החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ערימה של חבר'ה על הדשא

מאת:
הוצאה: | 2022 | 446 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

"תחתינו נפרשה העיר כמניפה. עשרים ותשעה אלף אנשים גרים בסחנין, ציינה האם, ואנחנו הבענו פליאה נוכח גודלה. ברור, אישרה האחות המאורסת, סחנין יותר גדולה מתל אביב".

 

בבוקר קיץ בהיר, חודשים ספורים לאחר שהשתחרר, יצא צעיר ירושלמי לטיול שאחרי צבא, ועבר לסחנין. הוא קיווה לשוחח עם ערבים, ללמוד לדבר בלשונם, ובעיקר לכתוב על קבוצת הכדורגל של העיר מתוך מסורות של ספרות ספורט לועזית – ונכשל בשתיים משלוש מטרותיו. ספר זה מתעד את כישלונו ומתאר את השנה שבילה בעיר, וכיצד היא נעשתה לו בית.

זהו סיפור על המקום היחיד בחברה הישראלית שבו ערבים פוגשים יהודים כשווים, ועל חשיבותו עבור בני העיר ומקצת בנותיה. אין זה ספר על כדורגל, גם לא על האוכלוסייה הערבית בישראל; זהו ספר על החברה הישראלית, ועל הישראליות, מנקודת מבט אחרת.

 

טדי פסברג גדל בירושלים כאוהד בית"ר אדוק. כיום הוא מלמד ספרות יוונית עתיקה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

מקט: 4-249-50985
"תחתינו נפרשה העיר כמניפה. עשרים ותשעה אלף אנשים גרים בסחנין, ציינה האם, ואנחנו הבענו פליאה נוכח גודלה. ברור, אישרה האחות […]

הקדמה

הרצל מת, תוכנית אוגנדה נדחתה, ומעל במת הקונגרס הציוני העולמי השביעי בבאזל העלה יצחק אפשטיין את מה שלימים נודעה כשאלה הנעלמה, שכדבריו הייתה בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו ושקולה כנגד כולן. חרפה היא להגיד, הרעים איש החינוך, שעדיין לא נעשה אף כל שהוא בנידון זה, שעדיין לא הקדיש אף יהודי אחד את עצמו לדבר זה! בחלוף שנתיים, בשלהי 1907, סברו ביאליק וקלוזנר כי העניין שבו דנה ההרצאה לא נתיישן ופרסמו את דבריו בכתב העת שבעריכתם, “השילוח”, בלוויית דברי הסתייגות והבטחה: בקרוב תבוא תשובה.

בחורף 2007 ניצב הבוטנאי הראשי של הקרן הקיימת לישראל על אדמת סגן שר החקלאות לשעבר מול עץ האלון הגדול ביותר במדינת ישראל, גזעו העב נושא עטרת עלווה ירוקה מפוארה מנוקדת בלוטים כתמתמים שהשתפלה עד לאדמה, כמעט שבעה מטרים היקפו על פי מדידת המדענים, כ־1,400 שנה גילו לפי אומדן המקומיים. אלא שהבוטנאי לא יכול היה לדעת אל נכון מה מקורו, משום שתוכו אֻכַּל כולו ורק בזכות שורשיו האחוזים היטב בקרקע, גרס, לא קרס. מקומיים זקפו את אריכות ימיו לזכות מלאך הנוקם במי שפגע בו. (כ־60 שנים קודם לכן סיכל ניסיון של אביו של סגן השר חאג’ יחיא לקדוח באר מים בקרבת מקום משום שגדע ענפים מהעץ). את מכת הברק לא עלה בידי המלאך למנוע, וכשהגיע וליד חאג’ יחיא באותו בוקר חורפי לקצה מטע הגויאבות בטייבה וראה את עץ ילדותו שרוף, דמעות עלו בעיניו. את הבלוטים הנפולים אספו לשם העברתם למרכז הזרעים של קק”ל, ולהמשך הטיפול באלון חיכו ל”רופא עצים”. באותה שנה שר הפנים רוני בר־און הדיח שורה של ראשי ערים ערביים בהם גם זה המקומי, עבד אלחכים חאג’ יחיא, ופיזר את המועצה המקומית. תחתיה מינה ועדה קרואה, ובראשה מפקד כלא באר שבע לשעבר, פעיל מפלגת “ישראל ביתנו” בעבר. אחמד טיבי, חבר הכנסת בן העיר, נרעש: זהו מינוי ביזארי, תמוה, על גבול המאפיוזי! בתוך עשרה ימים עלה בניין העירייה באש.

שמי אפר עדיין כיסו את העיר, ושורות שורות של שלדי מכוניות ערומות זו על גבי זו בצדי הדרכים קידמו את הבא בשערי טייבה ביום שישי האחרון של הרמדאן ושל השנה העברית, יום שישי הראשון של הסתיו ושל עונת הכדורגל המקומית, בגווע הקיץ ועם רדת היורה טיפין טיפין קלושות וחמימות. בסדר גמור להסתובב שם, הבטיח לי עלאא’, אף כי הוא עצמו העדיף שלא (יש גניבות, הסביר, אני מפחד להסתובב שם. משוגעים שמה). אתה תגיע, ביקש חברו בן העיר יונס להרגיעני, ותהיה מבסוט. הוא הבטיח כי ילווה אותי: אני לא עושה כלום, הסביר, אין לי עבודה, יש לי חנות. אלא שעתה לא ניתן היה להשיגו.

גם הכדורגל, כמדומה, נעלם כלא היה. מול בית הספר “עתיד טייבה”, מתחת לגשר, חבוי בין שיחים, על עמוד ברזל חלוד הורה שלט על הדרך לאצטדיון הכדורגל המקומי באמצעות שני חצים אדומים הפוכים, אחד כיוון מעלה האחר מטה. בבית הספר היה מגרש כדורסל, בצדו האחד לוח ללא סל, בצדו האחר אף לוח חסר; הילדים הקטנים החוו לעבר מגרש צנוע שבו שיחקו ילדים הגדולים מהם במעט. אני מכיר את כל העיר, קימט זקן מקומי את מצחו ומתחת לשפמו הדקיק חייך במבוכה, רק את האצטדיון לא. התייעץ עם חבריו דקות ארוכות, וכששב ידע לומר רק, הוא לא כאן, הוא בצפון. בצר לי פניתי אל המפה שברשותי, וזו הובילה אותי במעלה שביל עפר אל השדות שבפאתי העיר. שעה ארוכה הלכתי בין הסלעים והעצים. לסוף מצאתי את עצמי בפרדס ריק מול קקטוס נבול, ונואשתי.

