שנת 2027. איה, רווקה אמריקנית בת 38 טסה לביקור בישראל. עשרים שנה לפני כן, היא ביקרה כאן עם קבוצת נוער, […]
א.
גלגלי המטוס ניתקים מהקרקע ואיה צמודה לשמשת החלון, משקיפה אל גורדי השחקים של ניו–יורק המתרחקים ומתגמדים מול עיניה. עתה היא מרחפת מעל העננים אל מחוץ לחיים. החיים שלה שזולגים מבין האצבעות ללא מטרה. החיים בעולם שהולך ומשתגע, הולך ומזדהם.
בשבילה כל הַמְרָאָה היא חגיגה, והיא תמיד משתדלת להשיג מושב ליד החלון כדי לא להחמיץ את דקות הזינוק לשמים. כדור הארץ מתרחק והולך עד שהוא נעלם כליל, והיא מדמה את עצמה בטיסה לחלל. טיסה שבשנת 2027 כבר נעשתה פופולארית בין אנשי חוג הסילון, המיליונרים שכבר מיצו עד תום את כל התענוגות שמציע העולם שלמטה. גם הגבר של אמא שלה, הדוקטור יוליוס בוגדנוב, אמר שבקרוב גם הוא יגשים את חלום הטיסה לחלל. מאז שפיתח כליה מלאכותית חדשה שפטרה את העולם מהשתלת כליות מהחי, הוא שיכור מהצלחתו הפיננסית, אם כי קמצנותו הטבעית עדיין בתוקף. והנה היום התנדב הדוקטור להסיע אותה אל נמל התעופה ‘אובמה‘ במכוניתו החדישה. מכונית שבלחיצת כפתור נשלפות מבטנה זוג כנפיים והיא מתרוממת מעל לכביש, מרחפת כמו מטוס ועוקפת את פקקי התנועה.
הנורית שמעל לראשה של איה כבר כבויה. אות שאפשר להתיר את החגורה ולשקוע במושב, להתמסר לנינוחות השלווה של חוסר מעש חף מרגשות אשמה. היא לוקחת נשימה עמוקה ואז עולה בדעתה שזה זמן מתאים לתעד את חוויית הטיסה שאולי תרצה לשלב כפתיחה לעבודת הדוקטורט שלה. עבודה שהיא התירוץ הרשמי לנסיעתה לישראל.
לכל הרוחות! איך לא חשבתי על זה קודם?! למה תחבתי אל תא המטען את התיק כשהלפטופ בתוכו? ועכשיו האיש במושב שלצדה חוסם את המעבר. הוא כרך עצמו בשמיכה עד מעל לראשו, חנוט כמו מומיה מימי הפרעונים, היטה את המסעד אחורה, והיא נותרה כבולה כאסירה עד שיואיל לקום ולצאת לשירותים…
בטרם התכרבל בשמיכתו השכן נראה די סימפטי. אפילו עזר לה להעלות את התיק אל המדף הגבוה. גבר בגיל העמידה, שעל אצבעו לא ראתה טבעת נישואין. הוא לבש מכנסי קורדרוי חומים, חולצת פלנל משובצת וז‘קט טוויד, וכשפנה אל הדיילת לבקש שמיכה קלטה איה שמבטאו צרפתי. לרגע קל השתעשעה במחשבה שזו הזדמנות ללטש את מעט הצרפתית שלמדה פעם, אך מי יודע מתי יפנה לה את הגישה אל המחשב הקבור שם למעלה, בו טמון כל החומר שצברה בשנים האחרונות.
עד לפני זמן קצר היה לה לפטופ עתיק, משנת 2017, אך לקנות חדש ומעודכן בכל הטכנולוגיות החדישות לא הרשתה לעצמה. תמיד היו הוצאות דחופות יותר עד שלהפתעתה קיבלה אותו כמתנת פרידה ערב נסיעתה.
