החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יולה

מאת:
הוצאה: , | 2012 | 183 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

27.00

רכשו ספר זה:

לוּנה, אמו של יוֹלה בן השלוש-עשרה, נעלמת מביתה אחת לזמן-מה, בורחת מבנה ומבעלה, וכעבור שבועות מעטים או רבים חוזרת חדשה, עד לנטישה הבאה. אין לה שום שליטה על האחרת שבתוכה, הכופה עליה בכל פעם לקרוא לה דרור, וכך, במחזוריות, כמו ירח, היא מתמלאת צורה ומתרוקנת, "פעם אשה ופעם פחות". על מעשיה בימי היעדרותה יש רק השערות ורכילויות. וגם בבית, דומה שקיומה כפוף לצְפָנים אחרים, לא צפויים.

יוסף, אביו של יולה, הוא נגר-אומן מחונן, חירש-אילם, שלונה מעריצה חלק מן הזמן, וגם אינה יכולה לשאת אותו. מגבלת השמיעה שלו חוסכת ממנו את מה שקורה בבית בשעות שהוא ישן שינה חירשת, את ההתוודעות אל האקלים האירוטי שבין לונה ליולה – ילד של אמא, שמחיצה עבה בינו לבין אביו.

ההווה של הרומאן נפרש לאורך לילה ארוך – שבבוקרו לונה בורחת שוב – ולאורך היום שאחריו, והוא זורם בעיקרו עם תודעתו של יולה, המריץ את חייו אחורה וקדימה בתקווה למצוא דרך שתסכל את בריחותיה של האם.

שלושה גברים כושלים ברומאן הזה להבין את לונה, דמות מפורקת שחלקיה פזורים. את יולה ואת יוסף דבר אינו מעניין פרט לחייה של האם-הרעיה; ואליהם מצטרף המספר, הבודה בשביל לונה מונולוגים פנימיים עקיפים משלה, בלשון ייחודית מרהיבה בעוצמתה.

מצב-העניינים הדרמטי מסופר דווקא כמו בהילוך-אטי, והדקוֹת שלו מתמלאות בהתבוננויות מפעימות ורבות השראה. התקשורת הוויזואלית, בלי קול, שבלב הספר, אף היא סוג של האטה מחדדת ומחריפה.

כמו לְמוּכֵּי-ירח, לכל דמויות הספר הזה חיים כפולים, הן מתהפכות פתאום, שוב ושוב, בין "זהויות" מנוגדות, בלתי-מתיישבות, כאילו יש בתוכן מישהו אחר שמפעיל אותן. המשפחה שאלוין מעצב כאן היא תמונה מוקצנת ומועצמת, המערטלת את מוסד המשפחה באשר הוא מן המעטפת ההרמונית שלו, מעטפת המחפה על הרגשות, הכמיהות והדחפים הסותרים שמרכיבים אותו והופכים אותו למאסר-עולם של רגשות אשם הדדיים.

'יולה' הוא ספרו השני של יואב אלוין. כשהתפרסם ספרו הראשון ('מָרָק', 2002, פרס ספר הביכורים של משרד התרבות), הוא סומן על-ידי הביקורת כ"דבר האמיתי"; כ"חוויית קריאה עדינה ומיוחדת ונוגעת ללב"; ועל המחבר – כבר אז – נכתב כי הוא "נכנס לרשימה המצומצמת של סופרים שחייבים, בלי לשאול הרבה שאלות, לקרוא את כל מה שהם כותבים". עכשיו, אחרי 'יולה', אלוין הוא בעינינו בין הסופרים המשמעותיים ביותר – מתי-המעט – שהצטרפו לספרות הישראלית בעשור הראשון של שנות האלפיים.

