החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ישובו של עולם

מאת:
הוצאה: | 2015-12 | 132 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

13.50

רכשו ספר זה:

"מה מחבר בין שני אנשים, תחשוב מירה לימים, האם דרך הזולת מוציא האדם לפועל צד שנמצא בו רק בכוח, עד להיכרות ביניהם?

האם יש לאדם תפקיד בחיי האחר? האם אנחנו זָרָזים זה לזה? יסודות כימיים? קיימים צירופים שגורמים לפיצוץ, אחרים, להרגעה, לבלימה. איש ועוד איש. אדם ואדם. איש ואישה. האם הצלע בסיפור המקראי משמעה צד, או פָּן, כלומר אחד משניים, או, שכפי השימוש המודרני, האנטומי, במילה צלע, זו רק אחת משנים עשר זוגות הצלעות שנמצאות בגופו של כל אחד, כך שאין המפגש בין הגבר לאישה מפגש בלעדי, כי אם אחת משפע אפשרויות" –

(מתוך הספר)

קובץ שמתחיל בסיפורים קצרים, נבדלים, שמשתלבים ונארגים בהדרגה זה בזה, כשהדמויות חוזרות ועוברות בהם, רצוא ושוב.

בהרבה מהסיפורים נוכח בית קפה בשם יישובו של עולם, שבשמו נקרא הקובץ.

גם בספר הזה, כבשאר ספרי השירה והפרוזה של רבקה מרים, לוקחים האנשים ובעלי החיים, היסודות וכוחות הטבע, חלק בסיפור משותף אחד – סיפור קרוב מאוד ובה בעת טמיר ונעלם.

מקט: 4-249-50338
מסת"ב: 978-965-540-553-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


על הרגע, או, אולי, על האהבה

אוכל להתחיל את הסיפור הזה באותה שעה של לקראת צהריים שבה נכנסתי למגדניית 'הנחתום' ואמרתי לאפי, האופה, כלאחר פֶּה, שקוראים כך לרוגעלך מפני שהם מביאים מרגוע, והוא, מיישר את חלוק האופים שלגופו, ענה לי ואמר, כשברור היה לי שלא בפעם הראשונה הוא שומע את החידוד הזה ולא לראשונה הוא מגיב אליו, שהמרגוע מצוי ביכולת לְתַקְשֵּר עם הרגע. זהו. עד כאן. אף אם זאת תחילת הסיפור, לא אכנס עוד לפירוט ולא אמשיך לתאר איך הכניס אפי את הרוגעלך לשקית הנייר החומה ושקל אותם ובתוך כך עלה באוזניי רשרוש השקית, ו… אדלג היישר לאותו יום עצמו אחר הצהריים, כשלוש וחצי או ארבע שעות מאוחר יותר, כשנכנסתי לראות את תערוכת הצילומים של אמוץ, בגלריה הסגולה שברחוב הע"ח.

באיזו פשטות אני רושמת את מהלך הדברים. מיהי הכותבת כאן, האכן זוהי אותה דמות שהילכה לה שם ברחוב הע"ח בצעדים קלילים, לבושה במעיל קצר של ראשית חורף, מכרסמת כמורעבת, בלי יכולת להתאפק, את שאריות הרוגעלך מהשקית החומה? ובכלל, מיהם מספרי הסיפורים, כולל נותני העֵדוּת בִּכתובים, כמו גם העדים שעל דוכני בתי המשפט, האמנם הם אותם אנשים עצמם שחוו את המעשה שעליו הם באים לדווח?

נכנסתי לגלריה. חדר גבה תקרה, לא גדול במיוחד, שצמוד לו חדר נוסף, אף הוא לא גדול, ושם, על הקירות, כשנים עשר תצלומים.

ואז, כעיוור שנפקחו עיניו, נפל עלי הרגע.

רגעים היו מצולמים שם. רגעים.

בשחור-לבן, כמו שנוהגים להדפיס לעיתים קרובות תמונות אמנותיות. רגעים. אישה הרה שמוליכה עגלת ילדים חוצה כביש, ושתי ילדות זהות, בשמלות משובצות, נאחזות משני עבריה. ילד ותרנגולת מסתכלים זה בזה, כשמאחורי ראשו של הילד שלט המכריז על כפרות. איש כבד משקל, לא מגולח, בגופיה, מקפיץ כדור של טניס על ברכו. חתן וכלה, צוחקים, מחזיקים בין ידיהם השלובות כלבלב זעיר. זקנה כפופה משקה עציץ שבו פרח. כמה עצים חשופים, על גבעה ריקה, ביום של שלג בירושלים.

