החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יוב: ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות החמישים

מאת:
הוצאה: | 2018 | 165 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

יוב, קיצור של יואב, לא מכבר לוחם נועז בפלמ"ח, עולה שוב לירושלים והפעם כדי להחליט אם אשתו תעשה הפלה או תמשיך בהיריון. אם רוצים, זה סיפור על איך נולד ילד. לא כמו אצל כולם, יש שם חבר עם אהובה נוטה למות ויש כבשה לקומזיץ, ויש גם נר נשמה שמדליק יחפן עטוף סמרטוטים למי שהייתה ארוסתו. גם אהבות אחרות יש בספר הזה: ג'ונה הימאי האמריקאי ומלכה בת המשפחה החרדית; קירשנבוים ואשתו הנוטה למות, ואחר כך אהבתו אל השכנה הצעירה היפה שמול החלון שלו, היא והמאהבים שלה; האהבה של המורה המכובד אל הבת האהובה שלו בליל חתונתה; האהבה של הילד המיוחד אל אביו; האהבה של דנותו אל הנחשים הארסיים, כן, גם זו מין אהבה: ומה עם הנגר הזקן והשולחן שהוא מתקין או לא מתקין, האם אין שם אהבה גדולה?
הכול לא כמו אצל כולם, ויחד עם זה יש בכל אלה גם משהו משל כולם. וכולם – אהבות משנות החמישים בירושלים, אהבות שחלקן ממומשות וחלקן לא, והן קורות אולי דווקא בירושלים החצויה של השנים ההן. גם למאורעות הזמן – מלחמת העולם ומלחמת השחרור ועקבותיהן – חלק בהתרחשויות.
כל זה מידיו של יוסף בר יוסף, חתן פרס ישראל במחזאות, בן 85 וכתיבתו רעננה, לא מיופייפת, מדויקת, מחפשת את האמת. הוא אינו מפחד מעלילה, מפתוס או מרגש, ובגלל ההומור, האיפוק והרגישות הספר אינו גולש לרגשנות.

מקט: 4-249-50534
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מלכה וג'ונה
סיפור (נובלה)

א. מה השם שלה, השאלה שהסתתרה מתחת לכל השאלות

בלילה, והאנייה עושה את דרכה לעבר הנמל, הוא חלם חלום. בבוקר ראה את ההר ושאל את חבריו משהו כמו "איזה הר זה?" אמרו לו, "איזו מין שאלה זאת? הר", אז הוא אמר, "יש לו שם? משהו?" לא הבינו מה הוא מבלבל במוח, אבל כבר הסתובבו שם כמה עובדי נמל ישראלים, ואחד אמר לו, "זה הכרמל", והוא אמר, "הכרמל? של אליהו?", וההוא אמר, "איזה אליהו?", והוא אמר, "אליהו הנביא", וההוא צחק ואמר, "הה, זה, מליל הסדר, בטח", ואז הוא אמר,"אז אנחנו בישראל, ארץ הקודש, ירושלים, מה?" ענין רגיל על אניית-נוד, שלא עובדת על קו קבוע אלא נודדת לפי הצורך המזדמן מנמל לנמל, ומה זה משנה לימאי איך קוראים להם. הוא שב והסתכל בהר ואמר בשקט, לעצמו כנראה "משונה". וההוא שמע ואמר, "מה?" והוא אמר, "שום דבר, חלמתי".

בסוף אותו יום בירר ומצא שהם ישארו שם שבעה ימים, יומיים מיותרים בגלל איזשהו חג, וזה מה שביקש, חופשה לשבעה ימים. אמרו לו שהוא משוגע, לבזבז את ימי החופשה שלו על מקום דפוק כזה, חור נידח, אומרים שכמעט אין זונות, ואלה שיש – אלוהים ישמור. והוא אמר שלא חשוב. הביטו בו ואמרו לו שלא יאחר לחזור, מפני שהאנייה – "ליברטי" ישנה ממלחמת העולם – אמורה אולי להפליג מכאן ישר לפירוק לגרוטאות, ואין לחברה שום אנייה אחרת שאמורה להגיע למקום הזה. הוא שמע והמשיך וארז, גם את החליפה הכחולה כהה שלו.

למחרת בבוקר שאל בתחנת הרכבת משהו כמו "לאיזה מקום עמוק אפשר לנסוע מכאן?" וכשלא הבינו הוציא מהכיס את האולר שלו וכיוון אותו במאונך אל לוח העץ שבחזית אשנב הקופה, והיה מישהו שהבין דברים ואמר לשני, "הוא רוצה בפנים, לא ליד הים, ניתן לו את ירושלים", והראשון אמר, "אפשר עפולה", אז השני אמר, " בחייך!", וג'ונה כבר אמר, "זהו, ירושלים!". רוב בני המשפחה שלו ימאים ומיעוטם כמרים בעיירות חוף קטנות בניו אינגלנד, והוא דווקא היה מיועד לכמורה. ככה יצא שהגיע לעיר בצהריים מאוחרים, קרוב לכניסת החג, ראש השנה. בלילה, במלון הקטן במרכז הישן של העיר, תחב לכיסיו שלוש חפיסות קופסאות סיגריות אמריקאיות בשביל לכבד ולהתידד, פרי ניסיון בנמלי ארצות מתפתחות, יצא לרחוב, לחגוג את ה"אקשן" – ודאי, "ניו ייר" – והנה שקט. "כמו מחלה", אמר אחר כך ב"פינק" לחבורה ששתתה מבקבוק הווִיסקי שהעמיד על השולחן, חלונות הראווה רובם חשוכים, המסעדות ובתי הקפה סגורים, מכוניות רק מעט, וגברים בשחורים ובחולצות לבנות, "כמו פינגווינים" אמר, וכולם, גם הילדים, מחזיקים ספרים כאלה. הדליק סיגריה, ומישהו ניגש אליו, מתחיל להגיד לו משהו. "ואני חושב שהוא מבקש סיגריה ואני מציע לו, בבקשה, תקח!" סיפר, ומישהו אחר מתחיל לצעוק, ורק השלישי הסביר לו באנגלית שאסור להדליק אש בראש השנה הזה. וכך ישן במלון לילה ויום ועוד לילה ועוד יום, כאילו חסרה לו שינה על האנייה. רק בלילה השלישי, במוצאי החג, התמזל מזלו והגיע ל"פינק", הבר הירושלמי הידוע.

כאן אני מוכרח להדחף פנימה, כי אני שהבאתי אותו לשולחן שלנו, כלומר של החבורה, החבר'ה הידועים של "פינק", בני שלושים עד ארבעים, כמה מהם כבר תופסים עמדות לא רעות, מישהו אפילו דוקטור בכימיה, ואני בעצם נספח, פחות נחשב, צעיר מהם, לא הספקתי להיות במלחמה, מנסה לפעמים להשחיל איזו מילה לשיחה וזה כמו להשחיל חוט לקוף של מחט שמתנועעת לה ולא שמה עליך. והנה אני מרגיש שמישהו מתדפק עלי, בעצם מנסה להגיע אל החבורה כולה ואני בשבילו חלק ממנה. והוא יושב על הבר שם בצד, אבל זה קרוב מאוד כי המקום כולו קטן וצר, והוא גבוה ורחב כתפיים וגרום למראה, והוא מין צהוב-ג'ינג'י, לסת כבדה ממלאת כמעט את מחצית הפנים שלו, והם שזופים מאוד, גם הידיים שזופות מאוד, כמה שרואים, כי הוא לבוש בחליפת כחולה כהה וקצת מפוספסת, וזה די מוזר כי עדיין לא חורף. אז אני רואה את השיירים השחורים של זוהמת עבודה שמקיפים את צפרניו, ופתאום עולה בי ההשראה – ולפני זמן לא רב עבדתי על אנייה, נער סיפון וגם נער מטבח, לאסוף חוויות כמו ג'ק לונדון, שנה אחת בקושי, ואת הסיפורים משם כבר גמרתי לספר מזמן – ואני אומר לו, באנגלית כמובן, "סליחה, אתה לא ימאי במקרה?"

כמה מילים בינינו, ואני רואה איך המבטים שלו שוקקים ממש לעבר השולחן שלידו אני יושב, והעיניים שלו מאירות מתוך המון הקמטים הסובבים אותן כעיני ילד תמהוני ואפילו קצת טיפשוני, ילד חביב מאוד, ועם המבטים גם הרגל שלו נשלחת מהכיסא הגבוה אל הרצפה. הזמנתי אותו, והוא בא והתישב בשמחה אל השולחן הגדול, בצד כמובן, שהרי גם אני הייתי בצד. התחלתי לספר לו על ההפלגות שלי, והוא ענה שוב ושוב, "באמת?", חביב אבל גם משופשף. ימאים עלובים כמוני חסרים לו? וכל הזמן הציצו עיניו הלאה מעבר לי אל החבורה. אני הייתי קצה-החבל שהוביל אל המקום הנכסף. הצגתי אותו בפני בני החבורה. אחדים לחצו ידיים, אחדים הניעו ראש, וזהו זה. חזרו אל הרעש שלהם. הוא נשאר מתדפק בחוץ, שנינו, לא?

או אז הגיע המלצר. ג'ונה הזמין ויסקי. "רגיל או כפול?" שאל המלצר. "בקבוק", הוא אמר בשקט. זה לא היה רק הבקבוק, אלא איך שהוא מזג לכולם, איך שכיבד בסיגריות האמריקאיות שלו, השקט, הכוח שמאחורי השקט, העיניים המלבבות, החיוך, והסיפורים שלו. לא היה צריך ללחוץ, עוד לפני שגמרו לשאול כבר ענה, ולא בחטף, אניית משא של עשרת אלפים טון לפחות, אלה שמשמשות לספנות נוד, היום הן כאן מחר הן שם, לא יודעים מראש, אז מה יש למהר.

ג'ונה השם שלו, היה נביא כזה, לא? בברית הישנה, אנחנו בטח יודעים, והשם משפחה היה פעם 'וינגי', כמו כנף, רק בשנים האחרונות התחיל להיות 'וינג'י', כמו וינץ', מנוף, יש לנו עכשיו גם מנופים, נכון? לא רק ברית ישנה. ומאיפה הוא יודע על הנביאים? זה המשפחה, ההורים הועידו אותו לכמורה – הועידו, כך אמר ושוב וגם חייך – אבל היתה לו בת דוד, חתיכה וקלת דעת, והוא התפתה ואחר כך ברח לאניות, כמו שבעים אחוז מהגברים במשפחה. בן עשרים ומשהו נעשה קצין שלישי על ספינה קטנה, זאת טבעה, האשימו אותו בשותפות בהזנחה והורידו אותו מדרגתו למשך שנה. אז הוא קצין, זאת אומרת? איזו דרגה? דווקא לא, החליט לוותר, לא רוצה פיקוד, לא רוצה אחריות, מלח כשיר, מספיק לו, בעל-מקצוע, לפעמים משמש רב מלחים.

בקבוק הויסקי כבר התקרב למִצוּיו, ופה ושם חזרו החבר'ה לדבר עברית בעניינים שלהם, ומה עם משפחה? ואת זה שאלה מלכה, הלא היא מלכה ברונפמן, גם היא יושבת בצד, מאחורי דויד שלה, כלומר זה שהיא שלו, נגיד שכך. יש משפחה, בטח, בן שלושים נשא אישה, קרובה רחוקה, שהביאה לו שלושה בנים. כאן הוציא מארנקו תצלום משפחת קטן, קצת יותר גדול מקופסת גפרורים, הצביע על אחד הילדים, כמה שאפשר להצביע על אחד מהשלושה בתמונה בגודל כזה.

"ג'רמי, נולד שנה וחצי אחרי שביקרתי בבית. ממזר אמיתי. שד גדול ורץ מהר, הכי נחמד", אמר בדיבור כבד של איכר, וזהו, שום חיוך, כנראה בכוונה, להרשים, חלק מההצגה, להחזיר אליו את הקהל.

אחדים באמת שאלו "באמת?" ועוד שאלות כאלה, רק רגע, והבקבוק כבר היה ריק, ומהר מאוד חזרו כולם לעברית. ג'ונה ישב על ידי בקרן-השולחן, וידיו על לוח השולחן. לבוש בחליפה שלו נראה הדור יותר מכולם וכפות הידיים שלו על לוח השולחן, גם לא טרח להסתיר אותן, והן גדולות ומזוהמות יותר מכל הידיים שעל הלוח. הוא חייך אל האוויר, שקט וסבלני למראית עין, ואני חשבתי איך הוא יודע להשלים ויחד עם זה כמה הוא מוכה, כולו כמו שואל, "למה ככה? למה?" חותמת הוטבעה עליו, ימאי שקנה לעצמו מקום בזכות בקבוק משקה נדיב, נגמר המשקה והוא נזרק חזרה אל הים כמו בקבוק ריק.

