מִיקָה בַּת הַשְּׁמוֹנֶה וּקְצָת, עוֹבֶרֶת לָגוּר בַּמּוֹשָׁב עִם הוֹרֶיהָ. מִיקָה חוֹשֶׁשֶׁת מֵהַמָּקוֹם הֶחָדָשׁ שֶׁבּוֹ אֵינָהּ מַכִּירָה אַף אֶחָד. אָמְנָם, יֶלֶד […]
פֶּרֶק רִאשׁוֹן
כְּשֶׁמִּיקָה עָלְתָה לְכִתָּה ג’, הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ הֶחְלִיטוּ לַעֲזֹב אֶת הָעִיר וְלַעֲבֹר לְמוֹשָׁב. מִיקָה הָיְתָה עֲצוּבָה.
“אֲנִי לֹא מַכִּירָה שָׁם אַף אֶחָד, כָּל הַחֲבֵרִים שֶׁלִּי גָּרִים בָּעִיר,” אָמְרָה לְהוֹרֶיהָ.
“מִיקָה’לֶה, אַל תִּדְאֲגִי,” אָמַר אַבָּא וְלִטֵּף אֶת שְׂעָרָהּ. “בַּמּוֹשָׁב יִהְיֶה לָנוּ יוֹתֵר כֵּיף מֵאֲשֶׁר בַּדִּירָה הַפִּצְפֹּנֶת בָּעִיר. תִּהְיֶה לָנוּ גִּנָּה קְטַנָּה, לְאִמָּא יִהְיֶה סוֹף־סוֹף סְטוּדְיוֹ שֶׁבּוֹ תּוּכַל לְצַיֵּר בְּלִי שֶׁיַּפְרִיעוּ לָהּ, וּבְבֵית־הַסֵּפֶר הֶחָדָשׁ תַּכִּירִי חֲבֵרִים חֲדָשִׁים.”
טוֹב, זֶה לֹא בְּדִיּוּק מָה שֶׁקָּרָה.
נָכוֹן שֶׁבַּמּוֹשָׁב הָיָה לְמִיקָה חֶדֶר אֲמִתִּי מִשֶּׁלָּהּ וְלֹא מִרְפֶּסֶת סְגוּרָה כְּמוֹ בַּדִּירָה בָּעִיר. כְּשֶׁמִּיקָה נוֹלְדָה, הוֹרֶיהָ לֹא יָכְלוּ לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמָם לַעֲבֹר לְדִירָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר, וְלָכֵן סָגְרוּ אֶת הַמִּרְפֶּסֶת הַקְּטַנָּה עִם תְּרִיסֵי הַהֲזָזָה, וְהָפְכוּ אוֹתָהּ לְחֶדֶר לְמִיקָה.
נָכוֹן גַּם שֶׁהָיָה לָהּ כֵּיף לַעֲבֹד יַחַד עִם אִמָּא בַּגִּנָּה, לִזְרֹעַ זְרָעִים שֶׁל יְרָקוֹת וְתַבְלִינִים, וְלִרְאוֹת אֵיךְ תּוֹךְ כַּמָּה יָמִים הֵם נוֹבְטִים וּבְקָרוֹב יִהְיֶה אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹתָם, טְרִיִּים־טְרִיִּים יָשָׁר מִן הָאֲדָמָה.
אֲבָל לֹא הָיוּ לָהּ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁאַבָּא הִבְטִיחַ. הַיְּלָדִים בַּמּוֹשָׁב חָשְׁבוּ שֶׁהִיא כָּזֹאת שֶׁחוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ, כְּמוֹ יְלָדִים רַבִּים שֶׁגָּדְלוּ בָּעִיר, וְאֶת הַבַּיְשָׁנוּת שֶׁלָּהּ פֵּרְשׁוּ כְּהִתְנַשְּׂאוּת. הִיא רָאֲתָה שֶׁהַבָּנוֹת לוֹעֲגוֹת לַבְּגָדִים הַיָּפִים שֶׁלָּהּ (אִמָּא שֶׁל מִיקָה, שֶׁהָיְתָה אָמָּנִית, הִקְפִּידָה תָּמִיד עַל הַתְאָמַת הַצְּבָעִים וְהָפְכָה חֶלְקֵי לְבוּשׁ פְּשׁוּטִים לְתִלְבּוֹשׁוֹת מְעַנְיְנוֹת).