“איך ידעת שעל כזה בדיוק חלמתי!“ איה חיבקה את לורה אחותה הבכורה שמאז ומתמיד ידעה לקרוא את מחשבותיה. ולורה אימצה אותה אל לבה ואמרה, “אני מקווה שהוא יביא לך מזל, ושבעזרתו תצליחי לסיים את הדוקטורט שלך. חוץ מזה יהיה נחמד אם הוא ישמש לך גם יומן. תתעדי את חוויותייך ובבוא היום תוכלי לעבד אותן לתובנות אישיות…“
איה עצמה לא חשה שהגבה שלה התרוממה ברוגז, אך לורה מיד ענתה על השאלה שלא נשאלה והוסיפה כמתנצלת, “כתבי רק לעצמך, מותק. אני לא מצפה שתשלחי לי מה שאת כותבת ביומן. די לי במסרון קצר בטלפון מדי פעם. רק לדעת שהגעת בשלום ושאת מסתדרת ושהכול טוב.“
לורה בוגרת מאיה רק בארבע שנים, אבל מאז שהוריהן נפרדו כשאיה הייתה בת אחת–עשרה לורה נטלה עליה פיקוד. בילדותן השתיים היו כמעט אויבות. הן חלקו אז חדר משותף, ללורה כבר היה חבר ואיה הפריעה לה בעצם נוכחותה. עד שיום אחד, איה חזרה מבית–הספר ומצאה את לורה מחכה לה במטבח בעיניים אדומות. בחיבוק מפתיע היא גררה אותה לחדר השינה של ההורים ושם ראתה את הצד הימני של הארון פעור וריק. השתיים התחבקו ויחד התנפלו על המיטה בבכי מר.
לורה התאוששה ראשונה, שלפה טישיו, קינחה את הדמעות ואמרה, “זהו, מותק. מעכשיו זה רק אני ואת. שתינו לבד.“
“אבל איפה היא?“ מלמלה איה.
“אצלו. עברה לגור אתו…“ ורק אז נודע לאיה שמזה זמן רב יש משהו בין אמא שלה לדוקטור יוליוס בוגדנוב, רופא המשפחה.
“ככה? לתמיד?“
“אי אפשר לדעת… מה שברור זה שאת ואני נשארות פה עם אבא. שאין לנו ברירה ונצטרך לשתף פעולה…“
אחר כך מצאו את המכתב שאמא השאירה להן. הסבירה וביקשה סליחה, והתחננה שתשמורנה על קשר, שתבואנה לבקר מפעם לפעם. אבל הן שמרו אמונים לאביהן. אלא שאמן מאז ומתמיד ידעה לעקוף עובדות לא נעימות. ומי יכולה לסרב לאמא שמגיעה לשער בית–הספר בסוף יום הלימודים, אוספת אותך למכוניתה ומסיעה אותך למסעדה, ומשם לקניון עם כרטיס האשראי שלה?
אביהן נראה קצת קודר, אך לא ממש מופתע. אולי אפילו הוקל לו כשאשתו עזבה והניחה לו לשקוע ב’פרויקט’ שלו ללא נקיפות מצפון. מאז שאביו העביר לו את חלקו בחנות מוצרי האלקטרוניקה הוא שקע עוד יותר עמוק בפיתוח הפטנט שהתחיל בו חברו הגאון שי ששון. סטרט–אפ שעתיד לשנות כליל את עולם הטכנולוגיה, ולאחר שיימכר במיליארדים ישנה כמובן גם את העולם הפרטי של משפחת ברנר. האב ניסה להסביר לבנותיו את פרטי הפרויקט שבו הוא משקיע את כל כספי המשפחה, אך הן לא העזו להודות שלא ממש הבינו. לורה אמרה, ״זה בסדר. אני סומכת על אבא שהוא יודע מה הוא עושה״, והחליטה שהיא ואחותה מסוגלות לקחת על עצמן את הטיפול בבית, כאשר בכל יום שישי העוזרת מריה ממשיכה לבוא לנקות ולבשל.
קול נשי זר מחזיר את איה לעולם המציאות. דיילת מקדמת בברכה את הנוסעים, ובטון שלֵו וענייני מפרטת מה צריך לעשות במקרה של תקלה במטוס. בררר… צמרמורת מזדחלת ללב ואיה עוצמת את עיניה בניסיון לבלום את האֵימה. זוכרת מה שיעץ לה הדוקטור הרמן, הפסיכיאטר שניסה לעזור לה להתמודד עם גירושי הוריה, עצה שלעתים גם עזרה: “ברגעים כאלה כדאי לחשוב על משהו אחר. ולכל אדם בעולם יש גם זיכרונות נעימים…“ וכשהיא מחטטת בנבכי נפשה צץ בזיכרונה ביקורה הקודם בישראל, כאשר פגשה לראשונה את הראל גונן.