ואולי לא אלה בדיוק היו התמונות.

אני, שיש לי מה שנוהגים לקרוא בשם עין לאמנות, יכולה לומר בבטחה שהצילומים על הקיר לא היו באיכות גבוהה. ראיתי רבים מאוד כמותם, ורבים טובים מהם בהרבה. לתערוכה הזאת הגעתי רק מפני שלא רציתי לפגוע באמוץ, שנתן בידי הזמנה והפציר בי לבוא.

רגעים.

והלא ראיתי כאלה גם קודם, לא אחת, רגעים ורגעונים שקופצים ומתנגחים, נדחקים, מתחככים, באים זה בזה. ראיתי אותם ביומיום השגור והמוכר וגם ממש כמו פֹּה, תלויים להם על הכותל, או מודפסים בספרים, נלכדים כך מתוך ניסיון – מה מגוחך נדמָה לי אותו פועל בשעתו – להנציח אותם.

אבל הנה, פתאום, משום-מה דווקא כאן, עכשיו, בקיפאונם של הרגעים האקראיים שהוצגו פה, בגלריה הסגולה שברחוב הע"ח, נחשף לפנַיי הטרם-והאחרי-ככלות-התנועה, היא התנועה שכאשר עוצרים אותה בעיצומה מתגלה האינסוף, ממש כפי שחוויתי אז, ליד אמא, במיטתה שבשערי-צדק, כשבאותו הרף קצרצר שבו נעתקת הנשימה מהגוף עולה המסך מעל לתזזית הרוחשת ומתגלֶה, כמה לא נוח להשתמש במילה הזו, שמשומשת עד אימה, הנצח.

ההקפאה הזאת של הזמן פתחה אותו אל מעבר לעצמו, אל מעבר ליום בשנה ולשעה ביום.

וברגע אחד, בבת-אחת, הבנתי, בדרך הפוכה מזו שהורגלתי בה, את האיסור שבעשיית כל תמונה, הבנתי שאם וכאשר מובא הרגע עד קצהו והוא מצליח להיחשף בערייתו לעין הצופֶה, אין האדם יכול להתמודד עימו. כי לא יִרְאנו אדם וחי.

ונפלתי על פני.

מיכל, האוצרת שישבה בקצה החדר, אחת מידידותיו של אמוץ, ניגשה אלי, תומכת בי, שואלת: את בסדר? לתת לך כוס מים? לא עניתי. קמתי, דוחקת אותה בגופי הצידה, נמלטת אל הרחוב.

נמלטתי, מתנשמת בכבדות בתוך ריצתי, מרימה בדחילו את המבט, מנסה להתבונן לאיטי במה שקורה מסביב. למרות שהשכונה כולה תססה בתנועתה, המשכתי לראות, גם בתוך התנועה, בלב המכוניות הצופרות, את הרגעים כיחידות נבדלות, אדירות, מייראות. כשהשפלתי את העיניים לקרקע הוספתי לראות גם באספלט שעל הכביש, באבני המדרכה, בעטיפת ממתק שהושלכה, מקורעת ומקומטת, את היִּפעה הקפואה. השלם גדול מסכום חלקיו, זה היה ברור לי לחלוטין, כשגם כל חלק גדול מהשלם, שממנו, לכאורה, נדמה שנתלש או נשבר.

ואז עמד שם האיש, ונפלתי לבין זרועותיו.

האם נתתי אז את דעתי למראהו? קשה לי לזכור. אולי ראיתי, רק במעומעם, ששערו שטֶני, קצר. שהוא מרכיב משקפיים עבים. שגובהו ממוצע, ואולי קצת למטה מזה, הרי קשה לי לאמוד, מפני שאני עצמי נמוכה מאוד.

העונה, כזכור, הייתה שלהי הסתיו, או אולי תחילת החורף, והוא לבש סוודר גולף כחול כהה ונעל סנדלי שורש.

ואני נפלתי לבין זרועותיו.

אני אוהבת אותך, אמרתי.

מה? הוא ניסה להרחיק אותי מעליו. בעדינות ניסה להרחיקני, שהרי היה אדם נעים הליכות.

אתה נצחי, אמרתי לו, מושכת אותו אלי, מצמידה את פי לפיו, יונקת אותו אלי בשקיקה, גם אם יחשבו שמַּתתָּ, זה לא יהיה נכון.

