האם חיי נישואים הם רק פיסות שיחה על איפה הילדים ואם צריך עוד חלב עד שאחד מכם מת?

סוזאנה פרקס — אמא, רעיה, ממרקת משטחים ומשקת עציצים היא נגנית ויולה וירטואוזית. או לפחות, היא היתה נגנית ויולה וירטואוזית — לא שזה עניינו של מישהו — כי בעשור האחרון היא אפילו לא התקרבה לויולה, לא נגעה בה ולא — היא לא מבינה למה כולם עושים מזה כזה סיפור. היא היתה מאוד עסוקה בשנים האחרונות — היא הרימה מהרצפה הרבה חתיכות לגו, אספה גרביים רטובות ומגבות נשכחות, ועוד כל מיני דברים לא מאוד מעניינים. חוץ מזה, נדמה לה שגם היא לא כל כך מעניינת. את בעלה. וגם את עצמה. אז השנה סוזאנה  קיבלה החלטה חשובה: היא תהפוך (שוב?) למעניינת ומושכת, זוהרת ועליזה, עצמאית ואלגנטית, סקסית ואינטליגנטית. היא תעשה כל מה שצריך — עם דגש על הכול — כדי להשיב את הניצוץ לחיי הנישואים שלה, ולחייה בכלל.

יומן הניצוץ, ספרה הראשון של מג ביגנל, הוא ספר מצחיק עד דמעות ולעתים גם עצוב עד דמעות על הניסיון למצוא התרגשות וקסם שלפעמים דומה שאבדו בתחתית סל הכביסה, עם כמה פיסות נשכחות של עצמך.

מג ביגנל היא מגישת תחזית מזג אוויר, שחקנית, זמרת קברט ותסריטאית. היא מתגוררת בטסמניה עם בעלה ושלושת ילדיה.

מקט: 15101298

האם חיי נישואים הם רק פיסות שיחה על איפה הילדים ואם צריך עוד חלב עד שאחד מכם מת? סוזאנה פרקס […]

---

פְּרֶלוּד

שבת, 31 בדצמבר

אני מתחבאת בחדר הארונות כבר אחת־עשרה דקות וחצי. נשמתי עמוק ועשיתי קצת מדיטציה עשר דקות וחצי, ועדיין אין לי אומץ לצאת. אני יושבת על הנעליים של יוּ, בין זוגות המכנסיים שלו, התלויים על קולבים. אולי ההסתתרות הזאת בחדר הארונות נראית קצת ילדותית, אבל האמת היא שאני שולטת בכעס שלי באופן בוגר מאוד. לפחות מנסָה; אני עדיין מרגישה כמה צרחות שהולכות ומתהוות בתוכי, מאיימות לפרוץ החוצה ולהדהד בכל הבית. אני חייבת להחזיק אותן חזק בִּפנים ולהישאר כאן עוד קצת. אם אאבד את קור רוחי, לא בטוח שאמצא אותו כשיגיעו האורחים לארוחת השנה החדשה…

טוב, הנשימות העמוקות האלה עשו לי קצת סחרחורת ואין לי ראש למדיטציה, אז החלטתי להפוך את סערת הרגשות הפוטנציאלית שלי למילים שנכתבות בשקט, שהנייר לבדו יסבול אותן, ולא המוחות המתפתחים והנתונים־להשפעה של ארבעת ילדיי היקרים. הו, יש לי בהחלט מה להגיד. יכולתי להגיד כמה דברים. כמה דברים שיגרמו לשנה הזאת להסתיים בצליל צורם מאוד.

הנה מה שהדפוקים הקטנים הפרחים הקטנים שלי עשו היום:

— הציעו להכין קאפקייקס לערב השנה החדשה ובמקום זה קישטו את המטבח בזיגוג סוכר, ביצה, חלב וסוכריות צבעוניות.

— נתנו לכלב (השָמן באופן חולני) לנקות את הסוכריות.

— אכלו את רוב הזיגוג ואת כל הסוכריות הכסופות הקטנטנות ושיקרו בקשר לזה (אני חושדת בג’ימי).

־ שפכו צבע מאכל סגול על הספה ושיקרו בקשר לזה (מרי־לו — יש לה פסים סגולים בשיער, לא בדיוק אידיאלי לתלתלים ארוכים. היא נראית כמו מכשפה מודרנית).

־ שרפו את הקאפקייקס (רָאפֶרטי).

