החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יום א' של המתים

מאת:
מגרמנית: דפנה עמית | הוצאה: | 2018-07 | 339 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

98.00

רכשו ספר זה:

לאחר ערב של שתייה חסרת מעצורים, שומע ואלנר, השוטר הצעיר, על גופת אישה שהוסתרה בארון זכוכית במרתף של כנסייה ישנה בעיירה בווארית קטנה, לא רחוק מביתו. למרות שהמידע הגיע מניסל "הטיפש", תימהוני שהיה מוכר היטב למשטרה, הוא יוצא עם עמיתו השוטר קרויטנר לברר במה מדובר. הם מוצאים שרידי גופה שקליע עדיין נעוץ בגולגולתה, ולידה לוחית בדיל שעליה חקוקים שם ותאריך הקושרים אותה

לימים שבהם היה האזור תחת הכיבוש הנאצי.

החקירה מוטלת על שני השוטרים הצעירים ואליהם מצטרפת גם קלאודיה לוקאס, עורכת דין מפרקליטות המדינה, המעוניינת בקרבתו של ואלנר הצעיר והנאה יותר מאשר בהקפדה על ניהול חקירה חוקית. אבל מה שמתחיל כתשאול ידידותי של זקני המחוז הופך עד מהרה לחקירה מסועפת, המעוררת מרבצם  סודות כמוסים שהוסתרו עמוק באדמה מאז תום המלחמה. החקירה המתקדמת סוגרת על החשודים, אבל השאלות העולות ממנה רק הולכות ומתרבות. כי החיים תחת הכיבוש הנאצי העמידו את בני האדם במבחנים שרבים כשלו בהם.

יום א' של המתים הוא מותחן עוצמתי ומטלטל, שחוויית הקריאה בו מותירה את חותמה בקוראים גם לאחר העמוד האחרון.

הספר עמד בראש רשימת רבי־המכר של ה'שפיגל'. אנדריאס פור הוא תסריטאי של סרטי מתח בטלוויזיה. ספריו זכו להצלחה רבה.

מקט: 2789252
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
לאחר ערב של שתייה חסרת מעצורים, שומע ואלנר, השוטר הצעיר, על גופת אישה שהוסתרה בארון זכוכית במרתף של כנסייה ישנה […]

1

1 במאי 1945

איש לא שמע מעולם משהו דומה. הם ישבו בחדר לאור נורה והקשיבו לרעש שחדר מן החוץ. הרוסי, שהורשה רק לאחרונה לשבת איתם אל השולחן, שמע אותו ראשון ואמר שלדעתו הוא דומה לרעש של טנקים מתקרבים. אבל זה לא התקבל על הדעת. האמריקנים עוד לא הגיעו לטולץ. הם לא יגיעו הנה מהר כל כך. הרעש התגבר והתקרב. לבסוף קם האיכר, מלווה במבטים דואגים, הלך אל הדלת והדליק את האור מעליה. לא היה אפשר לראות דבר. רק סופת שלגים. שלג כזה עוד לא נראה כאן באחד במאי. הרעש גבר ונחלש לפי כיוון הרוח. כשהרוח נשבה מן המערב הוא נשמע ברור ורם. האם הייתה זו התבוסה שכולם ציפו לה?

דמות במעיל שינֶל הופיעה מאחורי המתבן והתקרבה אל הבית הראשי. היה זה איש אס־אס. האיכר לא הצליח להבחין בדרגתו. השלג שכיסה את כותפותיו ואת קצות צווארונו הקשה את הראייה המדויקת. האיש התקרב בלי לומר דבר ונעמד מול בעל החווה. השניים היו בעלי אותה קומה, ואף על פי כן חש האיכר את עצמו קטן בהרבה. לא רק עקבי המגפיים של האחר היו הסיבה. איש האס־אס בדרגת האופט־שארפיהרר (כעת יכול האיכר לראות מקרוב שהכותפות היו מעוטרות בזהב) הצביע על האסם. ‘אנחנו זקוקים לו,’ אמר, ‘וגם למזון.’

האיכר הנהן, להוט לשרת. ‘לכמה?’

‘שמונים.’ האיכר החוויר. ‘הם לא אוכלים הרבה,’ אמר איש האס־אס בשקט.

כל המשפחה עמדה בדלת. רק הרוסי נשאר ברקע. הוא נמנע מלפגוש גרמנים במדים. מאחורי המתבן הגיח איש אס־אס נוסף. הוא נופף בפנס כיס ושילח פקודה אל הלילה. הרעש, שפסק זמנית, נשמע שוב. אחר כך הופיעו האנשים הראשונים מאחורי המתבן. רובם לא היו אלא עור ועצמות עוטים בגדי אסירים מפוספסים. עיניהם היו שקועות עמוק בארובותיהן. קשה היה לדעת אם גברים הם או נשים. לרגליהם נעלו קבקבי עץ.

פתותי שלג פגעו בפניה של פרידה שעה שניסתה להישאר זקופה. הם עמדו לפני המתבן. מסדר ערב. הרוח חדרה מבעד לאריג מעילה הדק, קרה משהייתה בעת הצעידה. כשנעו סבלו פחות מן הקור.