הוא לא חיכה הרבה והזמין בקבוק נוסף, אותו ויסקי, יקר. בקבוק שני לא דומה לבקבוק ראשון, הוא גם יותר מעוד בקבוק, ואם רוצים אז הוא שני בקבוקים, הוא כבר "משהו!" כמו שאומרים, בעיקר שמדובר במתנה, חינם. החבר'ה, שידעו לדבר אבל לא כל כך ידעו לשתות, עשו "ואוו, כל הכבוד!". עכשיו כבר דברו על הזונות שבנמלים השונים. ואף אחד לא שם לב שדויד, וקוראים לו דודו, לא מחכה שג'ונה ימזוג לו והוא מוזג לעצמו עוד ועוד, ואחר כך זכרו שגם קודם שתה קצת. וכך יצא שכשעלה הנושא של מה יעשה ימאי שנקלע לירושלים, והרי כמה שידוע יש שם רק זונה אחת, וגם היא… איזו בדיחה! והתחילו כל מיני סיפורים. צחקו הרבה, והרוב בעברית שהרי מדובר בעניין קרוב ללב וגם לגוף ובקיצור עניין אינטימי, ואז שאלו את ג'ונה, ואם כך מה יעשה, איך יסתדר, אחרי הכל נראה גבר לעניין ומי יודע כמה זמן כבר לא, ושאלו שוב ושוב, ואני ראיתי שהוא לא מבין מה רוצים ממנו ובכלל מה פשר כל השמחה הזאת פתאום, ולא רק בגלל העברית הוא לא מבין. ואז נשמע הקול של דויד ודווקא באנגלית.

"אתה…! ימאי…! יש לי הצעה בשבילך, מיסטר ג'ונה. הנה, עמוד של פנס חשמל, קצת ענתיקה אבל יפה, היתה, עוד בשימוש… אני מציע, בבקשה…"

"תסלח לי," אמר ג'ונה.

"אני מציע… מתנה… הנה!" קרא דוד שור וחיבק בתנופה רחבה את כתפיה של מלכה ברונפמן, שישבה על ידו וקצת מאחוריו, "קומי! קומי! נראה אותך לאורח, שיראה! ניתן לו אותך לאורח!"

היא באמת קמה, גבוהה ויפה, היתה זאת אומרת, רואים גם את היפה וגם את ההיתה, קמה ופנתה ימינה ופנתה שמאלה ושוב פנתה ימינה ושוב פנתה שמאלה, ונראה היה שהיא רוצה להסתלק והיא לא יכולה להסתלק, ומישהו כבר קם לכיוון שלה, לעזור לה איכשהו השד יודע איך, ודויד קם בינתיים, לוחם נועז בעבר והיום סוחר ומתווך בעסקים מסתוריים, משוגע לציד חזירי-בר בחוּלה, נוהג מכונית מירוץ ישנה אדומה, אוהב מסיבות ונוטה לקטטות, והוא קם אליה, אומר בקול, "נו, נו, רק אל תתחילי לבכות לי, רק אל…" והוא נמוך ממנה בראש, והפנים שלו אדומים כמו צעקה, ובשערותיו השחורות פסי כסף, קם ועמד והתנדנד וכמעט נפל, ושוב אמר, "רק אל תתחילי לבכות לי…" והיא חבקה את כתפיו הרחבות, החזקות, והוא לא נפל ורק נשען עליה כולו.

זה לא היה חדש, כולם ידעו שהוא רוצה להפטר ממנה, בת הזוג שלו, החברה שלו כמו שקוראים לזה, ובכל זאת הפעם הגזים. אז מישהו כבר קרא למלצר, וכולם שילמו את החלק שלהם מהתחלת הערב, והמלצר ניגש אל ג'ונה, והוא לא זז וגם לא ברור מה הוא כן עשה, ואני נגעתי בזרועו, והוא כמו התעורר ושילם. כולם פנו לצאת, והוא נשאר עומד, גבוה ורחב וחזק ואין אונים, ודויד ומלכה פנו גם הם לצאת, ודויד התנדנד, עצר, לפת את ראשו בשתי ידיו כאילו כאב לו הראש פתאום, גם התכופף כאילו קד קידה למישהו, אולי לכאב, מלכה שלחה את ידיה אליו לתמוך בו כנראה ויצא שידיה סתם משמשו את גבו וצלעותיו. דוד הזדקף בבת אחת וצעק במלוא קולו: "תעזבי!"

"מה יש לך, דודו?" היא שאלה כאילו נחנקת וצריכה אוויר.

"לא צריך את העזרה שלך, את לא מבינה? לא צריך את העזרה שלך! לא את העזרה שלך ולא אותך! מחכה שאני אפול בשביל להרים אותי ולהשתכב תחתי… די! רוצה לבד! נמאס!", ככה נהם, ואז הוסיף מין זנב ואולי זה היה הראש, העיקר, הוסיף ואמר, "הה?"

והיה ברור שהוא לא אומר אלא שואל, רק לא ברור מה הוא שואל ואת מי הוא שואל, והוא הביט סביבו, וכל בני החבורה השפילו מבטיהם ממבטיו, והוא אמר שוב, "הה?" ועכשיו הביט בה, ואפשר לחשוב שהוא מבקש ממנה סליחה, והיא, כאילו מישהו משך אותה לגובה, צנומה כמעט, יכולה להיות נהדרת ביופי שלה, עיניים ענקיות ושחורות שדגיגים ירוקים משייטים באישוניהן, ואשדים של שערות כהות גולשים לה מצדדים, ועכשיו היא מכוערת, תינוקת על סף בכי, עלובה בעלבון שלה שמתחנן להתפייסות. דויד הביט בה רק רגע, ומיד שלח לעברה את ידו וזה היה כאילו הוא אוסף אותה בידו, ועדיין לא ברור לאן ואז הניע את ידו והניח אותה על כתפו של ג'ונה, וזה היה כאילו מסר לו אותה בתנועה הזאת, וגם אמר, "הנה, מתנה".

ג'ונה אחז ביד והוריד אותה מכתפו, פשוט הוריד, לאט.

"ככה, מה? לא רוצה מתנות שלי?" לחש דויד, וכף היד שלו נהיתה אגרוף.

ג'ונה משך את ראשו אחורה וקצת הצידה, והיה ברור שזה הראש שלו שנהיה אגרוף, מוכן להכות, ראסייה כמו שקוראים לזה. אחר כך הלכו דיונים אם בגלל איום הראסייה שינה דודו את טעמו, לא מתאים לו, ולך תדע מה כן מתאים לו, הצחוק שצחק פתאום מתאים לו? כן, ככה, צחק, ואז הוא רץ לחדר השירותים, ומישהו אמר "מקיא".

ג'ונה יצא, ואני אחריו. הלכנו לרחוב יפו, צפונה. למה? ככה, אולי כי רחוב המלך ג'ורג' מוליך לשם בשיפוע. שם פנינו עם רחוב יפו ימינה, מזרחה, אולי גם זה בגלל השיפוע, כמו שכדור היה פונה לשם. ובככר ציון עצר, ונדמה היה שהוא רוצה לשאול אותי משהו, והוא לא שאל אלא פנה ימינה אל תוך הסמטה הצרה של נחלת שבעה.

"לאן?" שאלתי, יצא לי.

"פנימה", אמר.

וזה נכון שיש טעם של פנימה בכניסה אל תוך הסמטה הצרה של נחלת שבעה שבתי האבן הישנים רוכנים עליה מעברים, אבל אני ידעתי שמעבר לסמטה נפתחים השמים למעלה ולצדדים, וגם למטה נפרשׂ כמו שטיח בית הקברות המוסלמי הישן, ובמחשבה נוספת מי יכול לומר איפה באמת ה"פנימה" של ירושלים, אם יש לה דבר כזה. מצאתי זמן למיני שאלות. וג'ונה לא בדיוק הולך אלא פוסע בצעדים רחבים ברגליים מפושקות, ראשו רכון קצת, כפות רגליו יורדות בכבדות וגופו מתנדנד אחריהן כמו גמל בחולות מדבר. אם אין אנייה שמתנדנדת תחתיו אז הוא מתנדנד בעצמו, גבוה ורחב וכבד בתוך החליפה הכחולה הכהה ההדורה שלו, והוא גם לא טורח לפתוח את הכפתורים. והעיקר, וזה משהו שנתתי דעתי עליו רק אחר כך, שפעם או פעמיים ואולי אפילו שלוש הפנה אלי את ראשו תוך הליכה, ואני אמרתי לעצמי, רק אחר כך כמובן, שכבר אז רצה לשאול אותי משהו.

שם, מעבר לסמטה, מגרש טרשים, ומין חורש דליל של עצי אורן ואקליפטוס, ואחריו גדר שמתחו לא כל כך מזמן, ומעבר לה בית הקברות המוסלמי וגם הוא איכשהו דליל למראה, מצבות חיות ומצבות חסרות כמו בפה שחסרות בו שיניים פה ושם, ומעבר לו הבריכה החצובה בסלע, גדולה ועמוקה, ובימים קדומים שימשה מאגר מי-שתיה, וספרו שהיה זמן שגם רחצו בה את המתים, ובימי ילדותי היו ילדים שוחים בה מן האביב עד בוא הסתיו; ובסתיו, כמעט בכל שנה היו טובעים שם כמעט בכל שנה ילד אחד או שניים.

"איך? למה?" הוא שאל בשקט.

"רוב המים התאדו בשמש בקיץ, וגם התכסו ירוקת, והילדים, אלה שלא נזהרו, היו קופצים ראש ונדפקים בסלעים שמתחת או מסתבכים בצמחיה ולא מצליחים לצאת ממנה. בגלל זה מתחו כאן את הגדר".

"זאת שאנחנו עברנו לפני רגע?" הוא אמר.

"זאת?", אמרתי.

היה שקט באוויר. במרחק התאמן מישהו בשופר לקראת יום כיפור. רוח-פתאום נשבה ממערב וטלטלה את עצי החורש הדליל. נזכרתי שאנחנו עומדים בראשית שנה חדשה, בתוך עשרת ימי תשובה. כשהייתי ילד הייתי משכים לסליחות בעשרת ימי תשובה. געגועים עלו בי, והוא הביט בי, ואני ידעתי שהוא רוצה לשאול משהו חשוב לו.

"כן?" אמרתי.

"כן…?" הוא חזר אחרי, ואני הבנתי שהוא צריך זמן בשביל השאלה הזאת.

"איפה הר הזיתים? וגולגלתא? ו…" הוא התחיל.

"הר הזיתים וגולגלתא ו…?" חזרתי אני אחריו.

"גם "ויאה דולורוזה" והקבר הקדוש ו… ירושלים, לא? איפה ירושלים?" הוא אמר.

אחזתי בידו והובלתי אותו שוב על פני הגדר, הפעם דרומה-מזרחה אל עבר הרחוב שהיום הוא אגרון, ומשם לתוך רחוב ממילא, לגדם הרחוב, אל המחסום של הבטונדות וסלילי גדר התיל שנצנצו קצת בחושך באור של איזה פנס רחוק.

"זה…?!" הוא אמר.

משכתי אותו הצידה לאיזה חרך שהכרתי והצבעתי משם לגובה, לעבר מגדל דוד מימין ואחר כך לפינת החומות משמאל, ושם גם ספרתי לו משהו על מלחמת השחרור וכו' וכו'

"ואני, מתי שהייתי ילד, הולך להיות כומר", הוא אמר, "אני… אתה יודע איך ראיתי את ירושלים? גבעה של זיתים – זה הר המוריה, וחולים מתחת לזיתים, טוחנים את הפרי לשמן, מושחים פצעים, והרבה דם, וצלב בראש ההר, והזונה ההיא למטה…"

"זו עיר כמו כל הערים", אמרתי לו, "שקטה בלילה כי רחוקה מהים, ואין ימאים אז אין זונות, גם לא בשביל התושבים, יש רק איזו זקנה אחת, כמעט זקנה".

הוא כבר פנה ממני, והתחיל ללכת בדרך חזרה, ואני אחריו, כאילו אני על אניית-נוד, לא יודע לאן תישא אותי. עד שהגענו חזרה אל אזור ככר ציון, ושם לתוך הסמטה ההיא ומול המלון הקטן ההוא, שם פנה אליי כולו, לא חצי וגם לא רבע.

"מה השם שלה?" הוא שאל.

"שרלוטה", אמרתי.

"שרלוטה…?" הוא חזר, "איך? היא לא יהודיה?"

"כאן כולם יהודים, גם הזונות", אמרתי.

