"אני משחקת באש עם משהו שאני לא מבינה, חשבה… דחף בראשיתי, קדום, האיץ בה לרוץ, לברוח." אליינה ג'ילברט היפה היא […]
4 בספטמבר
יומן יקר,
משהו נורא עומד לקרות היום.
אני לא יודעת למה כתבתי את זה. פשוט טירוף. אין לי שום סיבה לדאוג, ויש לי כל הסיבות שבעולם להיות מאושרת. אבל…
אבל הנה אני כאן, בשעה 5:30 בבוקר, ערה ומבוהלת. אני אומרת לעצמי כל הזמן שהבלגן אצלי בראש הוא בגלל הפרשי השעות בין צרפת לכאן. אבל זה לא מסביר למה אני מבוהלת כל כך. אבודה כל כך.
שלשום, כשדודה ג’ודית ומרגרט ואני נסענו חזרה הביתה מנמל התעופה, הייתה לי מין הרגשה מוזרה כזאת. וכשפנינו לרחוב שלנו חשבתי פתאום, “אמא ואבא מחכים לנו בבית. אני מוכנה להתערב שהם עומדים על המרפסת הקדמית או מחכים בסלון ומסתכלים דרך החלון. הם בטח התגעגעו אלי נורא”.
אני יודעת. זה נשמע מטורף לגמרי.
אבל גם כשראיתי את הבית, ואת המרפסת הקדמית הריקה, עדיין הרגשתי ככה. עליתי בריצה במדרגות, ניסיתי לפתוח את הדלת הנעולה ודפקתי עליה בטבעת הברזל. וכשדודה ג’ודית עלתה אחרי ופתחה את הדלת, פרצתי פנימה ורק עמדתי במסדרון והקשבתי, ציפיתי לשמוע את אמא יורדת במדרגות או את אבא קורא לי מחדר העבודה.
בדיוק אז דודה ג’ודית הפילה מאחורי ברעש את המזוודה על הרצפה, פלטה אנחה ענקית ואמרה, “אנחנו בבית.” ומרגרט צחקה. ואז הציפה אותי ההרגשה הכי נוראה שהייתה לי בחיים. אף פעם לא הרגשתי את עצמי אבודה כל כך. לגמרי. לחלוטין.
בבית. אני בבית. למה זה נשמע לי כמו שקר?
נולדתי בעיירה הזאת – פֶל’ס־צֶ’רץ’. גרתי בבית הזה תמיד. זה החדר שהיה שלי תמיד, עם הסימן החרוך על רצפת העץ מאז שקֶרוֹלַיין ואני ניסינו לעשן בגניבה סיגריות כשהיינו בכיתה ה’, וכמעט נחנקנו. אני יכולה להסתכל דרך החלון ולראות את עץ החבוש שלפני שנתיים טיפסו עליו מאט וכל החבר’ה כדי להתפרץ למסיבת הפיג’מות ביום ההולדת שלי. זאת המיטה שלי, הכיסא שלי, השידה שלי.
אבל עכשיו נראה לי הכול ממש זר, כאילו אני לא שייכת לכאן. אני זרה במקום הזה. והכי גרוע – אני מרגישה שיש איפשהו מקום אחר שאני שייכת אליו, אבל אני פשוט לא מצליחה למצוא אותו.
אתמול הייתי יותר מדי עייפה ולא הלכתי ליום ההיערכוּת בבית הספר. מֶרֶדִית לקחה בשבילי את מערכת השעות, אבל לא התחשק לי לטלפן אליה. דודה ג’ודית אמרה לכל מי שהתקשר אלי שאני ישנה בגלל היעפת מהטיסה, אבל בארוחת הערב היא נתנה בי מבט מוזר.
איך שלא יהיה, היום אצטרך לראות את כל החבורה. אנחנו אמורות להיפגש במגרש החניה לפני התחלת הלימודים. אז זאת הסיבה שאני מבוהלת? אני מפחדת מהן?
אֶלֵיינה גילבֶּרט הפסיקה לכתוב. היא בהתה בשורה האחרונה, הנידה את ראשה, והשהתה את העט מעל היומן הקטן בכריכת הקטיפה הכחולה. אחר כך, בתנועה פתאומית, הרימה את הראש והשליכה את העט ואת היומן לעבר החלון המקומר. הם נהדפו מהשמשה ונחתו ללא פגע על האדן המרופד.
הכול היה כל כך כל כך מטופש.
ממתי היא, אליינה גילברט, מפחדת להיפגש עם מישהו? ממתי היא מפחדת ממשהו? היא קמה והשחילה בכעס את זרועותיה לתוך קימונו אדום. אפילו לא הציצה בראי הוויקטוריאני המפואר שמעל השידה העשויה עץ דובדבן. היא ידעה מה תראה שם. אליינה גילברט, מגניבה, בלונדינית וחטובה, מובילה את הטרנדים החדשים באופנה, תלמידת י”ב, הבת שכל הבנים משתגעים אחריה, וכל הבנות רוצות להיות כמוה. שעכשיו במקרה יש לה, שלא כרגיל, פרצוף קודר וטעם מר בפה.
אמבטיה חמה וקצת קפה, וזה יעבור, חשבה. טקס הבוקר הקבוע של הרחצה ובחירת הבגדים ירגיעו אותה. היא השתהתה, סקרה לאיטה את הבגדים שהביאה מפריס. לבסוף בחרה חולצה ורודה בהירה ומכנסי פשתן קצרים תואמים, ונראתה כמו גלידת פטל. טעימה למאכל, חשבה. מהראי ניבטה אליה נערה בעלת חיוך מסתורי. כל הפחדים נמוגו, נעלמו.
“אליינה, איפה את? תאחרי לבית הספר!” נישא מלמטה קול עמום.
אליינה העבירה את המברשת פעם נוספת על פני שׂער המשי שלה, ואספה אותו מאחור בסרט ורוד כהה. אחר כך חטפה את התיק שלה וירדה במדרגות.
במטבח ישבה מרגרט בת הארבע ליד השולחן ואכלה קורנפלקס, ודודה ג’ודית חרכה משהו על הכיריים. דודה ג’ודית הייתה אישה שנראתה תמיד קצת מבולבלת. היו לה פנים רזים, נעימים, ושיער פזור, משוך ברישול לאחור. אליינה הטביעה לה נשיקה קלה על הלחי.
“בוקר טוב לשתיכן. מצטערת, אין לי זמן לארוחת בוקר.”
“אבל, אליינה, את לא יכולה לצאת ככה בלי לאכול. את זקוקה לחלבונים – ”
“אקנה דונאט לפני הלימודים,” אמרה אליינה בחטף, נישקה את ראשה הבהיר של מרגרט הקטנה, ופנתה ללכת.
“אבל, אליינה – ”
“ואחרי הלימודים אלך כנראה לבּוֹני, או למֶרֶדית, אז אל תחכו לי עם ארוחת הערב. בַּי!”
“אליינה – ”
אליינה כבר עמדה ליד דלת היציאה. היא סגרה אותה אחריה, מחרישה את קול מחאותיה של דודה ג’ודית, ויצאה למרפסת הקדמית.
היא נעצרה.
כל התחושות הרעות של הבוקר הציפו אותה שוב. החרדה, הפחד, והוודאות שמשהו נורא עומד לקרות.
רחוב מֵייפּל היה שומם. הבתים הוויקטוריאניים נראו זרים ודוממים, כאילו ריקים, כמו תפאורה באתר נטוש של צילומי סרט. כאילו ריקים מבני אדם, אך מלאים ביצורים משונים שהתבוננו בה.
זהו. מישהו עוקב אחריה. השמים מעליה לא היו כחולים, אלא חלביים, אטומים, כמו קערה ענקית הפוכה. האוויר היה מחניק, ואליינה הייתה בטוחה שמישהו נועץ בה עיניים.
בין ענפי עץ החבוש העתיק שבחזית הבית, הבחינה במשהו כהה.
עורב. הוא ישב ללא ניע, כמו העלים המצהיבים סביבו. זה היצור שעקב אחריה.
היא ניסתה לומר לעצמה שזה מגוחך, אבל איכשהו ידעה. היה זה העורב הכי גדול שראתה אי פעם, שָמן ומבריק, עם קשתות צבעוניות זוהרות בקצה נוצותיו השחורות. היא יכלה לראות כל פרט בבירור: הטפרים הכהים התאוותניים, המקור החד, ועין שחורה נוצצת.