“אַל תָּשִׂימִי לֵב אֲלֵיהֶן,” אָמְרָה אִמָּא, “הֵן סְתָם מְקַנְּאוֹת.” אֲבָל זֶה לֹא נִחֵם אֶת מִיקָה. גַּם הַבָּנִים הִתְעַלְּמוּ מִמֶּנָּה וְלֹא שִׁתְּפוּ אוֹתָהּ בַּמִּשְׂחָקִים. “יַלְדָּה עִירוֹנִית מְפֻנֶּקֶת,” אָמְרוּ, “תָּמִיד נְקִיָּה וּמְסֻדֶּרֶת, חָסֵר לָהּ שֶׁתִּתְלַכְלֵךְ קְצָת,” וּמִיקָה הִתְבַּיְּשָׁה לְהַגִּיד לָהֶם שֶׁזֶּה בִּכְלָל לֹא כָּךְ.
כָּל יוֹם, אַחֲרֵי הַלִּמּוּדִים, כְּשֶׁכָּל הַיְּלָדִים שִׂחֲקוּ בְּיַחַד אוֹ בִּקְּרוּ אֶחָד אֵצֶל הַשֵּׁנִי, מִיקָה הָיְתָה בַּבַּיִת. לְבַד. אִמָּא, שֶׁרָאֲתָה עַד כַּמָּה מִיקָה עֲצוּבָה, הוֹפִיעָה יוֹם אֶחָד בְּחַדְרָהּ, אוֹחֶזֶת בְּיָדֶיהָ קֻפְסָה גְּדוֹלָה. בַּקֻּפְסָה הָיוּ צִבְעֵי אַקְרִילִיק וּמִבְרָשׁוֹת.
“רוֹאָה אֶת הַקִּיר הַלָּבָן הַזֶּה?” אָמְרָה אִמָּא, “תַּחְשְׁבִי שֶׁהוּא דֶּף נְיָר גָּדוֹל, וּתְצַיְּרִי עָלָיו.”
“מָה לְצַיֵּר?” שָׁאֲלָה מִיקָה.
“מָה שֶׁבָּא לָךְ,” עָנְתָה אִמָּא, “זֶה הַחֶדֶר שֶׁלָּךְ.” וּמִיקָה צִיְּרָה.
לְאַט־לְאַט הוֹפִיעוּ עַל הַקִּיר שָׁמַיִם כְּחֻלִּים וַעֲנָנִים אֲפֹרִים, וְרֻדִּים וּלְבָנִים, שֶׁמִּתַּחְתָּם צָמַח שָׂדֶה שֶׁל חַמָּנִיּוֹת, דּוֹמֶה לַחַמָּנִיּוֹת שֶׁל וִינְסֶנְט וָאן גוֹךְ, צַיָּר הוֹלַנְדִּי מְפֻרְסָם שֶׁתַּדְפִּיס שֶׁל צִיּוּרוֹ הָיָה תָּלוּי בַּסְּטוּדְיוֹ שֶׁל אִמָּא.
“מַקְסִים,” אָמְרָה גַּבִּי, אִמָּא שֶׁל מִיקָה, “אֲבָל זֶה צִיּוּר קְצָת רָגִיל, אוּלַי תּוֹסִיפִי לוֹ עוֹד מַשֶּׁהוּ…” וּמִיקָה הוֹסִיפָה.
הִיא צִיְּרָה בַּשָּׂדֶה יַלְדָּה רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי פַּרְפַּר וְאַחֲרֶיהָ רָץ כֶּלֶב קָטָן.
“עַכְשָׁו הַצִּיּוּר מֻשְׁלָם,” אָמְרָה גַּבִּי.
“אִמָּא, אוּלַי נִקְנֶה לָנוּ כֶּלֶב כָּזֶה?” בִּקְּשָׁה מִיקָה.
“אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא לֹא מַסְכִּים,” עָנְתָה אִמָּא וְלִטְּפָה אֶת רֹאשָׁהּ.
הַצִּיּוּר נִגְמַר, הַחֶדֶר נִרְאָה יָפֶה וְעַלִּיז, אֲבָל מִיקָה נִשְׁאֲרָה עֲצוּבָה.
הִיא יָדְעָה שֶׁהַיְּלָדִים בַּמּוֹשָׁב אָמְרוּ זֶה לְזֶה שֶׁהִיא “יַלְדָּה עִירוֹנִית מְפֻנֶּקֶת”, וּמִיקָה הִתְבַּיְּשָׁה לְהִתְנַהֵג כְּמוֹהֶם, כְּאִלּוּ שֶׁהִיא מְחָקָה אוֹתָם. הִיא גַּם לֹא רָצְתָה לְהִדָּחֵף כִּי הִרְגִּישָׁה שֶׁהֵם לֹא רוֹצִים אֶת חֶבְרָתָהּ.