מקט: 4-31-5050
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


לוּנָה פותחת

מה נותר מהלילה הזה, שכבר עלה על גדותיו והחל לגלוש במורד הבוקר כאילו הוא עוד אחד מתבשיליה – ביעבע ואיים להתפרץ בשערי שחר. ובדיוק כשמתחוללת הימשכותם של רגעים, ואירועים עוקבים בלתי-הפיכים מן ההווה אל ההווה הבא – בדיוק באותו זמן נכנס זבוב אל המטבח. אבל לונה עסוקה מכדי להרוג מטריד, ורק מזדרזת לסיים פעולות לפני שהבית יתעורר. מַשתיקה להבה כחולה ומסירה אורז מוכן אחד-אחד, טועמת תבלינים, מהמהמת טעים, והולכת אל ארון-הבגדים – מפלחת אוויר ופוסעת דרכו. כשהולכים מהר יוצרים מערבולות אוויר. אבל מי עֵר לרוח?

מעט מאוד תיקח איתה. שמלה אחת להחלפה, וחזייה ותחתונים – שניים. מה שמונח עכשיו על הגוף מספיק טוב. חייבת לארוז עוד בגד אחד להחלפה, מכנסיים וחולצה או שמלה? מתלבטת. שמלה! כן, בכל יום תחליף ותכבס בחוץ שמלה. ודאי תמצא בשיטוטיה ברז. חצר להתגנב, לנגב זיעה, לשטוף בית-שחי דביק, לרחוץ פנים, לשפשף ולייבש שמלה. עוד קודם תחליף אותה במקום מסתור, חדר-מדרגות, מחסן נטוש, אולי מקלט זנוח – מכירה אחד ברחוב שָׂרֵי ישראל 47. פעם, בעבר, פלשה אליו בחשאי והניחה ראש להרגיע. מנוחת הבורחת, אמרה. אחר-כך תצא לחפש את המים. רק אחר-כך מים, חושבת. אבל אלה הדקות האחרונות שנותרו לה, והכרח לנצל את הרגע. הזמן נדחס בדממה. ולדממה קשר נזיל עם הזמן. וכשלוּנה עומדת מול דלתות הארון, תחושת התפוצצות מציפה אותה. התפוצצות בגדים על קולבים רבים, נאנקים תחת שפע בגדיה, גודשים צפיפות מְקַמֶטֶת. ויוסף הבטיח להגדיל ארון, פעמֵי-פעמים תיכנן להוסיף דלתות ולהרחיב מקום. הבטיח מאהבה ותיכנן מכישרון. והתעכב. אבל עכשיו זקוקה רק לבגד אחד, שיתאים למסע העלוב-מפואר שלה. מתישהו, כשתחזור, תהיה חייבת להיפטר מהאיסוף המתמיד. אולי תנדב לנזקקים, חושבת. אבל איך תעביר מתנות ומחוות-אהבה של יוסף. ייפגע. היא תכתוב לו, התעכבת יותר מדי, בעלי, ואני נזקקתי למרחב, אז העברתי לאלה שהחלל אצלם בשפע. אבל הוא מעולם לא התערב בענייניה. לא, הוא לא מתערב בהחלטות אשה. הכל תמיד בה-בתוכה – הכל אצלה בראש.

הלילה מקצץ דק-דק את הדקות. והנה יוסף שרוע על המיטה, שוכב עירום וגלוי איברים, ולא נוחר. כל-כך יפה ישן, והיא מתבוננת בו מהורהרת, אילו זרוֹת היו בוהות בו כך – עירום וחלק וגברי בשריריו המצוירים, וברפיון איברים מלוא אורכו ותפארתו שוכב, ותפארתו גם באיבר-מינו, בהחלט גם שם. תאוות יצרים של זרוֹת, אילו היו בוהות בו, חושבת. והיא צופה בבעלה וּמְשַׁווה נשים אחרות לוטשות בו, נשים לא-מוגדרות ולא-מוכרות נועצות בו עיניים בעודו ישן כך. אין ספק כי המחזה היה מסכסך תשוקות להתנפל. תאוות בשרים הגבר הזה, והוא אינו מודע לכך – רק בלונה חושק. רק בלונה חודר. והיא עדיין מתבוננת בו, אֵל יווני מוצאת בו, גלדיאטור מודרני מתקופה רחוקה. וככל שרוצה בה יותר, כך היא חושקת בחופש. כי רק הבַּחוץ מטלטל אותה. רק.