הוא היה דוֹמם כל כך, אפשר היה לחשוב שיושב שם פסל שעווה של עורב. אבל כשאליינה הסתכלה עליו, היא הרגישה שהיא מסמיקה, חום עלה מגרונה והציף את לחייה בגלים. כי היצור הזה… הסתכל עליה. הסתכל כמו שהבנים מסתכלים עליה כשהיא לבושה בבגד ים או בחולצה שקופה. הוא כאילו הפשיט אותה בעיניו.
בלי לחשוב, שמטה את התיק ארצה, והרימה אבן משולי השביל. “תסתלק מכאן,” קראה, ושמעה רטט של כעס בקולה. “תעוף מכאן! תסתלק כבר!” ועם המילה האחרונה זרקה את האבן.
נשמע נפץ של עלים, אבל העורב התעופף בריא ושלם. כנפיו הענקיות הקימו רעש כמו להקה שלמה של עורבים. אליינה התכופפה מבוהלת, כשהדף האוויר של הכנפיים פרע את שערה הבלונדיני.
העורב חג ונחת שוב, צללית שחורה על רקע השמים הלבנים כנייר. אחר כך, בצרחה אחת צורמת, הסתובב ועף לעבר היער.
אליינה הזדקפה לאט, ומיד הסתכלה סביב, מודעת לעצמה. היא לא יכלה להאמין שעשתה מה שעשתה. אבל עכשיו, כשהציפור נעלמה, השמים נראו רגילים, כמו תמיד. רוח קלה הרעידה את העלים, ואליינה נשמה עמוק. במורד הרחוב נפתחה דלת, וילדים פרצו החוצה, צוחקים.
היא חייכה כשראתה אותם, נשמה שוב עמוק, והקלה הציפה אותה כמו אור שמש. איך יכלה להיות טיפשה כל כך? הרי היום יום יפה, מבטיח, ושום דבר רע לא יכול לקרות.
שום דבר רע לא יכול לקרות – חוץ מהעובדה שהיא מאחרת לבית הספר. כל החבורה כבר בטח מחכה לה במגרש החניה.
את יכולה תמיד לספר שהתעכבת כי זרקת אבן על מציצן חולני, חשבה, וכמעט צחקקה. הֵי, זה ייתן להן קצת חומר למחשבה.
מבלי להביט לאחור אל עץ החבוש, החלה פוסעת במהירות במורד הרחוב.
העורב התנגש ברעש בצמרת עץ האלון, וסטפן הרים אינסטינקטיבית את ראשו. כשראה שזאת רק ציפור, נרגע.
הוא השפיל את מבטו אל הגווייה הלבנה הרפויה שהחזיק, והרגיש שפניו מתעוותים בחרטה. הוא לא התכוון להרוג אותה. הוא היה מנסה לצוד משהו גדול יותר מארנבת אילו ידע עד כמה היה רעב. אבל זה בדיוק מה שהפחיד אותו: לא לדעת אף פעם עד כמה חזק יהיה הרעב, או מה יצטרך לעשות כדי להשׂביע אותו. למזלו, הרג רק ארנבת.
הוא עמד מתחת לעצי האלון העתיקים, וקרני שמש הסתננו אל תלתליו. במכנסי ג’ינס וטי־שירט, סטפן סלווטורה נראה בדיוק כמו תלמיד תיכון רגיל.
הוא לא היה.
הוא בא לצוד במעמקי היער, במקום שאיש לא יראה אותו. עכשיו ליקק בקפדנות את השפתיים והחניכיים, לוודא שלא נשאר עליהם כל סימן. הוא לא רצה לקחת שום סיכון. גם כך יהיה לו קשה לעמוד בהתחזות הזאת.
לרגע תהה, שוב, אם לא כדאי לו לוותר על כל העניין. אולי הוא צריך לשוב לאיטליה, לחזור למקום המסתור שלו. מדוע חשב שיוכל להתחבר שוב אל עולם האור?
אבל הוא כבר עייף מהחיים בין הצללים. עייף מהחושך ומהיצורים שבו. ויותר מכול, עייף מהבדידות.
הוא לא היה בטוח למה בחר דווקא בעיירה הזאת, פֶל’ס־צֶ’רץ’ שבווירג’יניה. העיירה הייתה צעירה לעומתו; הבניינים הכי עתיקים הוקמו בה לפני מאה וחמישים שנה בסך הכול. אבל זיכרונות ורוחות רפאים ממלחמת האזרחים חיו כאן עדיין, ממשיים כמו הסופרמרקטים ומסעדות המזון המהיר.
סטפן רחש יחס של כבוד לעבר. הוא חשב שעם הזמן ילמד לחבב את אנשי פל’ס־צ’רץ’. ואולי – רק אולי – יצליח למצוא לו מקום ביניהם.
הוא אף פעם לא יהיה אחד מהם, זה ברור. שפתיו התעוותו בחיוך מריר כשחשב על כך. הוא היה חכם מכדי לקוות לזה. לעולם לא יצליח להשתייך לגמרי לאיזשהו מקום שיוכל להיות בו הוא עצמו.
אלא אם כן יבחר להשתייך לעולם הצללים…
בבת אחת סילק את המחשבה מראשו. הרי כבר נטש את החושך; השאיר את הצללים מאחוריו. הוא מחק את כל השנים ההן, והיום הוא מתחיל הכול מחדש.
סטפן שם לב שעדיין הוא מחזיק בארנבת. הוא הניח אותה בעדינות על מצע של עלי אלון חומים. רחוק משם, רחוק מדי לאוזניים אנושיות, קלט רחשים של שועל.
בוא הנה, אח צייד, חשב סטפן בעצב. ארוחת הבוקר שלך מחכה.
כשתלה את הז’קט על כתפו, הבחין בעורב שהפריע לו קודם. הוא ישב עדיין על עץ האלון, וכאילו התבונן בו. משהו בישר רעות.
סטפן התחיל לגשש במחשבתו לעבר הציפור, אבל מיד עצר בעצמו. תזכור מה שהבטחת לעצמך, חשב. אתה לא משתמש בכוחות־העל שלך, אלא אם זה הכרחי. רק אם לא תהיה ברֵרה.
סטפן התקדם בשקט כמעט מוחלט בין עלים מתים וענפים יבשים, לעבר קצה היער. מכוניתו חנתה שם. הוא שלח מבט חטוף לאחור, וראה שהעורב עף מן העץ ונחת על גוויית הארנבת.
היה משהו מאיים באופן שבו עט העורב על הפגר הלבן, המדולדל, משהו מאיים ומנַצח. גרונו של סטפן התכווץ, והוא כמעט שב על עקבותיו כדי להבריח את הציפור. אבל הרי גם לעורב יש זכות לאכול, בדיוק כמו לשועל, אמר לעצמו.
בדיוק אותה הזכות שהייתה לו עצמו.
אם ייתקל שוב בעורב הזה, ישלח מחשבת גישוש אל מוחו, החליט. אבל עכשיו הסיט ממנו את עיניו, ובהבעה נחושה מיהר דרך היער. הוא לא רצה לאחר לבית הספר התיכון “רוברט אִי. לִי”.
2
אליינה הגיעה למגרש החניה של בית הספר, ומיד הקיפו אותה מכל עבר. כולן היו שם, כל החבורה שהיא לא ראתה מאז סוף חודש יוני, ועוד כמה נספחות שקיוו לזכות במעט פופולריוּת אם יצטרפו גם הן. בזו אחר זו קיבלו את פניה בחיבוק.
קרוליין גבהה לפחות בשלושה סנטימטרים, נעשתה חטובה יותר, ונראתה יותר מתמיד כמו דוגמנית ממגזין האופנה “ווֹג”. היא בירכה את אליינה בקרירות, נסוגה לאחור, ועיניה הירוקות התכווצו כמו עיני חתול.
בוני לא גבהה כלל, תלתליה האדומים הגיעו בקושי עד סנטרה של אליינה כשהניפה את זרועותיה וחיבקה אותה. רגע אחד – תלתלים? חשבה אליינה. היא הדפה את הנערה הנמוכה לאחור.
“בוני! מה עשית לשערות שלך?”
“מוצא חן בעינייך? נראה לי שזה מגביה אותי.” בוני ניפחה באצבעותיה את הפוני שלה שהיה נפוח גם קודם, וחייכה, עיניה החומות נוצצות מהתרגשות, ופניה דמויי הלב משולהבים.
אליינה עברה הלאה. “מרדית, אַת לא השתנית בכלל.”
החיבוק החם היה הדדי. היא התגעגעה למרדית יותר מאשר לכל השאר, חשבה אליינה כשהסתכלה על הנערה הגבוהה. מרדית לא התאפרה אף פעם. אבל, למען האמת, עם עור מושלם בצבע זית וריסים כבדים שחורים, מי צריך איפור? עכשיו הרימה גבה נאה, ובחנה את אליינה.
