החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יקיצת נשיקה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 213 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"הרומן החדש של דב בהט, יקיצת נשיקה, מציב דרמה דינמית עכשווית הנאבקת במישור החברתי הפוליטי ובמישור הפרטי המשפחתי. זהו סיפור אהבתם של גידי ויעל, מלח הארץ, בבת עינם של הפוליטיקאים המיטיבים – המשתמשים בזוג היפה כקרדום לחפור בו. הדרמה מתוארת באמינות ובמקוריות רבה גם בהיבט הלירי הרגשי וגם בהיבט החברתי.

לנוכח קורות שני הצעירים, הטובעים ונפגעים תרתי-משמע, מציג בהט תמונה סאטירית, נועזת וייחודית של מרכזי הכוח הפוליטי, הציבורי והכלכלי בישראל. המציאות שמעצב בהט רשומה במשיכות מקלדת חדות, בראייה מפוכחת, אמיצה ומיוחדת. ממקום של עמדת הצופה, מתאר בהט את הכוחנות של יחסי הון, שלטון ותקשורת בישראל, כאשר הדימוי התקשורתי חשוב יותר לעתים מנאמנות לעקרונות כלשהם, ולמציאות הזועקת מתחת לעיניים העצומות במתכוון.

בה בעת שוזר בהט גם היבטים סוריאליסטיים עתידניים, כאשר המחשוב ועולם הסייבר מתחילים להשתלט על התנהלות הדמויות ועל העלילה גם יחד. באופן זה מתחילה להיראות ישראל כמי שנתונה לא רק לסכנות מבחוץ אלא גם לצרות צרורות מבית.

יקיצת נשיקה הוא קודם כול רומן מרתק הפועל על-פי מיטב המסורת של הסיפורת הקאנונית, גם אם הוא נוטש מדי פעם את דרכי הסיפורת הריאליסטית. בהט יוצר באומץ רב ז'אנר חדש בממד נראטיבי מיוחד ומעניין משלו: לאורך הגבול בין תיאור חי ופועם של חיי זוג צעיר בישראל לבין סאטירה חברתית וממשלית, שמשולבת בה גם פנטזיה עתידית טכנולוגית – פנטזיה שכבר פולשת לחיינו העכשוויים."

פרופ' גבריאל מוקד

מקט: 4-1178-5
מסת"ב: 978-965-91972-3-1
קטע וידאו/אודיו קשור
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
סקירה
עמוד הפייסבוק
לחץ/י כאן להורדת דוגמה חינם עבור קינדל

1

לא היה שם דגל שחור

חושך. יש קצת הבהובים. וצפצופים. מה קורה? איפה אני? איך קוראים לי?

יעל. יעל סלע. כן.

מוזר, אני שוכבת עכשיו, בלי תנועה, במקום יבש. במיטה זרה. לא שלי. לא, זאת לא המיטה שלי. אבל איפה? איך הגעתי הנה? אני לא זוכרת. מה קרה כשנסחפתי בחושך הרטוב?

לא, כלום לא קרה לי. אני בחיים. לגמרי.

היא פקחה את עיניה. אורות קטנטנים ריצדו סביבה. כוכבים? חושך סמיך הבדיל אותה מריצודים משוגעים.

לא, לא כוכבים. לא הגיוני. הם מנצנצים נמוך מדי, קרובים אלי בכל מיני צבעים. והם מצפצפים.

היא הרגישה בשרידי שינה עמוקה שעדיין לא התעוררה ממנה לגמרי, ובכל זאת ההבהובים סביבה לא הרפו. הם נדמו לה כרסיסי מלח שנופלים מהשמים, נערמים סביב מיטתה ומתקרבים לעיניה. היא הרגישה צורך לזוז ממקומה, ליתר ביטחון, להימנע מקרבה יתרה אל המלח המצטבר והולך מכל צדדיה ובעיקר לנגד עיניה.

היא עצמה עיניים. פקחה. עצמה. סבתא פאניה לחשה, "ילדה טובה," והלכה. למה שוב?

היא השתעלה. השיעול עלה עמוק מתוכה. הכאב חתך בחזה. הריאות השתנקו ממאמץ. נראה שהמלח הזה חדר גם דרך האף ונכנס עמוק בריאות. אבל עכשיו כבר היתה בטוחה שהיא בחיים, שהיא קיימת.