"לא, היא לא זונה, אני בטוח, לא זונה!", אמר, "אני שואל על…"

ואני הבנתי, זאת השאלה שהסתתרה מתחת לכל השאלות ששאל קודם, כולל השאלות על גולגלתה ואל ה"ויה-דה-לה רוזה".

"אני מבין, סליחה, טעיתי, בגלל המלון, זה המלון שלה, שרלוטה, יש לה שם חדר בצד", אמרתי.

"ומה השם שלה?" שאל הוא.

"מלכה, מלכה ברונפמן", אמרתי לו.

"תודה", אמר ולחץ את ידי ויצא אל המלון שלו, כלומר נכנס לשם.

ב. בשביל מה בור המים, כשהעיקר זו ההזמנה למסיבה?

בימים הבאים הייתי עסוק בעניינים שלי, גם ענייני עבודה וגם סיפור מסובך עם מישהי, ואת רוב השבוע עשיתי בתל אביב. כשחזרתי לירושלים ביום רביעי בצהריים התקשרתי אל מוישה'לה, המאכער בחבורה של "פינק", והוא מיד עם "תשמע, תשמע, המלח שלך, הסיילור הזה, נהיה פה פיגורה שלמה, אל תשאל!" ואני כמובן שאלתי. הסתבר שלא רק אנשי החבורה, אלא נוספים, לא רק מבלי ברים בלילות אלא גם מבלים בבתי קפה, מ"עטרה" ומ"ניצן" התחילו לסובב אותו, ישראלים וגם זרים, פקידים ומפקחים של האו"מ ועובדי קונסוליות. זה כבר לא היה הוויסקי, למרות שגם זה הופיע פה ושם. כמה מהם נראו יושבים איתו גם ביחידות על כוס קפה בשעות צהריים או לפנות ערב. הוא דיבר מעט, אבל הקשיב, ואני יכולתי לראות בדמיון איך העיניים שלו מסתכלות בכל מי שיושב מולו, צמאות ושותות את מי שיושב מולו כמו שצמאים ליבשה ושותים אותה אחרי ימים ארוכים בים. ומן הסתם אותו דבר קורה בכיוון ההפוך – ואני לא שוכח איך לפני כמה שנים, כבר התחלתי לחשוב על לעלות על אנייה אבל עוד היססתי, והנה אני יושב בקפה "עטרה" מול עמנואל הצופה שהגיע לחופשת חוף מהאנייה שלו, ואני שואל אותו, "איפה אתה גר כשאתה בחופש? יש איזה בית?" והוא מעלה מהכיס של הז'קט הקל שלו מברשת שיניים ואומר, "זהו, זה הבית שלי". לא הייתי צריך יותר מזה, ותוך שבוע גמרתי את ענייני בעיר והַיידֶה, לחיפה, לבית הימאים – האמת היא שהוא לא היה צריך אפילו מברשת שיניים כדי לעורר געגועים למרחקים נעלמים, ובעיקר געגועים שלא מתכוונים לממש אותם, משהו מיוחד במראה שלו, אפילו הלסת הגדולה כמו ירכתי אנייה. געגועים פה וגעגועים שם, ואני כמובן לא יכולתי להתאפק ושאלתי את מוישה'לה, אלא את מי שואלים, ככה כבדרך אגב, מה שלומה של מלכה ברונפמן, אחרי מה שקרה בין דויד ובינה וההתערבות שלו, ג'ונה, וההוא אמר לי ש"הו, ראו אותם יחד, דווקא לא בלילה אלא אחרי הצהריים, ודווקא באיזה בית קפה ברחוב יפו, לא של החבר'ה".

זהו? זה מה שיש לי לספר? מה עם העיקר? מוכרח לשמור לסוף? טוב, אז הנה זה. אני מדבר על יום רביעי, ומסתבר, איך שכחתי, שביום ששי נגמרת החופשה שלו, של ג'ונה זה, והוא אמור לחזור לחיפה, לאנייה שלו. אני, אוהב שלו כביכול, שכחתי ואחרים זכרו, והחליטו לערוך לו מסיבת פרידה, כל סיבה טובה למסיבה. רק אתמול עלה הרעיון ותכף סגרו ענין, רשימת המוזמנים גם כן סגורה, ביקוש גדול, ודאי, החבר'ה מהאו"מ ומהקונסוליות יספקו את המשקאות, ואני בטח מבין מה זה אומר, משקאות הכי טובים שהם מקבלים בחצי חינם, ככה הוא אומר לי בטלפון מוישה'לה זה. ואני כמובן לא יכולתי להתאפק ושאלתי, ככה כבדרך אגב, עם מי לדעתו יבוא דודו למסיבה. שאלה טובה, אומר לי מוישה'לה, לא עם מלכה, בפירוש הוא ביקש מהחבר'ה לא להזמין אותה, עוד לא נגמר לו החופש. ומובן שהיה או היתה גם מי שסיפר או שספרה על כך למלכה, והיא, בלי בושה צלצלה אליו, מלכה אל מוישה'לה, לא לבקש ממנו שיזמין אותה שהרי יש לו חברה והיא גם יודעת שהוא גם לא יפר את מצוותו של דודו, אלא לשאול אותו אם הוא יודע איפה הוא מתגורר, ג'ונה, באיזה מלון. הם אמנם נפגשו בקפה ההוא ברחוב יפו אבל כנראה זה הכל, לא יותר, והוא כמובן לא ידע, מאיפה הוא יידע וגם אם היה יודע. ואז, לא להאמין, מי מצלצל במשרד שלו, של מוישה'לה זאת אומרת, מי אם לא ג'ונה, ומה הוא שואל אותו אם לא אם הוא יודע במקרה איפה היא גרה, מלכה ברונפמן, ואיך הוא יידע? הם אמנם עשו את זה פעמיים-שלוש, בטח, אלא מה, ואם רק פעם, בכל מקרה הוא לא פחות טוב מאחרים, אבל אצלו עשו את זה כי היא הרי עוד גרה אצל המשפחה שלה, השחורים האלה, החרדים, וכמה שהיא מנסה להסתיר כולם יודעים, גם הריח שלהם נודף ממנה, הריח של הבית כנסת והנרות של השמן והריח של הזיעה בגלל כל הבגדים השחורים שלהם והטשולנט, לא לדבר על הריח של הדגים, הרי אבא שלה בעל חנות דגים בשוק – כאן אני חייב לומר שבשנות החמישים דגים לא היו באופנה כמו היום, ועל פירות-ים בכלל לא שמעו והם כמובן לא נוגעים לבעל חנות דגים חרדי – וכמה שהיא מנסה להסתיר את המאיפה היא באה כולם יודעים, בטח, הלא כל הריח הזה עלה ממנה גם עירומה אחרי מקלחת בדירה שלו. אותו ריח של השכונה, רק בלי המקלחת, וגם השכונה הזאת – וכאן אני חייב להתערב שוב ולומר שהיום "שערי חסד" נחשבת שכונה טובה, בעיקר בגלל ה"נחלאות" האופנתיות שמקיפות אותה, אבל בזמנו היתה שכונה חרדית עניה ונחשלת גם לעומת אחיותיה כמו בתי אונגרין ובתי ורשה שבצפון העיר, ומשום מה אני זוכר משם את ריח מי המקווה, האמורים לטהר ואולי הם באמת מטהרים את הנשמה, וזה נכון ש"הנשמה לך" אבל גם "והגוף שלך" – ואגב, עוד משהו שאני בטח לא יודע, ככה הוא ממשיך, מוישה'לה, אוהב לדבר ויש לו שיניים רקובות – זה שהיא נותנת שילוו אותה בלילה, גם אחרי שעושים את זה, רק עד קצה רחביה, אף פעם לא לתוך השכונה אל הבית שלה. "אוהבת לנשום אוויר קצת לבד" היא אומרת, אוהבת אז בבקשה, בכיף, חוסך הליכה, בזול! בקיצור… שניהם מחפשים אחד את הזנב של השני ולא מוצאים, טוב, הה? ככה מוישה'לה, וגם הוסיף, "תבוא, יהיה שמח".

ובעיני זה לא היה "טוב, הה?" חבל היה לי על שניהם, חבל על ג'ונה, שהרי אותי הוא שאל "מה השם שלה?" פעמיים שאל, ועד ששאל! וחבל עליה, אולי גם מפני ש… איך לומר? השחורים האלה הם גם המשפחה שלי. חבל כאן וחבל שם, אבל מה עושים? איך מפגישים אותם במסיבה? הוא יגיע לשם, אחרי הכל זו מסיבה לכבודו, אבל היא, אפשר רק לנחש כמה חשוב לה להיות במסיבה הזאת, ועוד איתו, אחרי ההשפלה שעברה אצל דודו. אז עלה בי הרעיון, הכי פשוט, אני אזמין אותה, בשבילו, ואם רוצים אז זו תהיה מין תודה על השנה העלובה של נער סיפון וגם נער מטבח, השנה הנהדרת ההיא על האנייה. אבל איך מוצאים אותה? את "שערי חסד" אני מכיר, אבל איפה בדיוק? נשאר רק ללכת אל חנות הדגים של ישעיה ברונפמן, שעיה, ללכת אליו ולומר לו "אני מחפש את מלכה'לה, הבת שלך, לעזור לה להזדווג עם איזה ערל אמריקנר". פשוט מאוד, נכון? אחד כמוהו מוכרח להבין, "אש יצאה מהאף שלו", כך אמרו עליו, ואיזה סיפורים, עוד כשהמשפחה שלהם גרה בעיר העתיקה, על הרומן שהיה לו עם הזונה הערבייה, רקדנית בטן קראו לזה, ועד שהצליחו לקרוע אותו ממנה… אז הוא חייב להבין, ודאי, לא?

כך יצא שעוד באותו יום רביעי לפנות ערב עברתי ליד המלון הקטן העלוב שלו, ומשם יצא שעברתי ליד הקפה ההוא ברחוב יפו, ועכשיו נשאר לי לעבור ככה במקרה רק ב"פינק", והיה ריק, ודאי, מוקדם מדי, ורק הם, מלכה וג'ונה, זה מול זו ועיניהם בלוח השולחן כאילו הם משחקים שח, והיא מעשנת ומדברת בלהיטות. רק נכנסתי וג'ונה ביקש אותי להצטרף. כשאנחנו, ישראלים צעירים, שמים יד על בחורה בחברה, אנחנו לרוב חוטפים אותה כמו טרף למאורה שלנו, מסתגרים איתה במחנק, טורפים וגורמים ושבעים ומגהקים ואז חוזרים מושפלי-זנב ורמי-כרבולת אל הידידים. הוא הזמין ואני היססתי. למה לו? עוד יום הוא נוסע, הזמן קצר והמלאכה מרובה. והוא חזר והפציר. ישבתי ומלכה הדליקה עוד סיגריה, ודאי מדברים על המסיבה, אלא מה.

"מלכה התחילה לספר לי משהו יפה, מעניין", אמר ג'ונה, ואני הבטתי בה, מתפלא, התחילה לספר, מלכה ברונפמן? ועוד משהו יפה, מענין?

"על ים מתחת לאדמה, בעומק, בחצר שלה", אמר ג'ונה.

"מה פתאום? סתם, איזו שטונטונת. בור מים קטנטון," צווחה אלי עברית והביטה אל הפתח, כאילו לראות אם לא נכנס שם עוד עד למה שקורה כאן.

זה כבר נשמע מתאים יותר למלכה ברונפמן שאני הכרתי, שאף פעם לא שמעתי אותה מדברת או מספרת משהו בשקט ובאריכות, וכי מה היא כבר יכולה לומר או לספר, וכך יצא ששמעו אותה רק כשהיתה מתפרצת פתאום לתוך שיחה, עם קול קצת צווחני, מסתבך בתוך הקולות האחרים, הבטוחים, החזקים, תועה ונופל וקם ומצפצף בהעזה מטורפת ובחוסר ישע יחד, כמו ציפור שנכנסת בחלון לחדר, מתדפקת על הקירות. היו משתיקים אותה לרוב מיד, וזה לא היה קשה, כי בסך הכל זה היה מילה אחת או שתיים, ולרוב מלים מיוחדות שלה, "נחמדון כזה!" ואפילו "נהדרונת!".

"היה שם בשכונה הישנה שלה בור מים, חורבה בחושך, והם חשבו שזה הים, המשיכי!" ביקש ג'ונה.

"עזוב, ג'ונה, באמת!" אמרה, וברור שאני מקלקל כי אני בשבילה "עוד אחד מהחבר'ה", הצעירים המצליחים והמאושרים, שנולדו בבתי-יולדות חדשים ושיחקו בגני ילדים וגדלו בדירות מרווחות, ולמדו ובילו בבתי ספר ובתנועות נוער, ברחביה או בתל אביב הבהירה והצעירה.