“טוב, השערות שלך הבהירו מהשמש בשתי דרגות… אבל איפה השיזוף? חשבתי שעשית חיים בריביירה הצרפתית.”
“את יודעת שאני לא משתזפת אף פעם.” אליינה הרימה את זרועותיה ובחנה אותן. העור היה מושלם, חלק כמו חרסינה, אבל בהיר ושקוף, כמעט כמו העור של בוני.
“רגע, זה מזכיר לי,” התפרצה בוני לשיחה ותפסה את ידה של אליינה. “תנחשו מה למדתי הקיץ מהבת־דודה שלי?” לפני שמישהי מהבנות הצליחה לדבר, היא הודיעה לכולן בתרועת ניצחון: “קריאה־בכף־־יד!”
נשמעו אנחות, וקצת צחקוקים.
“תצחקו כמה שאתן רוצות,” אמרה בוני, לא מוטרדת כלל. “הבת־דודה שלי אמרה לי שאני מדיום. בואי, תני לראות…” היא הסתכלה על כף ידה של אליינה.
“תזדרזי, כי אחרת נאחר,” אמרה אליינה, חסרת סבלנות במקצת.
“בסדר, בסדר. הנה, זה קו החיים שלך – או שזה קו הלב?” בתוך הקהל שהקיף אותן מישהי צחקקה בשקט. “שקט; אני נוגעת בחלל הריק, אני רואה… אני רואה…” פניה של בוני נעשו בבת אחת אטומים, כאילו ראתה משהו מפחיד. עיניה החומות התרחבו, אך מבטה ננעץ לא ביד של אליינה, אלא כאילו דרך היד – במשהו מפחיד.
“את תפגשי מישהו זר, גבוה, כהה,” מלמלה מרדית מאחוריה. מסביב נשמעו צחקוקים.
“כהה כן, וזר… אבל לא גבוה.” הקול של בוני היה עמום ומרוחק.
“אף על פי ש,” היא המשיכה אחרי רגע בהיסוס, “הוא היה גבוה. פעם.” עיניה החומות הגדולות התרוממו אל אליינה בתדהמה. “אבל זה לא מתקבל על הדעת… נכון?” היא שמטה את ידה של אליינה, כמעט השליכה אותה מעליה. “לא רוצה לראות יותר.”
“אוקיי, ההצגה נגמרה. בואו נלך,” אמרה אליינה לכולן, קצת עצבנית. היא תמיד חשבה שהטריקים של המדיומים הם בסך הכול – טריקים. אז למה זה מלחיץ אותה? רק בגלל שהבוקר היא כמעט השתגעה בעצמה…
הבנות פנו ללכת לעבר בניין בית הספר, אך שאגת מנוע מכוונן היטב עצרה אותן במקומן.
“וואו, תראו,” אמרה קרוליין פעורת עיניים. “מכונית – משהו.”
“פּוֹרשֶה משהו,” תיקנה לה מרדית ביובש.
הטורבו 911 השחורה־מבהיקה החליקה בנהימה על פני מגרש החניה, מחפשת לאיטה מקום חניה כמו פנתר העוקב אחר טרפו.
כשנעצרה, נפתחה דלת, והן ראו בחטף את הנהג.
“אוי, אלוהים,” לחשה קרוליין.
“את יכולה לחזור על זה גם בשמי,” התנשמה בוני.
ממקום עומדה הצליחה אליינה לראות גוף רזה ושרירי, מכנסי ג’ינס דהויים שהוא בטח צריך לקלף מעליו בלילה בכוח, טי־שירט צמודה, וז’קט עור בגזרה יוצאת דופן. שערו היה גלי וכהה.
אבל הוא לא היה גבוה. גובה ממוצע.
אליינה התחילה שוב לנשום.
“מי זה, הבן המחופש הזה?” אמרה מרדית. וההערה הייתה במקומה – משקפי שמש כהים הסתירו את עיניו לגמרי וכיסו את פניו כמו מסכה.
“הזר במסכה,” אמרה מישהי, ובליל של קולות עלה מסביב.
“את רואה את הז’קט הזה? הוא איטלקי, כמו ברומא.”
“איך את יודעת? הרי לא נסעת בחיים שלך אף פעם יותר רחוק מהעיר רוֹמא שבמדינת ניו יורק!”
“מממ… לאליינה יש שוב מבט כזה. המבט של הציידת.”
“לנמוך־המסתורי היפה כדאי להיזהר.”
“הוא לא נמוך. הוא מושלם!”
מעל לכל הפטפוטים נשמע פתאום קולה של קרוליין. “אוי, בחייך, אליינה. כבר לקחת לך את מאט. מה עוד את רוצה? מה את יכולה לעשות עם שניים שאַת לא יכולה לעשות עם אחד?”
“אותו הדבר – רק יותר זמן,” משכה מרדית את המילים לאט, והחבורה פרצה בצחוק.
הנער הזר נעל את המכונית והלך לעבר בניין בית הספר. אליינה התקדמה אחריו בקלילות, ושאר הבנות הלכו צפופות בעקבותיה. לרגע רחשה בה התמרמרות. מה, אי אפשר כבר ללכת לשום מקום בלי תהלוכה מאחוריה? אבל כשקלטה את מבטה של מרדית, חייכה בעל כורחה.
“נובּלֶס אובּליג’ – האצילות מחייבת,” אמרה מרדית בלחש.
“מה?”
“אם את הולכת להיות מלכת בית הספר, את צריכה להשלים עם המחיר.”
אליינה כיווצה את גבותיה, והן נכנסו לבניין. מסדרון ארוך נמתח לפניהן, ובקצהו ראו דמות בג’ינס וז’קט עור נעלמת בפתח המשרד. אליינה האטה את צעדיה, התקדמה לעבר המשרד, ולבסוף נעצרה ובחנה מהורהרת את המודעות שעל לוח השעם ליד הדלת. היה שם חלון גדול, שדרכו אפשר היה לראות את כל המשרד.
שאר הבנות הסתכלו בגלוי דרך החלון וצחקקו. “תחת חמוד.” “זה מאה אחוז ז’קט של ארמָני.”
“אתן חושבות שהוא לא מכאן?”
אליינה אימצה את אוזניה כדי לקלוט את שמו. הייתה שם כנראה איזו בעיה. גברת קלארק, המזכירה, הסתכלה ברשימה והנידה את ראשה. הוא אמר משהו, וגברת קלארק הרימה את ידיה בתנועה של “מה אני יכולה לעשות?” היא העבירה אצבע לאורך הרשימה והנידה שוב את הראש, הפעם בתנועה החלטית. הנער הזר פנה לעבר היציאה, ואז הסתובב לאחור. וכשגברת קלארק הרימה אליו את מבטה, השתנו פניה.
משקפי השמש היו עתה בידו. גברת קלארק נראתה מבוהלת. אליינה יכלה לראות איך היא ממצמצת שוב ושוב. שפתיה נפתחו ונסגרו כאילו ניסתה לדבר.
אליינה הצטערה שאינה יכולה לראות אלא את עורפו. גברת קלארק גיששה עכשיו בתוך ערֵמת ניירות, ונראתה המומה. לבסוף מצאה איזשהו טופס וכתבה עליו משהו, אחר כך סובבה את הטופס ודחפה אותו לעברו.
הוא כתב עליו במהירות – כנראה חתם – והחזיר לה אותו. גברת קלארק נעצה לרגע מבט בטופס, אחר כך נברה בערמת ניירות אחרת, ולבסוף הושיטה לו גיליון שנראה כמו מערכת שעות. היא לא הסירה ממנו את מבטה כשלקח ממנה את הדף, הרכין את ראשו לאות תודה, ופנה לעבר הדלת.
אליינה נטרפה מרוב סקרנות. מה בדיוק קרה עכשיו במשרד? ואיך נראים הפנים של הזר? אבל כשיצא למסדרון, כבר הרכיב שוב את משקפי השמש. אכזבה הציפה אותה.
ובכל זאת, כשנעצר בפתח, הצליחה לראות מה שהמשקפיים לא הסתירו. השיער הגלי הכהה הקיף תווי פנים מושלמים שנראו כמו העתק ממדליה או ממטבע רומית עתיקה. עצמות לחיים גבוהות, אף קלאסי ישר… ופה שלא נותן לישון בלילה, חשבה אליינה. השפה העליונה הייתה מפוסלת להפליא, רגישה במקצת, חושנית מאוד. פטפוט הבנות במסדרון נפסק, כאילו לחץ מישהו על מתג חשמלי.
רובן הסבו ממנו את מבטן והסתכלו לכל עבר, רק לא עליו. אליינה נשארה ליד החלון, ניערה קלות את ראשה, התירה את הסרט, ושערה גלש על כתפיה.