היא מיצמצה, כמסלקת את הגרגירים המהבהבים קרוב מדי לפניה. בחושך יכלה לראות קצת יותר טוב, בלי גרגירי המלח ההם שקופצים בעיניים.

"תפתחי עיניים, יעלי שלי," שמעה, אך לא הבינה איך יכול להיות שהיא שומעת את קולה של אמא מעבר לערמות המלח שהולכות ומתגבהות סביבה.

"יעלי שלי," חזר הקול. אמה זקפה את ראשה, קמה מהכורסה הסמוכה ונישקה אותה על מצחה. "אוי, יעלי, התעוררת," נאנחה.

עיניה של יעל אורו.

"אני לידך, כאן," חייכה אליה אמה ושבה לכורסה. היא היתה עטופה בחלוק הבית הישן, הנקי והמגוהץ היטב. היא הכירה את החלוק הוורוד הזה, ששימש לאמה אפוד מגן עבה שהפריד בינה לבין סביבתה הקרובה.

שערה הג'ינג'י של אמה, כצבע הגזר, בלט באפלולית. "דינקה שלי היא פרח בר בשדה", נהג אביה לומר אי אז בילדותה. כל כך מעט היא זוכרת ממנו, מאבא.

פרח בר? שושן אדום? לא, בשום אופן לא, התווכחה יעל. אבל חזקה? כן. אמה היא אישה חזקה, סלע איתן. דינקה סלע.

אבא לא כאן, מזמן. אבל גם סבתא וסבא לא כאן. אמא נשארה לה.

מוזר, איך בכלל הסכימה אמא להישאר איתה, לצאת מהבית? כבר חודשים ארוכים שפתחה תריסים בקושי, חלונות אפילו פחות. היא התייתמה לגמרי מאז שנפטר סבא יחזקאל, והיא נותרה, לדבריה, כה בודדה בעולם. לחבריו הרבים שבאו לדבר וללטף אותה בשבעה, אמרה אמא שלפי דעתה ייקח לה זמן עד שתוכל לצאת החוצה, קשה לה‏ להתרגל ליתמות הזאת. קרה לה אסון לא צפוי. איך הוא עשה לה דבר כזה ועוד זמן קצר כל כך אחרי שאמה הלכה? הוא לא חשב עליה — על בתו יחידתו שכה אהב? "זה הגיוני לכם?" שאלה והמנחמים הרבים דמעו. אהבו לאהוב אותו, ועכשיו עשה להם ולה דום לב, ותם ונשלם עד ימות המשיח, אם יהיו כאלה.

כמה זמן עבר? קשה ליעל לזכור אם עברו ארבעה או חמישה חודשים מאז. סבתא פאניה מתה לפניו. שנה וחצי לפניו, בלי לסבול. קברו אותו בסמוך אליה. מאז הכול השתנה והיה נחוץ להתרחק. לא ברור לאן, אבל רחוק.

ועכשיו, בחדר החשוך הזה עם ההבזקים מסביב, הנה הן, רק שתיהן לבדן. יעל ואמא.

בעיני האם ראתה יעל את ההקלה, אולי אפילו את ההכרה שכמעט היה צריך לקבור גם אותה, את יעלי, יחידתה שלה. אבל היא בחיים, והם יכולים להיות חיים קשים או קלים, או אחרים.

"את רואה אותי, יעלי? הנה, נדליק לך אור."

מעולה, חשבה כשנדלקה הנורה ליד המיטה. האור הצהבהב הבריח את ערמות המלח שסינוורו את עיניה קודם.

"תודה," לחשה וניסתה להצביע על האור. אמא תמיד נהגה בנחישות, לא תמיד בתבונה, אבל ידעו מה היא רוצה — אמא היתה ברורה, וזה לפעמים הכאיב או דקר.

"את רואה אותי?"

היא פקחה שוב את עיניה. לרגע קט, דמותה כפופת הגו של אמה הזכירה לה דווקא את סבתא פאניה, שטיפלה בה בילדותה, כשאמא היתה יוצאת לענייניה וחוזרת מאוחר, מסיירת בדרך הביתה מהעבודה לראות מה חדש בחלונות של דיזנגוף.

"יעלי, את זוכרת שכמעט טבעת אתמול בים? מזל גדול שלנו שהצילו אותך."