די להרהורים מיותרים. זהו. מרגע שנפלה החלטה לא תיתן לַסָפק להמשיך לכרסם בה. יש לה מטרה – האשה האחרת שמתקיימת בה מייסרת אותה וסוגרת עליה כֶּלא. חייבת להרוג את זאת ולאפשר דרור לאחת. ללוּנה. וְלא, אני לא באמת שונה מכל אשה אחרת, שהיתה שמחה להשתחרר מכפילות מאולצת ומשעבדת, להינתק ממה שנאסר במחשבה ובמעשה. אם תמשיך עוד יום אחד את הכפילות הזו, ימחץ מכבש החיים את שתיהן. ולונה רוצה להרוג רק אחת, לזמן-מה רק את האחרת.

מחשבות מטלטלות הן שורש הבעיות מִתָּמיד, הן גרעין הפְּרָעות של חייה. החליטה איפוא וידעה – בהיעדרי שום דבר אינו קיים כאן יותר. כי אני אינני. ואם חלילה תתגעגע (אבוי לרגשות עכשיו) – כל שיעלה בדמיונה יהיה שארית מוחלשת של בית ומסגרת. יישאר גם יישאר ערפל צורות של אב ובן מבכים את לכתה אל חייה שלה. אילו יכלה, היתה אומרת להם דברי הרגעה, מבלפת כי תשוב. שהרי אמיתוּת דבריה נזילה. הכל זמני, חושבת ונשבעת ומניחה יד על החזה, על הלב. אבל איך תגיד ככה, כשהיא-עצמה מרוששת כבר משקריה. איך בדיוק? כבר דלה היא בשאיפות, מאסה באושר מתעתע, ולכן לא עלה בידה להתפייס אתו, עם האושר.

הַיידֶה, דַי-דַי כבר לונה, מספיק לחשוב. ועכשיו אחזה לזמן קצר בדלתות הארון, והן מוחשיות לנגיעה – זאת-אומרת קיימות. הדלתות. וידיה? החליטה לטייל צעדים אחרונים בבית ולמשש כל שפוגשות עיניה. הנה השידה הכמעט ריקה מטואלטיקה, היא אינה מתאפרת ולא מתחפשת, רק קרם-ניקוי וקרם-לחות מונחים במהופך על ארונית עץ. מעשה-ידי יוסף, הארונית. את הקרמים לא תארוז, כי מי יודע לאן תרחיק, וכמה כוח יהיה ברגליים האלה לשאת, ועד כמה ירושלים תספיק לה. יימח-שמה, ירושלים. מעדיפה להיות קלה. ונגעה בשפופרות הניקוי והלחוּת וביקשה לחוש ממשות-חומר. חשה באצבעות ונגעה בקיום. אמרה להיפרד בחושים ראשונים, להתנתק מן המוּכּר והקיים (בחיי, נחמץ הלב), הניחה ידיים על היומיום שתיכף לא יהיה. עכשיו מתקרבת אל הדבר שיחסר לה – הכוס שממנה לוגמת קפה-בחלב בבקרים מהורהרים. הכוס קיימת. עכשיו כוס תרעלתה. והנה הכיסא בעל המשענת המרופדת, תומכת בגבה כשמתרווחת מנוחה, מתנדנדת ציפייה, מתייגעת הַמְתָּנָה שישובו שני הגברים שלה – האב והבן – כל אחד בתורו ובזמנו. משענת הכיסא מלוטפת בידיה – לעזאזל, קיימת. מתיישבת לרגע, והכיסא חובק אותה. האם יהיה כאן בהיעדרה? נו, באמת! וכאן, בבקשה כאן, שוב כאן במטבח – אפשר בהחלט לגעת, בבקשה, אלה הכיריים שעליהם אני מבשלת ומטגנת מסורת של דורות סלוניקאים, טורחת ממולאים מכל העולה בדמיון, תפוחי-אדמה ממולאים, בצלצלים דחוסי בשר וצנוברים שקודם הושרו במיץ רימונים, עלי-גפן מלַפְּפים אורז, תבלינים ופיסטוקים ירוקים מרוסקים. ועוד מאכלים, חלקם סוד, הס מלגלות לאחרים. ופטיפורים, אָח הפטיפורים של לונה (עבודת נמלים ממש), מינים על מינים של סוגים וטעמים אותנטיים, chupar los dedos, ללקק את האצבעות. ללקק אותָך, לונה. ועל השיש (כשנקי היא משתקפת בו במהופך) מונח קרש החיתוך היקר ללבה, והוא חשוב בשביל הכריכים שמכינה ליוֹלָה בבקרים – גם בו לגעת? אוי בחיי, חוששת. אולי תכין לו עכשיו כריך, אולי תעשה (כבר עכשיו) מאות כריכים בשביל כל הימים שלא תהיה, כך תפצה על הבטחת הישָׁארוּת כוזבת! לא, תיפער תהום רוחשת בלהות. וגם אינה יודעת בכלל כמה ימים תיעדר. אבל הנה, חושבת, העתיד כבר כאן, וההווה רודף אותי בלי הרף. פתאום מציפה אותה אהבה, לרגע קצר אהבה. וחושבת איך אמרה פעם לילד, “אהבה? יש דבר כזה כשמסכימים להבין שהיא רק מסתירה רגעים קשים בחיים. אז אל תחפש את האושר, יוֹלָה. לחפש אותו זה סבל אינסופי, יוֹלָה”. עכשיו חשה את הסבל נושר ממנה, כי החיפוש בבית הולך ונגמר, הנגיעות האחרונות הולכות ונשלמות. אבל מה לאושר ולאהבה, פתאום חושבת. איך שיקרה עוד פעם לילד.