בלי להביט לצדדים, פנה הזר והתחיל ללכת חזרה במסדרון. מקהלה של אנחות ולחישות פרצה ברגע שיצא מטווח שמיעה.
אליינה לא שמעה דבר מכל זה.
הוא עבר ממש לידה, חשבה, המומה. ממש לידה, בלי להעיף בה מבט.
צלצול הפעמון הגיע אליה במעומעם. מרדית משכה בזרועה.
“מה?”
“אמרתי הִנה המערכת שלך. יש לנו עכשיו טריגונומטריה בקומה השנייה. בואי כבר!”
אליינה נתנה למרדית להוביל אותה במסדרון, קומה אחת למעלה, ולתוך הכיתה. היא החליקה אוטומטית לכיסא פנוי, ונעצה עיניים עיוורות במורה שעמדה ליד הלוח. ההלם עדיין לא פג.
הוא עבר ממש לידה. בלי להציץ בה. היא לא הצליחה להיזכר מתי איזשהו בן עשה דבר כזה. כולם לפחות הסתכלו. חלק שרקו. חלק נעצרו לדבר, וחלק פשוט בהו בה.
ואליינה תמיד הרגישה בסדר עם זה.
אחרי הכול, מה יותר חשוב מבנים? הם היו תמיד המדד לפופולאריות שלך, ליופי שלך. והם יכלו להיות שימושיים להמון דברים. לפעמים הם היו מרַגשים, אבל לרוב זה לא נמשך הרבה זמן. לפעמים הם היו גועליים כבר מההתחלה.
רוב הבנים, הרהרה אליינה, הם כמו גורי כלבים. מקסימים כשמעמידים אותם במקומם, אבל אפשר לוותר עליהם. מעטים מאוד מצליחים להיות יותר מזה, להיות חברים של ממש. כמו מאט.
אוי, מאט. בשנה שעברה קיוותה שהוא יהיה זה שחיפשה, זה שיגרום לה להרגיש… טוב, משהו שמעבר. יותר מריגוש ניצחון של כיבוש, יותר מגאווה, מהתפארות בפני שאר הבנות ברכש החדש שלה. והיא באמת הצליחה לפתח רגש חזק של חיבה עמוקה למאט. אבל הקיץ, כשהיה לה זמן לחשוב, הבינה שהייתה זאת חיבה כמו לבן דוד או לאחות.
גברת הלפרן חילקה לתלמידים ספרי טריגונומטריה. אליינה לקחה אוטומטית ספר וכתבה בפנים את שמה, עדיין שקועה במחשבות.
היא חיבבה את מאט יותר מכל בן אחר שהכירה. וזאת הייתה הסיבה שהיא תצטרך להגיד לו שזה נגמר.
קודם לא ידעה איך להגיד לו את זה במכתב. עכשיו לא ידעה איך להגיד לו את זה פנים אל פנים. לא שהיא פחדה שהוא יתחיל להשתולל לה; הוא פשוט לא יבין. גם היא לא ממש הבינה.
הייתה לה הרגשה כאילו היא תמיד שואפת להגיע ל… משהו. אבל כשחשבה שהגיעה, המשהו הזה לא היה שם. לא עם מאט, לא עם אף אחד אחר מהחברים שהיו לה אי פעם.
ואז הייתה צריכה להתחיל הכול מחדש. למזלה, היה תמיד חומר טרי. לא היה בן שהצליח לעמוד בפניה, ולא היה בן שהתעלם ממנה. עד עכשיו.
עד עכשיו. היא נזכרה במה שקרה לה במסדרון ושמה לב שידה מתאגרפת סביב העט. עדיין לא יכלה להאמין שהוא עבר ככה על ידה.
הפעמון צלצל, כולם פרצו החוצה מהכיתה, אך אליינה נעצרה בפתח. היא נשכה את שפתה, וסקרה את נהר התלמידים שזרם במסדרון. ואז הבחינה באחת הבנות שנדבקה בבוקר לחבורה שלה במגרש החניה.
“פרַנסֶס! בואי הנה.”
פרנסס ניגשה אליה בלהיטות; פניה חסרי החן זרחו.
“תשמעי, פרנסס, את זוכרת את הבן מהבוקר?”
“זה עם הפּורשה והַ… המממ… הגוף הזה? איך אפשר לשכוח?”
“טוב, אז אני רוצה את מערכת השעות שלו. תשיגי אותה מהמשרד אם תצליחי, או תעתיקי אותה ממנו אם לא תהיה לך שום דרך אחרת. אבל תעשי את זה!”
פרנסס הופתעה לרגע, אחר כך חייכה והנהנה. “אוקיי, אליינה. אני הולכת לנסות. אביא לך אותה לארוחת הצהריים אם אצליח להשיג אותה.”
“תודה,” אליינה הביטה בפרנסס שהתרחקה.
“את יודעת? את ממש מטורפת,” לחש באוזניה קולה של מרדית.
“מה הטעם בלהיות מלכת בית הספר, אם את לא יכולה להפעיל לפעמים סמכות על הנתינים?” השיבה לה אליינה בקול רגוע. “לאן אני הולכת עכשיו?”
“כלכלה. הנה, קחי.” מרדית דחפה לידה את מערכת השעות שלה. “אני צריכה לרוץ לכימיה. להתראות!”
שיעור הכלכלה ושאר השיעורים של הבוקר עברו על אליינה במעורפל. היא קיוותה להעיף שוב מבט בתלמיד החדש, אבל הוא לא היה אִתה בשום שיעור. מאט לעומת זאת היה אתה בשיעור אחד, והיא הרגישה כאב חד כשעיניו הכחולות פגשו את עיניה בחיוך.
הפעמון צלצל להפסקת הצהריים. אליינה התקדמה לעבר הקפטריה, מברכת את התלמידים במנוד ראש. קרוליין עמדה מחוץ לקפטריה, נשענת ברישול על הקיר, סנטר מורם, כתפיים לאחור ומותניים קדימה. שני הבנים ששוחחו אתה, השתתקו כשאליינה התקרבה, ודחפו זה את זה במרפקים.
“הַי,” אמרה אליינה בחטף לבנים, ולקרוליין – “בא לך להיכנס לאכול אִתי?”
עיניה הירוקות של קרוליין כמעט שלא עפעפו לעבר אליינה, והיא סילקה מפניה שיער ערמוני מבהיק. “מה, ליד השולחן המלכותי?” שאלה.
אליינה נרתעה. היא וקרוליין היו חברות מאז גן הילדים, ותמיד התחרו זו בזו ברוח טובה. אבל בזמן האחרון קרה משהו לקרוליין. היא התחילה להתייחס לתחרות יותר ויותר ברצינות. עכשיו הופתעה אליינה מהמרירות בקולה.
“טוב, זה לא שאת שייכת להמון הפשוט,” אמרה אליינה בקלילות.
“אה, את ממש צודקת,” אמרה קרוליין ונעמדה מול אליינה. עיני החתול הירוקות שלה הצטעפו והתכווצו, ואליינה נדהמה מהשנאה שראתה בהן. שני הבנים חייכו באי נוחות והתחמקו משם.
קרוליין לא שמה לב כנראה. “הרבה דברים השתנו כשלא היית כאן בקיץ, אליינה,” המשיכה. “ואולי הישיבה שלך על כיסא המלכות מתקרבת לקיצה.”
אליינה הסמיקה; היא הרגישה את הלהט בלחייה, והתאמצה לייצב את קולה. “אולי,” אמרה. “אבל במקומך, קרוליין, לא הייתי קונה עדיין שרביט.” והיא הסתובבה ונכנסה לקפטריה.
בתחושת הקלה ראתה את מרדית ואת בוני, ולידן את פרנסס. כשבחרה לעצמה את האוכל, הרגישה שלחייה מצטננות, ופנתה להצטרף אליהן. היא לא תניח לקרוליין לעצבן אותה; היא בכלל לא תחשוב על קרוליין.
“יש לי,” אמרה פרנסס ונפנפה בפיסת נייר כשאליינה התיישבה.
“ולי יש חדשות מעניינות,” אמרה בוני בחשיבות. “אליינה, תשמעי משהו. הוא ואני באותו שיעור ביולוגיה, ואני יושבת ממש במקביל לו. קוראים לו סטפן, סטפן סַלוָוטוֹרֶה, והוא מאיטליה, והוא גר באכסניה של גברת פלָאוּאֶרס הזקנה בקצה העיר.” היא נאנחה. “הוא כל כך רומנטי. לקרוליין נפלו כמה ספרים, והוא הרים לה אותם.”
