28.00 ₪
"אנחנו תיירים בעולם הזה, דורון," אני שומע את הקול שלך אומר לי שוב ושוב ושוב ושב. "אנחנו תיירים. טיובסק. וזה הכל."
לסלוח… אתה – לי. אני – לך.
להמשיך קדימה.
לאהוב.
לחיות את החיים האלה, על כל מה שהם, במלואם – כל יום של חיים הוא מתנה.
בלי לראות – אתה ראית, אבא.
בלי חמלה – בדרכך, חמלת על כולם.
ימי שלישי עם שאול בראונשטיין
סינופסיס:
זהו מחזה סמי אוטוביוגרפי על מערכת היחסים המורכבת והטעונה של דורון בראונשטיין עם אביו, שאול בראונשטיין.
השנה היא 2014, ומדי יום שלישי מגיע דורון לבקר את אביו העיוור בבית האבות בו הוא מתגורר בפתח תקווה. שאול בן ה-66 עיוור מאז היותו בן 60 בעקבות אירוע מוחי שעבר בשנת 2002, היותו חולה בסוכרת ובגלואקומה, וניתוח באחת מעיניו – שנכשל.
דורון מנסה לפתור שאלות משמעותיות – שלא לומר הרות-גורל – מעברו, אך אביו שוב ושוב הודף אותו, מעדיף לדבר על מה שהוא רוצה ומסרב לפתוח את תיבת הפנדורה של השניים.
העובדה שמוחו של שאול מתחיל לתעתע בו ולתת בו סימנים של אלצהיימר לא עוזרת לשניהם והופכת את השיחה למעין פינג-פונג משונה, לכאורה לא קוהרנטי.
בנוסף, תכונת אופי בולטת אצל שאול היא שהוא בלתי-צפוי לחלוטין. מצב רוחו, תגובותיו ויחסו אל דורון בפרט ולעולם בכלל – קיצוניים ומשתנים ללא הרף.
הדמויות:
שאול בראונשטיין, עיוור בן 66, יושב בכיסא גלגלים.
דורון בראונשטיין, אמן בן 38.
*
מערכה ראשונה
שאול: *פרסטה! **טמפיטה! ***מורדרייה! כן! אז אל מי אני מדבר אם לא אלייך?! ברור שאלייך, מריה! זונה! מטומטמת! זבל בן זבל! אפס! כפול-אידיוט! כן, שמעת אותי נכון! כפול-אידיוט! זה מה שאת! זה מה שאתה! זה מה שכולכם! (לוקח נשימה ומגשש באפילת העיוורון על הבמה) איפה הבן שלי?! זונות! שאלתי אותכם! איפה הבן המחורבן שלי?! (לאחר גישוש בחלק מהבמה כשהוא מניע את כיסא הגלגלים שלו לכאן ולכאן, הוא תופס בידו של דורון שיושב בכיסא. שאול עוצר את כיסא הגלגלים שלו מול דורון)
לפעמים קשה ככה. לא להיות עיוור. זה כבר שנים איכשהו… נסבל להיות עיוור. אני מדבר על זה שקשה להיות ככה… כל הזמן נגד כולם. להתעצבן ככה מהר, אני יודע, זה הבעיה שלי. אתה שומע אותי, דורון? לאן הלכת? מה? נפגעת שקראתי לך אפס? זבל? טמבל? נפגעת שקראתי לאמא שלך איזה פעם – אולי פעמיים – טמפיטה? אל תהיה ילד! יש לי עצבים, נו, אתה יודע!
דורון: לא נפגעתי מכלום. אין לי רגשות.
שאול: יופי. תאמין לי – הכי טוב ככה.
דורון: נכון.
שאול: אז מה אתה רוצה ממני?
דורון: בשבוע שעבר ניסיתי לדבר איתך על משהו אבל לא נתת לי ו
שאול: (קוטע אותו) עוד פעם אתה מתחיל עם השטויות שלך!
דורון: אבא, בבקשה תענה לי: מה עשית לי כשהייתי ילד? אתה יודע, באמבטיה?