ראשו היה גדול וגופו עגלגל ואף כי לא היה ביישן והייתה בו איזו כריזמה, היה בו גם יסוד מרוחק משהו, זהיר ובוגר מכפי גילו. שמו, כך זכור לי, היה רינד. נפגשנו בכיתה ג’ בחוג פינג פונג, ובין לבין המשחקים היינו מדברים על המונדיאל הקרב בארצות הברית. הוא אהד את ברזיל, ואילו לבי היה משוך אחר יריבתה בגמר, איטליה. עוררה בי רתיעה היוהרה הברזילאית, אותה תחושת עליונות בעלת איכות כמעט מוסרית שביטאה אמונה כי הם ראויים לתואר בזכות מסורת הכדורגל ההתקפי שבה התפארו, ואולי היה זה גם משום שזכתה לתמיכת כולם. מי שניחן בסטייל באמת, חשבתי, היה רוברטו באג’יו, כוכב נבחרת איטליה השמרנית, בעל הצמה והזקנקן שבעט את הפנדל המכריע גבוה גבוה מעל השער, קרס לדשא והליט את עיניו בידיו. היה גם הקולגה של אמא שלי, שבאותה עת היה שכננו בגבעה הצרפתית ובנו נקרא מוסא — ובחיבה, אנדרלמוסיה — שבביתו ביקרנו כעבור שנתיים, למחרת ניצחונה של בית”ר על מכבי תל אביב 0-2, שבזכותו עלתה לזמן קצר לראש הטבלה. כעבור מספר שנים היה מוּחי, שנמנה עם חבורה ששיחקה כדורגל בימי חמישי בשעה שש, שאליה הצטרפתי בכיתה י’, כשוער. הוא, יותר מכל אחד אחר שם, בעט טילים. היו, כמובן, גם אחרים: בטלוויזיה ובעיתונים, במספרה ובתחנת הדלק בגבולה המזרחי של הגבעה הצרפתית שהשקיפה על צמרת הבירה הפרושה למרגלותיה ולצדה עיסויה. אליה, ידעו כולם, אין נכנסים.

המפה, אם כן, השתנתה. אבל לא כפי שצפה ירחון הספורט החדש “שם המשחק” כשהכריז ב־1996 שהעונה העומדת בפתח תהיה המעניינת ביותר אי פעם, לא בזכות תל אביב האלופה או חיפה סגניתה, אף לא בית”ר השלישית בטבלה, כי אם בגלל טייבה, הקבוצה הערבית הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי שהעפילה אל הליגה הלאומית, אז הליגה הבכירה. טייבה אמורה הייתה לנעוץ קוץ בבועת הכדורגל הישראלי, להחדיר דרדר בישבן הממסד היהודי, לשנות כדברי הירחון את מפת הספורט המקומית בו בזמן שמפת הארץ הייתה מצויה בתהליכים של שרטוט מחדש.

במהלך עונת העלייה לליגה הבכירה, עונת 1995/96, לאחר חיסול יחיא עייש ובעיצומם של פיגועי הטרור, השליכו אוהדי קריית שמונה במשחק נגד טייבה בקבוקים, פחיות ופירות, וזעקו “ברוך גולדשטיין” ו”מוות לערבים”. עד אז ביקשו טייבה ופטרונה, רפיק חאג’ יחיא, ראש העיר ומספר 36 ברשימת “העבודה”, להימנע מתווית “הקבוצה הערבית”, להישמר מפוליטיזציה, להיות קבוצה ככל הקבוצות בליגה הארצית. כעבור שבוע אירחה טייבה את עכו, ובתגובה למה שנתפס כפרובוקציה של שוטרי מג”ב המטירו האוהדים על המגרש פירות משלהם, מלווים בקריאות “מוות ליהודים” ו”יחי יחיא עייש”. המשחק הבא, שניצחון בו עשוי היה להבטיח את העלייה, פוצץ: בעקבות דחיפות בין שחקנים נפל שחקן משורות טייבה, ובלם היריבה יובל נעים רץ אל הקוון ונגח או לא נגח בו. השופט שרק לאות סיום המשחק ותחילת המהומה. מן היציעים המקומיים עלו קריאות “מוות לערבים”, חאג’ יחיא סימן ניצחון באצבעותיו ולאחר שהואשם בשלהוב היצרים בחדר ההלבשה קרא: “אתם, אתם כלי התקשורת מלהיטים. אתה רוצה להכניס לי מילים לפה? עשיתי תנועת וי, אני ברמת גן ניצחתי, זאת זכותי האלמנטרית — זה אסור? אנחנו עם של דפוקים? אנחנו עם של מפסידים? אנחנו עם שזכותנו לנצח! הנה וי. מה יש? אנחנו יש לנו רובים? יש לנו סכינים?” והתיר את חגורתו וחילץ ממכנסיו את חולצתו: “אין לנו סכינים. יש לי כדור… יש לי קבוצה. אין לי שום דבר”. הוא קרע מעליו את החולצה וזעק: “מה אנחנו עם דפוק? סוג זי”ן אנחנו? זה הדו־קיום שעליו עבדנו ארבעים שנה? איפה הייתם אחרי קריית שמונה? אני הרגעתי אז את הקהל. עכשיו הפועל טייבה בלאומית, ואם יש לכם בעיה עם זה, זו בעיה שלכם”.

במפגש עם עיתונאים ערבים לרגל העלייה, כינה חאג’ יחיא את הקבוצה “הפועל כל־אלערב”, אף כי רק שש שנים קודם לכן, כשטייבה הוכרה כעיר, התקשתה הקבוצה לייצג אותה לבדה. היא נקרעה אז בין שתי החמולות המרכזיות, מסארווה וחאג’ יחיא, עד כדי כך שבשבת הופיעו שתי קבוצות בשם הפועל טייבה למשחק, שבוטל. הקבוצה הייתה בסכנת ירידה לליגה א’ עד שחמולת מסארווה נכנעה לחאג’ יחיא, שאיחד את הקבוצה ומינה למאמנה את רפעת טורק. כעת הייתה לקבוצה של הציבור הערבי כולו, ולמשחקי הקבוצה הגיעו מן הצפון ומן הדרום. אנשי העיר ראו את ההעפלה לליגה הלאומית כהשלמתו של תהליך ארוך של השתלבות בחברה הישראלית, וחאג’ יחיא דיבר על כך שיסבו גאווה למדינה כשבתוך חמש שנים ייקחו אליפות. “אנחנו ישראלים, בלי ספק”, אמר לעיתונאי בריטי מלצר מקומי, לבוש חולצה עם הכיתוב “מצדה”, “אין לנו קשר עם הפלסטינים, הם גרים שם”.