העיניים של אמא היו קרובות, אבל המבט שלה עקב אחר תנועות ידיה כשיישרה את הסדין. נקישות העקבים המיוחדות של הנעליים האורתופדיות הלמו בראשה כשצעדה מסביב למיטתה הלוך ושוב. עכשיו השתכנעה שזאת אמא ולא סבתא פאניה, שהיתה שקטה ורחפנית גם בנעלי חורף.

לא היה דגל שחור. זה בטוח. הגלים היו בינוניים, הים לא שטוח לגמרי אבל גם לא מאיים להסתער, ולמים היה צבע של מזג נוח, כחול פשוט: לא עמוק וגם לא מספיק מעניין כדי שיעשה חשק לצלם אותו ולשלוח למזכרת. ים בשגרה, צבע בשגרה. נו, אז מה קרה? התאמצה להיזכר, במיטתה המקושרת בחוטים ובצינורות.

הרוח היתה סבירה. כן. והיא שחתה היטב, כרגיל. זה בטוח. אולי קצת יותר רחוק ועמוק מהרגיל. הכול בגלל הבחור ששחה אחריה, אבל הרי היא שחיינית טובה, וזה היה רק משחק ביניהם, שעשוע… ואז, בלי שום סימן מוקדם, שרקה הרוח מארבע כנפות תבל והגלים התגבהו בעצבנות. הם האפירו לנגד עיניה והקיפו אותה באיום כבד, חסר רחמים.

בדרך כלל לא ביקרה בחוף גורדון. ודווקא הבוקר החליטה שזהו המקום ששם היא רוצה לתפוס שמש ראשונה של אביב בין הגלים בעונה החדשה.

לעולם לא תדע מה בדיוק קרה. היה רק הבחור ההוא, שראה אותה על החוף כשבנתה ארמונות בחול והמים ליחכו את כפות רגליה. הם החליפו מבטים, שהתארכו בלי משים. אבל הוא לא ניגש לדבר איתה, רק הסתכל מדי פעם לכיוונה. זה בטוח.

זרועותיו היו שריריות וטוב לב קרן ממצחו הרחב. והיתה איזו הרגשה כאילו האוויר סביבו נקי במיוחד, אפילו קצת ורוד. היא לקחה שאיפה עמוקה, מנסה להרגיש באותו אוויר מדגדג בנחיריה, אבל היה ביניהם איזה מרחק שלא הצטמצם, והיא רק הרגישה, מבעד למרחק הזה, שמשהו חייב לקרות. הוא לא הסיר ממנה את עיניו. החיוך שלו הזכיר לה קצת את סבא יחזקאל בעל הלב הרך, ואיך שטיפח בעקשנות את סבתא ואת אמא. עבד נאמן וחכם לנשים שאהב. כזה בדיוק רצתה לעצמה.

גבר יפהפה. לא אחד גבוה וריק, אלא מלא כל טוב, חשבה. הכול אצלו במידה טובה. שיער בהיר, מתולתל, עיניים חומות שקועות, שזוף — העור מתוח. החיוך מתעניין אבל מסויג, בינתיים. אהה! המבוכה שלו מצאה חן בעיניה.

אחרי שעה ארוכה קמה ונכנסה למים. רוח קלה שיחקה בעורפה. היא אפילו החלה להשתעשע, רצה אל תוך הקצף, הציצה לאחור לראות אם הוא עוקב אחריה בעיניו ואז זינקה והחלה לשחות כדי למשוך אותו אחריה פנימה, לעומק, וכן — הנה, הוא קם, נכנס למים ושחה אחריה.

ואז נעשו המים זועמים ושחורים, בהפתעה גמורה.

הוא הגביר את מהירות שחייתו וצעק אליה משהו. היא התמלאה פחד והוא התקרב וחיבק אותה בחוזקה והיא הרגישה את גופו צמוד אליה חזק, ומאז היא כבר לא זוכרת כלום חוץ מזה שהגלים הכו בה ומשכו אותה למטה. גופה ניתק באחת מגופו. המים הסתחררו סביבה במערבולת. איפה הוא? היא הרגישה אותו עמוק תחתיה. כנראה נגרר עוד אל מתחת לגלים. מי המלח שרפו מבחוץ ומבפנים, משתלחים בה באכזריות, בעיניים, באוזניים, באף, בפה. נוזל קר מילא את גרונה. היא לא הצליחה לנשום. היא תטבע, תמות.