שאול: אני לא יודע על מה אתה מדבר.
דורון: אתה יודע.
שאול: אני בן 66. חולה. עיוור. תעזוב אותי כבר בשקט.
דורון: אז לקום וללכת?
שאול: לא אמרתי את זה.
דורון: אז אני שואל אותך: מה היה שם? זה בסדר. אני כבר סלחתי לך מזמן.
* מטומטמת (ברומנית)
** אידיוטית (ברומנית)
*** מלוכלכת (ברומנית)
שאול: על מה יש לסלוח? זה לא שעשינו אמבטיות ארוכות עם שמפו ‘הוואי’ אדום עם דלת נעולה. זה לא ש
דורון: נגעת בי?
שאול: מה, אתה בחורה?
דורון: כן.
שאול: אתה גבר!
דורון: אני אישה בגוף של גבר. אני הומו. אני דו-מיני. אני ילד קטן בן ארבע או חמש – או שמונה – שבזמן שמשדרים את ‘תהילה’ בטלוויזיה עושה אמבטיות ארוכות עם אבא שלו.
שאול: אתה חולה נפש.
דורון: נכון. גם.
שאול: טוב. מספיק עם השטויות שלך עכשיו. איפה השווארמה?
(דורון מוציא משקית פיתה עם שווארמה ומגיש אותה לידיו של שאול)
שאול: (מתחיל לנגוס מהפיתה עם השווארמה בתיאבון וברעב) טעים.
דורון: יש גם חמוצים.
שאול: ממתי אני אוכל חמוצים, טמבל!
דורון: (ברוגע) מתמיד. לפתוח לך בירה שחורה?
שאול: ממתי אני שותה בירה שחורה, טמבל!
דורון: (שוב, ברוגע. מכיר את שגיונותיו של שאול כמו את כף ידו) מתמיד.
שאול: אם מתמיד – אז תפתח כבר! למה כל השאלות האלה? מה אתה? הומו?
דורון: כן, אני הומו. אני אישה בגוף של
שאול: תשתוק ת’פה, זבל! איפה הבירה שלי?
(דורון פותח את בקבוק הבירה עם פותחן, מוזג לכוס ומגיש לשאול)
שאול: חבל שאתה פה.
דורון: תודה.
שאול: כי אם לא היית אז הייתי תוקע גרעפס.
דורון: וממתי זה מפריע לך שאני פה?
שאול: אני בן אדם מנומס. יש פה אנשים.
דורון: אין פה אף אחד. רק אני פה.
שאול: אתה לא נחשב.
דורון: תודה, שאול.
שאול: קוראים לי אבא, יא חתיכת דרעק! א-ב-א!
דורון: אז אבא. אתה יודע שאני סאבמיסיב לך.
שאול: אתה דוקטור?
דורון: לא.
שאול: אתה שופט בבית משפט?
דורון: לא.
שאול: (בצעקה רמה. הפיתה עם השווארמה רועדת בידו) אז מה זה המילים האלה?! דבר עברית כמו שכולם פה! אתה בישראל, *לאדראקו! אנשים אוכלים פה אנשים!
דורון: אני חי את השואה…
שאול: (ממשיך לאכול את השווארמה בתיאבון) חולה נפש…
דורון: אתה אבא שלי. גנטית.
שאול: אתה דפוק. ומופרע. אתה לא הבן שלי.
דורון: אז של מי אני?
שאול: של ההומואים! של כל החולים האחרים!
דורון: תודה. אבאל’ה.
שאול: (צועק) זה אבא! לא אבאל’ה ולא שממל’ה!
דורון: אני אוהב אותך, אבא.
שאול: כולם אוהבים אותי. פעם הייתי גבר. היום תראה אותי. סמרטוט!
דורון: אתה עדיין גבר. כל המטפלות שלך היו שמחות לבלות איתך לילה.
שאול: הם מחליפות לי חיתול.
דורון: הן מחליפות. לא הם.