־ ליקקו את כל החלונות בחדר הכניסה (ג’ימי ומרי־לו).

־ הפכו את מיטת האורחים לסירת הצלה ומילאו אותה בכל הכריות, השמיכות ובובות הפרווה שיש בבית (כולם יחד).

־ התעלמו ממני לחלוטין (אלואיז).

־ הביאו הביתה גור אוֹפּוֹסוּם (ג’ימי).

־ לא לקחו אחריות על שום דבר, שיקרו, האשימו זה את זה ואמרו ״זין״. פעמיים (כולם).

האוֹפּוֹסוּם היה הקש ששבר את גב הגמל (צעקתי לפני שחנקתי את שאר הצעקות בארון הבגדים). זה אופוסום זנב־טבעת, כך שנראה שאנחנו חייבים להציל אותו. ג’ימי היה נחרץ בנושא. ‘הוא נפל מהקן שלו, אימא.״

‘אין להם קִנים, מותק,״ אמרתי. ‘זה אופוסום, לא ציפור. תחזיר אותו. אימא שלו תחפש אותו.״

‘יש להם קנים,״ הוא אמר, זועם כולו. ‘למדנו את זה בשיעור מדעים. זה זנב־טבעת מצוי. הם בונים קנים והאוכלוסייה שלהם מידלדלת. קר לו. הוא ימות מרוב קור ואימא שלו ישֵנה. אלה עִיצוּרים ליליים.״

הצצתי באופוסום שבידיו. הוא נראה כמו עובּר חייזרים זעיר, כולו קירח ומכורבל, עם אצבעות ארוכות מאוד. די חמוד, איכשהו, בעיקר בידיו של ג’ימי, שהוא קשוח וספורטיבי אבל הופך לשלולית של רוך בסביבת בעלי חיים. ‘למה קוראים להם ‘מצויים’ אם האוכלוסייה שלהם מידלדלת?’

‘זה השם שלהם. כמו שלך קוראים אימא.״

‘טוב, האמת היא שקוראים לי סוזנה.״

‘ולו קוראים פיטר.״

שככה יהיה לי טוב. אני מתגעגעת לימים של בית הספר ושל אימא־יודעת־הכי־טוב. משימת הצלה של אופוסום היא הדבר האחרון שאני צריכה כשהילדים בהצפת סוכר מטורפת ואנחנו עומדים לארח לארוחת ערב.

להירגע, להירגע, סוזנה. להירגע להירגע להירגע… מילה מצחיקה, להירגע.

לא התכוונתי להתחיל לכתוב ביומן הזה לפני שהשנה החדשה תתחיל. אבל זה הרי ממש תכף, והיומן במקרה נמצא כאן, והמתין בארון כשזינקתי פנימה כדי להתחבא. הדפים שלו כל כך נקיים ומזמינים, כמו סדינים מכובסים. אני כבר מרגישה יותר טוב, כאילו שקעתי בתוכם (חייבת לזכור להחליף מצעים במיטה הרזרבית לקראת הלילה).

רק שיהיה ברור: זה חדר ארונות גדול, לא ארון בגדים, כך שאין באמת סיבה שאכרע בין המכנסיים, אבל כאן יותר רך ומוסתר (אם כי ארון בגדים רגיל היה יכול להיפתח לעולם שלם, כמו נרניה, שלתוכה הייתי יכולה לרוץ ולהיעלם לזמן ממושך, בלי אופוסומים או מיטות שצריך לסדר). יש כאן אפילו כיסא; כיסא הנדנדה מקטיפה אפורה שאמי נתנה לי לפני שנים, כדי שאיניק בו. הוא נחמד, הכיסא הזה, למרות שהוא גורם לי עצב (וקצת עקצוץ בפטמות) מפני שלא יהיו לי עוד תינוקות. אולי אקח קורס רפדות וארפד אותו מחדש במשהו קצת פחות משעמם. אפור־עכבר הוא בטח צבע האכזבה. בד פרחוני? צהוב? גון אפרסק? תמיד אהבתי אפרסק; הוא מזכיר לי את אימא. יש לה חלוק קטיפה בגון אפרסק.

ארוחת הערב הראשונה שבישלתי אי־פעם, אחרי שיוּ ואני נישאנו, היתה די אפורה למראה. ביף סטרוגנוף. מאכזב מאוד. ייתכן שיו צדק כשראה בו סימן אזהרה.

