוא סבא”, אומרת אמא. יורי שמח.
סבא, גבה קומה וזקוף. זקנו לבן. מבטו בוטח וחודר. חיוכו מאיר את פניו, עוטף אותו בהילה רכה וזוהרת.
מדפים עמוסי ספרים ממלאים את חדרו.
הספרים ניצבים בסדר מופתי. מתערבבים זה בזה ספרי קודש וחול. סבא מהפך בספרים. מנענע ראשו בסיפוק.
הוא מחבק את יורי ומפליג בסיפורי מסתורין יהודיים, סיפורי חסידים, צדיקים ונפלאותיהם וסיפורי אדונים ואצילים בחצרות הצארים הרוסיים.
שפתו של סבא מתנגנת, שירה והגות.
“ההשכלה, יורי”, אומר סבא, “הספרים, הם האוצר האמתי של הנשמה”.
יורי שומע, אוחז חזק בידו של סבא ומחליט שיהיה חכם כמוהו.
בלילה מכסה סבא את יורי. יורי נרדם וחולם על ספרים הנושאים אותו בין דפיהם רחוק, רחוק לערבות היבשת המושלגת.
בבוקר הוא רואה אנשים רבים נשטפים לחצר של סבא. לבושים לבן. סבא, פניו קורנות, מסביר פנים לכולם.
הוא מניח ידיו על ראשי האנשים, ממלמל ברכה קצרה. משיא עצה בארשת רצינית וקשובה.
יורי מביט בסקרנות. נפעם מים הלובן הבוהק.
מיני תקרובת מוגשים לאורחים. כשמסיים סבא את ארוחתו מנסה קהל החסידים הלבנים לזכות בשיירים מצלחתו. סגולה לברכה לימים שיבואו.
הוא מסב עם גויים משכילים כמוהו לדון בהלכות עולם. לפעמים יושב סבא עם הכומר הנוצרי. תוך כדי לגימת תה רותח הם דנים בסוגיות סבוכות.
“תמיד תצטיין”, אומר סבא ויורי מסתכל בו בארשת רצינית ונרגשת.
ובחדרי חדרים יושבת סבתא. גם היא אוהבת את יורי. קומתה קטנה, מצומקת ועיניה גדולות ותמימות. סבתא פעלתנית, נמרצת בעיסוקיה היומיים. קודחת בתבשיליה ודואגת לביתה.
בשמחות מסבה סבתא עם נשות האורחים, שמחה ומרוגשת ממעמדו הרם של בעלה. היא מתבוננת בסבא בהערצה. הוא מרעיף עליה מחוות חיבה וסיפוק.
ילד קטן, גופו דק וארוך, עיניו כחולות, עמוקות וסקרניות, זרועותיו מיטלטלות, ראשו מוטה קדימה, יושב בביתו, משנן שיעורים מיוחדים כדי להתקבל לגימנסיה ההומנית המלכותית שבחסות הצאר הרוסי.
“נומרוס קלאוזוס”, שומע יורי את המילים בבית. הוא יודע שהוא חייב להצטיין. “ככה אמר סבא”, הוא נזכר ומשנן בהתמדה את החומר.
אחיו איגור כבר התקבל לגימנסיה ושמו נישא בפי כל. המשפחה גאה בו.
יורי הקטן חושב, “אני כל כך רוצה להיות כמוהו אבל איגור תמיד יהיה הגדול והחזק”.
הוא חוזר בדבקות על פרקי הספרות, השירה והפילוסופיה של גדולי הרוח הרוסים.
בלילות מתפתל על משכבו. רואה בעיני רוחו את הבוחנים יושבים סביב שולחן מכוסה מפה ירוקה. בוחנים אותו בעין מרושעת. הוא נרעד. השינה חומקת ממנו. מטיל גופו מצד לצד. הוא ייכשל, הוא חושב בפלצות, ולא יודע נפשו מרוב בהלה.
יום הבחינה המיוחל מגיע. הוא קם ממיטתו. צעדיו כושלים. רוחו נפולה.
הוא עומד לפני הבוחנים. מנסה למקד מבטו. הכול מיטשטש לעיניו.
המפה הירוקה נעה גלים־גלים, נצמדת לפניהם הבצקיים של הבוחנים. הוא מנסה לענות על שאלות הבוחנים. דבריו מתלעלעים. המפה הירוקה מתהדקת סביב צווארו.
יורי הקטן נפסל. יכול לנסות במועד אחר.
מובס הוא שב לביתו. מסתגר בחדרו בדממה. מסב ראשו לקיר.
חומו עולה. נשימתו קצרה ומאומצת. אמו מניחה יד רכה על מצחו. איגור מחזיק בידו, לוחץ אותה בלחיצה אמיצה.
“בפעם הבאה תצליח”, אומר איגור. יורי מניע ראשו הכואב. פיו יבש ולשונו כבדה. הרופא מרבה לבקר אותו. רושם מרשמים. מסיים בלגימת תה חם.
לבסוף קם יורי מחוליו. החתולה משה נצמדת לגופו. הוא מלטף אותה בתנועות רכות ועצובות.
בחוץ האגם קופא. שלג לבן וסמיך מחליק על פני האדמה. הוא משחק בחצר. נהנה מהפתיתים הרכים. שוקע בשלג הרך.
שוב מתייצב לבחינות הגימנסיה.
הוא מתקבל.
אין עדיין תגובות