ובכל-זאת מתחשק לה עכשיו אושר קטן – לראות את הילד שתזנח הלילה, לגעת בו ולחוש את נשימות חייו. להביט בעיניו העצומות ולנחש מה מדבריה מתקיים בו, כמה מן השקרים שלה אמיתיים בעיניו העצומות. אבל לא, היא לא פְּתַיָה שתיפרד ממנו בתוך שנתו, אפילו מבט חטוף לא תזרוק בו. כן תיקח איתה תמונה. תישא עימה תצלום ותתנחם בו בלילות געגוע. הנה מביט בה עכשיו מנייר מבהיק, מבט פעור שולח אליה, תוהה הפתעה אל עינית המצלמה – צילום פנימי, הֶבזק לילי. שפתיים חשוקות. יוֹלָה, ילד שלי מופתע, עור פנים בתולי. יוֹלָה, ילד שלי מוצלח, גבות תוחמות מצח מפואר, ופְלוּמה בהירה צומחת בצדעיים ומוכיחה ילדות בתפארתה. והעיניים, הכחול שבעיניים חישוק צר עוטף וכולא את האישון, כי הבזק האור היה מהיר מכדי לצמצם את השחור ולהגדיל את הכחול. יוֹלָה, ילד שלי אומלל. ילד שלי בכלל.