חאג’ יחיא מינה כמאמן את ויטק לזארק, מאמן נבחרת פולין בעבר, שכלפי שחקניו היה נוהם, “לניניזם, סטליניזם, אונניזם”. הם החתימו שחקן זר אחד, שניים פחות מהמותר, ומספר ישראלים. מבין הערבים המשחקים בליגה הבכירה הסכים רק אחד להצטרף לגרעין המקומי, ומליגות נמוכות יותר הגיעו בין השאר סאלח חסארמה וצפות טה. מספר יהודים עלו עם הקבוצה ליגה, ביניהם שוער שסבל מקשיי שמיעה ודיבור, ואליהם הצטרפו מספר יהודים נוספים, שהבכיר ביניהם היה סהר מזרחי, טראבל־מייקר ידוע שהגיע מבני יהודה המזוהה עם הימין. הוא הרגיש בבית: “שופט אפס”, אמר לאחר אחד המשחקים על השופט חיים ליפקוביץ’, “רוצים להוריד את טייבה ליגה כי הם ערבים; אני מתקן, כי אנחנו ערבים”. לקבוצה עצמה לא היה בית, ולא זו בלבד שמגרשה לא אושר לאירוח משחקי ליגה, גם לאימונים לא יכול היה לשמש. את אימוניה קיימה בווינגייט, את משחקיה בנתניה, כפר סבא, חיפה או ב”אצטדיון השלום” באום אל־פחם. אף על פי כן ניצחה בשלושת משחקיה הביתיים הראשונים, תוך כדי אירועי פתיחת מנהרת הכותל, והגיעה לאמצע הסיבוב הראשון לאחר שכמעט חילצה תיקו מהאלופה בחוץ. רק בתוספת הזמן הצליח אבי נמני להכניע את שוערה המחליף של טייבה, ולחסוך למכבי תל אביב מבוכה.

את משחקה הבא, נגד בית”ר ירושלים, כינתה התקשורת “הדרבי של המדינה”. “זה משחק בין ערבים ליהודים”, אמר לשחקניו מאמן בית”ר אלי כהן, “השריף”. חאג’ יחיא נסע לבירה להיפגש עם אהוד אולמרט, ראש העיר, כדי להצן את היצרים. למשחק עצמו הגיעו, נוסף על שני ראשי העיר, גם יושב ראש הכנסת ונציגי תקשורת זרה. “השחקנים באו לשחק כדורגל”, התעקש לזארק, אבל בחלוף חצי שעה בית”ר הובילה 0-3, וכולם התפנו למלחמה בין היציעים: ביבי בן זונה, גם טיבי ומוחמד, מוות לערבים, ליהודים, לערפאת ושוב לטיבי. לבסוף שרו אוהדי טייבה את ההמנון הלאומי הפלסטיני. בשבוע שלאחר מכן הייתה פגרה לטובת משחק הנבחרת, שהפסידה 2-0 בקפריסין. במשחק הבא, נגד בני יהודה, שנטייתו הפוליטית של קהלה הייתה כאמור ידועה, מקהלת המוות לערבים גאתה עוד בטרם התחיל המשחק, ותובלה במהלכו ב”ערבים בוגדים” ו”מחבלים”; אוהדי טייבה הגיבו ב”מוות ליהודים”, “תשתקו ברברים” ו”בבונים” וגם “קפריסין”.

עד הניצחון הבא שהשיגה הקבוצה כבר הספיק לזארק להיפרד, וכך גם מחליפו, ואף מחליף מחליפו; במקומם מונה טורק, המאמן הערבי הראשון בליגה הלאומית והרביעי והאחרון של טייבה לאותה עונה. הלכו סהר מזרחי ושחקנים רבים אחרים ובמקומם באו תשעה חדשים, מוכשרים יותר, וגם בידיהם לא היה להושיע. בקבוצה תלו את הכישלון בקיפוח ואפליה, אף כי נראה שלעתים הייתה ההתאחדות לכדורגל סלחנית כלפיה במיוחד. האוהדים התלוננו על חאג’ יחיא כי הוא מנצל את הקבוצה למטרות פוליטיות, ועל השוטרים הגודשים את יציעיהם ללא מידה. לפני משחק נגד האלופה היוצאת באמצע מרץ עוד אמר מישהו בחדר ההלבשה, “אם תרצו אין זו אגדה”, ואמנם הצליחה הקבוצה לקטוע רצף של 600 דקות ללא שער, אבל היה זה רק שער הניחומים בתבוסה 5-1. כעבור שישה ימים התפוצץ מחבל מתאבד בקפה אפרופו בתל אביב. למחרת, באצטדיון טדי המרוסס כתובות נאצה הובסה טייבה הממורטת 5-0 בידי האלופה הנכנסת. הישגה היחיד באותה עונה, העירו, היה שאלי אוחנה לא כבש נגדה.

כעבור שבוע, במשחק נגד בני יהודה נפל לדשא בשלהי המחצית הראשונה והיב ג’בארה, שחקן הקבוצה, כשבקרבתו יובל נעים, כעת בלם בני יהודה. הקהל מיד נמלא חימה, בהדרגה השתררה דומייה. רופא לא היה לטייבה, גם אמבולנס לא. עד שהגיע לאצטדיון ניסו רופא היריבה ואחרים להחיותו, ובדרך לבית החולים מת ג’בארה מפגם בלבו. ועדת החקירה שהוקמה קבעה שאסור היה לג’בארה לשחק כדורגל מקצועני לכתחילה.

בחטיבה ובתיכון למדתי ערבית, ובי”ב השתתפתי במשלחת של בית הספר לנורווגיה, במסגרת פרויקט משותף עם בתי ספר נורווגיים ופלסטיניים. רוסלאן ואני התיישבנו ערב אחד ובתוך חצי שעה פתרנו לשביעות רצוננו ההדדית את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא רצה לחזור לאוקראינה, ובעיקר היה מקניט את חברו מרואן חתום הפנים, וקורא לו “יא חמאר”. דינה לא דיברה כלל, וממש נבהלה כשבערב האחרון ניסיתי לקשור עמה שיחה. מאחורי גבנו, סיפרה לי סוזאנה, הנורווגית הג’ינג’ית שהתאהבתי בה, הם הראו לנורווגים תמונות של פלסטינים הרוגים בשטחים. לסיכום הפרויקט ערכו בבית הספר הנורווגי יום שהוקדש לנושא הסכסוך. המנהל שלנו העביר שיעור על השבת, המנהל הפלסטיני על סוגיית הפליטים, ולצד הסרט הפלסטיני שהוקרן לא היה סרט ישראלי. הוסכם שבפאנל שנערך בסוף היום, מול בית הספר כולו, אביע את התרעומת שהדבר עורר בקרבנו, אבל בין השאלות לא מצאתי הזדמנות והתלמידים כבר החלו להתפזר כשהרמתי, ברגע האחרון, את המיקרופון. זה לא היה כל כך מאוזן, אמרתי. חלק מהסטודנטים מחאו כפיים, והמורה לערבית נשקה לי על הלחיים. המארגן הנורווגי, שבסלון ביתו היה אגרטל מעוטר בקלסתרו של ערפאת, נעלב עמוקות מגסות הרוח המזרח־תיכונית.

“רק בבתי קברות משקיעים בעירייה”, אמר יונס לאחר שקם מכריעתו. פרחים רעננים עיטרו את מצבתו המבהיקה של ג’בארה. בעקבות מותו נקראה הקבוצה על שמו, אלא שגם היא כבר לא הייתה קיימת. בתווך נפטר פטרונה מסרטן. מצבתו של חאג’ יחיא, מוקפת מצבות אבן מכל עבריה בבית הקברות של החמולה, הייתה עשויה שיש. שני דקלים צמחו על ידה, עליהם טרם בקעו. יונס כרע מול הקבר ופתח את כפות ידיו. “אם היה בחיים”, אמר, “היה הפועל עד עכשיו”.