כֻּלָּם, חוּץ מִיוּבַל.
יוֹם אֶחָד, בַּהַפְסָקָה, כְּשֶׁמִּיקָה עָמְדָה לְבַד בֶּחָצֵר וְהִסְתַּכְּלָה בִּקְבוּצַת יְלָדוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ בְּחֶבֶל, נִגַּשׁ אֵלֶיהָ יֶלֶד גָּבוֹהַּ וְרָזֶה עִם פָּנִים שְׁזוּפוֹת שֶׁבְּמֶרְכְּזָן אַף קָטָן מְקֻשָּׁט בְּעֶשְׂרוֹת נְמָשִׁים. “אֲנִי יוּבַל,” אָמַר הַיֶּלֶד, “רוֹצָה לְשַׂחֵק אִתִּי בְּגּוּלוֹת?”
מִיקָה רָצְתָה. “אֲנִי גָּר בְּמֶרְחַק שְׁלוֹשָׁה בָּתִּים מִמֵּךְ,” אָמַר לָהּ יוּבַל, וְלִוָּה אוֹתָהּ לְבֵיתָהּ.
מֵאָז הָלְכוּ מִיקָה וְיוּבַל יַחַד לְבֵית־הַסֵּפֶר, חָזְרוּ יַחַד הַבַּיְתָה, וְגַם שִׂחֲקוּ יַחַד.
כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים, בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית־הַסֵּפֶר, מִיקָה וְיוּבַל רָאוּ חֲבוּרָה שֶׁל יְלָדִים עוֹמְדִים סְבִיב עֵץ אִזְדָּרֶכֶת גָּבוֹהַּ. כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ, שָׁמְעוּ יְלָלוֹת קוֹרְעוֹת לֵב שֶׁל גּוּר חֲתוּלִים. הַגּוּר טִפֵּס עַל הָעֵץ, וְכַנִּרְאֶה פָּחַד לָרֶדֶת. בְּעוֹד הַיְּלָדִים מִתְוַכְּחִים מָה לַעֲשׂוֹת, זָרְקָה מִיקָה אֶת יַלְקוּטָהּ וְהֵחֵלָּה לְטַפֵּס עַל הָעֵץ.
“תִּזָּהֲרִי, הָעֲנָפִים יְכוֹלִים לְהִשָּׁבֵר,” שָׁמְעָה מִישֶׁהוּ קוֹרֵא.
“רְדִי, זֶה מְסֻכָּן, נִקְרָא לְאַחַד הַמְּבֻגָּרִים,” צָעֲקָה יַלְדָּה נוֹסֶפֶת, אֲבָל מִיקָה הִמְשִׁיכָה לְטַפֵּס. בְּיָדֶיהָ וּבְרַגְלֶיהָ נֶאֶחְזָה בָּעֲנָפִים וּמָשְׁכָה אֶת עַצְמָהּ כְּלַפֵּי מַעְלָה. הִיא חָשָׁה בִּשְׂרִיטוֹת שֶׁצָּרְבוּ אֶת יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ, אֲבָל הִתְעַלְּמָה מֵהַכְּאֵב. לְבַסּוֹף הִצְלִיחָה לְהַגִּיעַ לַגּוּר הַקָּטָן וְהַמְּיַלֵּל. מִיקָה הִצְמִידָה אֶת רַגְלֶיהָ חָזָק־חָזָק לֶעָנָף, שִׁחְרְרָה אֶת יָדֶיהָ, וְתָפְסָה אֶת הַגּוּר. קֹדֶם לִטְּפָה אוֹתוֹ כְּדֵי לְהַרְגִּיעוֹ, אַחַר־כָּךְ הֶחְזִיקָה בּוֹ בְּיָד אַחַת, וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה נֶעֶזְרָה כְּדֵי לָרֶדֶת. עַכְשָׁו גַּם פָּנֶיהָ נִשְׂרְטוּ, וּמְעַט דָּם הִכְתִּים אֶת חֻלְצָתָהּ. הִיא הִמְשִׁיכָה לָרֶדֶת לְאַט־לְאַט. פִּתְאוֹם הֶחְלִיקָה. הִיא נִשְׁאֲרָה תְּלוּיָה בָּאֲוִיר, מַחְזִיקָה בְּיָד אַחַת עָנָף וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה אֶת הַגּוּר. הַיְּלָדִים לְמַטָּה עָצְרוּ אֶת נְשִׁימָתָם. מִיקָה נִבְהֲלָה. הִיא לֹא רָצְתָה לַעֲזֹב אֶת הַגּוּר, וּפָחֲדָה לִקְפֹּץ לְמַטָּה. פִּתְאוֹם שָׁמְעָה אֶת יוּבַל צוֹעֵק: “תַּחְזִיקִי מַעֲמָד, אֲנִי בָּא אֵלַיִךְ.” יוּבַל טִפֵּס עַל הָעֵץ בִּמְהִירוּת וּבִגְמִישׁוּת. הוּא הִגִּיעַ אֵלֶיהָ וְלָקַח מִיָּדָהּ אֶת הַגּוּר. עַכְשָׁו מִיקָה יָכְלָה לְהֵעָזֵר בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ כְּדֵי לָרֶדֶת.