פעם, בעבר, היתה פתיה. כשברחה בפעם הראשונה חיפשה רחמים אצל עוברים-ושבים, חיפשה שיושיעו אותה ממעשיה. לפני כמה שנים זה היה? נו, באמת, כבר לא זוכרת. אבל נזכרת איך יצאה אל החופש הראשון שלה ולא ידעה מה עושים אתו, לא ידעה לכתר בִּגבולות. ונאחזה בהלת מוות. ובגופה נרשמו בלבול וצער ועֱזוּז וצורך. המוות והחיים נלחמו בה, הנחישות והצער קרעו ממנה חלקים. ובמבטה היה תחנון. כן, נצרכה למושיע שיעשה בה שפטים (לפעמים קל יותר שמחליטים בשבילך, לונה). על-כן ביקשה מישהו שיגזור את דינה לשוב מיד אל בנה, שאך זה התחיל את צעדיו הראשונים (לפני כמה שנים זה היה?). והיתה תלישות בעיניה, שמישהו ישים כבר קץ לחייה. לסוג אחד של חייה. כי פעם היו אנשים עֵרניים, שהתאגדו סביב הסבל, הכל היה עדיין טרי. היום כל אחד עושה לביתו, חושבת. פעם עצרו לידה ומיד ראו מישהי במצוקה, ושאלו מה לה. תהו איך ניתן לעצור את הדמעות, חפצו לסייע כי לבם היה תמים וטוב, כי לבם כבר התגבר על זוועות עברם. והיא היתה אסירת-תודה על שמשדרת מסכנוּת. והיתה אומללה באמת. אבל זה היה מזמן. כבר הפסיקה לערוג אל זמנים מתים. עכשיו היא כבר מורגלת – היום גם היא עושה רק לעצמה. לא לביתה. ולבה כבר נשׁחק מתמימותו.

אם-כן הכל אפשרי, חושבת. הכל קיים ודבר אינו חוצץ בינה לבין המוּכּר. הנה, מוצפת ודאות – אני נוגעת זאת-אומרת אני קיימת. אני נרגעת זאת-אומרת אני חושבת. ואני, לונה, צרורה בצרור החיים, והבסתי את השֵׁדים. החיים ממשיכים והולכים אתי לאן שאלך ומתי שאחזור. אבל זה זמן שברירי, ועליה להיזהר. מאוד, כי המון רגשות מנוגדים עלולים להתרסק ולפורר אותה שְׁאוֹלָה. כמה כוח נדרש לה עכשיו לאסוף את עצמה ולשאול אם יהיה לזיכרון העתידי שלה הכוח להושיע אותה מגעגועים אל הווה כלשהו, אולי להווה הזה, שתיכף תיפרד ממנו ותלך החוצה, אֵלַי. אוי, אלוהים, מי זה אֵלַי? כשחושבים, לא תמיד שומעים את המלים. כשמהרהרים, לא תמיד רואים את הדברים. הנה הוכחה – ניסתה לראות במחשבה את יוסף, דואג את חסרונה כשלא תהיה כאן, וכמה שהתאמצה, לא נגלה לה חֶזיון היעדרותה מהבית. וגם אם יוסף יעשה מעט (אפילו שהתמונה ממאנת עכשיו), עדיף משהיא נשארת בבית והורסת חיים בשיגעונה. עדיף משהיא מחפשת ניתוק מכבלי נישואים שגויים. עדיף משהיא אֵם לא אֵם. עדיף להפסיק מיד את טרטור המחשבות. כי תיכף עוזבת את הבית. והבעל. ובן אחד. וזה די והותר בשבילה, כי היא-עצמה אינה מצליחה להכיל את עצמה. ובזמנים כאלה זקוקה לונה לבדידות, וחושבת שהיה טוב אילו הולידהּ אלוהים עקרה. אפשר להתחשב בה, לא? אפילו אני, שמנסה לפענח אותה, יוצא מדעתי ומגדיש עליה רחמים, ולעתים קרובות מדי הולך שבי אחר פולחן אישיותהּ (אוי, שִׁיבּוּּש-השֹכל והשפעתו).