בסוף, לאחר שהתפנה מענייניו עם המשטרה ששללה בצהריים את רשיונו, יונס התקשר. הוא הובילני אל מצודת תיל ובטון שניצבה בין עצי זית בראש גבעה ואירחה עתה את משחקה של שמשון בני טייבה נגד מועדון ספורט בני יפו, במסגרת משחקי ליגה ב’ דרום א’. בתחתית גרם המדרגות המוביל למגרש נערמו גלי אשפה, שבאיסופה עסק כעת סהר מזרחי ברחובות תל אביב. המגרש היה מוקף חומות לבנות, מבעדן נראו רק פסגות הרים וגגות עם דוודים. דקל מצל עמד באחת הפינות. את יציעי הבטון כמעט ומילאו כאלף אוהדים. בקצה, קבוצה קטנה התפללה על ברכיה. אף אחד לא אכל, לא שתה, גם לא עישן. הם באו בשביל להעביר את הזמן, אמר אחד, עד רדת החמה. את המשחק אבטחו סדרנים באפודים כתומים זוהרים ושוטר בודד ששיחק בטלפון.

שמיכת הדשא בקושי כיסתה את תחומי המגרש. בדקה ה־34 טייבה עלתה ל־0-1, וביציעים התרוצצו ילדים בתזזית. בתוך דקתיים הכפיל את התוצאה החלוץ אורן מוחרר, שחקן לשעבר בהפועל פתח תקווה, הפועל כפר סבא ובני סכנין, ויונס, שלא הגיע מזה שנה למשחקים מקומיים, קפץ ממקומו. במחצית השנייה זכתה יפו לפנדל. השוער הדף את הבעיטה וזכה לתשואות, אבל יפו הצליחה לדחוק את הכדור החוזר פנימה, 1-2, והקהל השתתק. למשחקים של הפועל היה יונס הולך עם אביו ודודו, גם בהלווייתו של ג’בארה נכח, אבל עתה הייתה לו קבוצה אחרת שמדי שבת היה מגיע למשחקיה. אוהד ניגש אל השוטר מאחור, טפח בכתף הנגדית לכיוון התנועה שלו והמשיך הלאה. השוטר פנה לכיוון שממנו הגיעה הטפיחה והשתומם לפשרה. בדקה ה־71 מוחרר כבש את שערו השני והעלה את שמשון ל־1-3, והקהל הרעיד את התיל המשתקשק. הוא חולה חולה עליה, אמר יונס, היא סימלה בעיניו סיכוי וגם מחויבות, לא רק אליה אלא לחיים עצמם. “צריך לעשות משהו בחיים”, אמר. את עלאא’ הכיר כשנתנו פעם מכות לאוהדים של רעננה שנשאו דגלי בית”ר. מתחת לג’ל שקיבע את שיערו עברה צלקת.

שבוע לאחר מותו של ג’בארה, שבמהלכו ביקר האב האבל באימון הקבוצה, ניצחה טייבה לראשונה זה חמישה חודשים, 0-1 את צפרירים חולון. היא סיימה את העונה במקום האחרון, עם שלושה ניצחונות, שלוש תוצאות תיקו ו־23 הפסדים, מרחק 20 נקודות מהקו האדום. את האחרונה מבין 12 נקודותיה השיגה באצטדיון טדי, בתיקו 1-1 נגד הפועל ירושלים. שלושה אוהדים ליוו את הקבוצה מטייבה בזמן שטורק אושפז בבית החולים. אחד השחקנים הציע לערוך צילום קבוצתי כמזכרת, אולם הצעתו נדחתה. איש לא רצה לזכור את הגיחה הראשונה של קבוצה ערבית לליגה הבכירה.

בצבא תרגמתי ערבית. כשלא קראו לנו למסדרים, לטיפוחים, לתורנויות מטבח, לשמירות, לעליות משמר, להיות סמל־תו, לנסוע ליד ושם — אני הולך להנחיל לכם את השואה! הכריז מפקד המרחב הנכנס חגיגית והלם באגרופו בשולחן — היינו עסוקים בעבודה שעליה אסור לדבר, מבוקר עד ליל. כשלא רותקתי בעוון לבישת פליז או נידונתי למחבוש על תנאי כי שיערי המקליש לא היה קצר דיו, הייתי יוצא פעם בשבועיים, וגם אז לעתים הייתי עוסק בערבית. אחר צהריים אחד הלכתי עם חבר שכן, מתרגם אף הוא, למזרח העיר, לרחוב סלאח א־דין, לחפש ספרים בערבית. נדברנו שלא לשוחח בעברית, רק באנגלית, ליתר ביטחון, כמו היינו תיירים. בקדמת החנות היו ספרים באנגלית, של בני מוריס ואילן פפה, בירכתיה מעט ספרות יפה ערבית. אני קניתי ספרים של זכריא תאמר ומיחאא’יל נועימה, ואילו מיקי — דיסק של ננסי עג’רם. הוא ניסה את כוחו בערבית בפנותו אל המוכר, אך זה השיב לו בעברית. איך ידעת? שאל מאוכזב. הוא חש ברע וביקש לשוב הביתה, על כן תפסנו מונית חזרה לגבעה ובה שילמנו את המחיר על התחזותנו לתיירים, והוא היה מופקע. עצה אחת נתן לנו הנהג חינם, והסביר איך קוראים לפרנץ’ היל בעברית.

שבת קיצית אחרת חציתי את שייח’ ג’ראח בדרכי למלון עץ הזית, השוכן מצדו המזרחי של כביש מס’ 1. השתכנה בו קבוצת “תגלית”, אליה הסתפח חבר, קצין. אבי התעקש שאקח איתי בקבוק מים. בתחנת האוטובוס שמאחורי המטה הארצי של המשטרה היו שני ילדים, אחד ישב על הספסל אחד נשכב עליו. “תביא מים”, צעק זה שנשכב. הסתובבתי אליהם, אבל נבוכותי לדבר בערבית. התעקשתי שיבקש. הוא התייעץ עם חברו, וסירב לשתף פעולה. הלכתי והם צעקו אחריי. הכביש היה מלא מהמורות וחסר מדרכות והמכוניות חרקו והאנשים צפרו וצעקו מהחלונות הפתוחים ואני תהיתי אם אליי מכוונות הצעקות, אבל שוב לא פניתי אחור. במלון השתכשכו האמריקאים בבריכה, וחנן סיפר בעיניים פעורות מה נכונות הבנות האמריקאיות לעשות. בחנייה עמד אוטובוס ערבי, ומחוצה לו תחקרו שוטרי מג”ב נשים ערביות, מתנשאים גבוה מעליהן וקרובים לגופן. בדרכי חזרה, ברגל, אותתה מכונית משטרה לאופנוע שעליו רכבו שניים לעצור בצד. שוטר מג”ב, סיגריה רפויה בפיו, שתי ידיו אוחזות בחוזקה בנשק, יצא מן המכונית ובכוונו עליהם את נשקו הורה להם לרדת מהאופנוע. בוש מן הערבים, מפחד מהיהודים, המשכתי בדרכי הביתה, לא פניתי אחור.