מתי זה היה? לפני נצח. כנראה בשנת 2007 כשמלאו לה שמונה–עשרה. היא נסעה אז עם קבוצת בני נוער מארצות–הברית במסגרת ״תגלית״. מטרת התכנית הייתה להראות להם את ישראל היפה, ולהפגישם עם צעירים ישראליים בני גילם. זאת הייתה המתנה שסבא אהרון נתן לה ליום הולדתה. סבא, שהיה משוגע על ישראל והתגעגע אליה כל ימיו. לכן גם ביקש שיקראו לנכדתו “אַיָּה“. שם מכביד למדי כשהיא מציגה את עצמה. וכשהיא קולטת תמיהה מסתמנת בפני השומע היא נוהגת להסביר ששמה מורכב מראשי התיבות של המקום שבו נולד סבא שלה, “ארץ ישראל“…
הראל היה אחד הבנים הישראליים שהצטרפו לטיול ההוא לאחר נחיתתם בישראל. לגמרי במקרה ישבה לידו באוטובוס והם עשו הכרה, לחצו ידיים, והשם שלה דווקא מצא חן בעיניו. הוא שאל איך זה שלילדה שנולדה בניו–יורק נתנו שם עברי, והיא ענתה שסבא שלה עזב את ישראל בשנות החמישים של המאה שעברה, ועל כך הוא אוכל לעצמו את הלב כל החיים.
הראל אמר, “יו, גם אצלי זה היה בדיוק אותו דבר!“ גם את שמו שלו יזמו סבא וסבתא שלו. הוריו קראו לו ״הראל״ על שם חטיבת הראל של הפלמ“ח בה שניהם לחמו והתאהבו.
בהמשך הטיול סיפרה לו שבילדותה אהבה את חג העצמאות של ישראל יותר מכל החגים, אפילו יותר מאשר את חג המולד. המשפחה נהגה אז לנסוע לבית של סבא וסבתא בברוקלין, שם חגגו בפטיו שלהם במסיבת ברבקיו עליזה עם חבר‘ה ישראלים לשעבר. כך זה נמשך שנים, עד שסבתה נפטרה, וסבא נתן לאיה את הטבעת שירשה מסבתה. “טבעת פשוטה והאבן האדומה אינה יקרה,“ הסבירה לו, “אבל סבתא הייתה יקרה לי ואני לא נפרדת מהטבעת הזאת. סבא קנה אותה לסבתא עוד לפני שהם נישאו באחד מטיוליהם בעיר העתיקה בירושלים.“
ועוד סיפרה שלבו של סבא נשבר לאחר מות אשתו והוא העביר לאביה את חלקו בחנות למכשירי אלקטרוניקה והסתגר בביתו הקטן. לעתים כשבאה לבקרו מצאה אותו מתנמנם בכיסא נוח בפטיו, וברקע מתנגנים שירים ישראליים, או שהיה שקוע בכתיבת זיכרונותיו ליד שולחן הכתיבה העמוס אלבומי תמונות ומכתבים ישנים מימי המחתרת נגד השלטון הבריטי. כאשר נחה עליו הרוח היה קורא לה בקול דברים שכתב, לימד אותה מעט עברית, וסיפר לה על הקרבות שלחם בהם במלחמת העצמאות. היא ידעה שבסתר לבו ציפה שיום אחד היא תגשים את חלומו ותסגור את המעגל. שתעלה לישראל ותקים בה משפחה. ולכן העניק לה את המתנה הנפלאה של המסע עם ״תגלית״!