הלילה דוחס בתוכו ימים קודמים של החלטות חבוטות והגיע הזמן שיתפקע כבר. הלילה הזה. כי רתח בבישול ממושך (כמו בישוליה), וסופו שגלש סמיך-סמיך אל אור הבוקר. אוּף, כמה יש לה על הראש לפני שעוזבת. תיכף תאחר ותפספס את השעה. לאן תפני קודם, לונה? נו, באמת, האם זה משנה? שייקחו כבר הרגליים לאן שייקחו ויאללה, מספיק להתמהמה. בחשכת הלילה הזה כָּבָה סופית האור עד שהלכה בחשכת עצמה ונחבטה בקירות ובמסדרונות. אבל, מתעודדת, כשנכבה נר מציתים גפרור, וכך בדיוק אני נוהגת – מדליקה את נפשי להיטען מחדש, כי גם החיים נזקקים להצתה בשעת מצוקה. או שמא החיים כולם הם שעת מצוקה? ותיכף יפלוש אור בשמיים, וכמו בד דק רטוב יתייבש פיסות וקצוות ויחליף גוונים של התבהרות. היא אינה רוצה להיתפס במנוסתה. אינה רוצה לפספס. בריחה, אז בבקשה, רק עוד הצצה אחרונה מהבית החוצה, מהחלון. החוצה ופנימה. לונה אוחזת בשרוכי וילון ומושכת לְרַווח, שולחת צוואר ארוך-ונשי להתפעם, אפשר ממש להתענג על עורהּ הנמתח מבהיק. עור חלק מחפה על הבשר שהיה לשימושו ולתשמישו של יוסף, אשר נגס בה בלילה להנאתו. רִייֵר תאווה על צווארה הצח. ראשה של לונה כמו נתלש החוצה מהחלון, והגוף עודו בבית.

בין האדניות כבר מסתנן ריח החופש, ואל האף באים ניחוחות, ואבקת פרחים נמרחת על סנטר דמוי תחתית של מנגו עסיסי. גם אותן היא נוטשת, את האדניות שהיא כה מטפחת, ושמחה בכל נבט שמפציע אדמה להתפרץ בגבעול ובעלים. אפילו את צמח הצַתְרָה (מתעקשת צתרה ולא זעתר) הצליחה לביית ולגדל בחלון מטבחה – והנה היא נוטשת. נוטשת. נוטשת. כל-כך הרבה צמחי-בר בייתה באדניות, ועכשיו נדמה לה ששומעת את לחישת הצמחים המודים לה: הנה הגיע הזמן להפוך שוב סדרים, עכשיו תורך להשתחרר ולצאת אל הבר.

לונה יעילה בעיקשותה, ואף-על-פי-כן יודעת שאין מקום עכשיו לרומנטיקה (אוי לשיבוש-הלב ולהשפעתו), כי את הכל היא נוטשת. ציוץ ראשון, שמגדיר את הבוקר המתקרב, בא מן העצים, ותיכף-ומיד יגרור אחריו ציוצים בלי סוף, רטיטות גרוניות ותגובות שרשרת של מקהלת בולבולים מתעוררת. היא שונאת את ציפורי הבוקר. לא בגלל הכנפיים, ולא בגלל החופש, ובטח לא בגלל הנוצות. בַּצעירוּת שלהן (מעולם לא ראתה ציפור זקנה), במקום המועט שתופסות במעופן, בדיוק באלה הן מזכירות לה שיש בעולם זמן מוצפן. במוח המזערי שלהן מתקיים מחזור מופתי. כל-כך יעיל ותכליתי הזמן הזה בראש של הציפור – הבל-פיו של אלוהים להתפאר. ומהחלון סוקרת רחובות וחושבת, כמה כיעור מבוזבז יש בחוץ (ומה רואות הציפורים?), אבל אף-אחד לא טורח להקפיא מבט על הכיעור – העין עיוורת לו כי נמשכת אל השלם. אבל אני, חושבת לונה, נפרדת מהיופי ומהנוחות שבחיק השלם-היחסי שלי. כן, לונה רצה אל יְפִי הכיעור שברחובות. כמו אצן מיוזע המתקרב אל קו-הגמר, וקו-הגמר מזנק אל גופו – כי לא ייתכן אחד בלי האחר – ועליו לקרוע את הסרט ולנַצֵח. האם בריחתה תיחשב ניצחון? גם זה תְּלוּי יחסים – לָעולם צרכים משלו והוא עומד על תביעותיו. ממנה. עכשיו תקרע גבולות ותצא אל קו-הגמר – קו ההתחלה דוהר מתקרב אליה, אבל מה יבוא בקו-הגמר? ולא, היא לא תציץ אל יוֹלָה אף לרגע. כי כל אדם וקו-הגמר/ ההתחלה הפרטי שלו. לונה יודעת שהיא עושה את תפקידה ומעניקה לו חיים מלאי-משמעות; שכן בהתנהגותה היא פוצעת בו רשמים לְחַיִים בוגרים. כשהנעורים הם בלבול, יש להשליט בהם סדר, לארגן ליוֹלָה עתיד גדול שיהיה מסובך ומורכב להתרה – כי מה הם החיים בלי הזעזוע? שהרי גם איתה נהגו כך, גם בחייה נפצעו רשמים, נזכרת וחושבת – ירושה לא קוטעים. לא? כן. ובכל-זאת תחליט כן; ואז מה אם יתנפץ לבה ויחליש את מֵרוֹץ היחידים שלה? אז מה? אחר-כך ודאי יהיו שליחים, יודעת, מרגלים יֵצאו לחפש בכל העיר אשה שקרעה מעליה את נשיותה כדי להשיב לעצמה שפִיות.