"גם אצלנו, איפה שנולדתי, איפה שגדלתי, במאה שערים ובבתי אונגרין, היו בורות מים, אני אהבתי להסתכל, לראות את עצמי שם למטה, גם להריח את הריח שלהם, ריח מיוחד", אמרתי.

"אתה…?" אמרה.

"אני", אמרתי.

"לא עבדת על אנייה, כמוהו?" אמרה.

"עבדתי, לא כמוהו, הרבה פחות, לא רציני", אמרתי, וברור ששמתי את עצמי במקום ויחד עם זה הרגשתי גאווה, שהנה אני גם משם, מבורות המים, וגם משם, מהים.

"תמשיכי, בבקשה", המשיך ג'ונה מצידו, ועכשיו גם אחז בידה, ואפשר לומר שהוביל אותה, שלא תפחד. מתי הובילו אותה ככה, לא עירומה אל המיטה אלא פשוט הובילו אותה שתספר משהו, לא סתם אלא על איזה בור מים ישן.

היא הציתה לעצמה סיגריה בזריזות, וגפרורו של ג'ונה בער מיותר. הם נראו גלמודים, היא כאחת שאין מי שיגיש לה אש, והוא כאחד שאין לו למי להגיש את האש, ואז היא התחילה לספר.

"הו, זה כל כך לא כלום, שום דברצ'יק כזה…", כן, אותה מלכה, ומיד תיקנה, "שום דבר זאת אומרת", ומיד תיקנה עוד יותר, "סליחה, שכחתי את עצמי, דברתי עברית, אני אנסה באנגלית, ואתם תסלחו לי אם לא הכי טובה, משהו ישן, הסיפור הזה אני מתכוונת, כשהייתי ילדה, לא כל כך מזמן, בעצם די מזמן, מה?" וכאן ציחקקה כמובן וגם החליקה את השיער שלה שהיה באמת צעיר ושופע, והמשיכה ואמרה שבסך הכל מדובר בבור מים בחצר שלהם ברחביה, לא בדיוק, על גבול רחביה, ויש כאלה שקוראים לה רחביה הישנה אבל באמת זאת שערי-חסד, כן, זאת האמת, והיום יש להם כבר מים זורמים בברזים אבל אז, המים היו רק מהבורות, מהגשמים בחורף, שהגיעו לשם במרזבים מהגגות, בגלל זה כל הגגות היו משופעים עם רעפים. והבור היה בחצר, עמוק באדמה, מתחבא אפשר להגיד, ורק למעלה פתח עם מכסה של ברזל. והחצר שלהם היתה על מדרון, זה שיורד לקצה של עמק המצלבה – וכאן פנתה אליי, אני יודע בטח איפה זה – ופתאום קרתה איזו מפולת במדרון, והקיר שהיה שם התמוטט, ואז הם גילו, הילדים, מין צינור כזה של אדמה, איך קוראים לזה – וכאן עזרתי לה והסברתי לג'ונה שמדובר במחילה – ואז הם נכנסו ל… איך קוראים לזה, כן, המחילה הזאת, וזה היה בפסח, והיא בכלל שכחה שהיא לבושה בשמלה של החג, הכי יפה שלה, לבנה עם זהב, שקיבלה מאמריקה, ואיך שהיא לכלכה אותה, והם זחלו וזחלו וזחלו, עד שהם הגיעו למים, מין בריכה כזאת עם קירות של אבן, והם לא ראו את הסוף שלה, והם עוד לא ידעו שזה בסך הכל פשוט הבפנים של בור המים של החצר שלהם. ומישהו אמר שזאת בכלל הדרך אל הים. אז ביום אחר כך הם השיטו סירות של ניר לתוך המים, והם היו בטוחים שהן יגיעו לאמריקה או לאוסטרליה, כאלה טפשים! והיא, ילדה אבל קצת מפותחת, אם אנחנו מבינים למה היא מתכוונת, היא האמינה שמשם, מהים שבבור, יבוא פתאום הנסיך שלה, רב חובל של אונייה גדולה, תהיה גם של קיטור וגם של מפרשים, מצחיק, הה? וכמובן שהכל היה סוד, לא סיפרו שום דבר למבוגרים על המחילה ועל הים, פחדו שאם יספרו יסגרו להם הכול. ולפעמים היה נדלק איזה אור רחוק בתוך המים, ומשהו היה נכנס למים ועולה מהם והיו קולות של שקשוק וגלים קטנים. אחר כך הם הבינו שמישהו פתח את מכסה הבור שם בחצר ושאב מים, אבל אז הם עוד לא ידעו, ובשבילה זה היה פלא גדול… איך האנגלית שלה? היא שאלה כאן, אולי בגלל המילה "פלא".

ושנינו אמרנו בהתלהבות "באמת פלא!", ג'ונה ואני, יחד אמרנו, וה"פלא"ים התנגשו באוויר וצחקנו כולנו, ואצלה ממש זלגו דמעות מרוב צחוק, וברור שהיתה מאושרת, ולא יכולתי שלא לשים לב איך דיברה בלשון של בני אדם בלי המלים המצוייצות הרגילות שלה, אולי מפני שדיברה על עצמה, משהו שקרה לה, ודיברה בשפה זרה, שבה, במקום הזר, היתה בבית ולא כמו ב"פינק", המקום שאליו נשאה את עיניה, והיא היתה יפה, קווי פניה הגדולים, שתמיד נראו נדחפים ומתדפקים ומבקשים משהו, נראו רגועים, ואחר כך חשבתי שהם נראו קצת כמו בבואה של עצמם בראי-מים.

ואז היא גם אמרה, "באמת מצחיק, הה?" והיא צחקה שוב, מין צחוק כזה שהתחיל מהאמצע ונדמה שימשיך עד אין סוף והוא נקטע מיד, ואז כאילו מתנערת ממשהו, יוצאת חופשי, היא הניפה את ידיה לצדדים, וקראה בקול, כמעט בצוויחה,

"אני משתגעת לרקוד, לנער את האבק! לרקוד!"

"למועדון לילה?" הוא אמר, אחרי רגע כמובן, לוקח זמן להתעשת.

"אתה כזה נחמד, אבל לא היום… מחר.. כלומר… לא במועדון אני רוצה, שם כבולים כל כך… רוצה בבית פרטי גדול ויפה… במסיבה, בחופש. הזמינו אותי למסיבה מחר אצל ג'ו דין…"

"זאת המסיבה לכבודי, לפרידה. יפה מאוד מצידם. אף פעם עוד לא…".

"אתה תהיה שם? אילו ידעתי! ואני דחיתי את ההזמנה שהזמינו אותי. כמה חבל…" אמרה ובעצם חצי הצטווחה.

"אז אולי תרשי לי בבקשה?" שאל ג'ונה ברצינות בת עולם אחר, שבו מדברים אמת.

"מממ…", היא עצמה עיניה כמהססת, התחנחנה במסורבל ואמרה: "אם אתה מבקש כל כך…"

וכמובן מתעוררת השאלה מה עשה שם קודם הסיפור על בור המים? מילא, העניין עם ההזמנה שהזמינו אותה כביכול ואיך דחתה אותה, זה עוד אפשר להבין, אבל בשביל מה הסיפור על בור המים, כשהעיקר זו ההזמנה למסיבה? בכוונה סיפרה? לשם מה? בלי זה לא היה מזמין אותה למסיבה? ואולי הוא נולד ככה, בור המים, מעצמו, מין ממזר כזה, שנולד מאהבה?

הם המשיכו ודברו, ג'ונה ומלכה, זו הכתבנית שנודדת ממשרד למשרד בשכר מועט, ושמתגלגלת מגבר לגבר בחריקת עצמות רזות, מתה על מסיבות והצגות חגיגיות, על מקומות מבוקשים, איפה שצפוף יותר, סואן יותר.

באור העמום של המסיבות היתה מסתובבת חסרת-מנוחה, הדורה וגמלונית ומחפשת, כלבלבת-רחוב מתלבטת בין רגלי החוגגים. לפעמים היו שיכורים במסיבות נדבקים אליה, כאילו גילו בשיכרונם את יופיה ואת קסמיה, רוצים לדעת אם זה באמת, מתגרים בה, כאילו שולחים ידיים, אם תנשוך את הידיים הגסות – יאהבו אותה, והיא היתה מלקקת אותן. עכשיו עישנה סיגריה בשקט, ואני חשבתי שלא רק בגלל ההזמנה, אלא בגלל איזו שלווה חדשה שקשה להגדיר אותה, כמו שקשה להגדיר את הטעם הנוסף המיוחד שיש במי בור, שבאים מהשמים ויונקים מהאבן שבעומק האדמה. וזאת כבר התרפקות שלי על מי בורות המים שלי. וג'ונה, הוא ממש שכח אותי, רכון לעברה על השולחן, הסנטר שלו תקוע בכף ידו כמו עוגן בחול, מתאפק לא להמשיך ולהתקרב אליה עוד ועוד. הם גם לא הרגישו כשהתקרבתי אליהם, ולא להאמין, גם כאן, במסיבה, על מה דברה איתו? גם כשכבר היתה נערה האמינה איכשהו שכל בורות המים בירושלים איכשהו מחוברים ומוליכים אל הים. מצחיק, לא?

מה נאמר ומה נספר על המסיבה. משקאות תוצרת חוץ כמו מים, ונקניקים וגבינות וקאוויאר גם, וישראלים ועובדי קונסוליות ואו"ם בכל הצבעים, ומלכה מופיעה למסיבות תמיד קצרת-נשימה ומגלה שוב ושוב שהיא הראשונה, ועכשיו הרביצה הופעה כמו שאמרו כולם, בשעה אחת עשרה כשכולם כבר שם, בשמלה שחורה, שקופה לשליש, עם מחשופים עמוקים וחדים, וסרט-קטיפה שחור עוטר את השערות הנהדרות השחורות, וגם הנעליים שחורות ואיזה עקבים, ורק הכפפות רשת אפור כהה עד חצי הזרועות, ומתחת ומתוך כל זה העור שלה מאיר לבן כמו ניאון לבן, והיא ההדורה בנשים, ובהתחלה משתאים, אבל די מהר מישהי אומרת שכל השחור הזה הוא לא ממש במקום במסיבת מוצאי שבת של סוף קיץ חם, שלא לדבר על הכסיות, וכולם כבר שקועים עמוק בחלק הסמיך של המסיבה וחוזרים לאיפה שהיו קודם. והיא מה איכפת לה, יש שמפניה וגם ויסקי, ויש לה ג'ונה, והיא רוקדת איתו, ושיתחלקו כולם על הגב שלה וגם שינשקו לה שם מאחורנית, ולפעמים היא נצמדת אליו. ואני מהצד רואה את הפנים שלו, איך הם מתחלפים, רגע הם נסגרים, משהו רשע ואומלל, רוצה לברוח מכל זה, ורגע הם מתאמצים ומתרככים ומאירים, ואני מנחש שהוא מבין מה קורה פה, אני רואה איך רגע הוא מרחיק אותה מעליו, אבל בעדינות, במידה, ותכף הוא שב ומקרב ושוב מרחיק ושוב מקרב, ונדמה לי שאת השמלה השחורה הוא מרחיק ואותה הוא מקרב, ואני אומר לעצמי שלא מתוך חרמנות הוא מקרב אותה אלא כדי להגן ולסוכך עליה, ואפשר לראות את זה באופן שבו הוא עוטף בידו את הכתפיים שלה. כעבור שעה ומשהו הוביל אותה החוצה והם הסתלקו, והמסיבה ממשיכה וחוגגת בלי הסיבה למסיבה, אלא מה.

גם אני עזבתי שעה אחר כך, ליוויתי מישהי לחדר שלה בנחלאות, ומשם בדרך חזרה מצאתי את עצמי עובר ב"שערי חסד", ואז אני שומע צעדים כבדים טופחים על המרצפות מאחורי, גוש גדול מתקרב, עובר על פני, מדיף ריח זיעה וריח דגים וריח יי"ש, מהחרדים, עטוף שחורים כולו מלמעלה עד למטה, ושם למטה נעליים לבנות, מין נעלי בד עם סוליות גומי רכות, ודאי, מהדרים במצוות לא נועלים עור בעשרת ימי-תשובה, והוא ממשיך והולך ומתרחק, מסורבל ורך כמו נשפך, או אז הוא נעצר, פונה אחורה, אלי.

"זה אתה, הנכד של…?" הוא אומר רק בשמינית שאלה, ובאור הצהוב של פנס קרוב אני רואה, ר' שעיה, ישעיה ברונפמן, אבא שלה.

"כן, אני…", ואני כמובן שואל את עצמי אם פגש אותה, היא עם ג'ונה.