חופשות ארוכות יותר, רגילות, הייתי מקדיש לכדורגל — עם חנן ועם מונד טסתי למונדיאל בגרמניה — או ליעל. באחת הרגילות נסענו צפונה, ועצרנו בעכו. הסתובבנו בעיר העתיקה, אחר כך התיישבנו לאכול על סלע על חוף הים. כשבאו ילדים קטנים והחלו מציקים חשבנו, אם ניתן להם מעט אוכל יניחו לנו. אבל כעבור זמן קצר חזרו, והפעם השליכו בכיווננו אבנים קטנות. הן פגעו בעיקר בגבריותי, ופניותיי אליהם נפלו על אוזניים ערלות. לבסוף הסתלקנו.

ב־48′, עם שוך הקרבות, דבר לא נותר ממה שהיה, אף לא זכר. נציג משפחת נוסייבה הירושלמית הוזמן, כך נטען, יחד עם 14 נציגי מכבי והפועל, ב־14 באוגוסט 1928, לישיבה שבה הוקמה האגודה הספורטיבית המזרחית, התאחדות הכדורגל הרשמית של פלשתינה המנדטורית, אבל לא לאלו שבאו בעקבותיה. בליגה הראשונה לא היו קבוצות ערביות, במשחקים הבינלאומיים נוגנה “התקווה” לצד “אלוהים נצור את המלכה”, וב־1934 פרשו הערבים והקימו התאחדות מתחרה שהדגישה את הלאומיות הפלסטינית. זו פורקה בעקבות המרד הגדול ב־1936, אבל ב־1944 הקימו 14 מועדונים את “התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית”, ובמסגרתה ליגת כדורגל ארצית שאסרה שיתוף שחקנים יהודים. מועדון הספורט האסלאמי ביפו זכה באליפות פלסטין הראשונה, לאחר ניצחון 0-2 על האיחוד האורתודוקסי ירושלים לעיני עשרת אלפים צופים באצטדיון באסה ביפו. ההתאחדות הלכה וגדלה עד שמנתה 65 מועדונים והקיפה את הארץ כולה, גם פשטה זרועותיה מעבר לגבולותיה וקיימה קשרים עם ההתאחדויות בסוריה, בלבנון, במצרים, באיראן. נוכח המשמעויות הפוליטיות של קשרים אלו ניסתה ההתאחדות הציונית להצר את צעדיה, וכשב־1946 פנתה ההתאחדות הפלסטינית לפיפ”א על מנת לזכות להכרה רשמית, ההתאחדות הציונית הזמינה את הקבוצות הערביות לשוב ולהצטרף אליה. הן סירבו, והדיונים המתוכננים בפיפ”א התייתרו.

בעקבות המלחמה גלתה האליטה העירונית שהקימה את התשתית של הספורט הפלסטיני. לכפריים המסורתיים היה הכדורגל זר, ומה שהיה קודם לא נזכר. בין הריסות התרבות הפלסטינית החלו צעירים ערבים לשחק כדורגל למורת רוחו הגלויה של הדור המבוגר, שבעיניו לא היה המשחק מועיל וגם לא גברי. מנגד נענתה המחלקה הערבית של ההסתדרות לפניות הצעירים וסייעה להם. הממשלה ראתה בספורט כלי חינוכי, ובמטרה למנוע מבני החברה הערבית עיסוקים אחרים השקיעה כסף רב בפיתוחו. (כשייסדו במשולש ליגה ערבית עצמאית, התערב הממשל הצבאי, סגר אותה ועצר את ראשיה). אמנם העדיפה הממשלה לטפח ענפים אחרים, אלימים פחות מכדורגל, אבל היא לא יכלה לפופולריות שלו. עד מהרה לא יכלה ההסתדרות לספק את הדרישה, וכה רבים היו הערבים עד שהיטו את הכף הפוליטית המתנדנדת בין הפועל למכבי בהתאחדויות הספורט, והניעו את מרכז מכבי להקים גם מצדו קבוצות בכפרים הערביים. בהפועל נטו לתמוך החמולות העשירות, ואילו קבוצות מכבי היו של המעמדות הנמוכים.

בתחילת שנות ה־60 השתלבו לראשונה שחקנים ערבים בליגה הבכירה. ב־67′ עלה לקבוצת הבוגרים של הפועל ירושלים עלי עותמן בן ה־15 מבית צפאפא, בלם חסון שהטיל חיתה על שחקנים יריבים ובמהלך שנות ה־70 נעשה אחד מסמלי הקבוצה. הוא אף זומן לנבחרת ישראל, אולם הראשון ששיחק במדיה כעבור מספר שנים היה טורק, בן לחייט יפואי שבהיעדר פרנסה לאחר קום המדינה נעשה דייג. שלוש פעמים ביום אכלו רפעת ושמונת אחיו ואחיותיו דגים ואת רובו, הודות לאדישות מוריו היהודיים, בילה עם חבריו בחוץ. כשליש מבני כיתתו מתו במהלך השנים מסמים ובמאבקי כנופיות. אנחנו חיים במדינה גזענית, הזהירוֹ מאמנו בהפועל תל אביב, יקללו אותך את אמך ואת אחותך, אבל אתה צריך להיות חכם, לדעת איך להתמודד עם זה. נגד בית”ר ירושלים כבש יותר שערים מאשר כל קבוצה אחרת, ובנבחרת שיחק למעלה משלושים משחקים. עם זימונו לנבחרת הוצף ברכות מהכפרים הערביים, וכששלמה קירט ערער על זכות השחקנים הערבים לשחק בנבחרת סולק ממנה הלה לאלתר. בעקבות השחקנים הערבים בהפועל ירושלים ותל אביב, וכן בקבוצות החיפאיות, באו גם אוהדים ערבים.

סיכוייה של קבוצה ערבית להשתלב בליגה הלאומית נראו טובים פחות, חרף עלייתה של בני נצרת לליגה השנייה בשנות ה־60 ושל הפועל טייבה, שבשורותיה שיחק קיצוני שמאלי בשם אחמד טיבי, לליגה הלאומית לנוער בשנות ה־70. מי שבשנים הראשונות היו שחקנים בשנות ה־80 היו פוליטיקאים ותמיכת הרשויות המקומיות בקבוצות גדלה, אולם תמורות כלכליות שחלו בכדורגל הישראלי הקשו על יכולתן של קבוצות קטנות, ובכללן הקבוצות הערביות, להתחרות בערים היהודיות הגדולות. אלא שאם בסוף שנות ה־70 שיחקו בשמונה הליגות בישראל רק שמונה קבוצות ערביות, בשנות ה־90 כבר היו 40. ב־96′ צוואר הבקבוק נפרץ, אולם טייבה לא התאוששה מן הטראומה: הקבוצה שמעולם לא ירדה ליגה צנחה ארבע ליגות בשבע שנים, וב־2003 פורקה.