גם הוויולה שלי נמצאת כאן. לפעמים אני נכנסת לכאן ומתבוננת בה, אומרת לה ״שלום, מה שלומך?״ קטן. לא צריך שום דבר יותר מזה. אין צורך בנגינה של ממש. זה באמת יסיים את השנה בצלילים צורמים מאוד. כל התווים והסימנים שאצור מעתה והלאה יהיו סימני הכתב שעל הדפים האלה. ככה זה…

וממילא נגינה בוויולה בטח תעיר את גור האופוסום. הוא כאן, איתי, מתחמם לו בתוך החולצה שלי (והרחק מבּארקי, שלא יאכל אותו, לא נראה לי, אבל אולי ינבח עליו עד שימות). לג’ימי כבר נמאס ממנו, והוא השאיר לי את הטיפול בו. צילצלתי לאנשים מהמרכז להצלת בעלי חיים. אפילו הם נשמעו מותשי־אופוסומים, למרות שאמרתי להם שזה זנב־טבעת נדיר.

‘כן, הם נמצאים בכל פינה בווסט הובארט,״ הם אמרו. ‘אוכלים לכולם את שתילי החסה. נוכל לקחת אותו רק בעוד שלושה או ארבעה ימים, אם ישרוד עד אז. פשוט תאכילו אותו עם מזלף.״

יו עומד להיאנח ולגלגל אליי עיניים כשיגיע הביתה. אה, וגם:

בזמן שאני יושבת על הנעליים שלו ומנסה להימנע מההשלכות של הורוּת הרת אסון, יו נסע לצלול איפשהו בחצי האי הטסמני. הוא טוען שהוא צד ומלקט מזון לארוחת הערב החגיגית שלנו, אבל אני יודעת את האמת. איזה סבל, להיות בשלווה שמתחת למים, למלא את שק הדיג שלך ולהקשיב לנשימות של עצמך בתוך הדממה של יער האצות. קצת כמו לשבת בין מכנסיים תלויים ולהתנשם, בזמן שאופוסום קירח מונח לך על החזה. אלוהים אדירים.

אני יושבת בכיסא הנדנדה עכשיו. מנענעת את האופוסום. או שאולי אני מנדנדת את עצמי כמו מטורפת? האמת היא שזה די מרגיע, והרבה יותר נוח. הצלעות שלי מאבדות תחושה. אני גבוהה מכדי לתחוב את עצמי למאורת מסתור. אני חייבת לרפד מחדש את הכיסא הזה בקטיפת אפרסק ולבוא לכאן בכל פעם שאזדקק למנת נחמה של חלוק… ולקצת כתיבה ביומן.

אסור לי להתחיל את השנה החדשה במצב הנוכחי. אני לא אהיה זאת שמתנדנדת בחדר הארונות עם אופוסום קירח בתוך החולצה. אני לא אהיה ממורמרת בגלל פירות ים, ולא חסרת סבלנות לילדים שהם ילדים קקות. אני אצא מתוך חדר הארונות הזה כשאני אסופה לגמרי ואארח את החברים וקרובי המשפחה שלנו בנינוחות, בהומור משובח ועם שיער שנראה נפלא. אני אתמודד עם המוזיקה הדביקה והמעצבנת במטבח שלי, אצחק עם ילדיי מלאי המרץ, אתקתק כמה ברוסקטות ואנקה את החלונות. אנחנו נתחיל את השנה בצלילים נעימים מאוד.

ואולי יו יתאהב בי מחדש כמו שצריך.

זאת ההחלטה שלי לשנה החדשה, לעזור לבעלי לאהוב אותי שוב. זו הסיבה שקניתי את היומן הזה, כדי לתעד את התהליך שלי — המחשבות, התוכניות, ההתקדמות, התחקיר וכו’. אולי אני צריכה לחתום חוזה כלשהו עם עצמי ולהפוך את זה לעניין רשמי כאן ועכשיו, מההתחלה. כן.

אני, סוזנה פארקס, איבדתי את התשוקה בנישואים שלי, אי־שם בשעות החלקלקות, הנחפזות, שעות הקש ששבר את גב הגמל, ואני צריכה למצוא אותה. אני אמצא אותה.

ס’ פארקס

ספארקס. ניצוצות. תשוקה וניצוצות. וכשאין ניצוצות, לפחות ניצוצון אחד קטון.