אליינה עיקמה את הפרצוף. “איזו מסורבלת קרוליין. מה עוד קרה?”
“טוב, זה הכול. הוא לא ממש דיבר אתה. הוא נור־ר־רא מסתורי, את מבינה. גברת אנדיקוט, המורה לביולוגיה, ניסתה לשכנע אותו שיוריד את המשקפיים, אבל הוא לא הסכים. אמר שיש לו בעיה רפואית.”
“איזו בעיה רפואית?”
“אני לא יודעת. אולי זה משהו סופני וימיו ספורים. זה לא יהיה רומנטי?”
“אוי, מאוד,” אמרה מרדית.
אליינה עברה על מערכת השעות שפרנסס הביאה, ונשכה את שפתה. “הוא אתי בשיעור השביעי. היסטוריה של אירופה. עוד מישהי מכן בשיעור הזה?”
“אני,” אמרה בוני. “ונדמה לי שגם קרוליין. אה, ואולי גם מאט; אתמול הוא אמר משהו על המזל המחורבן שיש לו, כי שיבצו אותו לשיעור של מר טאנר.”
נפלא, חשבה אליינה, לקחה מזלג ותקעה אותו בתפוחי האדמה. עושה רושם שהשיעור השביעי הולך להיות ממש מעניין.
סטפן שמח שיום הלימודים עומד להסתיים. הוא רצה להשתחרר מהחדרים ומהמסדרונות הצפופים האלה, אפילו רק לכמה דקות.
כל כך הרבה מחשבות אנושיות, הלחץ של שאון התודעה האנושית שהקיפה אותו, כל אלה גרמו לו סחרחורת. מאות שנים עברו מאז היה בתוך נחיל כזה של בני אדם.
תודעה אחת בלטה במיוחד מכל האחרות. היא הייתה בתוך כל אלו שהסתכלו עליו במסדרון בית הספר. סטפן לא ידע איך היא נראית, אבל האישיות שלה הייתה כל כך חזקה, שהוא היה בטוח שיזהה אותה כשייתקל בה שוב.
עד עכשיו, לפחות, הוא שרד ביום הראשון של ההתחזות. הוא השתמש בכוחות־העל שלו רק פעמיים, וגם זה בצורה מוגבלת. אבל עכשיו היה עייף, והודה בפני עצמו בצער – גם רעב. הדם של הארנבת לא השׂביע אותו.
את הדאגה הזאת יצטרך לדחות לאחר כך. הוא מצא את הכיתה של השיעור האחרון, התיישב, ומיד הרגיש בנוכחות התודעה ההיא.
היא הבהבה בקצה הכרתו באור זהוב, רך, ועם זאת נמרץ. לראשונה הצליח לאתר את הנערה שתודעתה חדרה אליו. היא ישבה ממש לפניו.
ברגע שחשב עליה, היא הסתובבה אליו והוא ראה את פניה. רק הסתכל, זה כל מה שיכול היה לעשות כדי לא להִשתנק בהלם.
קתרין! אבל ברור, זה לא יכול להיות. קתרין מתה; אף אחד לא ידע זאת טוב ממנו.
ואף על פי כן, הדמיון היה בלתי נתפש. השיער הזה, הזהוב בהיר, כל כך בהיר, כמעט נוצץ. העור החלק הזה בצבע קרם, שגרם לו תמיד לחשוב על בַּרבּורים, או על אבני בהט, עם הסומק הקל הוורוד מעל עצמות הלחיים. והעיניים… מעולם לא ראה צבע עיניים כמו של קתרין; כהה יותר משמים כחולים, עמוק ועשיר כצבע אבני הספיר בשרשרת שענדה סביב מִצחה. לבת הזאת היו בדיוק אותן העיניים.
והן היו נעוצות ישר בעיניו כשחייכה.
במהירות הפנה את מבטו מהחיוך. מכל הדברים שבעולם, לא רצה לחשוב על קתרין. לא רצה להסתכל על הנערה הזאת שהזכירה לו אותה, לא רצה להרגיש בנוכחותה. הוא נעץ את מבטו בשולחן, אטם את מחשבותיו בכל הכוח, כפי שידע לעשות. לבסוף, אט־אט, הפנתה ממנו את ראשה.
היא נפגעה. למרות המחסומים שהקים, הוא הרגיש שפגע בה. לא היה לו אכפת. למען האמת, הוא היה אפילו מרוצה, וקיווה שזה ירחיק אותה ממנו. חוץ מזה לא הרגיש כלפיה כלום.
הוא חזר ושינן זאת לעצמו כשקולו החדגוני של המורה חלף מעליו ולא חדר לאוזניו. אבל ריח דק של בושם הגיע אליו – סיגליות, חשב. צווארה הלבן והעדין היה כפוף מעל ספר, ושערה הבהיר גלש משני צדדיו.
בכעס ותסכול הרגיש בשיניו את כאב הפיתוי – יותר רטט ודגדוג מאשר כאב. זה היה רעב, רעב מיוחד. מסוג שלא היה מוכן להיכנע לו.
המורה הסתובב בכיתה כמו חָמוס, שאל שאלות, וסטפן ריכז בו במכוון את תשומת ליבו. תחילה הופתע, כי אף על פי שאיש מהתלמידים לא ידע את התשובות, השאלות המשיכו לזרום. אבל אז הבין שזאת הייתה מטרתו של המורה. לבייש את התלמידים בבורותם.
ברגע זה מצא קורבן חדש, תלמידה קטנה בעלת שיער ג’ינג’י מתולתל ופנים בצורת לב. סטפן הביט בסלידה במורה שהציק לה בשאלות. היא נראתה אומללה כשפנה ממנה כדי לדבר אל הכיתה כולה.
“אתם רואים לְמה אני מתכוון? אתם חושבים שאתם נורא מוצלחים; אתם בכיתה י”ב, עוד מעט בוגרי תיכון. ובכן, הרשו לי להגיד לכם שחלק מכם לא ראויים אפילו להיות בוגרי גן ילדים. כמו זאת!” הוא הצביע על הג’ינג’ית. “אין לה מושג על המהפכה הצרפתית. חושבת שמארי אנטואנט הייתה כוכבת של סרטים אילמים.”
התלמידים סביב סטפן זזו בכיסאותיהם באי נוחות. הוא זיהה התמרמרות במחשבותיהם. השפלה. פחד. הם פחדו מהאיש הקטן והרזה הזה בעל עיני הסמוּר, אפילו הבנים המגודלים, שהיו גבוהים ממנו.
“בסדר, בואו ננסה תקופה אחרת.” המורה פנה שוב אל התלמידה ששאל קודם. “בתקופת הרנסנס – ” הוא השתתק. “את יודעת מה זה רנסנס, לא? התקופה בין המאה השלוש־עשרה למאה השבע־עשרה, שבה אירופה גילתה את הרעיונות הגדולים של יוון ורומא העתיקות? התקופה שהביאה לעולם את גדולי האמנים וההוגים האירופיים?” כשהנערה הנהנה במבוכה, הוא המשיך. “בתקופת הרנסנס, מה היו תלמידים בגילך עושים בבית הספר? מה? יש לך מושג? איזשהו ניחוש?”
הנערה בלעה רוק, ובחיוך רפה אמרה, “שיחקו פוטבול?”
לשמע פרצי הצחוק, קדרו פניו של המורה. “בשום אופן לא!” הטיח, והכיתה השתתקה. “את חושבת שזאת בדיחה? ובכן, באותם הימים תלמידים בגילך כבר שלטו בכמה שפות. הם היו גם בקיאים בלוגיקה, במתמטיקה, באסטרונומיה, בפילוסופיה ובדקדוק. הם היו בשלים ללמוד באוניברסיטה, וכל המקצועות שם נלמדו בלטינית. פוטבול היה בהחלט הדבר האחרון ש…”
“סליחה.”
הקול השקט קטע את נאום התוכחה של המורה. כל התלמידים הסתובבו ונעצו עיניים בסטפן.
“מה? מה אמרת?”
“אמרתי, סליחה,” חזר סטפן, הסיר את משקפיו ונעמד. “אתה טועה. בתקופת הרנסנס עודדו את התלמידים להשתתף במשחקי ספורט. לימדו אותם שגוף בריא תורם לחידוד המחשבה. והם בהחלט שיחקו במשחקי קבוצה, כמו קריקט, טניס – ואפילו פוטבול.” הוא פנה אל הנערה הג’ינג’ית וחייך. היא החזירה לו חיוך, כולה תודה. למורה הוא הוסיף, “אבל הדברים הכי חשובים שהם למדו היו נימוסים ודרך ארץ. אני בטוח שתמצא את זה בספר שלך.”