לאס־אס לא נותר הרבה. רק הרובים והכלבים האכזריים שלהם. והמסדר. מדי פעם נשבה רוח מערבית והביאה עימה מן המרחק רעם של ארטילריה אמריקנית. אז התעוררה בקרבה תקווה לשרוד את הימים האחרונים המעטים עד בואם. לא יכול להיות שתישבר אחרי שש שנים. עשרים קילומטרים מהאמריקנים, חמישה קילומטרים מהבית.

הַאוּפּטשארפיהרר קילינג בחן את שמונים הדמויות, שמסיבות לא ידועות אף לו עצמו, עדיין שמר עליהן והוביל אותן בבוואריה שלמרגלות האלפּים. הם באו ממחנות סמוכים למחנה הריכוז דכאו. קילינג לא נחפז. הוא לא היה אחד מאותם אנשים. הוא לא היה מאלה שמזמנים את האסירים בצעקות ומפליאים בהם את מכותיהם או יורים בהם לעיני הצוות. הוא המעיט בדיבור. וכשדיבר, דיבר בשקט. כשאמר ‘בוא איתי’, בקושי אפשר היה להבין מה אמר. אחר כך הלך עם האסיר אל מאחורי בית או למקום כלשהו שבו לא יכלו לראותו. ירייה – וקילינג שב. לבד.

פרידה לא ידעה אם קילינג זיהה אותה. וגם לו זיהה, יש להניח שלא היה אומר דבר. הם לא נפגשו כבר שש שנים ואפילו אִימה לא הייתה מזהה אותה במצבה זה. הוא צץ לפתע לפני ארבעה ימים, ביציאה מאָלאך. הם מנו כמה אלפים, והשומרים מנו כמה מאות. הוא נשאר כל הזמן בקרבתה. ייתכן שזה היה מקרי, ואולי היה אחראי על הקבוצה שלה. כשהשאירו מאחור את האסירים הרוסיים, הוא עדיין נשאר. לפני ואקירכן, כשהאחרים החליטו להעביר את הלילה ביער, הוא התקוטט עם מפקדיו והמשיך ללכת עם שמונים נשים. הם עושים דרכם אל טירול, אמר מישהו. למה? איש לא ידע. לא היה ברור גם אם אנשי האס־אס ידעו למה. נדמה היה שאיש לא ידע דבר באותם ימים. זה לא מנע מהם להרוג. הרג היה לדבר שבשגרה ונמשך כמו מעצמו.

פתיתי שלג צנחו לתוך צווארונה של פרידה ונמסו. לא נעים אבל בלתי נמנע, כי היא, כמו כל האחרות, הרכינה את ראשה. קיוותה כמו האחרות שקילינג לא יגיד לאף אחת ‘בואי איתי’. ואם כן, אז למישהי אחרת.

שקט שרר. רק השלג רחש כשהמגפיים השחורים באו. פרידה ראתה אותם מאוחר כי מבטה היה נעוץ באדמה. הם נעצרו כמטר לפניה. דבר לא קרה. המגפיים פשוט היו שם, עמדו בשלג והשליכו צל אל הלילה. פרידה חשה שהוא מביט בה. קילינג לא מיהר. כך נהג תמיד, כמי ששוקל בקפידה את הצעד הבא. זה יכול היה להיות הוצאה להורג או עונש חמור פחות שהטיל על אסיר. לפעמים לא קרה דבר וקילינג המשיך ללכת. הוא, כשאר אנשי האס־אס, היה בלתי צפוי. זה היה חלק מהשיטה.

הזמן חלף. פתיתי שלג צנחו ארצה. איש לא זע. גם קילינג לא. אפשר היה לחשוב שהוא נהנה מן הרגעים השקטים האלה. לפתע נגע בקצה שוט הרכיבה שלו בכתפה של פרידה. כעת נאלצה להביט בו. אובּר־שארפיהרר לוֹהְמֶייר התייצב ליד קילינג והאיר בפנסו את פניה של פרידה. היא יכלה רק לנחש את מראה פניו של קילינג בצל החלקי, כי הפנס סנוור אותה. שני הכתמים הבהירים מאחורי קרן האור היו בוודאי עיניו. נדמה היה לה שהן לא ממצמצות. ליבה הלם בכוח. קילינג יבחין בכך, ללא ספק, ואולי דווקא המחזה הזה הוא שהביאו להביט בה זמן רב כל כך. אלומת האור נעלמה מפניה של פרידה במהירות כפי שהופיעה. קצה השוט צץ שוב, נע מעל חזה הנפול ועד לסנטרה. היא חשה בלחץ קל, השוט התעקם מעלה. לא הייתה אלימות בדבר. למגע היה נופך של רמיזה רכה. אחרי שהשניים שהו זמן־מה בתנוחה הזאת, נפנה קילינג ממנה ומלמל, ‘את זה נעשה מחר.’

הוא נתן להן להמתין שעה בליל מאי הקר, עמד לפניהן, מרט את קצה השוט שלו ונראה מהורהר. פרידה חשה שוב ושוב במבטו. הוא חשב עליה. אם זיהה אותה – בכך לא היה לפרידה צל של ספק – הוא יירה בה. למוחרת, כך קיוותה, יגיעו האמריקנים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יום א' של המתים”