באותו קיץ עלו לליגת העל שתי קבוצות ערביות, יורשותיה של טייבה במאבק על הבכורה הערבית. ראשונה עלתה נציגת העיר הערבית הגדולה והעשירה ביותר, אחי נצרת. מאמנה עזמי נסאר קרע את חולצתו ומול המצלמות, שבוע לאחר שני פיגועים קטלניים בעיצומה של האנתיפאדה השנייה, קרא: “ניצחתי את שרון וערפאת!” העלייה לא הייתה לדידו ניצחון פוליטי, כי אם ניצחון על הפוליטי. “אני לא מציג אותנו כקבוצה ערבית”, אמר יושב הראש, “כי נצרת זו עיר מקודשת לנצרות. זה טוב שעלתה קבוצה נצרתית ולא ערבית — שלא יגידו שאנחנו מייצגים את הערבים. אנחנו קבוצה ישראלית לכל דבר”. ונסאר הבטיח: “נשנה את המחשבה שנצרת זה ערבים ומכות. כולם יבינו שטוב כאן. נשלח את הקבוצות הביתה עם פרחים וממתקים. שנאה פותרים באמצעות אהבה”. ואמנם, כשאוהדי בית”ר ירושלים ובני יהודה קראו “מוות לערבים”, השיבו הנצרתים “אללה אכבר”. אלא שבזמן שהתרחקה מהפוליטיקה הלאומית, הסתבכה הקבוצה בזו המקומית. שלושת מנהלי הקבוצה היו אנשי חד”ש ובחודשים הראשונים של העונה, שבמהלכם פוטר נסאר לאחר שהשיג רק שלוש נקודות — אף הן נלקחו כשהענישהּ בית הדין המשמעתי על ניסיון לקניית משחק — היו עסוקים בבחירות המקומיות. יושב הראש הנוצרי של הקבוצה סבל מנחת זרועה של התקשורת הערבית בשל דתו, ומעוינות האוהדים משום שלא עמדה מאחוריו חמולה. מחליפו סילק את המנהל, חתנו של יושב ראש העמותה, שבתגובה הודיע שאינו מכיר בהנהלה החדשה, מה שאילץ את המחליף לפנות חזרה את מקומו ליושב הראש שהוחלף. מי שהכריזה כי למדה את לקחי טייבה הבטיחה את ירידתה ארבעה מחזורים לפני תום העונה, לעיני 12 אוהדים שליווּהָ לחיפה. בעונה שלאחר מכן ירדה ליגה נוספת.

שנייה עלתה בקיץ 2003 סכנין, בעלת הקהל הגדול ביותר בין הקבוצות הערביות. ערב המחזור האחרון הייתה במקום הרביעי, אבל הפועל ירושלים השנייה הפסידה ברעננה, הרצליה השלישית הפסידה ברמת גן, ואילו היא ניצחה 0-1 בקריית גת. בדרכו חזרה העירה עם דודו מצא חמודי את הכביש הראשי פקוק, עמוס מכוניות שחיכו שמונה שעות לשובה של הקבוצה, ואת מרכז העיר פוקע אנשים, מקומיים שנטשו חתונות ושכנים מהכפרים הסמוכים, ערבים כיהודים, ובראשם מפקד משטרת משגב וסגנו שהתקבלו בתשואות ונישאו על כפיים. “אנחנו הערבים, שעוברים מאסון לנכבה”, קרא ראש העיר, “צריכים לשמוח הערב!” ויושב ראש הקבוצה מאזן גנאים הכריז, “כולנו קואליציה למען סחנין, יהודים וערבים”. אף מי שלא יכלו להגיע לחגיגות ביקשו להשתתף בהן מרחוק, ואנשי העיר מצאו עצמם עונים לטלפונים ממשפחות ירושלמיות שלא הכירו, שסרקו את ספר הטלפונים בחיפוש אחר משפחות סכניניות והתקשרו לומר להן — כל הכבוד ובהצלחה ומזל טוב שעליתם ליגה! ב”הארץ” היו בטוחים: “החיים בליגת העל כבר לא יהיו אותו דבר”.

ארבעה ימים נמשכו החגיגות, ובתומן מצא עצמו גנאים, שקיבל הצעות לרוץ לראשות העירייה וסירב להן — ללא מאמן, שחקנים, ספונסר או מגרש. במקום המאמן מומי זעפרן, שצפה כי סכנין תתרסק ועזב, מינה גנאים את אייל לחמן הצעיר, לגרעין המקומי הוסיף מספר יהודים וגם גייס ספונסר, אבל את משחקיה נאלצה הקבוצה לארח בחיפה. היא עשתה חיל: פעמיים ניצחה את נצרת, גם כשהפסידה לא הפסידה עד סוף פברואר בהפרש גדול משער, ולנבחרת זומן כוכבה, עבאס סואן. היא סיימה ארבע נקודות מעל הקו האדום בזכות כדורגל נחוש וקשוח, והייתה לקבוצה הערבית הראשונה ששורדת עונה בליגת העל ואף הגדילה לעשות כשהעפילה לגמר גביע המדינה. עשרים אלף אוהדי סכנין התייצבו ביום השני למבצע “קשת בענן” בעזה ביציעי האצטדיון הלאומי במה שכונה ה”ההפגנה האנטי־גזענית הכי גדולה בתולדות המדינה”. אביו העיוור של גנאים התקשר לשאול מה התוצאה ובנו, בין אוהדים רוקדים, בוכיים, מתעלפים, סיפר לו: סכנין ניצחה 1-4. “זאת שמחת עניים, אנשים שקמים מדי יום בחמש בבוקר לעבודה”, עלץ גנאים, “בלי שום אושר חוץ מהקבוצה”. ראש הממשלה אריאל שרון התקשר והבטיח אצטדיון, ואילו ראש העיר אמר: “אם קבוצת כדורגל יכולה להתגבר על כל המכשולים הללו, גם פוליטיקאים, אנשי דת ואנשי חינוך יכולים”. עזמי נאסר טען שמדובר קודם כול בהישג פוליטי. “סכנין היא המפעל החשוב ביותר של הציבור הערבי ב־20 השנים האחרונות”, התפעם זוהיר בהלול, “זה לא רק סיפור ספורטיבי, זה מסר נפלא לחברה הישראלית”.