הוא מתקרב אלי, והריח נהיה כבד, הזיעה והדגים וגם הספירט תשעים ושש. ודאי, זה מה שהם אוהבים כשהם צמאים, וביום ששי לכבוד שבת הוא לוקח מזה כוס שלמה, המקווה מטהר מבחוץ והספירט מבפנים. עכשיו, אם רוצים, הוא הסריח כמו דג שיכור, והוא התקרב עוד ופתאום הוא תפס אותי בשתי הידיים, תפס אותי בחולצה, וגם באור הצהוב הכהה אפשר היה לראות את הדם בעיניים שלו.

"למה?" הוא אמר.

וכשהיה בחור-ישיבה צעיר, בעל קומה ויפה מראה, נתפס לזונה ערביה, רקדנית בטן ידועה בירושלים של אז, וכבר נסע איתה לקהיר, ואביו נסע אחריהם והחזיר אותו, נסגר איתו בבית, וכמעט לא שמעו צעקות, רק את מכות החגורה על הגוף שלו, בקושי הוציאו אותו חי משם, ככה ספרה לי סבתא שלי. אחר כך סרבו אבות להשיא לו את בנותיהן. העבירו לפניו צולעות וגיבנות ופוזלות, ואחת, שאנס אותה ערבי, והוא בחר בשרה העיוורת, והתנהג אתה כאילו היו לה שתי עיני רחל, כך אמרה סבתא שלי, וקודם יצאה אש מהנחיריים של האף שלו, כך אמרה.

"למה?" אמר שוב ושוב, מטלטל אותי, שמן מאוד, ומנחירי אפו מטפטפת אבקת טביקה לחה, "למה אתם עושים לה את זה?"

"מה עושים? מי עושים? מי? מה?" ניסיתי אני לומר.

"כולכם שם, גם אתה, יחד איתם, הנכד של ר' מאיר-יעקב, סוחבים אותה אחריכם במקום ש… איפה תמצא עוד אחת כמוה…? עובדת בממשלה ו… ושומרת שבת… וכשרות אצלה… ובבית כנסת קניתי לה מקום… ולתפור, מה…? את כל השמלות שלה… ולהכין מאכלים עם שרה… וחצי, כן, חצי המשכורת שלה היא… " וכאן הוא גם צחק כמה שיכול היה, "אני בוכה שאין די כסף מהדגים, והיא נותנת לי, חושבת שלפרנסה של הבית… לא! הכל שמור לנדוניה שלה עם רבית דרבית, אתה שומע? הכל! ה…! ה…!" וכאן הוא עצר, אולי משום שראה את העיניים שלי.

נדהמות, אלא מה. פתאום הבנתי שהוא מציע לי אותה, שידוך, והיא בכלל מבוגרת ממני לא מעט, והיא גם איימה עליו שאם ינסה לשדך אותה תעזוב את הבית. וככה עם ה"ה… ה… ה…" הזה פנה הצידה והתחיל פוסע.

"אבל מה עשינו לה? עשו, זאת אומרת, הוא, מה…?" קראתי אחריו.

"מה, הה? מה…?" הוא קרא, ואז הוא נעצר, פונה לעבר קצה הסמטה שממנה הגיע, ובכעס, וברור שהוא מכוון את הדברים אל מישהו או מישהי שם, מטיח בה בלעג, "בוכה, אלא מה! על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…!"

"אבל למה?" שאלתי, יצא לי, כמו טפש.

"למה…? בזכרנו את ציון…! הנה לך למה!" ועדיין לאותו כיוון, "על זה היא בוכה, הצַצקֶה הזאת! למה…?!" ועם השאלה הזאת, הנצחית אפשר לומר, הוא נעלם, גוש שחור.

אני פניתי כמובן לעבר אותה סמטה, ובאמת מצאתי אותה, יושבת מקופלת ברכיים, על מדרגות של אחד הבתים, שמובילות ישירות מבחוץ מן הסמטה אל הקומה השניה.

"את בכית…" אמרתי לה, וראו את זה גם באור הפנס הקרוב, ומיד גם הוספתי, "הוא, ג'ונה…"

"אז מי?" היא אמרה והקול שלה עוד ספוג בשאריות הבכי.

"הוא אמר משהו? העליב? אולי אפילו…?" התאפקתי מלומר "הרביץ…?"

"הוא… הוא… הוא ירד על הברכיים ונישק לי את היד, כאן, איפה שאתה עומד, נישק לי את היד וקם והלך".

ג. "אולי היא אוהבת אותו, סוף סוף אוהבת ממש".

למחרת, באוטובוס הראשון, נסע ג'ונה לחיפה, הגיע לנמל, והאנייה שלו איננה במקומה. עוד אתמול התגלה שגם אחרי שרוקנו את מחסניה האנייה שקועה במים כאילו היא עוד עמוסה. בדקו וגילו שאצות וצדפות – "זקן" בלשון הימאים – נדבקו אל תחתיות האנייה. והמבדוק פנוי, למרבה המזל. החליטו לנצל את ההזדמנות ולהעלות אותה עליו לשם גירוד, או "גילוח הזקן" אם תרצו. וכאן אני מוכרח להתערב ולספר שאני הייתי נוכח פעם בשעת מעשה, מוקדם בבוקר, שמש זהרה על הנמל, והאנייה נגררה בזהירות אל בית כותלי המבדוק, שכולו שקוע במים. או אז רוקנו במשאבות את המים ממכלי-הכובד, והמבדוק צף ועלה לאיטו, יחד עם האנייה, אדני-עץ וברזל תומכים בה מזה ומזה, והיא עירומה, וכולם רואים. ג'ונה לא אמר לי את המילה הזאת, כולה מהראש שלי. או אז פשטו עשרות פועלי חוף על רצפת המבדוק וכל היום גרדו וקרצפו את החלק התחתון של האנייה במגרדות ובמברשות קבועות על מוטות ארוכים. האצות והקונכיות שדבקו בברזל לאט-לאט ובשקדנות במשך שנים נתלשו ברצועות או בגושים, נושרים ומתמעכים ומדיפים ריחות-רקב מתוקים וגם מחליאים. ועל האנייה הימאים, וג'ונה איתם כמובן, המשיכו וגרדו חלודה ומשחו תחתיה צבע בפעם המי יודע כמה בחייה. עד סוף יום העבודה הספיקו הפועלים של המבדוק לעשות רק חצי עבודה, ומן האמצע עד הירכתיים הכל עוד ירוק וספוגי. עוד לילה אחד נשאר לו בחיפה, עם אנשי הצוות האחרים.

למחרת, עם סוף יום העבודה על הסיפון, מצא את עצמו יורד ועומד על המבדוק, בפעם הראשונה אחרי יותר מעשרים שנה באניות ואף פעם לא ירד להתבונן בהן מלמטה, בשביל מה. וזה אולי יתרון שיש לאחד כמוני, שעולה לאנייה עם פנטזיות על ג'ק לונדון, והוא נדחף לכל מיני תחתיות, ובזכות זה, בעצם בזכותו של ג'ק לונדון ומי אני לעומתו, אני יכול לנחש ולראות אותו עומד שם, את ג'ונה זאת אומרת, האנייה כולה מעליו, והוא צריך להטות את הראש שלו אחורה כדי לראות אותה. "אנשים חושבים שאניות זה מה שרואים מעל המים, זה כלום, רק השפיץ, כל הגודל למטה, מתחת למים", וזה הוא אכן אמר לי אחר כך בירושלים, במלים האלה פחות או יותר. על המבדוק רואים את הגודל הזה, עומדים שם ולא רואים בכלל שמים, רק ברזל, ויחד עם הגודל ברור שהאנייה לא נעים לה ככה, לא נוח, צריכה להשען על כל מיני תמיכות. "רחמים עליה", הוא אמר וצחק, ואני לא בטוח אם אכן אמר או שאלה מלים שלי.

המדחף, זה שבסיבוב שלו במים דוחף את האנייה בכוח אדיר קדימה, והיא גדולה וכבדה ממנו אלף מונים, והוא מעלה אותה על נִדי מים ענקיים, חותך איתה זרמים, רוחות, מכניס אותה בלי פחד לתוך גלים ענקיים. הם פותחים את הפה שלהם לבלוע אותה כמו לוויתן ענק, והוא, המדחף, מעביר אותה דרך כל זה, מוציא אותה שלמה מהצד השני, זה המדחף שהוא הפחד של כל ימאי שאם יפול לים ויִסָחֵף אליו הוא יתרסק לחתיכות, והנה הוא כאן למטה במבדוק, סתם כמה חתיכות ברזל שטוח מעוקם, מין מאוורר ישן ורק יותר גדול, תלוי לו סתם כך, חתיכת אלטע זאכן. ופתאום אני שואל את עצמי, מה פשר כל העניין הזה עם המבדוק, איך שאני מאריך בו, הרי הוא לא ממש שייך לסיפור, אז למה לכתוב? ככה, כי בא לי. ואולי לא רק ככה, כי בא לי.

השמש נטתה לשקוע מול החרטום, והאור מתחת לדפנות היה בו גוון כחול של מים ואפור של פלדה וירוק של שאריות האזובים שקולפו, והכל צבוע בצהוב וב-אדום של השקיעה הקרבה. זהו, צריך להסתלק משם. והנה ציפור. הוא לא ידע איזו ציפור, רק אמר, "פשוטה, קצת שמנה", דרור אולי, והיא מתעופפת סביב המדחף, נדחפת אל העומק, הראש שלה עולה ויורד, מנקרת כנראה, שבלולים שנדבקו שם. ואז, שבעה או שלא מצאה יותר קונכיות, ניסתה לצאת משם, עפה כלפי מעלה, והירכתיים מעליה כמעט שטוחים, והיא מטיחה את כנפיה בברזל. ג'ונה פתח פיו, רוצה לצעוק, "מה את עושה? לא משם! מהצד!" והיא בעצמה גילתה את האור מכיוון החרטום ועפה לשם, מחליקה לכל אורך תחתית האנייה קדימה, החוצה.

"פתאום הרגשתי אותה", אמר.

"את הציפור?" אמרתי.

"מה פתאום? מלכה, פתאום הבנתי… הרבה שנים לא היה לי דבר כזה, גם לא אחרי חופש בבית, ככה צריך להיות, קצת בית, נמל וזהו, לים. כמו דפיקות של לב, לא? פתאום משהו אחר, פתאום אני עוזב אותה, משאיר אותה לבד, יותר, אני נשאר לבד, מאבד משהו חשוב, אני עוד יכול…", ואת כל זה הוא אמר, ג'ונה שלי.

"ואם האנייה היתה מפליגה בזמן, לא נשארת, לא מעלים אותה על המבדוק? גם אז היית מרגיש ככה?" שאלתי, ראש של יהודי, אלא מה.

"אני לא יודע, היא כן נשארה, אולי זה סימן, אולי… האזובים האלה שנדבקים למטה, אתה לא יכול לנחש כמה הם שוקלים", הוא אמר.

עוד באותו ערב דיבר עם הקצין הממונה, וגם הוא חיבב את ג'ונה כמו האחרים, ולמחרת בבוקר סידרו לו את הניירות הדרושים ונתנו לו את כל הכסף שנצבר לו, פחות החלק הקבוע שנשלח למשפחה שלו בניו אינגלנד.

כך עלה ג'ונה לירושלים, עכשיו עם מזוודה מלאה, באחד האוטובוסים האחרונים של ערב יום-כיפורים, נכנס אל חדרו הישן במלון, התרחץ ונרדם, ואחר כך, כבר לילה, לבש נקיים ויצא לחפש את מלכה בבר. הרחובות היו חשוכים ושקטים, הרבה יותר מאשר בערב הראשון של ראש השנה, אי-אפשר לדעת מתי נופל עליך כאן חג משמים, ועוד חג כזה, ממש שבר ענן והשמים בכלל בהירים.

בשעה עשר של מוצאי-החג, ברחוב המלך ג'ורג' כבר פתוחים הקיוסקים ומלכי הפאלאפל, וריחות טיגון באוויר, והאנשים, גם אלה שלא צמו, מתנפלים בבולמוס רעב של מוצאי-יום-צום, הם לא רעבים אבל האוויר רעב, ובתוך פתח של חדר מדרגות של בית ישן, באפלולית שבעומק, מלכה עומדת ואוכלת פיתה פלפל. לא הספקתי להעמיד פנים של לא-ראיתי-כלום. היא נבוכה, אולי התביישה על שנתפסה זוללת לבדה באפלולית מאכל זול כמו כולם.