שאול: מעניין לי ת’תחת לדבר עברית נכון. כאילו שזה מה שיעזור לי עכשיו. קח אותי לקריית אונו, טמבל! קח אותי אל בבה פריידה! אל אמא שלי! קח אותי לאיפה שאני צריך להיות!
דורון: בסדר, אבא. מחר.
שאול: (במעבר חד, כאילו לא צעק בכעס רק לפני כמה שניות) טעים השווארמה. כמה עלה?
דורון: מה זה משנה?
שאול: משנה! אני רוצה לשלם לך!
דורון: זה עושה לי טוב לקנות לך פעם בשבוע שווארמה. לפחות זה.
שאול: כאילו שאתה אוהב אותי…
דורון: אני אוהב אותך. (פאוזה קצרצרה) חולני ככל שזה.
שאול: אתה חושב להתחתן?
דורון: התחתנתי. אחר כך התגרשתי. עם וונדי. אתה זוכר?
שאול: הזאתי מאמריקה?
דורון: (מהנהן)
* לעזאזל (ברומנית)
שאול: שאלתי אם זאת הזונה מאמריקה!
דורון: (ברוגע ובאדישות, כאילו רגיל לכינוי של שאול לאשתו לשעבר) כן, אבא. הזונה מאמריקה.
שאול: אז אתה לא הומו, טמבל!
דורון: אני בעיקר הומו. כשאני מאונן אני חושב על חבורה של גברים שחורים מזיינים אותי בגנג-בנג מטורף. בברבק, כמובן. כאילו שאני איזה כוכב פורנו מווסט הוליווד. במציאות – אתה הרי יודע – אני מפחד פחד מוות מסקס. אני לא סובל שנוגעים בי.
שאול: סקס זה טוב!
דורון: אתה חושב?
שאול: ואיך הגעת לעולם?
דורון: ברור לי. אבל… האמבטיות שעשינו כשהייתי ילד, את זה אתה זוכר?
שאול: לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא עשיתי אמבטיה עם אף אחד בחיים שלי.
דורון: אתה אוהב אותי?
שאול: ברור. טמבל!
דורון: אז למה אתה לא מדבר איתי על מה שחשוב באמת?
שאול: מה חשוב באמת?
דורון: (מהרהר, ואז מנסה גישה אחרת) כמו מה אתה אוהב אותי?
שאול: כמו שאני אוהב את עצמי.
דורון: (בעניין אמיתי, בסקרנות כנה) אתה אוהב את עצמך, אבא?
שאול: היה טעים השווארמה. בוא. תנגב לי את הפה ותביא לי את הקולה.
דורון: זה בירה שחורה.
שאול: מי אמר לך להביא בירה שחורה, אפס! כל פעם מחדש מביא לי את כל מה שאני שונא!
דורון: (מגיש לו את הכוס עם הבירה השחורה) הנה, אבא. תשתה.
שאול: (שותה מהכוס) טעים. תודה שבאת.
דורון: זהו? אתה כבר מגרש אותי?
שאול: יש לי גרעפס ולא נעים לי לעשות כשאתה והם פה.
דורון: אין פה אף אחד. תאמין לי. אפילו אני לא נחשב.
שאול: ברור שאתה לא. אתה דוקטור?
דורון: (נאנח. שוב רגיל למשפט הקבוע של שאול) לא, אבא.
שאול: אתה בבית משפט שופט או עורך דין?
דורון: לא.
שאול: אז אתה באמת לא נחשב!
דורון: אני אמן, אבא. אמן גאה.
שאול: גאה… היום כל כך הרבה עלובים גאים בעצמם. ועל מה? על כלום!
דורון: תודה, אבא.
שאול: בבקשה. *טיובסק.
דורון: טיובסק, אבא. **צ’ה פאץ’? ***קומטסימץ?
שאול: ****פרטה בינה. *****ספיסנטוס. (ואז לוקח נשימה, נאנח) לאדראקו!
דורון: אתה איש מיוחד…
שאול: אתה חושב?
