החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ירושלים דלוס אנג'לס

מאת:
הוצאה: | 2021 | 126 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

גברת צ’רץ’, עורכת ומתרגמת בשירות הוותיקן ברומא, נשלחה ללוס אנג’לס לפגוש איש מהשורה, שהתפרסם עקב התנגדותו לכינונה של המומרת אדית שטיין לקדושה על ידי הוותיקן. עמדתו הייתה, שאין לכונן אותה כקדושה נוצרייה, אלא כקדושה יהודייה, כי היא לא נספתה בשואה משום שהיא הייתה נוצרייה, גיבורה אדוקה בעלת מידות תרומיות, אלא בגלל היותה יהודייה. דעה זאת גוררת פולמוס רב־משתתפים המעוגן בניסיון החיים של הדמויות בנובלה. באותו זמן מתמודדת גברת צ’רץ’ המשכילה והאלגנטית עם קשר רומנטי עם נהג מונית ארמני נלבב.

יהושע שחר הוא מתמטיקאי וממציא של פטנטים בתחום הטכנולוגיה הרפואית והצבאית. בסגנון מאופק ובאזמל חד הוא נוגע בנפשות הפועלות, ומשאיר מקום נרחב לדמיון הקורא.

מקט: 4-249-50923
גברת צ’רץ’, עורכת ומתרגמת בשירות הוותיקן ברומא, נשלחה ללוס אנג’לס לפגוש איש מהשורה, שהתפרסם עקב התנגדותו לכינונה של המומרת אדית […]

מות השכן

איך נוכל למדוד את המתיקות המופלגת והפחד שצנף את ריאותיו עם מגע העשן שנשאב בלחץ מפומית הסיגריה, מהפילטר, שבחלקו היה צהוב מניקוטין שהצטבר ספוג בליחת הרוק, כשסימן האפר התגלגל לו, עומד־לא־עומד בקצה הסיגריה, והמחשבות היו מתגלגלות בעדנה במוחו. עלו בזיכרונו ריח אזוביון בסדינים של מיטת ילדותו הרחוקה למורדות הר הכרמל, והפה, כן הפה – שער הניצחון לשדה המפלה של עגבות אישה, ופלחי לימון טבולים במי קוניאק מתאבנים לרצועות בשר כבש. כן, הפה, היודע את החטא העמוק, המערבב את מתיקות פטמתה של אישה עם חלומות ושקרים שמסתופפים בין המיות השפתיים; הפה, הכלי היחיד בכל המכלול העצום של יצירת האל הנהדר, שהשקר והאמת חבוקים בו במילותיו, כמו תצרופות של זהב וכספת חמקנית.

בבוקר התעוררנו בעצלות־מה, שפופים, מהלכים בחשש. קיוויתי שיהיה זה יום דרמטי, שבו מרכבות אש או לפחות רעידת אדמה יזעזעו את ביתי. אהבה עצומה, חלום מתמשך התגלגל לו, משתין בעצלנות – קשת רפופה למול האסלה. רעשי עגלה מכניים נשמעו מעבר לחלון השירותים, האסלה נשענת על אדן החלון. הצצה מהירה הפנתה את מבטי אל גבר לבוש במדי העירייה, על גבו התנוסס שלט: חוקר מקרי המוות של לוס אנג’לס, והוא גרר עגלה עם אלונקה שעליה הייתה מונחת גופתו של שכני. לרגע הגיחה עוד דמות, לבושה במדי השריף המקומי, והמנוע של משאית הקברן היה מהמה בקול מונוטוני. אורות מהבהבים האירו את מטרת הפגישה של השריף המקומי עם הקברן העירוני, שעל מעילו הקצר התנוסס הכיתוב המודפס: לוס אנג’לס, המעבדה המשפטית. סקרנותי העלתה בי חשש־מה, אך עד מהרה נעלמה המשאית על יושביה. שעת הבוקר המוקדמת נפרצה תדירות על ידי זרקור הביטחון, שחצה את הסמטה והבליח מן הערפל הכבד של הבוקר, המגיח מהאוקיינוס השוכן בקרבת ביתי.