עכשיו מבזיק בזיכרונה מראה של שפתיים חטובות גבריות, זרועות שריריות אחרות שאוחזות בה. זה היה בהמשך? לא היו אלה הזרועות שלו? של הבחור היפה ההוא שליד ארמון החול, שבא אחריה אל תוך הים ונסחף יחד איתה אל בין הגלים?

היא לא יודעת להחליט. היו שם שניים? שני בחורים? היא רק יודעת שהיה מישהו שמשה אותה ממעמקים, ניער אותה, השכיב אותה על הצד, לחץ לה קצובות על החזה בתרגול החייאה. ואז חושך ארוך שבסופו התעוררה במקום הזה, בין כוכבי המלח.

אמא דיברה אליה עוד, כאילו פוחדת ששוב תאבד את ההכרה. לא כל הזמן היה ברור ליעל על מה, אבל היא דיברה ודיברה. קולה התערבל במוחה של יעל והיא לא הצליחה לחבר הברות או מילים.

היא מוכרחה להתרומם, לשמוע יותר ברור. לראות יותר טוב. להקשיב. להיות מחודדת. צלולה. לפעמים זה קריטי לעצור את אמא כשהיא מדברת, שלא תחשוב שיש הסכמה גורפת, שיש קבלה של הדברים כלשונם. אצלה, נושא שהוסכם בלי מענה הוא כבוש ולעולם לא ישוחרר.

כן, היא חייבת להזדקף במיטה ולהישען באומץ על מרפקיה. ככה תוכל להסכים או לא לדברים שנובעים מאמא בכובד הראש המוכר הזה שלה. היא תמיד רצינית כל כך, כאילו כל מה שהיא אומרת הוא עניין של חיים ומוות, אפילו כשהיא מכתיבה רשימה למכולת, או שוקלת אם לעשות מקלחת או שעדיף לתלות כביסה.

אומנם ערמות המלח התמעטו. ובכל זאת התקשתה להתרגל לשכיבה בחדרון המוזר הזה. יעל נדרכה ולא ידעה למה. היו ארבע מיטות בחדר ושתיים מהן ריקות. ואז הבחינה שבמיטה שלידה שוכבת אישה מבוגרת ועבת בשר, שהתבוננה בה בעיניים גדולות. היא חשה כיצד האישה בוחנת כל תנועה שעשתה במיטתה, כאילו חומדת לעצמה את גופה הצעיר, אולי את שנותיה?

הסקרנות הזו הפריעה ליעל לחשוב בצורה מסודרת. היה שם בים בחור אחד? היו שניים? היא הושיטה את ידה ומשכה וכיסתה בסדין את גופה הדקיק, שמישהו הפשיט מהביקיני הכחול ששחתה בו בים והלביש אותו בכותונת מצויצת של בית חולים, כשלא היתה בהכרה. מי עשה את זה? עכשיו שמה לב ביתר שאת שהיא מחוברת לצינורות וחוטים, יותר מדי חוטים, עירויים ואלקטרודות, והמכשיר מעליה נוקש־נוקש.

"הבחור הזה שהציל אותך? הוא בחדר פה ליד," אמרה אמא משהו ברור סוף סוף. "כאן, מול תחנת האחיות. כל הזמן נוגעים בו, מטפלים במסירות. אומרים שהוא צריך טיפול נמרץ אבל לא היה מקום שם. יש עומס גדול. הוא היה קריטי. את פחות, ראית? לפחות את בסדר."

רופא עטור שׂער שיבה נכנס לחדר, אמר שלום בפה כמעט סגור, בדק אותה וחייך בנחת. הוא נגע קלות בכתפה של האם, והיא השיבה לו בחיוך מיואש. "הכול יהיה בסדר, גברת סלע, אין מה לדאוג. הבת שלך כבר בסדר, והיא תהיה עוד יותר בסדר."

"דינה. אתה יכול לקרוא לי דינקה…" ענתה בקול חלוש.

"נקרא לך דינקה, למה לא, העיקר שתפסיקי לדאוג." ואז פנה אל יעל. "את מרגישה בסדר, סלבריטאית?"

היא הינהנה. "למה אתה קורא לי סלבריטאית," לחשה.

"לא שמעת? הסיפור על הטביעה שלך ועל הבחור שהציל אותך היה אתמול ברדיו ובטלוויזיה. והבוקר הוא הופיע בעמוד הראשון בכל העיתונים…"

הרופא עבר לבדוק את שכנתה, הימהם משהו ואז יצא מהחדר. אמה נחפזה למטה, וחזרה עם עיתוני היום: סיפור ההצלה בחוף גורדון הופיע בכולם.

"אתמול, כשזה היה בחדשות בטלוויזיה, עוד היית בלי הכרה," הסבירה.

"אבל מאיפה יש להם את התמונה שלי מהטירונות?" שאלה יעל בתמיהה כשראתה את עצמה מחייכת מהעמוד הראשון.

"אני נתתי להם. צילצלו לבקש… זאת התמונה הכי יפה שלך!" אמרה, בנימה כמעט מתנצלת.

"אז ככה… ככה נעשיתי סלבריטאית," אמרה יעל ומיד נדרכה. אמה שלפה מראה קטנה מתיקה ומשחה אודם בהיר על שפתיה כאילו היא בדרך לקנות לעצמה תהילה קטנה. היא רואה טוב? שהרי ידעה שאמה החרימה את החיים מאז שאביה מת… היא עצמה לא החרימה?

"לא יזיק לך להיות קצת מפורסמת," אמרה לה. "מה יש, לא מגיע לבת שלי? זה יכול לעזור לך בקריירה."

"אני רוצה להגיד לו תודה," אמרה יעל אחרי שעיינה בעיתונים. אבל כשניסתה לקום, לא הצליחה לשוב ולהתרומם.

"לא עכשיו, יעלי. חושך בחוץ. בואי נחכה עד הבוקר."

"הוא עוד בסכנה?"

"לא, האחיות אמרו שכבר לא. הוא יצא מכלל סכנה. אבל הוא עוד מורדם ומונשם. אולי מחר יתעורר."

זה טוב שיצא מכלל סכנה, חשבה לעצמה כשנעצמו עיניה. פרפרי המלח הלבנים־השקופים שבו ליפול סביבה, אבל לא כמו קודם אלא טיפין טיפין, ועכשיו כבר לא נראה לה שהם מאיימים עליה. אולי כבר התרגלה אליהם.

היא המתינה בעיניים עצומות לסימנים הראשונים של הבוקר, מתאמצת לחשוב כמה שפחות. רעש המוניטורים, השיעולים במסדרון, דיבורי האחיות טרפו את שנתה. הבחור היפה הופיע שוב לעיניה, כמו שהיה כשנפגשו על שפת הים. אותו הקסם שראתה בו אז הופיע הרבה יותר ברור. הוא חזק, חשבה. הוא מיוחד. בטח.

היא פקחה את עיניה. אמה, שנחרה קלות בכורסה, התעוררה.

"הכול בסדר, יעלי?"

"הכול בסדר, אמא," אמרה ושקעה שוב בדמדומי חלומות מעורבים בזיכרונות ילדות.

מעניין איפה סבתא פאניה, הירהרה בחלום. סבתא פאניה הכינה לה תמיד את המאכלים שאהבה, פּלפל ממולא או קציצות ברוטב אדום, אותן היתה מריחה כבר בכניסה לחצר הבניין. אפילו פרח טרי היתה קוטפת מדי פעם בחצר ותוקעת בבקבוק בושם ישן ומסוגנן, מול צלחת האוכל. היו פעמים שהוציאה את הפרח ותקעה בשערה — ותמיד ליוותה את המעשה בקריאות התפעלות.

סבתא היתה מכורה לטקסים שעשו ליעל מצב רוח טוב. לא אמא. עוד לפני שמלאו לה עשר צעקה לסבא באוזן, "אמא כעסנית. לאמא אין מזג טוב!" וסבא הזכיר לה שהיא כפוית טובה. כבר אז ידעה שסבא הוא בצד של אמא, וסבתא היא בצד שלה. סבתא פאניה לא הקשיבה לכעסים של אף אחד, גם לא לצעקות בטלפון. היא המשיכה לבחוש את המרק במטבח כמה דקות, ואז לקחה את סבא איתה לדירתם, שהיתה ברחוב המקביל לשלהם, או שעזבה לבדה. יעל התגנבה אחריה. תמיד היה טוב לברוח לסבתא וסבא. אפילו כאשר גדלה ולא גרה יותר בבית אלא בדירה עם שותפים. ברחה אליה מאהבה וגעגועים, וגם כדי שתכין לה אבטיח קר מחולק לפרוסות ישרות. והנה עכשיו כבר יותר משנה שאין לאן לברוח. וגם סבא יחזקאל איננו.