"פאלאפל… מזכיר לי שהייתי ילדה. לך לא?" אמרה וגם ציחקקה, ואני הצטערתי עליה, שג'ונה עזב אותה, וחשבתי גם שמוטב כך, כל דבר במקומו, לבדו, ואז היא, "שמח היום ברחובות, מה? כולם יצאו. מין צפיפונת. אולי נכנס לבר לראות אם יש מישהו".

ליד בקבוק ויסקי, לבוש בחליפה הכחולה, ישב ג'ונה עם שלושה או ארבעה מבני החבורה והוא כמו דרוך. רק הופיע הצל שלה בפתח – לא ממש צל אבל ככה יצא לי – והוא עמד מכיסאו, עמד ולא זז וזה נראה לי יותר רץ לעברה מכל ריצה שהיא, וגם היא נעצרה על יד הפתח.

"הלו," אמר.

"ג'ונה! מה קרה? מה זה? האנייה…!" יצאה לה מין צוויחונת.

"לא, האנייה, היא… רציתי לראות אותך," אמר בשקט.

"אותי? בשבילי חזרת?" שוב אותה צוויחונת, וברור שמישהי יותר, איך לומר את זה? מישהי יותר מתוחכמת לא היתה חושפת את עצמה כל כך, ובאמת מיד ניסתה לעבור לנימה מעשית יותר, "אבל ביום ששי הפלגת…!"

"זהו, האנייה שקועה, לכלוך למטה, הזקן המטונף… הרימו את האונייה למבדוק, ואני…"

"אני שמחה, אני… " שוב אותה צוויחונת אבל קצת פחות, ומיד התיקון, "אני מקווה שהכל בסדר איתה, עם האנייה זאת אומרת…"

אני כבר לא זוכר כמה עוד זה נמשך ומה בדיוק נאמר וכו' וכו', ואולי זה בכלל לא נמשך, כי כולי הייתי מרותק אל האין מלים שבפנים שלה, איך היו נדהמים, ואיך גם כשנרגעה המשיכו ובערו בבערה איטית, כמו גחלים לוחשות אור וחושך, ואיך העיניים שלה נתלו בו, בג'ונה, קפצו גם אל החבר'ה המעטים, שלושה או ארבעה, לא חשוב כמה אבל הם היו החבר'ה וביניהם מוישה'לה, שוודאי ימהר להעביר את הידיעה לכל מי ששווה משהו, ולרגעים, אף על פי שהיו פקוחות, הן הביטו, העיניים שלה, לא אל ג'ונה ולא אל החבר'ה כולל לא מוישה'לה, אלא הביטו אל עצמה, כאילו היא בהיריון, מסתכלת אל משהו שקורה שם בתוכה. וג'ונה, מה עם ג'ונה, הוא מזג משקה וכיבד בסיגריות כדרכו, אבל היה שם איזה רעד, והיו שריטות וכתמים בקול שלו כאילו היה סרט קולנוע ישן. אחרי חצי שעה קמו שניהם ויצאו, והם לא נדברו.

בחוץ הריצה הרוח עננים על פני הירח, והאור החיוור שלה יחד עם אורות הפנסים הסתבכו זה בזה, האירו וחשכו, האירו וחשכו, במין "נחום תקום" מתעתע, ואני, הולך לי לבדי, ראיתי איך הבתים הכבדים במעמקי החצרות התעופפו ורבצו תחתיהם חליפות, וצללי עלוות העצים העוטפים את הבניינים נראו כעטלפים מכרכרים – אותם עטלפי הילדות שתופסים ילדים קטנים בשערותיהם ונושאים אותם למרחקים. ומלכה וג'ונה הלכו ברחוב יפו מזרחה, ירדו בשלומציון, עלו בדוד המלך, מלכה מובילה, ומול "קינג דייויד" הוא עצר.

"זה מלון 'המלך דוד'. נפלא, נכון? המלון הכי מפואר בעיר", אמרה ופנתה להמשיך, אל טחנת הרוח והלאה ואל הנוף שנשקף מעבר לגיא בן הנום, העיר העתיקה עם כיפת הזהב שלה וגם הר הזיתים, זה מה שאמרה לי אחר כך, והוא אחז בידה ומשך אותה בעדינות לעבר המלון, והיא, "מה אתה עושה? או לא, אל תגיד לי ש…! אתה מטורף לגמרי, זה המלון הכי יקר בעיר, אתה לא צריך", היא כמעט צווחה לו, ולי היא אמרה, "זה מה שאמרתי לו, אני נשבעת לך, והוא פשוט חייך, אתה לא תאמין, מטורף לגמרי, לא?"

יום, יום היה ג'ונה ממתין לה בבית קפה קטן כשיצאה בשלוש אחרי הצהריים ממקום העבודה הזמני האחרון שלה, מכאן היה מלווה אותה לקצה שכונת "שערי חסד", יושב במחלבת תנובה ומחכה שתתייצב בבית הוריה, תחליף בגדים ותחזור אליו. ארוחת צהריים מאוחרת היו אוכלים במסעדה מפוארת, משם למלון לחדר שלהם, ואחר כך יוצאים לבלות, כל לילה, אחד אינו חסר, בקולנוע או במועדון לילה, מטיילים וגם אל מעל גיא בן הינום הגיעו עכשיו, יושבים על איזה סלע מסתכלים בכיפת הסלע במרחק, זהב בתוך אור הירח שהולך ומתמלא לקראת חג הסוכות. הם היו חוזרים למלון אחרי חצות, ובארבע לפנות בוקר היתה מלכה משכימה, וג'ונה מלווה אותה לבית הוריה, ושם היא נכנסת אל המיטה שהיתה שקועה כמעט עד הרצפה כמו שאמרה. ול"פינק" לא נכנסו, גם לא פעם אחת. ולא רק זה.

"לא ספרת? לאף אחד? כלום? ממש?" שאלתי אותה, בקפה הקטן ברחוב יפו.

"לא", אמרה, והיא ראתה את הפנים שלי שקבלו מן הסתם צורה של סימן שאלה והוסיפה, "בשביל מה? אני לא צריכה", לא להאמין, ככה, לעניין, שום דיבורים, כאילו נהייתה דג, מטורף לגמרי כמו שהיא היתה אומרת על עצמה אילו חזרה לרגע להיות מלכה הקודמת.

שלושה ימים עברו מאז נכנסו למלון המפואר, בשכונות כוסו המרפסות והחצרות בסוכות, לולבים התרוצצו ברחובות, מתנועעים כמו מתפללים, ריח אתרוגים והדסים ריחף באוויר, וביום הרביעי מישהו כבר ראה משהו והעניין נודע, ומי צלצל אלי אם לא מוישה'לה, "שמעת? באמת? זה נכון… ???!!!!" ככה, עם שלושה סימני שאלה וארבעה סימני קריאה. ומובן שהענין הפך לשיחת הלילה הקרוב בין החבר'ה ב"פינק", ובעיקר דיברו הנשים, צעירות עדיין, ועיקר הדברים לא סבבו על ה"גדוּלה" שזכתה בה מלכה ברונפמן הזאת, אלא על העובדה ששמרה את העניין בסוד, לא התנפחה ולא נפנפה, שום דבר, כל כך לא מתאים לה, כל כך, וכמובן שנמצאה אחת שמבינה עניין, רינה אלא מי, עם הצמה הנהדרת ועם הרווח בין השיניים, שידעה לפתור את התעלומה, "אתן לא מבינות, היא הרי ידעה שזה יתגלה בסוף, ואם לא יתגלה בעצמו היא תדאג שזה יתגלה בעצמו, עובדה שזה מה שקרה, ועכשיו היא מרוויחה כפול, גם ישֵנה ומבלה ב"קינג דייויד" וגם כאילו זה שום דבר בשבילה, ממש קדושה, לא לדבר על זה שככה גם הרעש כפול, עובדה, לא?" כולם הסכימו איתה, ודודו שישב שם לא אמר כלום ורק העביר כל הזמן את האצבעות שלו על זיפי השפם, שהחל מגדל באחרונה, והוא המשיך ושתק, ואז מישהי שאלה אותו מה הוא אומר, והוא אמר, "זה מגרד נורא, לגדל שפם".

חלקי עיגולים כמו ירחים של רבע חודש, לא בהירים אלא כחולים- כהים, רבצו תחת עיניה של מלכה, ודאי, עם אורח החיים שלה בשבוע האחרון, ובכל זאת נראתה יפה יותר משהיתה אי פעם, ושום שמלה שחורה חצי-שקופה, להיפך, שמלות כותנה רכות, פרחוניות, אפשר לחשוב אביב, גולשות עליה חצי-צמודות. וג'ונה, חוסר השינה האפיר את העור שלו, הקמטים סביב העיניים שהתרוצצו קודם בחיוכים קלים, התקבעו והתעמקו. אדמומית פניו, אותה להבה קונדסית של שמש הסיפון, כהתה ונדמה הלבינה. משהו בו נרגע ואולי פשוט נעשה כבד. בפגישות שלנו בקפה הקטן ברחוב יפו התחיל בכלל להקשות קושיות של תיירים בענייני פוליטיקה וכלכלה.

בחג הסוכות נכנס החורף אל תוך הקיץ. בהתחלה היה חם יותר מהממוצע, הרבה יותר, ואז, בוקר אחד, רוח קרה ממערב הרעישה את העצים וכיסתה את השמים בענני כבשים, ובצהריים שוב חם ושמש מפציעה באמצע השמים וממוססת את הכבשים, היו ואינם, ובערב של היום הבא עדת עננים עם פרצופים קודרים במערב, וכשהגיעה הרוח למחרת היא כבר קרה ממש, יום שלם וגם לילה נשבה ופסקה ושוב חם, ועכשיו הכל אחרת, עננים רבצו על שליש השמים בצפייה אלימה, מין אגודה של עננים שצצה פתאום כאילו משום מקום, שולחת מדי פעם אצבעות סיור אל אמצע השמים, נהיה חם-קר ואולי קר-חם, ומלמטה, מאספלט הכבישים והרחובות ומן הבתים והחצרות, עולה ריח מצחין של קיץ כלה, ריח של צמא, וריח שתן של כלבים וחתולים, ומלמעלה ריח של מים קרבים ובאים. בראש המתפייט שלי הלכה וקרבה אל קיצה השפלתו האיטית, האכזרית, של כל מה שהיה קיץ, ומן המזרח נשבה רוח שרב אחרונה, נושאת אבק מן המדבר, תחת משא העננים הכבדים נשבה, אבק-חול צהוב ולוהט שזורם בשיפולי בטניהם של עננים לבנים, והפגישה מוזרה ופראית בתוך אוויר שנהיה כעור ומכושף, והאור כתום, תפוז בשל כמעט נרקב ועדיין משהו בו זך ומתוק. אחרי הצהריים ירד גשם פושר ועכור. הוא עשה את משקעי אבק-הקיץ של העצים והגגות לעיסה של בוץ, לא ניקה כלום, רק הוסיף זוהמה. ורק גשם-הלילה הקר שטף וטיהר הכל.

וברחוב יפו נגעה כף יד בכתף שלי, גדולה וחזקה, לא מנסה לשאת חן ולהתאמץ ולהיות קטנה ורכה, כמו שאולי היה מתחייב.

"יש לך כסף בשבילי?" הוא שאל בבת אחת, ג'ונה, כאילו לירוק מה שיותר מהר את השן שנעקרה.

"כמה?" שאלתי ושלפתי את הארנק.

"זה בשביל המלון, לשלם מחר בבוקר," אמר, וברור שזה לא לעניין.

"כמה?" שאלתי שוב, וכבר לא חכיתי לתשובה והסתכלתי בארנק שלי, היה שם כסף, לא הרבה אבל גם לא מעט, ושאלתי שוב, "כמה?"

הוא חייך, בהתחלה רק קצת, במאמץ, ומיד זה התפשט על כל הפרצוף שלו ונהיה נהרת ערמומיות עליזה ולא-אכפתית.

"תן! תן! תן!" זרק את המלים. ואני, בלי לחשוב הרבה, ואולי גם בגלל קצת האלכוהול ששתיתי קודם, נתתי לו הכל.

בהערת אגב אומר רק שהנושא לא עלה יותר בינינו, שום מילה על חוב שצריך אולי להחזיר, ורק אוסיף שלילה אחר כך ואולי שני לילות אחר כך חלמתי שאני דואה מהמרפסת של סבתא שלי בבתי אונגרין, זאת שמעל רחוב מאה שערים, ואני ממשיך ועף, ספק עף וספק שוחה שחיית חזה, ויש שם חוטי חשמל ואני נזהר שלא להתקל בהם, ואני אומר לעצמי בחלום שהנה, הזהירות המעשית הזאת מוכיחה לי שלא מדובר בחלום אלא במציאות, והחלום נעים מאוד. ואוסיף עוד שאני בטוח שאילו ביקשתי אני מג'ונה כסף כמו שהוא ביקש ממני היה נותן לי בלי לחשוב רגע ואולי גם בלי לחלום אחר כך שום חלומות.

למחרת בבוקר עזב ג'ונה את מלון "המלך דוד", סוחב את המזוודות שלו, וגם מלכה איתו, עם שניים או שלושה תיקים, ומישהו שהכיר אותם ראה אותם יורדים רגלי ברחוב המלך דוד ועולים רגלי בשלומציון, והמישהו הזה סיפר למישהו מהחבורה שסיפר הלאה, ומישהו כבר אמר, ש"נוּ, ודאי, נגמר 'קינג דייויד', נגמר הכסף, אז גם ג'ונה נגמר, כמו שבקבוק ויסקי נגמר בסוף, גם הכי טוב". ואף אחד לא ראה איך שניהם נכנסו למלון הישן העלוב שעל יד ככר ציון, המלון של שרלוטה כמו שקראו לו, נכנסו ויצאו רק בערב לטיול רגלי.

באותו יום, בגשם הצהוב והחמים של אחרי-הצהריים, נכנס אל אולם הקבלה של "המלך דוד" המפואר איש מבוגר מן החרדים, בגדיו מזוהמים ולחים ונודפים ריח דגים, והריח לא של ימינו של דגי ים ופירות ים אלא של קרפיונים שמנים, נכנס ושאל בכבדות למלכה ברונפמן. מכר של ג'ונה מן המלון סיפר את זה לג'ונה, והוא סיפר לי. אמרו לו שהיתה ואיננה עוד, ואחרי שיצא הוזעקו עובדות הניקיון לנקות את עקבות הבוץ מן השטיחים. פקידי המלון אמרו למכרו של ג'ונה, "הרגשנו כל הזמן שהיה משהו לא נעים בבחורה הזאת." ושוב "לא נעים".

גם במלון הישן העלוב צריך כסף, קצת הצליח לגרד מזה ומההוא, בעיקר מאנשי האו"ם והקונסוליות שהכיר מהימים הטובים הלא כל כך ישנים, אחר כך גם מכר מהחפצים שלו, רדיו-טרנזיסטור, מכונת גילוח חשמלית, עט נובע, כולם איכותיים. גם זה נגמר, מהר מאוד.

"זהו, היבשה נגמרה, חזרה לאנייה, מה?" אמרתי אני, קצת שתוי, יושב עם שניהם במועדון הלילה הקטן והדי עלוב שנפתח לא מזמן בסמטה שבשולי רחוב יפו, והמלצר עומד על ידנו, מחכה שישלמו לו.

"אני אשלם", אמרה אז מלכה.

"מה אמרת?" אמר ג'ונה.

"אני אשלם", אמרה שוב וכבר פתחה את התיק והעלתה משם את הארנק.

"את תשלמי?" חזר אחריה, והיה לו מין קול כזה.

"אני אשלם, אני יכול, קבלתי…" אמרתי.

הוא גם לא שמע אותי. משהו קרה בפנים שלו, כאילו התעורר מאיזו תרדמת או מה, מין מסכה שדבקה בפנים שלו בימים האחרונים של השנוררות העלובה כמו התקלפה. הוא ניגש אל בעל המועדון ואמר לו, "יש לך סינור?" ורגע אחר כך כבר פתח לרווחה את הוילון שכיסה על פינת המטבח, עמד ליד הכיור שהיה מלא עד שפתו בצלחות ובכוסות מלוכלכות, עמד ושטף וסיבן ושטף וניגב, והשאיר הכל מצוחצח ומבריק. יום אחר כך התחיל לעבוד שם כמין בר-מן, כלומר משמש גם מלצר, ומאחר שהמקום קטן לא צריך מלצר בתפקיד מלא, והוא מגיש לשולחנות המעטים שם, ולא פעם הוא גם נשאר יושב שם, והכול תמורת אחוזים מהפדיון. והוא אהוב ונעים, גם כשהוא שותק, והמשקאות ניגרים, וגם הפדיון גדל, למרות שמהר מאוד גילו שני הבעלים הצעירים שהוא נוהג גם לכבד אנשים בחינם, ומצד שני התחילו לבקר שם קליאנטים חדשים, בעיקר זרים מהקונסוליות ומהאו"ם, ויש להם כסף טוב, ועם כמה מהם אפשר לעשות עסקים בסתר ולהשיג משקאות זרים בזול. ארבעה ימים בשבוע עבד והימים האחרים פנויים למלכה, לסרט, לחדר שלהם במלון, אף פעם לא ל"פינק", ושמו של דודו לא עלה.

בימי העבודה שלו היתה מצטרפת אליו, עוזרת לו ליד הבר, גם מגישה לשולחנות, מקשקשת עם האורחים, בעיקר עם הזרים, לשפר את האנגלית שלה, וכך יצא שדי נגמלה מהציוצים הקודמים שלה, שהרי איך תתרגם "חמודוני" או "חזירוני" לאנגלית. לא פעם גם הגיעה לבושה בשמלות החצי-שקופות שלה וגם פלירטטה פה ושם.

"לא ברצינות", אמרה לי פעם מבושמת קצת, "איך אני יכולה כשהוא מסתכל עלי ככה?"

"אני לא רואה שהוא מסתכל עלייך כל כך הרבה", אמרתי, "הוא בעבודה שלו"

"לא מסתכל הרבה אבל כשהוא מסתכל הוא בולע אותי מלמעלה עד למטה, עם הנעליים", אמרה וצחקה, "בולע וגם משאיר".

"משאיר למה, למי?" אמרתי.

"לעצמו, לאחר כך", אמרה ושוב צחקה, "לא כמו…"

"כמו מי?"

"לא חשוב, אתה יודע, דודו, הוא היה מכניס לפה ולועס וטוחן ולא משאיר כלום, גם לא לעצמו, בטח לא לי, ואם משהו היה נשאר הוא היה יורק את זה", אמרה.

הבטתי בה והעיניים שלי הבריקו כנראה, והיא אחזה ביד שלי.

"אני לא כל כך טפשה כמו שכולם חשבו כל הזמן שאני, וגם אני בעצמי חשבתי אותו דבר, טפשונינית כזאת, מה?"

"לא, את לא", ולא היו לי יותר מלים, ורק אחר כך חשבתי על כל האנשים שמתהלכים חיים שלמים והם לא הם, והם גם לא יודעים מי הם והם גם לא שואלים מי הם ומה ולמה, ואולי כך צריך להיות.

ואת המיטה הישנה והשקועה בבית הוריה לא נטשה. ג'ונה ממשיך ועובד עד השעות הקטנות, ועוד לפני חצות היא אומרת לו "לילה טוב" והולכת לבדה ל"שערי חסד" שלה. אחרי הכל היא צריכה גם לקום בבוקר לעבודת הכתבנות. לפעמים הוא גם מאחר מאוד.

"מצא לו ג'וב כזה של התנדבות, מתי שמישהו שיכור לגמרי ואין לו כסף למונית ספיישל הוא לוקח אותו הביתה, ככה הוא, כזה, מטורף לגמרי, לא?" היא אמרה לי, ופתאום עברה לעניין אחר ואולי המילה "מטורף" היא שגרמה, והיא אמרה, "והכי מטורף, אתה לא תאמין וגם אני לא מאמינה, אבל אני בכלל לא מתגעגעת לשבוע ההוא ב"קינג דיוויד". עכשיו אני ישנה יותר, וזה טוב לפנים, רואים את זה עלי, נכון?" מיד הוסיפה, "וגם לא מפריע לי הגשם כשאני חוזרת לבד, רק הרוחות חזקות מדי לפעמים, שלוש מטריות הן קרעו לי, זאת הרביעית, יפה, לא? אז אם לא היו רוחות כאלה לא הייתי מרשה לעצמי להחליף כל כך הרבה מטריות, לא נכון? והרוחות בלילה כשאני לבד… לפעמים הן מפחידות, אז אני דווקא מקשיבה להן, כאילו נהיית חברה שלהן, טוב, לא?" ואז הוסיפה, "אני אוהבת לדבר איתך, אתה יודע, דווקא מפני שאני זקנה עליך ואתה לא חושב עלי בתור אתה יודע מה. וגם זה שאיתך אני יכולה לדבר עברית חפשי, שום אנגלית".

ופעם ב"פינק" מישהו אמר, בעצם מישהי, "אולי היא אוהבת אותו, סוף סוף אוהבת ממש". והיו שם אחדים ששלחו מבט אל דודו שישב בצד.

ד. ושוב היא כאן, רקדנית הבטן הערבייה

וככה זה היה. מלכה ישבה ליד אחד השולחנות, המקום הקבוע שלה, קצת בצד ועדיין די קרוב לאמצע חלל המועדון, והפנים שלה אל הבר, אל ג'ונה שעמד שם ומזג וקישקש עם מישהו, ואז היא ראתה שהוא מסתכל שוב ושוב אל מאחוריה, יותר נכון אל מאחורי הכתף שלה, הפנתה את ראשה לאחור וראתה אותו, את דודו, בחצי הגומחה החצי חשוכה שבקצה חלל המועדון, קרוב לפינה. אחר כך הסתבר לה שכבר שלושה לילות הוא מגיע לשם בהתגנבות כמו שאומרים, מזמין מרחוק את אודי, אחד מבעלי המקום, בחור צעיר לא ירושלמי שלא יודע שום דבר עליהם, וההוא משרת אותו.

"אתה מבין?" אמרה לי, "שלושה לילות הוא ישב שם מאחורי, הסתכל עלי בטח, ואני לא הרגשתי בכלל. וקודם הרגשתי אותו גם כשהוא הלך ברחוב השני. כי הייתי שִׁפחונית שלו, עכשיו די, אני לא שום שִׁפחונית שלו, עכשיו אני של…" וכאן נעצרה ואמרה, "של אף אחד, אני לא שפחה, זהו. ותגיד את זה לג'ונה, טוב? בעיקר מה שאמרתי לך קודם, שאני לא שפחה של דודו, שלא יהיו לו שום מחשבות רעות".

היא לא חִכתה הרבה, תכף אחרי שגילתה אותו ניגשה לשם, אל השולחן בפינה.

"הלו, דודו", אמרה לו.

"הלו", הוא אמר ועוד פעם, "הלו".

"תרצה לשתות עוד משהו?", היא אמרה.

והוא אמר, "תודה, היה מספיק, הנה…", והניח את הכסף על השולחן וקם ויצא.

ולי היא אמרה אחר כך, "איך דיברתי איתו בשקט כאילו כלום, שום דבר, לא היה ולא נברא! והאמת… האמת האמתית זה שהלב שלי דפק כמו משוגע, אבל אף אחד לא הרגיש, וזאת החכמה, לא? כי זה לא חכמה לדבר בשקט כשגם הלב דופק בשקט, לא?"

בלילה הבא התנהלה כרגיל, חלק מהזמן עמדה עם ג'ונה מאחורי הבר וחלק ישבה ליד השולחן "שלה", ואותו לילה ישבו שם גם כמה עובדי קונסוליות. מדי פעם הראש שלה פנה לאחוריה, לעבר הפינה ההיא, ואף אחד לא היה שם, כלומר ישב שם איזה זוג שהחזיק ידיים. בחצות, אולי קצת קודם, אמרה כרגיל "לילה טוב" לג'ונה, ומבחוץ, גם דרך הקירות העבים, והבית היה מן הישנים ועובי הקירות ששים סנטימטר, נשמע הגשם, וג'ונה אמר לה, "תזמיני מונית", והיא אמרה, "אני אוהבת קצת גשם, עם המטריה הזאת החדשה בטח", והוא אמר, "נשמע חזק עכשיו", והיא אמרה, "אם אני אצטרך אני אקח בתחנה בחוץ” ושוב אמרה "לילה טוב" וגם "מחר כרגיל" ויצאה. ובחוץ הגשם היכה בחמת זעם ממש, אולי מפני שהחורף התקרב לסופו והגשם כעס וגם רצה להספיק יותר לפני הסוף, ומכונית ספורט אדומה הגיעה ברוורס אל מול פתח המועדון, ממש מולה. היא נכנסה, לא אמרה כלום וגם הוא לא אמר כלום, והביא אותה עד סף הבית של הוריה. "אני אוהבת אותו", היא אמרה לו, והוא אמר, "אני יודע".

היא יצאה מהמכונית, והוא נסע, ולי אמרה, "רציתי שיידע מהתחלה".

למחרת לא חיכה אף אחד, למחרתיים הוא חיכה, ושוב, ושוב, לא בכל לילה אבל די הרבה, וככה זה נמשך בכל לִבו של החורף. "אני לא אומרת לג'ונה, בשביל מה להכניס לו מחשבות לראש? הוא לא נוגע בי", אמרה לי ומיד כאילו תפסה את עצמה, מי יודע על מה, צחקה ופירשה, "דודו זאת אומרת, אפילו לא באצבע הקטנה שלו, מטורף לגמרי, לא? אנחנו סתם מדברים על העסקים שלו, גם על החבר'ה. באמת, פלטוני לגמרי, היו שם שתי חתונות, וגם לידות אצל החבר'ה. פתאום הוא התחיל לדבר על ילדים, גם כן מטורף לגמרי, לא? פעם זה היה על החזירי בר, השגעון שלו".

ואז, לילה אחד, לקראת סוף החורף, הוא אמר לה, "תתחתני איתי", והם כבר הגיעו אל מול הבית שלה והיא כבר פתחה את הדלת לצאת. "אני לא יכולה עכשיו", היא אמרה לו, ולי אמרה אחר כך, "בלי לחשוב, ככה, יצא לי טבעי". ולו היא המשיכה ואמרה, "אני לא יודעת אם בכלל, אולי אף פעם", ורגל אחת שלה כבר היתה מחוץ למכונית, ואז היא אמרה לו, "בשביל מה?" וגם זה יצא לה ככה טבעי, ואיזה כיף זה היה! והיא יצאה וסגרה.

למחרת לא אסף אותה, ורק למחרתיים הגיע, וכל הדרך שתק ורק כשהגיעו כיבה את המנוע והביט בה.

"אני רוצה ילדים", אמר לה.

"יש לאימוץ", אמרה, יצאה מהמכונית ופנתה לעבר הבית שלה ועצרה, לא יודעת למה, שמעה איך הוא מתניע את המכונית שלו ומתחיל לנסוע ונשארה עומדת, לא יודעת למה, ואז שמעה איך המכונית מסתובבת שם מאחוריה ושבה ומגיע עד אליה.

"איתך…" אמר לה מתוך המכונית, ספורט פתוחה אבל בחורף מכוסה בגג שחור יפה.

"מה איתי…?" אמרה.

"הילדים…" הוא אמר, ואז יצא מהמכונית ועמד מולה, "אני רוצה את הילדים איתך, ממך", והוא המשיך בשטף, כאילו זקוק לעוד משהו שיתמוך ויחזק את מה שאמר, "ואני רוצה גם להזמין אותך בשבוע הבא לבוא איתי לכרמל, לצַיד של חזירי הבר, איתי יחד עם החברים הכי טובים שלי מהסיירת, שלושה, גם הם עם החברות שלהם."

"אני לא אוכלת חזיר, אתה לא זוכר?" אמרה.

"אני מזמין אותך לציד, לא לגריל, אביב עכשיו, הכל פורח, נהדר", הוא אמר.

"לילה טוב", היא אמרה ופנתה אל ביתה.

למחרת אחרי הצהריים בילתה עם ג'ונה בחדר שלו במלון הישן, והיה נהדר, מטורף לגמרי, והיא חשבה שאולי היא צריכה לספר לו על ההסעות בלילות ואולי גם על הדיבורים, ומצד שני, בשביל מה בעצם? היא הרי לא מתכוננת להיענות לדודו. ובלילה דודו חיכה לה והסיע אותה ולא אמר ולא שאל ולא כלום. היא ירדה, הוא המשיך ונסע ונבלע בחושך, וגוש גדול ושחור יצא לעומתה משולי הבית, והיא עמדה וגם הוא עמד.

"טאטע…", היא אמרה, "אבא".

"אזוי…? טאמע…?" הוא אמר, "ככה? אבא?"

"יו, טאטע, טאטע", היא אמרה, "כן, אבא, אבא".

"הוא, מה? הגוי, הערל, האמריקנר… !" אמר בעברית, מסתכל בכיוון שבו נעלמה המכונית של דודו.

"לא, הוא לא, הוא…" התחילה, והתכוונה כמובן שזה לא היה ג'ונה שם במכונית.

"מה לא? גם משקרת לי?! הלא אני… אני…" הוא נזעק ולא בקול רם, וכאן הוא פרש והטיח לצדדים את כנפות מעילו השחור, קרע את כפתורי החולצה הלבנה המעוכה שלו, גם משך אותה מתוך חגורת מכנסיו, את הציצית בכלל משך איכשהו אל מעבר לראשו, ואת המגבעת שהפריעה הטיח ארצה, יחד עם הכיפה המיוזעת משכבר, הכל כדי לחשוף את חלק גופו העליון כמה שיותר וככה עמד מולה, פניו וראשו הגזוז ובשר חזהו שמנים ושעירים ועירומים מולה באור הירח שהיה עגול ומלא וערום כמעט כולו, צח ומצוחצח ומבהיק לקראת פסח הקרוב.

"לא! ניין! מה אתה עושה? פאר ווס? למה? די!", ניסתה, אפילו שלחה ידיים לעברו לעצור אותו, אבל נעצרה, הרי זה הבשר של אבא שלה.

"פאר ווּס…? אני אגיד לך למה, שתביני!", הוא אמר-זעק אליה, בעברית ולא בקול רם, ואז גם החל להכות באגרופים וגם בכפות הידיים הפרושות, הכה בחזהו וגם בפניו שלו, ובתוך כך גם זעק, ולא בקול רם, "הוא, אבא שלי, אבא, איך הוא היכה אותי…"

"ניין, טאטע, ניין, דו מייגסט נישט, אסור!" וגם היא זועקת, לא בקול רם.

"אני הייתי בן עשרים, והוא היכה אותי, לא על התחת כמו שמכים ילד קטן, רק ככה, על החזה שלי הוא היכה, על הלב שלי הוא היכה, ועל הכתפיים והזרועות הוא היכה, ועל הפנים, הפה, האף, העיניים, כן, גם על העיניים שחמדו מה שאסור לחמוד, בחגורה היא היכה, חגורה עבה חזקה היתה לו, ולא בעור שלה הוא היכה, בברזל שלה הוא היכה, במפתח הברזל, וזה כאב, ואני חשבתי שדי, אני מת, והוא לא הפסיק, איך שזה כאב, איך, אבל לא, לא, לא…! שום דבר לא כאב כמו עכשיו כשאני חושב איך עם גוי, הערל הזה, את, הנכדה של ר' יואליש, את…את…"

היא לא יכלה לשאת יותר, והיא שלחה את ידיה אל כתפיו ואל זרועותיו ואל ידיו שהיו כולן בשר עירום שלו, של אבא שלה, ואחזה בהן, ניסתה לעצור אותו, בצפרניים גם, זועקת-לוחשת, "לא, לא!" וגם "די, די, די!" ושוב "לא, לא, לא!".

אחר כך הוא נכנס הביתה, אבא שלה, ערֵמה של סמרטוטים מושכת רגליים הביתה. היא הלכה אחריו, ליד הדלת נעצרה, לא יכולה להמשיך, ופנתה וחזרה אל מועדון הלילה, שם נעמדה מול הבר, וג'ונה מהצד השני. הוא לא שאל שאלות ולקח אותה לחדר שלו במלון ושם היא ספרה לו.

"הייתי מוכרחה, זה פשוט נשפך ממני", היא אמרה לי אחר כך.

"הכל?" שאלתי.

"לא, בטח שלא, שום דבר ממה שהוא אמר עליו או על שנינו, שלא ייצא שהוא לא בסדר משהו, ג'ונה זאת אומרת", היא אמרה.

"מה כן ספרת?" שאלתי, רשע, ודאי, רוצה להיות סופר? בבקשה!

"אני לא יודעת, זאת אומרת, לא זוכרת בדיוק, הכל היה כל כך מבלבל", היא אמרה, "בעיקר איך הוא התפשט ואיך הוא הכה את עצמו, ומה שהוא סיפר על אבא שלו, איך אבא שלו היכה אותו עם הברזל של החגורה, הכל בגלל הרומן הזה שהיה לו עם רקדנית הבטן הערביה", וכאן נעצרה לרגע ואמרה, "בעצם אני לא בטוחה שהוא הזכיר אותה אז בלילה, אבל זה משהו שאני ידעתי, כולם ידעו וגם דברו, גם על איך הוא אהב אותה, אבל אני חושבת שגם את אימא שלי הוא אהב, מוכר דגים כזה ומלא אהבה…"

וככה היא המשיכה וכבר לא כל כך הקשבתי, כי חשבתי לעצמי איך לשאול אותה מה יכול היה ג'ונה להבין מסיפור מקוטע כזה שסיפרה לו, והאם לא שאל את עצמו למה מעשה כזה ברקדנית בטן ערביה מלפני שלושים שנה יכול לעורר סערת גוף ונפש כזאת באביה וגם בה. חשבתי וחשבתי ובסוף לא שאלתי, לא הכל צריך לשאול, נכון?

למחרת כשבאה אחרי הצהריים למלון אמרו לה שעזב, ובמועדון אמרו לה שקבל מברק מחברת האניות שלו, נסע לחיפה והפליג.

וג'ונה לא נסע לחיפה ולא הפליג בשום אנייה, אלא עשה את כל הקיץ באילת, קודם שוטף כלים ואחר כך גם בַּרמֶן במועדון נידח, ואולי בכוונה בחר בחור הנידח הזה כדי שלא יזהה אותו איזה ירושלמי. לקראת סוף הקיץ הגיעו ימים פחות לוהטים ויותר נעימים, ודווקא אז חזר לירושלים, תכף אחרי ראש השנה, החג הארוך הזה שאותה שנה גם התארך יותר בגלל שבת שנצמדה אליו. אולי מפני שנמאס לו מחגים נמאס לו גם מאילת, והוא שכח בכלל שתכף אחרי ראש השנה אורב לו יום כיפור, וירושלים היא ממש מקום לא טוב בשביל חגים.

כך יצא שבילה שוב את יום הכיפורים במלון הישן העלוב, ואחרי הצהריים בילה בחדרו עם שרלוטה, שהייתה דיירת קבועה במלון, ומישהו אמר שכנערה שירתה עוד את בני הפקידים התורכים, ומישהו אחר כינה אותה "אבן מאבני ירושלים", וגם עם הנער יעקב, שאביו הנפח שלח אותו מחיפה לירושלים כדי שיחפש ויביא את אימו, כלומר אשתו של הנפח, שברחה ממנו עם מאהב צעיר. יחד איתם שתה מבקבוק הויסקי שהביא איתו מאילת. לא היו שם כוסיות ראויות אז הם שתי מכוסות הבקליט העלובות ששימשו להחזקת אמצעי צחצוח השיניים בכיורי חדרי הרחצה. זה היה הרגע בו נולד אצלו הרעיון, לפתוח בשותפות עם בעלי המלון את הבר המיוחד שלהם, "הבר של שרלוטה" קראו לו, הצעה של ג'ונה, למרות שהיא כבר לא נתנה שום שירותים ולרוב היתה ישנה מקופלת בישיבה בפינה חשוכה. זה היה בר אקסלוסיבי ששירת בעיקר את הדרגים הנמוכים של העובדים הזרים בקונסוליות ובנציגויות של האו"ם, שגם דאגו להספקת משקאות טובים במחירים זולים. ישראלים מעטים הצליחו לגלות את המקום, העלוב למראה, בהם גם מיושבי "פינק". מובן שגם אני הגעתי, שם פגשתי את ג'ונה, התחבקנו וכו' וכו'. ואני התאפקתי והתאפקתי עד שלא יכולתי יותר.

"אתה יודע שהיא התחתנה, נכון? עם דודו…" אמרתי, בשקט, בינינו כמובן.

"סליחה?" הוא אמר.

"אתה ממזר גדול, אתה פתחת לה את הדרך אל החתונה שלה, והיא בכלל בהיריון, חודש חמישי", אמרתי.

"סליחה, לא שמעתי, אתה רוצה להגיד עוד פעם?" הוא אמר.

"לא, זה בסדר", אמרתי ופתאום קפץ לי משהו שחשבתי עליו מזמן, "אתה סיפרת לי משהו על איזה חלום שחלמת בלילה שהגעת לנמל בחיפה, עוד לא ידעת איפה אתה, ואז ירדת ונסעת לירושלים וגילית שיש גבול ואי אפשר לעבור, אבל אתה אזרח אמריקאי ואתה יכול לעבור מתי שאתה רוצה, לעיר העתיקה, להר הזיתים, לקבר הקדוש שלכם, ל"ויאה דולורוזה", למה בעצם לא…?"

"מה אתה רוצה ממני, הה?! מה אתה רוצה מהחיים שלי?!" הוא אמר לי פתאום, וככה לא דיבר איתי אף פעם, "מבלבל לי במוח, מזיין לי את השכל, חתיכת דק-בוי מושתן! תן לעבוד בשקט! הה?".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יוב: ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות החמישים”