דורון: אהבתי את הסידרה ‘תהילה’. פעם חלמתי להיות כוכב גם. אבל אז גיליתי שאני מפחד – בנוסף לכל הפחדים האחרים שלי – גם מפרסום. כשהייתי קצת מפורסם, לאיזה רגע, זה עשה לי ממש רע. אני לא בנוי להיות מפורסם.
שאול: עוד יש לך פוני?
דורון: אני מסרק את השיער לאחור עכשיו.
שאול: זוכר שהייתי עושה לך תספורות במטבח?
דורון: וצועק על אתי כשהיא נכנסה בזמן שסיפרת אותי?
שאול: מכל הלב טיפלתי בך, דורון…
דורון: כן, אבא. את זה אני זוכר…
שאול: יש לך זיכרון טוב. זה בעיה. לשכוח זה הכי טוב.
דורון: ולך יש זיכרון סלקטיבי. זה יתרון או שזה בעיה?
שאול: זה מתנה! להיות שאול בראונשטיין – זה מתנה!
דורון: פעם שעברה אמרת שזה קללה.
שאול: אני אמרתי? טמבל! חס וחלילה קללה! שעל השונאים שלנו תבוא קללה! לא אני אמרתי! אני ברכה. אני מתנה. אני אדם טוב. וחכם. אני
דורון: כן, אבא. אתה ואתה ואתה.
שאול: ואני!
דורון: נכון, אבא. ואתה.
שאול: את החיים שלי נתתי בשבילך, טמבל! כשרצו להעיף אותך בכיתה י’א מהתיכון מי הלך למנהל והתחנן שתישאר?
* אני אוהב אותך (ברומנית)
** מה נשמע (ברומנית)
*** מה העניינים (ברומנית)
**** טוב מאוד (ברומנית)
***** תהיה בריא (ברומנית)
דורון: כשגרתי בשינקין יותר משנתיים, אפילו פעם אחת לא באת לבקר אותי. (נאנח, לוקח נשימה גדולה) היית אבא טוב.
שאול: למה לא באתי? דווקא באתי!
דורון: הפעם ההיא, האחת, זה לא נחשב. זה היה בבית קפה כי ביקשתי ממך לבוא. אחרי שראיתי את הסרט ‘מגנוליה’ והרגשתי כמו טום קרוז.
שאול: איפה החמוצים שלי?
דורון: הנה. (מגיש לו את החמוצים ומאכיל אותו)
שאול: אל תיגע בי! אני יכול לבד!
דורון: גם אני. לא עשיתי סקס יותר משבע שנים. זה טירוף, אני יודע. אני רק מאונן פעם או פעמיים בשבוע.
שאול: למה אתה חושב שזה מעניין אותי? אני אבא שלך, לאדראקו! לא החברה שלך!
דורון: (כמו לעצמו) מאוד הייתי רוצה להכיר מישהו, אבל אני מסרב לנסות להכיר באינטרנט. זה פח זבל אמיתי שם. כולם רק רוצים זיונים ואני לא בנוי לזיונים. אני רגיש מדי. אתה עשית אותי רגיש כזה, אבא. פחדתי ממך כל הילדות וכל הנעורים שלי. היתה לי פנטזיה כזאת – שאני הורג אותך. בסוף לא הייתי צריך.
שאול: (סיים לאכול בתאווה את החמוצים) נשאר מהקולה?
דורון: (מגיש לו את הכוס עם הבירה וממשיך לדבר, עדיין כמו לעצמו) נראה שבאמת יש דבר כזה קארמה. לא הייתי צריך לתקוע בך סכין בסופו של דבר. החיים תקעו בך.
שאול: אתה נהנה מהחיים? אתה מזיין?
דורון: אתה בכלל שומע משהו ממה שאני אומר?
שאול: שומע הכל.
דורון: באופן סלקטיבי. אמרתי שלא עשיתי סקס יותר משבע שנים.
שאול: ואני אמרתי שאתה חולה נפש! יגדלו לך צלקות על היד מרוב לעשות ביד, אפס!
דורון: אז מה היה שם? באמבטיה?