הפעם קשה היה לו לשמור על הארשת המנומסת. הוא הדף אותי, אומר: סליחה, גברת, אולי את טועה בי.

אמרתי: לא, לא, לא, אין פה שום טעות, זה אתה, אתה נצחי. ואני אוהבת אותך. כל כך אני אוהבת אותך.

ואמנם, ראיתי שהוא אחד ויחידי. שאין עוד כמוהו. ראיתי את הפלא שבהיוולדו, שבנשימותיו, שיכולתי לנחש את ריחן. ראיתי את הפלא שבעמידתו כך מולי, כשמילים יוצאות מפיו ויש בהן מובן. גם את הפליאה שבסוודר הכחול הכהה שלו, שרק עכשיו, כשהתחלתי לרדת לפרטיו, הבחנתי בצמות הצמר שנשזרו לכל אורכו. ראיתי את עור פניו של האיש הזה, אהובי, אהובי שלי, עור מגולח וחף, עור זך, הייתי אומרת.

הוא הוציא מכיסו ממחטה מקופלת, כדוגמת הממחטות שבדורות הקודמים נשאו כל האבות בכיסיהם, ניגב את מצחו ואמר: בואי, שבי. הוא נטל את מרפקי והוליך אותי למזנון הסמוך. שני כסאות ניצבו שם, לצד שולחן פורמייקה. מיץ? שאל. לא ידעתי את נפשי. מיץ, עניתי.

הוא קנה שני בקבוקונים של מיץ תפוחים. את חולה? שאל.

אני, חולה? צחקתי. משכתי את ידו אלי ונשקתי לה. אני בריאה, מאוד, בריאה מאוד, אמרתי.

נכנסתי לשקע כתפו. סיפרתי לו על התקופה שבה ציירתי. הצגתי במוזיאון תל-אביב ובמשכן לאמנות בעין-חרוד, אמרתי לו, אבל בשנים האחרונות אני לא מרגישה שזה התחום שלי. אני קצת כותבת, אמרתי. מה? שאל. סיפרתי לו ששלושה סיפורים קצרים שלי כבר התפרסמו בכתבי-עת. ראיתי שהתרשם.

שוב לא ניסה לדחוף אותי ממנו והלאה, הגם שלא חיבק אותי מיוזמתו שלו.

בממחטה ניקה עכשיו את עדשות משקפיו העבים, שאֵד הצטבר עליהם. נשפתי עליהם שוב, שהאד ישוב ויצטבר. רציתי לראות אותו חוזר על השפשוף המעודן שבו הוא מחכך את בד הממחטה בזגוגיות. הסתכלתי בכפות ידיו. הן היו מרובעות, נאות, ציפורניהן גזוזות בעיגולים רכים.

אני מלמד סטטיסטיקה, אמר. באוניברסיטה. סטטיסטיקה תיאורית.

סטטיסטיקה, אמרתי לעצמי. אף פעם לא פגשתי מישהו שמתמצא בזה.

זה לא באמת רחוק מספרות יפה כמו שאפשר לחשוב, אמר, גם אנחנו מנסים לגלות קווים מנחים בחידת הקיום. סטטיסטיקה תיאורית או תיאורטית? שאלתי. הרגשתי שהמילה הופכת אינטימית בפי. גם התיאור הוא תיאורטי, השיב, אלא שנדמה שאפשר לאחוז בו.

התחלתי לדבר על ספירות ומספרים וסיפורים. גיליתי לו שאני רוחשת קרבה מיוחדת לשלוש ולשתים-עשרה. היו שנים שאהבתי מאוד גם את שלוש מאות שלושים ושתיים, אבל זה עבר. הוא חייך. בין האף לפה, באותו משעול שנכרה לפני הלידה באצבעו של המלאך, ושאני נוהגת לכנותו בשם האף-על-פי, הייתה לו צלקת קטנטנה.

צלקת, אמרתי ונגעתי בה. היא לא נצטלקה ממעשה גבורה או מסיפור רומנטי, אמר, נשרטתי שריטה עמוקה ממכסה של קופסת-שימורים, בושה להודות.

לא, אמרתי, לא בושה. לקחתי את ידו בשתי ידי. אתה מוליד אותי מחדש, אמרתי לו.

וְאַתְּ, אמר, אַתְּ הרגע שלי.

איך ידע.

סטודנטית ששערה צבוע אדום קרבה אלינו כשבידה מצלמה גדולה. מותר? שאלה, ומבלי לחכות לתשובה כיוונה את העדשה אלינו ולחצה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ישובו של עולם”