אם כך, אפשר עכשיו לצאת. הנה התיק בידה והיא מוכנה. עומדת מול הדלת ולוטשת סביבה עיניים אחרונות. עומדת כמעט על המפתן וכמעט מוכנה. עדיין קרועה. אז מה? הנה הגוף מושך החוצה, ולבה מושך גם הוא כיוון. אשה יפה בעלת סנטר ענוג דְמוי תחתית של מנגו עסיסי, ורגל אחת בחוץ, ויד רכה על המשקוף, והאחרת אוחזת בכף המנעול, והעיניים ממאנות להינתק. הרגליים רועדות. וכושלות. ופתאום נופלת על ברכיה ונבקע בכי תמרורים. למה לפתע דמעות זולגות, לונה. כי נכנעה לצייתנות פנימית והוּבלה אל תשישות קרב בידי האשה האחרת. ואז מיד בולעת כאב, כי חוששת להעיר ישֵׁנים ונזכרת כי היא צרורה בצרור החיים. ונדמה כאילו הדמעות זולגות דווקא אל עצמן, כי הן-עצמן נדחקו ממנה החוצה. לונה משתנקת ונחנקת בשיעול. דוחפת יד לפה ונושכת אצבעות חזק, להחריש. לשתוק את הבריחה. ושמלה מלוחלחת דמעות, וברכיים חורקות, וידיים חובקות ברכיים חורקות, ותיק נופל ממנה ארצה, והפורענות שולטת בה כרצונה, בצער וביגון קודר היתה מבטלת את לֶכתהּ. והיא רואה עצמה נשברת, והבכי – הוא יש לו מחיר לגבות ממנה, הוא הולך וגובר וגורר רחמים עצמיים, כי הדמעות הן בכל-זאת שלה. לבלוע מהר, לונה, מכריזה אל עצמה. קומי מהמרצפות היבשות לפני שנהרות הבכי ישטפו עליהן. והניחה ידיים כושלות להתרומם מעט. ונשאה את עצמה להתייצב. הנה, עוד קצת להזדקף והכל ייעשה אפשרי. יופי, לונה, העצב הולך ונחלש. הַיידֶה, לבלוע הכל ולהתעשת סופית. תתרוממי ותעמדי בזקיפות ותאספי את גופך ולכי לך להתבדל. שהרי בזה כוחך וחולשתך. ואם נפריד זה מזה – לא תהיי לונה. זוכרת איך תמיד אמרת… כשנגמר כוח אחד, מיד מתחיל אחר.

והנה היא עומדת על הרגליים. ומפנה ראש אחרון לתת מבט. ועכשיו מבקשת לחרות זיכרון – בית רדום ואנשים בו שניים, ומהם בורחת.

בזהירות סוגרת דלת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יולה”