מבעד לחלון חדר השירותים לא ראיתי את שכני, והרי זה חדש. בכל יום, בשעה חמש וחצי בבוקר, הוא עומד מול מכוניתו הישנה ומקפל בקפידה את כיסוייה. הייתה זאת מכונית שברולט בציר 71′, בצבע כחול מתפוגג, שימיו כימי המֶלח שהצטבר ממימי האוקיינוס השכן. דגים גדולי ממדים, לווייתנים שחצו את הים הגדול עשרות מיליוני שנים, הטביעו את רישומם על מעטפת הברזנט שהגנה על רכבו, מרכבת־אלים שמלבד צבעה הדהוי, שמורה הייתה ללא דופי, והוא בכל בוקר היה משתמש בחולצות פלנל משובצות ומעסה את גופה של המכונית ואת הפגוש העשוי נירוסטה מבריקה. ברוב מיומנות, בסדר מופתי ובהינף יד היה מפר את הסדר הקוסמי של הטל, שחָבַר אל מכוניתו ועטף אותה יחד עם כל רחובנו, שהיה במרחק פסיעות אחדות מהאוקיינוס הגדול. שכני כבר לא עמד ותיקן וסידר, רק אני עמדתי מעבר לחלוני מתבונן דרך הרשת הדקיקה שהפרידה בינינו וחילקה את עולמנו, מתבונן כעֵד אחרון על חיים ארוכים וחסרי משמעות.

זה היה הבוקר האחרון של השנה שעמדה בְּסוֹפָהּ, ובפח הזבל שמחוץ לביתי בסמטה, מצאתי את מכנסיו, את כלי המטבח הפשוטים שלו משנות החמישים של המאה הקודמת, ואז אמריקה הייתה מלאת מרץ לאחר המלחמה הגדולה, אמריקה תעשייתית וחסרת טעם, תועלתנית ויעילה. הכלים היו מצופים באמייל כחול ודהוי, מוכים ופגועים בגילם המופלג. גופו של שכני היה מכוסה במעטפת פלסטיק שחור מעוטרת בכותר: “חוקר מקרי המוות של לוס אנג’לס”. פח הזבל הגדול חשף את חייו וחפציו, מחבתות, סירים ולחם לבן טרי, שמונח היה בשלמותו בתחתית הפח כחיה פצועה וזבת דם. והרי זה לא ייתכן ששכני עצמו יזרוק לחם טרי בשלמותו. עכשיו היה הלחם עֵד אחרון לחייו, למותו ולהעדפותיו.

מנקודת התצפית של חלוני סקרתי בדייקנות את פחי הזבל הפרוצים למחצה, וכמו צַפָּר מיומן סקרתי את החפצים שעמדו דוממים ועצובים, ושיחקו בדרמה האחרונה בחייו. אני בטוח בכך שעכשיו, ממש ברגעים אלה, שבהם אני מתבונן באישה שמנקה את ביתו, הוא – איש ישר ותמים, שהלך בכל יום ראשון לכנסייה שבקצה הרחוב מול האוקיינוס הגדול – הוא כועס על כך שלאחר מותו, ממש שעות בודדות לאחר שקברן העירייה בא לאסוף את גופתו, משליכים את מעט החפצים שלו, כולל מכנסי ג’ינס ונעליים מצוחצחות למשעי, והלוא רק זה עתה הוא עזב את מעונו! בדמיוני עמד לו צ’כוב והתבונן, כשהוא מתעד את שכני, וגוגול עשה בו מטעמים. איך נצטדק על כך שבעולמנו המַעבר מהחיים לבית הקברות עומד רק על טופס אחד במשרד המחוזי לסטטיסטיקה ותעודת פטירה?!

שכני, שאת שמו לא ידעתי (חיִינו כמעט במחיצה משותפת כתשע־עשרה שנים תמימות), היה ונעלם, כמילים אלה שנמחקות בגומיית המחק של העיפרון, שבו אני מתאר את המעברים החדים ממחוזות ילדותי בארץ־ישראל לחיי בלוס אנג’לס. ארץ־ישראל של הנרי בייקר טריסטרם, “מסע בארץ־ישראל”, ספר מלא אהבה ויראה על חלום שעטף את ילדותו והבעיר את מוחו הקודח באור סגלגל על חייו של המשיח, שבעקבותיו הוא פסע ב־1864-1863 כאילו כדי להבין את מקומו של האל על אדמתנו, על הצומח והחי שלה, ההרים והגבעות, חלוקי האבן בנחל הירדן, החולה והים במורדות הגליל – כולם היו עבורו סימנים, ובהם הוא חיבק אותי באותה לוגיקה שמימית, המחברת את חיינו בדרמה של חוזי־הרוח, החיים במדבר יהודה וחולמים על ממלכת האלוהים והשמש הצורבת ומי הלענה, המתובלים במסעות ההיסטוריה. על ה”מסע בארץ־ישראל: לחקר חיי הארץ וטבעה, יומן 1864-1863″ אתן לטריסטרם לסַפר, והוא הדין ב”החי והצומח של ארץ־ישראל”.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.