“כָּל הַכָּבוֹד!” צָעֲקוּ הַיְּלָדִים, וְכֻלָּם נִגְּשׁוּ אֵלֶיהָ בְּהִתְלַהֲבוּת.
“אֲנִי אוּרִי, תְּנוּ לִי אֶת הַגּוּר, אִמָּא שֶׁלִּי מֵתָה עַל חֲתוּלִים וְהִיא תִּשְׂמַח לְטַפֵּל בּוֹ,” אָמַר יֶלֶד מְמֻשְׁקָף וְנִגַּשׁ אֲלֵיהֶם.
מִיקָה הָיְתָה פְּצוּעָה וְנִרְגֶּשֶׁת, אֲבָל יָדְעָה שֶׁמֵּעַכְשָׁו לֹא תִּהְיֶה לְבַד. הִיא הִתְקַבְּלָה לַחֲבוּרָה.
מֵאָז אוֹתוֹ הַיּוֹם, כֻּלָּם רָצוּ לְשַׂחֵק אִתָּהּ בַּהַפְסָקוֹת. מִיקָה שָׂמְחָה עַל כָּךְ מְאוֹד, אֲבָל הֶעֱדִיפָה אֶת חֶבְרָתוֹ שֶׁל יוּבַל. הוּא הִמְשִׁיךְ לְלַוּוֹת אוֹתָהּ הַבַּיְתָה, וּפְעָמִים רַבּוֹת נִשְׁאַר אִתָּהּ לְהָכִין שִׁעוּרִים וּלְשַׂחֵק.
אַחַר־צָהֳרַיִם אֶחָד, בָּאָה אִמָּא שֶׁל יוּבַל לְהַחְזִיר אוֹתוֹ מִבֵּיתָהּ שֶׁל מִיקָה. הִיא לָבְשָׁה חָלוּק יָרֹק, כִּי הָיְתָה אָחוֹת מֻסְמֶכֶת בַּחֲדַר נִתּוּחַ, וְהַתַּפְקִיד שֶׁלָּהּ עוֹרֵר בְּמִיקָה הִתְפַּעֲלוּת רַבָּה. אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם צִפְּתָה לְכֻלָּם הַפְתָּעָה.
גַּבִּי, אִמָּא שֶׁל מִיקָה, פָּתְחָה לְאִמָּא שֶׁל יוּבַל אֶת הַדֶּלֶת, לָטְשָׁה אֶת עֵינֶיהָ בַּתַדְהֵמָה, וְאָז אָמְרָה בְּהִסּוּס, “רָחֵל?”
“כֵּן,” עָנְתָה אִמָּא שֶׁל יוּבַל בִּתְמִיהָה וְאַחֲרֵי רֶגַע קָרְאָה גַּם הִיא בְּהַפְתָּעָה, “אָה, אַתְּ גַּבִּי. לָמַדְנוּ יַחַד בַּתִּיכוֹן!”
שְׁתֵּי הָאִמָּהוֹת הִתְחַבְּקוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת, וְאַחַר־כָּךְ הִתְיַשְּׁבוּ בַּמִּטְבָּח לְהַעֲלוֹת זִכְרוֹנוֹת. הַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְאִם קֹדֶם מִיקָה וְיוּבַל הָיוּ חֲבֵרִים, עַכְשָׁו הֵם הָפְכוּ לַחֲבֵרִים הֲכִי טוֹבִים…
לֹא מַפְתִּיעַ אִם כֵּן, שֶׁמִּיקָה הִצְטַעֲרָה מְאוֹד כְּשֶׁשָּׁמְעָה מָה שֶׁקָּרָה בַּבַּיִת שֶׁל יוּבַל.
אין עדיין תגובות