אור המנורה חשף באכזריות שקים שחורים מתחת לעיניים בצבע דבש. זאת סבתא פאניה? לא. זאת אמא בכורסה עם אודם ורוד בהיר.

קמטים רבים חרצו את פניה של אמא. שניים עמוקים במיוחד ירדו מקצות האף לזוויות הפה. איך זה יכול להיות? הרי אמא רק בשנות הארבעים שלה. "אמא מזדקנת רק מזה שהיא דואגת לך," אמר לה סבא יחזקאל כשביקשה ממנה לשים אודם כמו כל האמהות של הילדות בכיתה, וגם קצת מייקאפ וקונסילר, להסתיר את החריצים.

יעל התאפרה כבר בגיל חמש־עשרה, וככה ירדה לקנות לאמא חלב או סיגריות, תלוי מה היה חסר משעה לשעה וגם כמה אמא רצתה להיות עם עצמה.

"אמא שלך חייבת לדאוג," היה אומר לה סבא. "תניחי לה. לפי דעתה העולם יתמוטט אם היא לא תדאג לו."

רק בערב התעוררה באמת.

אמה עקבה אחריה בחרדה ואמרה בקול כמעט מתלונן, "ישנת רוב הזמן. אבל הרופא אמר שזה לא מדאיג אותו."

"יש לי כוח," אמרה והרימה יד שכבר היתה פחות כבדה. "אני מרגישה יותר טוב."

"אל תתאמצי, יעלי," ביקשה בקול רך ונמתחה בכורסה בחליפת סריג אפרפרה חדשה.

"יפה לך החליפה," אמרה בשמחה לאמה.

"אני אקנה גם לך חליפה חדשה."

"אמא, שכחת, אני לא אוהבת חליפות."

"אז שמלה. מה שתרצי. מה שהכי מתאים לידוענית. לכוכבת שלי. רק שתתאוששי כבר, מותק שלי," צחקה במפתיע, בהקלה אמיתית.

היא הורידה רגל מהמיטה, ואז שמה לב שהיא כבר לא קשורה לחוטים או למכונות. "אנחנו הולכות להגיד תודה לבחור שהציל אותי," הכריזה. אמה קמה לתמוך בה.

לאט לאט פסעו יחד לחדר הסמוך. יעל ראתה גם שם ארבע מיטות, וזיהתה את גופו השרירי של הבחור במיטה שליד החלון.

מכונות מצפצפות ומהבהבות עמדו ליד מיטתו, ומעליו היה מכשיר נוסף שדיבר עם המכשיר של תחנת האחיות. משהו זע עמוק בלבה כשראתה את החזה הרחב שלו עולה ויורד בקצב מכונות ההנשמה. עיניה טיפסו על החוטים והצינורות שהיה מחובר אליהם — היא לקחה את ידו שהיתה קרה וכבדה וכיסתה אותה בשתי ידיה. הוא לא הגיב.

"למה ירדת מהמיטה?" נזפה בה האחות בעייפות. "יותר כדאי שתשכבי. את צריכה לנוח. הוא עוד לא בהכרה מלאה."

אבל היא התעקשה להישאר ליד הבחור, ששכב במיטתו בלי שינוי. החזה שלו עלה וירד, ירד ועלה. על הגיליון הרפואי שלמרגלות המיטה ראתה את שמו: גידי כהן.

יעל עמדה והביטה בו. מה שרצתה יותר מכול היה לנשק אותו על שפתיו, להעיר אותו כמו נסיכה קסומה מהאגדות, שמעירה נסיך נרדם שעשה מעשה גבורה ולחם באיתני הטבע. אבל לא היתה דרך להפעיל את קסם המגע הנסיכותי. הכול היה תפוס בצינורות ובמסכת ההנשמה, ולא היתה לה שום גישה אל פיו, לכן הסתפקה במצחו ובבדל לחיו הימנית. פיה עבר מהמצח ללחי ובחזרה כמה פעמים, כמו מקווה שירגיש בנשיקותיה הקלות ויתעורר משנתו העמוקה.

"תעזבי אותו, בבקשה," שמעה קול צרוד. היא ישבה על יד מיטתו, קצת בצד, בחולצה בצבע אפרסק בהיר שנחצה לשניים. היה קשה להבחין בה באפלולית. איזו בעלות יש לה עליו, חלפה בה המחשבה.

"סליחה…" לחשה. "אני רוצה להגיד לו תודה. הוא הציל את חיי."

"כן, נכון, הוא כמעט טבע כשקפץ לתוך הים כדי להציל אותך," אמרה האישה. היא נראתה בסוף שנות הארבעים לחייה, עייפה ואפורה מדאגה.

"מה קרה לך, תגידי? איזה חוסר אחריות," התפרעו פניה. "למה בכלל נכנסת כל כך עמוק אם את לא יודעת לשחות? מזל שאח שלנו היה שם ובא להוציא את שניכם עם החסקה."

יעל לא ידעה מה לענות, משהו בה עיכב את תנועתה. רצתה להתרחק מהמיטה אבל נשארה במקום.

"מי את?" התפרצה אמה של יעל לתוך הדממה המתוחה.

"אני שרה. אחותו הגדולה של גידי," אמרה האישה. "אח שלנו יואב עובד כמציל בחוף גורדון. גידי בא לפעמים לבקר אצלו, והנה לא נזהר וניסה להציל את הבחורה הלא אחראית הזאת, וכמעט טבע."

היתה טינה בקולה השרירי של האישה, כאילו היא מאשימה את יעל ואמה במצבו הקשה של אחיה.

"אבל הרופא אמר שגידי יתעורר בקרוב," אמרה דינקה, יוצאת להגנה על בתה. "אנחנו אסירות תודה. לא נשכח לאח שלך שסיכן את חייו למען בתי. לעולם לא. לחוב כזה אין מועד לפירעון."

היה נדמה שהאישה מתרככת, אבל היא לא אמרה דבר.

יעל עמדה ליד מיטתו של גידי, עוברת באצבעה על גב כף ידו ומביטה בבחור היפה, במציל שלה. איזה גבר אמיץ! היא התרחקה קצת ועברה להישען על הקיר עם החלון הפונה לצאלון העתיק. נדמה לה שהמרצפות החלו להתרחק זו מזו והיא הורידה את מבטה לרצפה.

"את לבנה כמו סיד," הזדעקה אמה. "בואי, ניקח אותך בחזרה לחדר. את עוד חלשה. למה היה לך כל כך דחוף לקום?" והיא מיהרה לאחוז בידה של יעל ולהוביל אותה אל מיטתה, שם השכיבה אותה וכיסתה אותה בסדין.

לפני שנרדמה, שוב הסתכלה יעל ימינה, אבל האישה הכבדה שלידה כבר ישנה שינה עמוקה. יעל עצמה את עיניה, מחפשת בתוכה איזה צוהר, שייפתח לחלומות מתוקים על כמה יפים יהיו החיים האלה עם הבחור החזק והיפה הזה.

עוד לא החליפו מילה ביניהם, אבל בלבה פנימה היא כבר ידעה שהוא יהיה שלה.

למחרת בבוקר, לאחר ביקור הרופאים, התבשרו שיעל התאוששה והיא יכולה לצאת הביתה למנוחה עד סוף השבוע. מכתב השחרור לרופא המשפחה ימתין בתחנת האחיות.

הן ערכו ביקור אחרון על יד מיטתו של גידי, שעדיין לא התעורר.

הפעם, למרות המתח בערב הקודם, קיבלה אותן שרה בברכה, כמעט כמו קרובות משפחה.

והיא לא ישבה שם לבדה. נמצא שם גבר נוסף, קצת דומה לה ולאחיה חסר ההכרה.

משהו זע במעמקי זיכרונה של יעל. איפה ראתה אותו קודם?

"תכירו, יואב," אמרה ליעל ולאמה, והן הציגו את עצמן בשמותיהן.

השיחה היתה מעט מבוישת, אבל נעימה ושופעת רצון טוב.

"אני… המציל," אמר יואב, בחיוך גדול שחשף שיניים צחורות. הוא סיפר בהתרגשות שלא ישן הרבה בשני הלילות האחרונים, מרגע שצוות הפרמדיקים הוריד את אחיו הצעיר ואותה מהחסקה שלו אל החוף.

יעל ידעה עכשיו. והיא חייכה אליו בהכרת תודה.

"אני לעולם לא אשכח לך את מה שעשית," אמרה אמא שלה. "לכבוד לי לפגוש את האיש שהציל את הבת היחידה שלי…"

"היה רגע שחשבתי ששניכם כבר הלכתם, בחיי…" נאנח יואב וטילטל את ראשו, נזכר ברגעי החרדה הקשים בלב ים. "חתרתי לכיוון שלכם, אבל אז הגיע קיר של מים, ושניכם נעלמתם לי מתחתיו. לא ראיתי כלום, עד שפתאום הופיע הראש שלך ועלה על פני המים. ראיתי שאת כבר לא בהכרה, והיית אמורה לשקוע כמו אבן. לא ראיתי את גידי, הוא דחף אותך מתחתייך למעלה. לא ידעתי אם נגמר לו האוויר, או אם נגמר לו הכוח, אבל הוא לא היה שם… ואז הגיע עוד גל גדול, ושמעתי בום! זה היה הראש שלו שפגע בסירה. וזה כבר היה המזל שלו…" אמר כמעט בלי קול.

"הוא חי, וזה המזל של כולנו," אמרה האחות הגדולה שרה בהתרגשות ודינקה הינהנה.

וכבר היתה בחדר הרגשה של היכרות הדדית, שנבעה בין השאר מזה ששתי הנשים הספיקו לקרוא זו על משפחתה של זו בעיתון. גידי, קראה דינה, עובד ברשת חדרי כושר בבעלות משפחתית. הרשת שייכת לדוד שלו ושל אחיו ואחותו, שהם קרוביו היחידים בארץ, לאחר שהוריהם הלכו לעולמם. הדוד עצמו מתגורר בטורונטו, קנדה, שם יש לו עסק של מוצרי טיפוח וספא.

שרה כבר קראה בוודאי שיעל, "היפהפייה בעלת עיני הדבש", כפי שתוארה, השתחררה לא מזמן מהצבא, והיא שואפת להיות זמרת ועושה את צעדיה הראשונים בתחום, ובינתיים ממלצרת ביום בבית הקפה "תוהו ובוהו", החביב על אנשי הברנז'ה, ובלילה מברמנת בבר "גיים אובר". בסוף החליפו טלפונים ונפרדו בחיוכים נחמדים.

אחר הצהריים, כשכבר היתה בבית, התבשרה מבית החולים בקול צרוד שגידי התעורר. בקשתו הראשונה היתה לראותה.

יעל שבה מיד לאיכילוב. צוות המחלקה התקשה לזהות אותה. במקום החלוק המקומט של בית החולים, היא היתה לבושה בשמלה לבנה שהבליטה את עיני הדבש שלה, מאופרת ומבושמת, כמו הולכת לדייט ראשון עם בחור מבוקש למערכת יחסים רצינית — וזה בדיוק מה שעשתה. אבל היא החזיקה בידה זר פרחי בר קטן וצבעוני — לא משהו שבחורה מביאה בדרך כלל לדייט ראשון. אלא אם זה דייט עם בחיר לבה, שהציל את חייה מבין גלי הים האכזר, בלי שאפילו ידע את שמה.

כשנכנסה אליו, הם שלחו זה בזה מבט: היא בעיני הדבש, עם הזר הקטן בידה, הוא בעיניו החומות הגדולות, שזרחו מפניו שהיו משוחררים עתה ממסכה ומצינורות.

הם היו צעירים, מתוקים ויפים כמו בז'ורנלים.

כל מי שהיה בחדר יכול להבחין בחשמל שבאוויר.

ואז, כמו באגדות, ממש ברגע הנכון, הגיע השליח.

בידיו היו שני זרי פרחים מרהיבים, נוספים, שביישו את הזר הקטן והצנוע שהביאה.

האחד נשא את שמה, "ליעל סלע". האחר יועד "לגידי כהן".

בתוך המעטפות שנלוו לזרים המפוארים היו שני עותקים של מכתב זהה, על נייר רשמי מהודר של "דמוקרטיה חדשה בהנהגת יורם מלך — התנועה לעוצמה ולצדק חברתי".

"המועמד לראשות הממשלה, יורם מלך, מעריך מאוד גיבורים כמוכם ומאחל לשניכם הרבה שנות בריאות ואושר." החתימה המסולסלת היתה בכתב יד עגלגל, נשי משהו.

יעל נשאה את עיניה אל גידי, וראתה בעיניו המתנוצצות שגם בו נגעה המחווה יוצאת הדופן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יקיצת נשיקה”