שאול: איזה אמבטיה?
דורון: ההיא.
שאול: לא מכיר שום אמבטיה באופן אישי. זה כמו בחורה אמבטיה. אחרי שגומרים שוכחים אותה. סקס זה כמו לאכול. עושים כי צריך.
דורון: כי צריך?
שאול: כי צריך!
דורון: אני חושב שסקס זה… מגעיל.
שאול: מגעיל? איך אפשר להגיד על סטייק טוב שהוא מגעיל? זה סטייק טעים, חביבי! סטייק עם שום, עם פירה! ללקק את האצבעות.
דורון: לא יודע, מאז האמבטיה ההיא אני שונא סקס.
שאול: עם מי עשית אמבטיה?
דורון: הוי, אבא… די…
שאול: איזה יום היום?
דורון: כמו תמיד, שלישי.
שאול: למה אתה תמיד בא בשלישי?
דורון: כי אחרי זה אני הולך לעבודה.
שאול: במה אתה עובד?
דורון: אני עושה הרצאות.
שאול: על מה?
דורון: על אופטימיות.
שאול: אתה אופטימי?
דורון: לא. אבל ככה זה: לרופאת שיניים יש שיניים עקומות. לקוסמטיקאית יש חטטים על הפנים. לנטורופתית יש כרס.
שאול: אתה אוהב אותי?
דורון: כן. קשה להאמין – אבל כן.
שאול: ואתה… סולח לי?
דורון: (בציניות) על מה יש לי לסלוח?
שאול: נו, אתה יודע.
דורון: כן, אבא. סלחתי מזמן. בגלל זה אני פה. אם לא הייתי סולח לא הייתי יכול לראות אותך. היו תקופות שלא סלחתי. רוב הזמן בעצם. אבל מאז שאתה עיוור וכל זה, וכאן, אז יותר קל לי.
שאול: (נאנח, כמו מסכין עם גורלו) את העונש שלי אני כבר קיבלתי.
דורון: נכון, אבא. את העונש שלך כבר קיבלת.
שאול: (בצעקה, עם אצבע זקורה ורועדת מול פניו של דורון) אלוהים הוא השופט היחיד!
דורון: כשאתה ילד, השופט שלך זה ההורים שלך. אתה היית שופט קשה. שפטת ביד רמה. בנוקשות.
שאול: אני אוהב את זה קשה.
דורון: הרבה הומואים בקטע של שליטה.
שאול: אל תדבר איתי על הומואים. זה מגעיל אותי. אישה זה סטייק. גבר זה לא טעים.
דורון: מה לעשות שככה נולדתי? להתבייש?
שאול: לא להתגאות.
דורון: אז מה דעתך על זה שאני אוהב אותך? שאני… סולח?
שאול: אתה בן אדם גדול.
דורון: אז אני לא אפס כבר?
שאול: אתה כן. אבל אתה גם בן אדם גדול.
דורון: זה הולך ביחד?
שאול: היו לי מאה נשים. עכשיו יש לי חיתול. עכשיו אני עיוור. עכשיו… (הוא מתחיל לבכות, מליט את פניו בידיו) הכל חושך בעיניים שלי…
דורון: היית צריך לנסוע להוליווד. באמת. אתה שחקן טוב.
שאול: הוליווד… יש לי שלושה ילדים לפרנס, ואישה, אתה מדבר איתי על הוליווד?! יש לי משכנתא על הראש!
דורון: היו היה. הילדים גדלו. כבר אין משכנתא.
שאול: מה עם הספרים שלי ברומנית? היו לי המון.
דורון: תרמתי אותם לכמה בתי אבות. אתה הרי כבר לא קורא. למה לא לתת משהו לאחרים שעוד כן קוראים?
שאול: טמבל! זבל! אפס! אמרתי לך לא לתת כלום! מה ששלי – שלי! לא מגיע לאף אחד מה ששלי!
דורון: מה שלך, אבא?
שאול: הכל שלי! הכל! גם אתה! גם הבית! גם הספרים!