כעבור מספר חודשים ייצגה סכנין את המדינה באירופה, ובעקבות שער מכריע של סואן במדי נבחרת ישראל הכריזו עליו בטלוויזיה כ”מלך ישראל”. “היום”, התגאה גנאים, “אומרים שכרמיאל נמצאת ליד סחנין ולא להיפך”. אמנם האנטגוניזם שעורר סגנון משחקה האגרסיבי גבר, בעקבותיו פוטר לחמן וזעפרן חזר, חמישה אוהדים לקו בהתקף לב והקבוצה נשארה בליגה בעור שיניה, אבל סכנין הפכה סמל: שגרירים מירדן ומאנגליה ומשלחות הולנדיות עלו אליה לרגל ובעקבותיהם גם פוליטיקאים ישראלים, יהודים כערבים שפעלו למענה והרבו לדבר בשבחה. רק על המגרש קרטעה, ובאחדותה של הקבוצה החלה מכרסמת תחושה מרירה כי ישנה אפליה, ששחקנים מסוימים זוכים אצל המאמן לעדיפות על פני אחרים. שלושה משחקים מפתיחת העונה השלישית בליגת העל פוטר זעפרן, בעקבותיו הלך גם מחליפו, ואף מחליף מחליפו לא הצליח לחלצה מרצף בן 16 משחקים ללא ניצחון שליווה אותה אל הליגה השנייה. את העונה סיימה במקום האחרון, מרחק 9 נקודות מהקו האדום, שמעליו עלתה כבתמונת מראה כפר סבא בעקבות מסע הישרדות דרמטי תחת אלי אוחנה, שהחל לאמנה במחזור ה־20 בעודה במקום האחרון. לאחר שבמשחקו הראשון ניצח את סכנין בביתה, הוביל את כפר סבא לרצף של 11 משחקים בלא הפסד, ואז ניצח את סכנין שוב במשחק הלפני אחרון של העונה. לאחר המשחק האחרון, בבית מול מכבי חיפה, הביט גנאים לעבר היציעים ולצד אוהדים דומעים ראה אחרים חוגגים. “זה יום שחור לכדורגל במגזר הערבי”, הצהיר. “זו נכבה שנייה למגזר הערבי”, אמר סמיר, יושב ראש חוג האוהדים. שחקנים מקומיים בושו לצאת מביתם, והיו אוהדים שנשבעו כי יותר כדורגל לא יראו. שעה שבליגה הלאומית חיכתה לה אחי נצרת שחזרה, מלווה בבני לוד, גנאים הודה, “אנחנו כבר לא הקבוצה הבכירה במגזר הערבי”.

אני עמדתי על סף שחרור מהצבא. יעל תכננה לנסוע להודו, ואילו אני לסכנין. ביקשתי לברר כיצד ניתן הדבר, אם ניתן, הוזהרתי כי יחשדו שאני סוכן מוסד או מס הכנסה, והופניתי לעלי גאליה שאמר — בוא. התיישבתי על הכורסה בסלונו המואפל, היכן שישב עזמי בשארה, כך סיפר לי, כשבא לברכו על הולדת בתו, זהוה. הוא הקשיב, והבטיח כי יסייע לי למצוא מקום מגורים. נסענו לעראבה הסמוכה לאכול, ולאחר מכן ערך לי סיור בעיר. הוא דיבר על קרקעות כשעברנו על יד ביתו של חברו עלי זבידאת, הזכיר את היהודי שכבר החזיק דירה בעיר, הדגיש את ההבדל בינם לבין ערביי רמאללה, וקטע את שטף דיבורו כדי להצביע — “הנה, יש גם בנות יפות!” (ערביי הנגב הכי שמרנים, הסביר, אחריהם אלו שבמשולש, ואילו בגליל הכי מפותחים). שלחני הביתה עם בקבוקים מלאים שמן זית, וכעבור מספר שעות התקשר לוודא שהגעתי בשלום (ההורים שלי הלקו את עצמם על כי לא שלחו אותי עם מתנות עבורו). כששאלוֹ חברו זבידאת אם אינני סוכן שב”כ, צחק. “הוא לא כריזמטי”, אמר לו, “אין לו אופי של סוכן שב”כ”.

הייתי מתקשר מדי פעם כדי לשאול בדבר דירה, אולם כשנדמה היה שדבר אינו קורה ועלי אינו מטפל בעניין, גמרתי אומר לנסות למצוא אחת בכוחות עצמי, והקלדתי בגוגל: שקה ללאיג’אר (דירה להשכיר) סחנין. הגעתי לאתר ובו רשימה ארוכה של דירות, בקהיר, בריאד, בדמשק, אולי גם בסכנין, אלא שלא הייתה כל דרך לדעת: לא הייתה אפשרות למיינן. בתחילת הקיץ סיכמתי עם עלי שאבוא ונראה מספר דירות, שעליהן סירב לספר לי מראש. אספתיו מחוץ לעירייה ונסענו למשרדו של אחד שעמו דיבר יום קודם. האיש לחץ את ידי בחום, ביקש סבלנות, והמשיך לדבר בטלפון. כשסיים שוחחו הוא ועלי בערבית, ואז שאל אותי בעברית — מה התקציב שלך? מאה־מאתיים דולר עניתי, כפי שהנחה עלי. בדרך החוצה שיער עלי שהתחרט משום שאשתו לא רצתה בי. נסענו לאורך העיר ולרוחבה, ועלי התקשר למכריו לברר למי עשויה להיות יחידת דיור פנויה. מקום אחד שהגענו אליו היה נטוש. באחר הפסיקו הילדים את משחקם בכדור כדי לומר לנו שהמקום הושכר. במעלה מדרון תלול עמד ביתו של רזאל, דובר העירייה, שקיבל את פניי באנגלית. עלי ניסה להסיר חשש מלבו; אתה תפיק ממנו תועלת, הבטיח לו, בערבית. בשלב מסוים הכריז רזאל שהוא עובר לעברית ואמר, רבים כבר כתבו על סחנין, גם סרטים נעשו. לעת פרידה עלי נעתר בקושי לקבל את השוקולד שהבאתי לו כמתנה. מספר שעות לאחר מכן בירושלים סיפרו בארוחת ערב חברים של הוריי על הקבלן בבניין מגוריהם בגבעה שביקש לבנות כניסה נפרדת לדירתו, ולאחר ששכניו סירבו לתת לו את הסכמתם החליט כנקמה כי למן אותו רגע ישכיר את דירתו רק לערבים; בתגובה תלו שניים מהשכנים סרטים כתומים על דלתותיהם. כעבור שבועיים, רזאל אמר שלא יוכל להשכיר לי את הדירה, בגלל שיפוצים. (תירוץ גרוע, אמר עלי). נותרו מספר אפשרויות: חדר שעלות שכירתו 2,000 שקל מדי חודש; חדר בבניין משרדים, מוקף כיתות לימוד (כששאלתי על מקלחת, אמר בעל הבניין כי בעל הבריכה חייב לו טובה והוא ישיג לי מינוי); ויחידת דיור שבעברה, לפני האנתיפאדה השנייה, שימשה כצימר ועתה שכבה במרכזה בובת ראווה קטועת ראש. הצעתי 200-150 דולר, זידאן ביקש באנגלית 250 ולבסוף ירד ל־200: 1,000 שקל, הוא תרגם. זה 250 דולר, השבתי בחיוך.

אנשים לא האמינו לי. מה איבדת בסכנין? שאלו אחרים. בעצמי נרשמתי ללימודים באוניברסיטה. מיקי אמר, בטח כבר היית רוצה להיות שם, אחרים אמרו שהם מתרגשים עבורי ובארוחות משפחתיות הוריי לא הפסיקו לדבר על זה, אבל אני לא רציתי לדבר על סכנין, לא רציתי שאף אחד ידבר על סכנין. פחדתי שאתחיל לחשוב עליה. בבוקר שבת בשלהי הקיץ קמתי אצל יעל, שבלילה אמרה לי “אתה לא פה”, חזרתי לירושלים ומשם, עם הוריי, נסעתי לסכנין. זידאן הובילנו במעלה המדרגות בשירה רמה, הכניסנו לסלונו והאכילנו ממולאים. הוא סיפר בדיחות על נשים, ואשתו הנאא’ דיברה על הקיפוח שסבלו ילדיה מידי מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. אחר כך ליוונו מטה לדירתי החדשה. לפני שעזבו הוריי ירדנו מפלס אחד נוסף, למכולת של בשיר, והם עזרו לי להצטייד במה שחסר, אז שבו הביתה והותירו אותי בדירה: חדר אחד עם מיטת יחיד נמוכה ומראה גדולה ועל מקרר צנום טלוויזיה בשחור לבן. התקרה הנמוכה הייתה עקומה, ובפינות שבהן הצטלבו הקירות נפערו חרכים דקים ועמוקים שבעדם ניתן היה להבחין בכוכבים המאירים בלילה את כיפתו הירוקה הזוהרת של המסגד הסמוך. היו גם שירותים, ובהם מפעלי מים מתוחכמים. מהמזלף במקלחת זרמו מים חמים מטה, כמקובל, אבל חלקם גם ניתז לתקרה, ומהשלוליות שנקוו עליה טפטפו על כתפיי בהמשך טיפות שבינתיים נעשו קרות. אף המים היורדים באסלה התיזו מעלה והחוצה. היו גם מתגים שפעולתם לא הייתה נהירה לי, המגירה העליונה בארון לא נשלפה אלא אם קודם נפתחה התחתונה, ואת דלת הדירה לא ניתן היה להדק למסגרתה, ועל כן גם לא לנועלה. דבר לא חסר, אולם גם לא התאים. דלתי פתוחה לעיר, ישנתי שנת ישרים.

בימיי הראשונים בעיר הסתגרתי בדירה, למעט טיול שמטרתו הייתה לאתר את תחנת האוטובוס הקרובה. ביום שישי, לאחר ששבתי מאימון הקבוצה — זו הרי הייתה המטרה, מעבר לכך שלאחר שנים שביליתי בקריאת ערבית רציתי לדברה עם ערבים, המהווים חמישית מאזרחי המדינה: לכתוב ספרות ספורט עברית אחרי שנים שביליתי בקריאת ספרות ספורט באנגלית, לחבר גרסה ישראלית לספר אמריקאי מאת סופר שנסע לעיירה טקסנית נידחת כדי לתאר קהילה שזהותה הייתה כולה כרוכה בקבוצת פוטבול התיכונים שלה, ז’אנר שבמדינות אחרות מילא מדפים בחנויות הספרים ובארץ כלל לא היה קיים, משום שבבסיס היחס לכדורגל הישראלי עמדה ההנחה כי עולם הכדורגל עני ודל משמעות וגם חסר חשיבות, והיא צמצמה אותו לשחקנים המשחקים על המגרש ואותם לכלל קריקטורות — והנה הגשמתי את חלום ילדותי לכתוב על ספורט וכך, לאחר שנסע האוטובוס האחרון שפניו לירושלים, חשבתי לעצמי אוי ואבוי מה עשיתי, איך הגעתי עד הלום? התקשרתי להורים שלי ובכיתי. למחרת, יעל נסעה.

יום שישי אחר, שבועות אחדים לאחר מכן, את הרישום לאוניברסיטה זה מכבר ביטלתי, בא חבר, לב, לבקר. החלטנו לשים פעמינו, בעקבות חץ מחליד בראש שלט שנשא את שמו, למוזיאון מקומי להיסטוריה פלסטינית. לריק תרנו בעקבותיו, עד שנתקלנו בילד ג’ינג’י חייכן מציץ מתוך מכולת. שלום מר חבר, אמר חמודי. בעקבותיו יצאה אחותו, ואחריה אחיו הגדול, לואי, עיניו תכולות מני ים. לואי לא הסתפק במתן הוראות אלא התעקש להסיענו למוזיאון, שהיה סגור — לא רק ביום שישי אלא כמעט תמיד — ובדרכנו חזרה הזמין אותנו פנימה וכיבדנו במשקה. הוא הוכה הלם כשסירבנו להצעתו לעשן; לואי עצמו חיסל שלוש חפיסות ביום. הוא נדהם גם למשמע גילנו; הוא היה בטוח שאנחנו בני 28, לפחות, אם לא בני למעלה מ־30. (גם אנחנו היינו בטוחים שהוא מבוגר בהרבה מגילו, 24). הוא לא אהב ללמוד, סיפר, ומאז שסיים את בית הספר עבד. הוא לבש חולצה של חברת האבטחה שבה הועסק, והלך להביא את האפוד הזוהר ששימשו כסדרן באירועי ספורט. העבודה מתה בסחנין, אמר, גם מקומות בילוי אין. הוא הוביל אותנו החוצה להשקיף על העיר. למרגלות התצפית שכן בית קברות חמולתי, ועל ידו התגוללו גלי גלים של אשפה. אצל היהודים, אמר בהערכה, זה לא היה קורה.

חמודי, שידע רק ארבע מילים בעברית — שלום מר חבר, וחמש — עליהן חזר בלא הרף, הזמין אותנו להיכנס לביתם לקפה. בפנים התברר כי נאכל ארוחה שלמה. אמו כסוית הראש הגישה לנו פיתות עם פסולי ולבנה, ועמה נכנסו גם שלוש אחותות, תחריר ולאא’ והיבה, שצפו בנו מהצד מרותקות, ומדי פעם הסתודדו וצחקקו. אחת הייתה בטוחה שלב מככב בערוץ 2, והוא נאלץ לאכזבה. חמודי שאל אם אנחנו מכירים את יעל מאילת. תבואו כל יום, הם אמרו, כל יום נכין משהו אחר. אז הגיעו קפה ובקלאווה.

הבית בבירור היה מסורתי, ולואי הודה במבוכה כי הוא כבר אינו דתי. אחותו בת ה־18 לא מכבר התארסה לאיש דיר חנא, אבל ללואי לא היה כוח להתחתן. באֵימה סיפר על חבר שלו ארבע נשים, לכל אחת חדר בביתו. וסאח’, אמרה אמו, והבטיחה שבנה יתחתן תוך שנה. לקינוח הוגשה גלידה, והאם הציעה שנעלה לגג לראות את התנור שבו אפתה לחם, ואת סחנין מגבוה.

תחתינו העיר נפרשה כמניפה. עשרים ותשעה אלף אנשים גרים בסחנין, ציינה האם, ולב הביע פליאה נוכח גודלה. ברור, אישרה האחות המאורסה, סחנין יותר גדולה מתל אביב.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.