התלמידים גיחכו. דם הציף את פניו של המורה, ורוק ניתז מפיו. אבל סטפן הוסיף לנעוץ בו עיניים, עד שכעבור דקה, היה זה המורה שהפנה את מבטו הצדה.
הפעמון צלצל.
סטפן מיהר להרכיב את המשקפיים ואסף את ספריו. הוא כבר משך אליו יותר מדי תשומת לב, ולא רצה להסתכל שוב על הנערה הבלונדינית. חוץ מזה, היה עליו לצאת משם במהירות; בעורקיו החל לחוש את הבעירה המוכרת.
כשהגיע לדלת, צעק מישהו, “הֵי! באמת שיחקו אז פוטבול?”
הוא לא יכול היה להתגבר על עצמו וזרק בגיחוך מאחורי כתפו, “אה, כן. לפעמים עם ראשים כרותים של שבויי מלחמה.”
אליינה התבוננה בו כשהלך. הוא הפנה לה את הגב בכוונה. הוא השפיל אותה בכוונה, ובנוכחות קרוליין שעקבה אחריהם כמו נץ. דמעות צרבו בעיניה, אבל באותו הרגע, רק מחשבה אחת בערה בראשה.
הוא יהיה שלה, אפילו אם זה יעלה לה בחייה. אפילו אם זה יעלה בחיי שניהם, הוא יהיה שלה.
3
אור השחר הראשון צבע בפסי ורוד וירוק חיוור את שמי הלילה. סטפן הסתכל על המראה מחלון חדרו באכסניה. הוא שכר את החדר הזה בעיקר בזכות דלת שהייתה קבועה בתקרה, דלת שהובילה אל מרפסת הגג. עכשיו הייתה הדלת פתוחה, ורוח קרירה ולחה נשבה במורד הסולם שהוביל אליה. סטפן עמד ליד החלון בלבוש מלא, לא מפני שקם מוקדם. הוא אף פעם לא הלך לישון.
רק עכשיו חזר מהיער, וקרעי עלים רטובים היו דבוקים למגפיו. הוא הבריש אותם בקפדנות. הערות התלמידים מאתמול לא נעלמו ממנו. הוא ידע שהם נעצו מבטים בלבושו. תמיד לבש בגדים משובחים, לא רק מתוך גנדרנות, אלא משום שכך היה נכון לעשות. המורה הפרטי שלו אמר לו לעתים קרובות: אציל צריך להתלבש בהתאם למעמדו. אם לא, הוא מפגין זלזול כלפי אחרים. לכל אחד יש מקום משלו בעולם, והמקום שלו, של סטפן, היה פעם בקרב האצולה. פעם.
למה הוא חושב בכלל על הדברים האלה? ברור, היה עליו להבין מראש שההתחזות שלו לתלמיד תחזיר אותו לימי לימודיו. עכשיו הציפו אותו הזיכרונות, דחוסים ומהירים, כאילו רפרף בין דפי יומן, וקלט פרטים פה ושם. זיכרון אחד הבהב, חי, לנגד עיניו: פניו של אבא ברגע שדֵיימון הכריז שהוא עוזב את האוניברסיטה. לעולם לא ישכח את התמונה הזאת. אף פעם לא ראה את אבא כועס כל כך…
“מה זאת אומרת – אתה לא חוזר?” ג’וּזֶפֶּה היה בדרך כלל אדם נוח, אבל היה לו מזג חם, ובנו הבכור הצית בו אלימות חבויה.
הבן טפח קלות על שפתיו בממחטת משי כתומה. “חשבתי שאפילו אתה יכול להבין משפט פשוט כל כך, אבא. אתה רוצה שאחזור עליו בלטינית בשבילך?”
“דיימון…” פתח סטפן בתוקף, המום מהזלזול. אבל אביו הפסיק אותו.
“אתה רוצה להגיד לי שאני, ג’וזפה, הרוזן לבית סלווטורה, אצטרך להתייצב לפני כל ידידי, ולהודות שהבן שלי הוא scioparto – עצלן? בטלן שלא תורם שום דבר מועיל למען פירנצה?” המשרתים התחילו להתרחק ממקום הסכנה, ככל שזעמו של ג’וזפה הלך וגבר.
דיימון אפילו לא מצמץ. “מסתבר שכן. אם אתה מחשיב לידידים את כל אלה שמתחנפים אליך בתקווה שתלווה להם כסף.”
“Sporco parassito – טפיל מלוכלך!” צעק ג’וזפה, והתרומם מהכיסא. “לא מספיק שבזמן הלימודים באוניברסיטה אתה מבזבז את הזמן שלך ואת הכסף שלי? כן. נכון. אני יודע הכול על ההימורים, על תחרויות הסיף, על הנשים. ואני יודע שבלי המזכיר שלך, והמורים הפרטיים, היית נכשל בכל הבחינות. אבל עכשיו אתה מתכונן להשפיל אותי לגמרי. ולמה? למה?” ידו הגדולה נשלחה לתפוס בסנטרו של דיימון. “כדי שתוכל לחזור למסעות הציד עם הנץ שלך?”
לזכותו של דיימון – נאלץ סטפן להודות בפני עצמו – הוא לא נרתע. הוא עמד נינוח למדי כשג’וזפה תפס אותו. אציל עד הסנטימטר האחרון, מהכובע האלגנטי שחבש על שערו הכהה, עד הגלימה עם שולי הפרווה, ועד נעלי העור הרך. שפתו העליונה התעקלה בשחצנות.
הפעם הגזמת, חשב סטפן כשהסתכל על שני הגברים שהצמיתו זה את זה במבטיהם. הפעם, אפילו אתה לא תצליח להפעיל את הקסם האישי שלך כדי להיחלץ.
באותו הרגע נשמע קול צעדים חרישי מכיוון הדלת. סטפן הסתובב, והסתנוור מעיניים בצבע ספיר, מוקפות ריסי זהב ארוכים. זאת הייתה קתרין. אביה, הברון פון שוורצשיילד, הביא אותה מאחת הנסיכויות הגרמניות לאחוזה הכפרית האיטלקית, בתקווה שתתאושש ממחלה ממושכת. ומיום שהגיעה, השתנו חייו של סטפן.
“סליחה, לא התכוונתי להפריע,” אמרה בקול רך וצלול. היא פנתה קלות, כאילו התכוונה לעזוב.
“לא, אל תלכי, תישארי,” אמר סטפן במהירות. הוא רצה להגיד יותר, לתפוס לה את היד – אבל לא העז. לא בנוכחות אביו. כל מה שהצליח לעשות היה להביט אל תוך עיניה הכחולות – אבני החן האלו – שנישאו אליו.
“כן, הישארי,” אמר ג’וזפה, וסטפן ראה שהבעת פניו הסוערת נעלמה. הוא הרפה מדיימון, יישר את קמטי גלימת הפרווה הארוכה שלו, וניגש אליה. “אבא שלך אמור לחזור היום ממסע עסקים בעיר, והוא ישמח מאוד לראות אותך. אבל הלחיים שלך חיוורות, קתרין הקטנה. את לא חולה שוב, אני מקווה?”
“אתה יודע שאני תמיד חיוורת, אדוני. אני לא משתמשת בסומק כמו האיטלקיות הנועזות שלכם.”
“את לא זקוקה לסומק,” אמר סטפן לפני שהצליח לעצור בעצמו. קתרין חייכה אליו. היא הייתה כל כך יפה. כאב התחיל להתפשט בחזהו.
ג’וזפה המשיך, “ואני כמעט לא רואה אותך בשעות היום. רק לעתים רחוקות יש לנו העונג להיות בחברתך לפני דמדומי הערב.”
“יש לי לימודים והתחייבויות אחרות למלא באגף המגורים שלי, אדוני,” אמרה קתרין בשקט, והשפילה את ריסיה. סטפן ידע שזה לא נכון, אבל שתק; הוא לעולם לא יסגיר את סודה של קתרין. היא הסתכלה שוב על ג’וזפה. “אבל הנה, עכשיו אני כאן, אדוני.”
“כן, כן, זה נכון. ואני אדאג לארוחת ערב חגיגית לכבוד שובו של אביך. דיימון… נדבר אחר כך.” ברגע שג’וזפה רמז למשרת ויצא מהחדר, פנה סטפן אל קתרין בשמחה. רק לעתים רחוקות הם יכלו לשוחח שלא בנוכחות ג’וזפה או גוּדרֶן, האומנת הגרמנייה הקשוחה שלה.
אבל מה שסטפן ראה, הכה בבטנו. קתרין חייכה – את החיוך הקטן הסודי ששלחה אליו לעתים קרובות. אלא שלא עליו הסתכלה עכשיו. היא הסתכלה על דיימון.
סטפן שנא את אחיו באותו הרגע. שנא את היופי האפל ואת החן של דיימון, את החושניות שנשים נמשכו אליה כמו פרפרי עש אל האש. באותה השנייה רצה להכות את דיימון, לרסק את היופי הזה לרסיסים. במקום זה נאלץ לעמוד ולהביט איך קתרין מתקדמת לאט לעבר דיימון, צעד אחרי צעד, וגלימתה הרקומה זהב משמיעה רחש קל על אריחי הרצפה.
וממש לנגד עיניו, הושיט דיימון יד לקתרין, וחייך את חיוך הניצחון האכזרי שלו.
סטפן פנה מהחלון בתנועה חדה.
למה הוא פותח מחדש פצעים ישנים? אבל בעודו חושב על כך, שלף את שרשרת הזהב העדינה שענד מתחת לחולצה. הוא ליטף באצבע ובאגודל את הטבעת שהייתה תלויה עליה, והרים אותה אל מול האור.
חמש מאות שנה לא עמעמו את הברק של הטבעת הזעירה העשויה זהב, מעשה אמן. הייתה משובצת בה אבן ספיר אחת בגודל ציפורן הזרת שלו. סטפן הביט בה, ובטבעת הכסף הכבדה שעל אצבעו, המשובצת אף היא בספיר. בחזהו חש מועקה מוכרת.
הוא לא הצליח לשכוח את העבר, ולמען האמת, לא רצה לשכוח. למרות כל מה שקרה, הוא שמר באהבה את הזיכרונות על קתרין. אבל היה זיכרון אחד שאסור לו לעורר. דף אחד ביומן שאסור לו לפתוח. אם ייאלץ לחיות מחדש את האימה ההיא, את ה…תועבה ההיא, הוא ישתגע. כמו שהשתגע באותו היום, באותו היום האחרון, כשראה את קללת גורלו.
סטפן נשען על החלון והצמיד את מצחו לקרירות השמשה. למורה שלו הייתה אִמרה נוספת: הרוע לא ימצא שלווה לעולם. הוא יכול לנצח, אבל לא ימצא שלווה לעולם.
למה הוא בא בכלל לפל’ס־צ’רץ’?
הוא קיווה למצוא כאן שלווה. אבל זה בלתי אפשרי. הוא לעולם לא יתקבל, לעולם לא ימצא מנוחה. כי הוא רע. הוא לא יוכל לשנות את מה שהוא.
אליינה התעוררה הבוקר מוקדם מהרגיל. היא שמעה את דודה ג’ודית מסתובבת בחדרה, מתכוננת למקלחת. מרגרט הייתה שקועה עדיין בשינה עמוקה, מכורבלת במיטה כמו עכבר קטן. אליינה עברה בשקט על פני הדלת הפתוחה למחצה של חדר אחותה הצעירה, והמשיכה ללכת במסדרון בדרך החוצה.
אוויר הבוקר היה רענן וצלול; על עץ החבוש ראתה רק את הדרורים והעורבנים הרגילים. אליינה, שסבלה אמש מכאב ראש חריף כששכבה לישון, הרימה את פניה אל השמים הכחולים הצלולים, ונשמה עמוק.
הבוקר הרגישה הרבה יותר טוב. היא הבטיחה למאט להיפגש אתו לפני הלימודים. אמנם לא ציפתה בשמחה לפגישה הזאת, אבל הייתה בטוחה שהיא תעבור בשלום.
מאט גר במרחק של שני רחובות מבית הספר, בבית פשוט מקורות עץ, כמו כל הבתים האחרים באותו הרחוב. רק ספסל הנדנדה שעל המרפסת הקדמית היה אולי קצת שחוק יותר, הצבע מתקלף יותר. מאט כבר עמד בחוץ, וכשראתה אותו, החל ליבה לפעום לרגע במהירות, כמו בעבר.
הוא היה נער יפה, בזה לא היה לה ספק. היופי שלו לא היה מהסוג המהמם, המעיק כמעט, שיש לפעמים לבנים מסוימים, אלא יופי אמריקני בריא. מאט הַניקַאט היה אמריקאי טיפוסי. שערו הבלונדיני היה קצוץ לקראת עונת הפוטבול, עורו היה שזוף מהעבודה תחת כיפת השמים בחווה של סבא וסבתא שלו, ועיניו הכחולות היו ישרות וגלויות. אלא שהיום, כשהושיט לקראתה זרועות כדי לחבק אותה בעדינות, עיניו היו עצובות במקצת.
“רוצה להיכנס אלי הביתה?”
“לא, בוא נלך קצת,” אמרה אליינה. הם הלכו צמודים, בלי לגעת זה בזה. לאורך הרחוב, משני צדדיו, ניצבו עצי אדר ואגוז, ובאוויר עמדה עדיין דממה של בוקר. אליינה הביטה על רגליה כשפסעה על המדרכה הרטובה, ופתאום חשה חוסר ביטחון. היא לא ידעה איך להתחיל.
“אז עדיין לא סיפרת לי על צרפת,” אמר.
“אה, היה נהדר,” אמרה אליינה. היא הגניבה אליו מבט. גם הוא הסתכל על המדרכה. “הכול היה נהדר,” המשיכה, מנסה לשוות לקולה נימה של התלהבות. “האנשים, האוכל, הכול. זה היה ממש…” היא השתתקה, ואז צחקה בעצבנות.
“כן, אני יודע, נהדר,” סיים בשבילה את המשפט. הוא נעצר והסתכל על נעלי הספורט המשופשפות שלו. אליינה הכירה אותן עוד מהשנה שעברה. המשפחה של מאט התקיימה בקושי; כנראה לא יכול היה להרשות לעצמו נעליים חדשות. כשהרימה את מבטה גילתה שעיניו הכחולות, היציבות, נעוצות בפניה.
“את יודעת, אַת נראית עכשיו נהדר,” אמר.
אליינה פתחה את פיה בייאוש, אבל הוא המשיך לדבר.
“ואני מנחש שיש לך משהו להגיד לי.” היא בהתה בו, והוא חייך, חיוך עקום, עצוב. אחר כך הושיט אליה שוב את זרועותיו.
“אוי, מאט,” אמרה, וחיבקה אותו חזק. היא עשתה צעד לאחור כדי להביט ישר בפניו. “מאט, אתה הבן הכי נחמד שאני מכירה. אני לא מספיק טובה בשבילך.”
“אה, זאת הסיבה שאת זורקת אותי,” אמר מאט כשחזרו ללכת. “כי אני יותר מדי טוב בשבילך. הייתי צריך להבין את זה עוד קודם.”
היא חבטה קלות על זרועו. “לא, זאת לא הסיבה, ואני לא זורקת אותך. אנחנו נמשיך להיות ידידים, נכון?”
“אה, בטח. בהחלט.”
“כי הבנתי שזה מה שאנחנו.” היא נעצרה והסתכלה עליו שוב. “ידידים טובים. תגיד לי מאט, בכנות, אתה לא מרגיש אלי ככה?”
הוא הביט בה, וגלגל את עיניו לשמים. “אַת מרשה לי לשמור בעניין הזה על זכות השתיקה?” שאל. וכשפניה של אליינה התקדרו, הוסיף, “אין לזה קשר לבן החדש ההוא, נכון?”
“לא,” אמרה אליינה לאחר היסוס, והוסיפה במהירות, “אפילו לא נפגשתי אתו. לא עשינו הכרה.”
“אבל את רוצה. לא, אל תעני לי.” הוא הניח עליה יד וסובב אותה אליו בעדינות. “קדימה, בואי נלך לבית הספר. ואם יישאר לנו זמן, אקנה לך אפילו דונאט.”
כשהמשיכו ללכת, נחבט משהו בעץ האגוז שמעליהם. מאט שרק והצביע למעלה. “תביטי! עורב, הכי גדול שראיתי בחיים.”
אליינה הסתכלה, אבל הוא כבר נעלם.
בית הספר היה בשביל אליינה באותו היום בסך הכול מקום נוח לשקול בו שוב את תוכניותיה.
הבוקר, כשהתעוררה, ידעה מה היא צריכה לעשות. ובמשך היום אספה את כל המידע שיכלה בנושא של סטפן סלווטורה. זה לא היה קשה, כי כולם בתיכון “רוברט אי. לי” דיברו עליו.
כולם ידעו שאתמול היה לו איזשהו ריב עם המזכירה. ושהיום קראו לו למשרד המנהל. משהו בקשר לניירות שלו. אבל המנהל שלח אותו חזרה לכיתה (לאחר – לפי השמועה – שיחת חוץ לרומא. או אולי לוושינגטון?) והכול כנראה הסתדר עכשיו. רשמית, לפחות.
כשהלכה אליינה אחרי ארוחת הצהריים לשיעור ההיסטוריה של אירופה, קידמה את פניה שריקה חרישית. דיק קארטר וטילר סמולווּד שוטטו במסדרון. שני מטומטמים מושלמים, חשבה אליינה, והתעלמה מהשריקה ומהמבטים שהשניים נעצו בה. חושבים שלהיות שחקני הגנה בנבחרת הפוטבול של בית הספר עושה אותם לסקסיים. היא נשמרה מהם כששוטטה גם היא במסדרון, רִעננה את צבע השפתיים ושיחקה בפודרייה. עוד קודם לכן נתנה לבוני הוראות מפורטות, והתוכנית הייתה אמורה להתבצע ברגע שסטפן יופיע לשיעור. ראי הפודרייה אִפשר לה מבט מצוין על המסדרון מאחוריה.
ובכל זאת איכשהו החמיצה את סטפן. הוא הופיע לידה לפתע, וכשעבר סגרה בנקישה את הפודרייה. היא התכוונה לעצור אותו, אבל משהו קרה לפני שהצליחה. הוא נדרך – או, לפחות, נראה חשדני. בדיוק אז נעמדו דיק וטיילר בפתח כיתת ההיסטוריה, וחסמו לו את הדרך.
מטומטמים ברמה עולמית, חשבה אליינה. רותחת מזעם, נעצה בהם מבט חודר מעבר לכתפו של סטפן.
השניים נהנו מהמשחק, עמדו בפתח ברישול והעמידו פנים שכלל אינם מודעים לסטפן.
“סליחה.” היה זה אותו הטון שסטפן השתמש בו כשדיבר אל המורה להיסטוריה. שָקט, מרוחק.
דיק וטיילר הסתכלו זה על זה, אחר כך סביבם, כאילו שמעו קול של רוח רפאים.
“סליחה – סְקוּזי?” אמר טיילר בקול דק גבוה. “סקוזי? סקוזי? גָ’קוּזי?” שניהם פרצו בצחוק.
אליינה ראתה שרירים נמתחים מתחת לטי־שירט שלפניה. זה ממש לא הוגן, חשבה; השניים האלה יותר גבוהים מסטפן, וטיילר רחב פי שניים ממנו.
“יש כאן איזושהי בעיה?” אליינה נרתעה בדיוק כמו דיק וטיילר לשמע הקול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את מאט. המבט בעיניו הכחולות היה קשוח.
אליינה נשכה את שפתיה כדי לעצור חיוך כשטיילר ודיק זזו לאט, ופינו באי רצון את הדרך. מאט הטוב שתמיד אפשר לסמוך עליו, חשבה. אבל עכשיו, מאט־הטוב־שתמיד־אפשר־לסמוך־עליו נכנס לכיתה יחד עם סטפן, והיא נשארה מאחור, הולכת אחריהם, מסתכלת על שתי חולצות טי מהגב. התוכנית שלה תצטרך לחכות עד לאחרי השיעור.
מאט קשקש במטבעות שהיו בכיסו, ופירוש הדבר שרצה להגיד משהו.
“המממ, הֵי,” פתח לבסוף באי נוחות. “החבר’ה האלה, אתה יודע…”
סטפן צחק. זה היה צחוק מריר. “מי אני שאשפוט אותם?” בקולו היה רגש שאליינה לא שמעה קודם, גם לא כשדיבר אל טאנר. זה היה רגש של עצב עמוק, כואב כמו פצע פתוח. “ובכלל, למה שיקבלו אותי כאן יפה?” סטפן סיים את המשפט כאילו לעצמו.
“למה לא?” מאט נעץ עיניים בסטפן; עכשיו זקף את הלסת בהחלטיות. “תשמע,” אמר, “אתמול דיברת בשיעור על פוטבול. אז תראה, הרֶסיבר שלנו קרע אתמול אחרי הצהריים רצועה ברגל, ואנחנו מחפשים מחליף. המבחנים היום אחרי הצהריים. מה דעתך?”
“אני?” סטפן נשמע כאילו נתפס לא מוכן. “אה… אני לא יודע אם אני יכול.”
“אתה יכול לרוץ?”
“יכול – ?” סטפן הפנה אל מאט חצי גוף, ואליינה הצליחה לראות על שפתיו רמז של חיוך. “כן.”
“אתה יכול לתפוס?”
“כן.”
“אז זה כל מה שרסיבר צריך לעשות. אני הקווֹטֶרבֶּק. אם אתה יכול לתפוס את הכדור שאני זורק לך ולרוץ אתו, אתה יכול לשחק.”
“אני מבין.” סטפן בעצם כמעט חייך, ואף על פי שפיו של מאט היה רציני, עיניו הכחולות התרוצצו בשמחה. אליינה נדהמה לגלות שהיא מקנאה. הייתה חמימות בין שני הבנים האלה, שהשאירה אותה לגמרי מחוץ לתמונה.
אבל כעבור רגע נעלם החיוך של סטפן, והוא אמר בטון מרוחק, “תודה… אבל לא. יש לי התחייבויות אחרות.”
באותו הרגע הגיעו בוני וקרוליין, והשיעור התחיל.
במשך כל ההרצאה של טאנר על אירופה, שיננה אליינה לעצמה: “הַי, אני אליינה גילברט. אני בוועדה של כיתה י”ב לקליטת תלמידים חדשים, והטילו עלי לעשות לך סיור בבית הספר. טוב, אז אתה בטח לא רוצה לגרום לי צרות, ולא תסרב לתת לי למלא את התפקיד הזה, נכון?” את הסוף אני צריכה להגיד בעיניים מתרחבות, מתחננות – אבל רק אם הוא יַראה סימנים שהוא מנסה להתחמק. זה מוכרח להצליח. יש לו חולשה לבנות שזקוקות לבן שיציל אותן.
בערך באמצע השיעור העבירה לה התלמידה שישבה לימינה פתק. אליינה פתחה אותו, וזיהתה את כתב היד המעוגל, הילדותי, של בוני. נכתב שם: “עיכבתי את ק’ כמה שיכולתי. מה קרה? זה הצליח???”
אליינה הרימה את מבטה וראתה את בוני מסתובבת לאחור על הכיסא שבשורה הראשונה. היא הצביעה על הפתק, הנידה את הראש בשלילה, ובתנועות שפתיים אמרה: “אחרי השיעור.”
נראה שעברו מאה שנה עד שטאנר נתן להם הוראות של הרגע האחרון בקשר להרצאות שעליהם להכין, ושחרר אותם. כולם קפצו מהמקומות בבת אחת. זהו זה, חשבה אליינה, ובלב דופק נעמדה במעבר וחסמה לסטפן את הדרך, כדי שלא יוכל לעקוף אותה.
בדיוק כמו דיק וטיילר, חשבה, והרגישה דחף היסטרי לפרוץ בצחוק. היא הרימה את הראש, וגילתה שהעיניים שלה נמצאות בקו ישר עם הפה שלו.
המוח שלה נאטם. מה רצתה לומר לו? היא פתחה את פיה והמילים שהתאמנה עליהן נפלטו לה איכשהו: “הַי, אני אליינה גילברט. אני בוועדה של כיתה י”ב לקליטת תלמידים חדשים, והטילו עלי – ”
“מצטער; אין לי זמן.” לקח לה דקה להבין שהוא מדבר, ושהוא לא מתכוון אפילו לתת לה הזדמנות לסיים. אבל הפה שלה המשיך בנאום.
“…לעשות לך סיור בבית הספר… ”
“מצטער; אני לא יכול. אני חייב ל… ללכת למבחני הקבלה לנבחרת הפוטבול.” סטפן הסתובב אל מאט המופתע שעמד על ידו. “אמרת שהמבחנים מתקיימים מיד אחרי הלימודים, נכון?”
“כן,” אמר מאט לאט. “אבל – ”
“אז כדאי שאזוז. אולי אתה יכול להראות לי את הדרך.”
מאט הסתכל על אליינה במבט חסר אונים, ומשך בכתפיו. “…בטח. בוא.” כשהתחילו ללכת, הסתכל מאט לאחור. סטפן לא.
אלינה מצאה את עצמה עומדת במרכז מעגל של צופים סקרנים, וביניהם קרוליין שגיחכה מולה בגלוי. אליינה הרגישה שהיא מאבדת את התחושה בגוף, וגוש חסם את גרונה. אסור לה לעמוד כאן שנייה אחת נוספת, חשבה. היא הסתובבה, ובשיא המהירות יצאה מהכיתה.
אין עדיין תגובות