דורון: אין לנו עוד הרבה זמן. (מסתכל בשעונו)
שאול: יש לנו את כל הזמן שבעולם.
דורון: גם בגלגול הבא אתה חושב שניפגש?
שאול: החיים האלה עוד לא נגמרו.
דורון: אתה אופטימי?
שאול: מאוד! יום אחד אני עוד אראה! יום אחד אני עוד אלך! יום אחד אני עוד… אזיין!
דורון: באמבטיה?
שאול: איזה אמבטיה, טמבל! בחורה! כמו סטייק! עם שום! עם פירה בצד! ולא זונה! אלא אישה שתאהב אותי כמו שאני!
דורון: זה בטח מה-זה קשה להיות אתה. אתה כאילו… לא רק לא רואה מבחוץ, זאת אומרת, בעיניים, אלא גם לא רואה מבפנים. אתה בן אדם בלי מודעות. אתה יודע את זה?
שאול: אני יודע שאתה זבל! זה מה שאני יודע!
דורון: זבל אורגני, ממוחזר? או סתם זבל?
שאול: סתם! חתיכת אפס שכמוך!
דורון: תודה. מקסים מצדך ככה לפרגן לי. אבל להבא אני מעדיף להיות זבל ממוחזר. אני נורא בקטע של איכות הסביבה, אתה יודע.
שאול: למה אתה לא אוכל שווארמה?
דורון: אני לא אוכל בשר.
שאול: רק הומואים לא אוכלים בשר!
דורון: נכון, אבא.
שאול: למה אתה בא לפה?
דורון: כי אני אוהב אותך. כי אני דפוק. כי משעמם לי בחיים. לא יודע.
שאול: מתי פעם אחרונה עשית אמבטיה?
דורון: בדירה של וונדי, אשתי לשעבר, באפר איסט סייד.
שאול: איפה זה?
דורון: בניו יורק.
שאול: למה אתה לא חוזר לשמה? היה לך טוב. היו לך שתי חנויות!
דורון: אתה זוכר…
שאול: אני זוכר שהיה לך פוני כזה חמוד. אני זוכר שהיה לך אף נשר. אני זוכר את הבר מצווה שעשינו לך, כמו חתונה! באולמי ‘שלום’, מתחת ל’קולנוע שלום’. אתה זוכר איזה יפה סבתא בטי הייתה אז?
דורון: זוכר הכל…
שאול: אהבתי אותך. מאוד.
דורון: ובגלל זה האמבטיה?
שאול: אתה סתם חושב מחשבות לא נכונות. אני תמיד הייתי טוב אליך.
דורון: היית מקלל אותי, את אמא שלי, את אחיות שלי. היית אלים מילולית, תמיד עצבני, פחדתי ממך פחד מוות. כשהיית הולך לישון בערב, כל הבית היה חייב ללכת לישון יחד איתך. אסור היה להדליק אור. אסור היה לעשות רעש. אם במקרה הלכנו לסלון כשהיית נרדם שם, היית זורק עלינו את הנעל-בית שלך מגומי. היית משתין על הרצפה בשירותים ואחר כך מטיף לנו על היגיינה, השפלת אותנו, פגעת בנו
שאול: (קוטע אותו) יש עוד?
דורון: אתה רוצה?
שאול: אז עשיתי כמה טעויות קטנות בחיים שלי. נו, מי לא עשה? מה? ראש הממשלה לא עושה טעויות?
דורון: (בקול קטן) ראש הממשלה הוא לא אבא שלי.
שאול: בזכותי יש לך אמביציה!
דורון: נכון.
שאול: בזכותי אתה רוצה להוכיח לעולם! אני הקטליזטור האמיתי שלך!
דורון: הו-הו, ועוד איזה קטליזטור…
שאול: בחיים לא מקבלים כל מה שרוצים. מה לעשות. ככה זה.
דורון: תמיד רציתי אבא.
שאול: תמיד היה לך אבא!
דורון: אבא שפינטזתי איך שאני הורג אותו…
שאול: אלימות זה אסור.