בתום אותה נסיעה כבר הייתה איה מאוהבת עד מעל לראש. היא אהבה את הראל, שקראה לו רֶלִי, וגם את מדינת ישראל כולה. אהבה את האוויר ואת האווירה של הארץ הנהדרת הזאת. אהבה את השמש, את הים, את הטיולים, והעיקר – את היחסים בין האנשים שהיו פשוטים וגלויים ופתוחים, ללא נימוסים מיותרים או גינוני מעמד, ואפילו המבטא שלהם באנגלית היה חמוד בעיניה. היא ניסתה לתרגל את מעט העברית שזכרה, אך משום מה רובם רצו דווקא לדבר אתה אנגלית.
החורשה של בית העלמין בקיבוץ של הראל הייתה מקום שקט שבו התנשקו בפעם הראשונה. שם אמר לה ״איי לאב יוּ, אַיָה!״, שלף מכיסו אולר, ועל גזע אחד העצים חרת לב עם שמותיהם בעברית, ״איה – הראל״. ובעודה שרויה במתיקות של אותו לילה גמרה בלבה להישאר בישראל לנצח.
בגיל שמונה–עשרה ההחלטה נראתה טבעית וברורה, ואפילו פשוטה לביצוע: כבר אז ידעה שבקיבוץ יד התשעה יקבלו אותה בזרועות פתוחות, החתונה תהיה על הדשא הגדול, והם יגורו בבית טורי קטן, קרוב להוריו ולאחותו הצעירה נועה. הראל ואיה רקמו תכניות, אבל עמוק בלב שניהם ידעו שהן אינן אלא חלום רחוק. לשניהם היה ברור שהראל עומד להתגייס לצה“ל, ואיה צריכה לחזור הביתה לאמריקה…
מכתביו של הראל, וגם המיילים שכתב לה כמה שנים אחר כך, עדיין שמורים אצלה. את אלה שנכתבו על נייר והגיעו במעטפות מבוילות אספה בקופסת שוקולדים שהתרוקנה. יש שהייתה מציצה בהם ומתרפקת על אהבתה הראשונה. היא ראתה בחלומותיה את שניהם חיים בחדר משפחה בקיבוץ. הראל חוזר מהעבודה על הטרקטור בשדה, לבוש בגדי חאקי וחבוש כובע קש רחב שוליים כמו של אביו, מתיישב על מדרגת המרפסת וחולץ את נעליו הכבדות, פורש לעומתה את זרועותיו המיוזעות והיא מתחמקת ושולחת אותו להתקלח. ובעודה שומעת את זרם המקלחת מעבר לווילון היא ממהרת להתפשט מבגדי העבודה שלה, ומחכה לו עירומה מתחת לסדין. וכשהוא יוצא ריחני ורענן, הוא רוכן אליה והמיטה הפשוטה אינה צרה להם. בגיל שמונה–עשרה הם עדיין לא הגיעו לאינטימיות כזאת, אך עתה, כשהיא מתנמנמת במטוס לאחר עשרים שנה, הולכת ומתגבשת בה תשוקה עזה לאור זיכרונות התמימות המתוקה של אז.
בתחילה כתבו זה לזה ברצף יום יום, אך במרוצת הזמן גדל הפער בין מייל געגועים אחד למשנהו. איה ענתה מיד, אך תשובתו של הראל השתהתה לפעמים שבועיים ויותר. רק לאחר שהאיצה בו היה מגיב בקצרה, כתב שהכול בסדר כרגיל, ופשוט לא היה לו פנאי לכתוב. עד שאיה קלטה שפג העניין שלו בה. שהוא ממשיך לכתוב רק משום שחס על רגשותיה. ועדיין המשיכה לצפות בכליון עיניים לסיום שלוש שנות שירות החובה שלו בצבא. אולם כאשר השתחרר כתב לה שהוא חייב להגשים חלום, ונסע לטייל במזרח הרחוק. אילו רק היה מציע לה, הייתה מצטרפת אליו בשמחה, אבל הוא נסע עם שניים מחבריו מהצבא. במכתביו תיאר את האתרים האקזוטיים שביקר בהם בהודו ובנפאל, את הטיפוס על מורדות ההימליה ואת נפלאותיה של תאילנד, והתנצל שהתנאים אינם מאפשרים לו לכתוב. כך, באופן טבעי, הלך ודעך הקשר ביניהם.
אין עדיין תגובות