דורון: אמר איש השלום והאהבה שאול בראונשטיין.
שאול: נו, אז טעיתי פה ושם! תעזוב אותי עכשיו בשקט!
דורון: (מביט בשעונו) יש עוד זמן.
שאול: זמן… עד מתי?
דורון: עוד עשר דקות בערך. אז… מה למדתם היום בבוקר בשיעור?
שאול: עם דליה?
דורון: כן.
שאול: למדנו על מזל. לחלק יש, לחלק אין, והעיקר – מה זה ההגדרה של מזל בשביל אנשים. אחר כך למדנו איך צריך להתנהג בחברה.
דורון: מעניין…
שאול: מאוד! דליה אישה אינטליגנטית!
דורון: היא מדריכת תעסוקה מצוינת.
שאול: אינטליגנטית ויפה!
דורון: אתה רואה… שהיא יפה?
שאול: אני רואה באוזניים. כשהקול יפה – אז גם הפנים ככה.
דורון: מעניין…
שאול: מעניין מעניין, טמבל! אתה עוד לא יודע שיש לך אבא מעניין?
דורון: יודע. בטח שיודע. גם אני מעניין, אבא. אמן מעניין.
שאול: איזה אמנות אתה עושה?
דורון: אתה יודע, ספרים.
שאול: (בעניין אמיתי) ברומנית?
דורון: (מחייך לעצמו) לא. ברומנית אני יודע רק דברים בסיסיים. ולקלל.
שאול: לקלל? (בכעס) ממי לאדראקו למדת לקלל?!
דורון: מאבא שלי. איש יקר. איש מעודן-שפה. איש-ספר. איש שכל החיים שלו אני
שאול: (קוטע את דבריו) אני כבר לא מה שהייתי פעם.
דורון: נכון.
שאול: מה הייתי פעם?
דורון: בשבילי היית הדיקטטור הגדול. כמו צ’אפלין. או היטלר.
שאול: למי קראת היטלר?
דורון: זה דימוי כזה. באמת עבורי היית כמו היטלר. אתה היית היטלר ואני הייתי היהודים. שנאתי אותך, אבא. שנאת-מוות. כמו בשיר של קייט בוש – שכחתי איך קוראים לו – שנאתי אותך ואהבתי אותך. את השנאה אני מבין. את האהבה לא.
שאול: החיים מוזרים. הם חולפים מהר, אתה יודע. אנחנו רק תיירים בעולם הזה.
דורון: ובגלל זה אני אומר שכל עוד אנחנו חיים אנחנו צריכים לעשות דברים טובים עם עצמנו ועם כל מי שמסביבנו. להיות בני אדם. לעזור לזולת. בגלל זה אני חושב ש
שאול: (קוטע אותו) איזה שטויות, טמבל! מה שחשוב בחיים זה ליהנות מהם כל עוד אנחנו יכולים! לעשות חיים! לאכול! לזיין! לצחוק! ל-ח-י-ו-ת!
דורון: טוב, אני מודה שאני לא יודע ליהנות. כנראה הוצאת ממני את כל החשק בילדות.
שאול: תאשים את הלמפה, זבל! אל תבוא אליי בטענות! אני עכשיו איש זקן בכיסא גלגלים! עם חיתול! ובנוסף לכל החרא – עיוור!
דורון: מה דעתך על פושעים נאצים, אפילו זוטרים, שעדיין חיים?
שאול: מה דעתך על בשר?
דורון: (מתעלם מדבריו האחרונים של שאול) זאת אומרת… נניח ואתה פוגש נאצי כזה זקן, היום, בפאקינג שנת 2014, ויש לך אפשרות להתעלל בו, נניח… להוציא לו את הציפורניים ממקומן, לכרות לו את הלשון, לתלוש לו שערה-שערה מהביצים, דברים נחמדים כאלה, אתה יודע, קלילים, כמו שהם עשו לנו בשואה. אתה היית עושה את זה?
שאול: אתה גורם לי להצטער על היום שנולדתי…
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות