יהודי ב"שירות" הרייך

ספרו של יעקב אינגרמן הוא לכאורה עוד אחת מהאוטוביוגרפיות המתעדות את קורות כותביהם במהלך מלחמת העולם השנייה. אך העלילה הנפרשת בפני הקורא שונה וייחודית. היא מגוללת את סיפורו של צעיר יהודי, מורה למתמטיקה וקומוניסט נאמן, שלחם בשורות הצבא האדום נגד הפולשים הנאצים, ואף נפצע פעמיים במהלך קרבות אלה. לאחר סדרת המפלות שספג הצבא הסובייטי, גויס יעקב למודיעין ונשלח למשימה מעבר לקווי האויב.

המשימה שהוטלה עליו הייתה לחדור אל שורות הצבא הגרמני ולהעביר מידע למפקדת המודיעין של החזית באמצעות אנשי קשר. ההכשרה הקצרה שקיבל, והעובדה שמעצם טבעו לא היה יעקב הרפתקן אלא איש רוח, עוררו ב"מרגל" תחושה שניצבת בפניו משימה בלתי אפשרית. אך הגורל רצה אחרת. הידע הבסיסי בשפה הגרמנית שרכש בבית-הספר, תושייתו ויכולתו לאלתר פתרונות במצבי סכנה, כשרונו ביצירת קשר אישי מצוין עם הזולת, תמימותו, מראהו החיצוני, תחושת השליחות שליוותה אותו והרבה הרבה מזל – סייעו ליעקב להצליח ולצאת חי מהמשימה הבלתי אפשרית שהוטלה עליו.

הספר מתמקד בתקופה הארוכה (שנתיים וחצי) במהלכה פעל יעקב כחייל גרמני בשירות המודיעין הסובייטי. משולבים בו קטעי זיכרונות מימי ילדותו, השופכים אור נוסף על דמותו המיוחדת ועל הקשיים בפניהם ניצב. הספר מסתיים במהפך שעבר על המחבר עם סיום מלחמת העולם, כאשר המיר את נאמנותו למולדת הסובייטית בפעילות במפעל ההצלה של שארית הפליטה.

תיאוריו הקולחים של יעקב, ראייתו החדה וכנותו פותחים בהצנחתו בשטח שכבשו הגרמנים, בפחדיו, בקשייו ובתקלות שעברו עליו. לאחר התארגנות ראשונית בביתו של איש קשר, והצלחה מבצעית ראשונה, הוטל על יעקב להתנדב כמתורגמן ליחידת הנדסה של הצבא הגרמני.

בימים הראשונים פעל יעקב בקרב הגרמנים רק שעות ספורות מדי יום, שבסופן חזר ל"ביתו" (אצל איש הקשר). אך כאשר עברה היחידה הגרמנית לתחנתה הבאה, הוא "נעתר" להפצרות הגרמנים והצטרף אליהם. מרגע זה עברו עליו שנתיים וחצי של בדידות, מתח ופחד בקרב אויביו.

בצל האיום המתמיד שמעשיו ייחשפו, או, גרוע לא פחות, שמוצאו היהודי יתגלה, הצליח יעקב לרכוש את אמונם המוחלט של הגרמנים, ולפעול במחיצתם במקומות שונים באירופה. "שירותו" של יעקב בצבא הגרמני כלל שלוש תקופות עיקריות:

• הפעילות שהתרחשה על אדמתה הכבושה של ברית המועצות, כך התאפשר לו ליצור מגע עם המחתרות, עם הפרטיזנים ועם אנשי הקשר. המגע עם האוכלוסייה המקומית, התחושה של מאבק למען המולדת והידיעה שבעת סכנה יש לו סיכוי להימלט ולהיטמע בקרב האוכלוסייה המקומית, סייעו לו באותם ימים. תקופה זו התאפיינה במבצעים מרתקים (הצלתה של תחנת כוח מפיצוץ, חילוץ אסירות מהשבי, אספקת תחמושת ודלק לפרטיזנים וכו'), בפעילות מסמרת שיער (במרתפי הגסטאפו) ובפעילות שגרתית (כמתורגמן וכחייל ביחידה הגרמנית, בגיוס חיילים מיחידתו לתא המחתרתי שלו, ביצירת קשרים עם המחתרות ובאספקת ציוד ומידע חיוני שנדרש להן) וכמובן בפחד ובחששות כבדים (שמשחקו הכפול יתגלה, וגרוע מכך – שיהדותו תתגלה, במקלחת או בבדיקה הרפואית).
• הפעילות שהתרחשה על אדמת גרמניה, לשם הגיעה היחידה "שלו" לצורכי התארגנות ומנוחה. למרות הניתוק מפעיליו יזם ולמעשה אף הקים יעקב תא מחתרתי על אדמת הרייך. שולבו בו גרמנים שהתנגדו לנאצים ועובדי כפייה סובייטים שהגרמנים העסיקו בארצם. חופש הפעולה לו זכה יעקב נבע בין השאר מכך שמפקד הפלוגה שלו, שהתרשם מאוד מנאמנותו לרייך, אימץ אותו רשמית כבן…
• התקופה השלישית והאחרונה הייתה באיטליה, לשם נשלחה יחידתו לאחר הדחת מוסוליני. חרף הריחוק מארצו ואי ידיעת השפה, התמיד יעקב בפעילותו המחתרתית. הוא יצר קשר עם המחתרת האיטלקית באזור בו שהה, סייע לה במידע, בנשק ובתחמושת, נעזר בה ביצירת קשר עם מפעיליו בברית המועצות ובפעולות שונות (כגון שחרור שבויים) ואף נטל חלק בפעולותיה. תוך כדי פעילותו ב"יחידתו" הגרמנית נפצע מתקיפת מטוסים בריטיים, אושפז בבית חולים, וזכה להערכה רבה של חבריו ליחידה.

במשך כל התקופה התמודד יעקב עם הבדידות, הפחד והקושי בהסתרת יהדותו, שהגיע לשיאו מדי חודש בבדיקת הרופא לגילוי מחלות מין בקרב החיילים. השעות בהן בילה בקרב אנשי המחתרות והפרטיזנים אמנם הקלו עליו מעט, אך גם בפני ידידיו אלה נאלץ להעמיד פנים, ולהסתיר את יהדותו.

תיאוריו של יעקב מאפשרים לנו להציץ לשגרת החיים של יחידת עזר גרמנית, שאמנם לא נטלה חלק ממשי בקרבות, אך שהתה באזור החזית. מתברר שהגרמנים לא היו מקשה אחת. היו ביניהם אנטישמים קיצוניים, אך גם חיילים שסלדו מהפיהרר ופעלו נגד צבאם.

במהלך פעילותו על אדמת ברית המועצות ניסה יעקב לברר מה עלה בגורל בני משפחתו. מהמידע שהגיע אליו, בכלל זה בשעה שעבר בעיר הולדתו כחייל לבוש במדי הצבא הגרמני,  הבין שנרצחו בידי הנאצים. רק שנים לאחר מכן, ובדרך לא דרך, נודע לו שאמו ואחד מאחיו ניצלו.

יעקב, בחור צעיר ונאה, נפגש גם עם בחורות שפעלו במחתרות במקומות השונים בהם חנתה יחידתו. בחלק מהמקרים התפתחו היחסים ואף נרקמו אהבות, אך הן נקטעו באיבן בשל אירועי המלחמה ותנועת יחידתו.

קשריו עם אחת הצעירות, הבת של פעילה מרכזית במחתרת האיטלקית, הסתיימה בנישואיהם, ובעקיפין תרמה למהפך בחייו של יעקב. פגישתם המקרית עם חייל מהבריגדה היהודית בוונציה, התלהבותה של בת זוגו מהיהודים ומהציונות, ומסע שכנוע של אנשי עלייה ב', הביאו את יעקב לוותר על רעיון השיבה לברית המועצות. הוא נרתם למפעל העלאתם ארצה של ניצולי המחנות עד היום בו עלה גם הוא.

בלשון רהוטה נחשפים בפנינו האירועים הרודפים זה את זה, הסיטואציות הנראות כלקוחות מן הדמיון, הסכנות האורבות על כל צעד ושעל, האהבות הנרקמות בצל המלחמה והמקריות הבלתי נתפשת  של החיים.

Purchase the English version on Amazon:

A Jew in the "service" of the Reich

מקט: 4-464-1125

ביקורת על הספר

קישור אל הספר בגוגל-בוקס

ספרו של יעקב אינגרמן הוא לכאורה עוד אחת מהאוטוביוגרפיות המתעדות את קורות כותביהם במהלך מלחמת העולם השנייה. אך העלילה הנפרשת […]

---

פרק 1

צניחה בעורף האויב

השעה הייתה כמעט חצות. עלינו על מטוס התובלה הסובייטי, ותפסנו את מקומותינו, שישה בצד האחד של המטוס ושישה בצדו האחר. הישיבה עם המצנחים, החגורים עלינו, לא הייתה נוחה, אכל איש מאתנו לא נתן דעתו על כך. ישבנו מכונסים בעצמנו. אני חשבתי על המשימה שלפני. אפשר אפילו להודות שפחדתי.

אחרי זמן קצר המראנו. מדריך הצניחה עבר בינינו, בדק אם הרתמות מהודקות כהלכה, וחיבר את רצועות הפתיחה האוטומטית של המצנחים לכבל המיועד לכך. דלת המטוס נותרה פתוחה, ורעש המנועים החריש את אוזנינו. אני זוכר שבמטוס שרר קור נורא, שגבר ככל שהמטוס צבר גובה.

נדמה היה שהמטוס מתקדם לאט, אך עד מהרה חצינו את קו החזית. טסנו עתה מעל שטחים שגרמניה כבשה מברית־המועצות. ניסיתי להיזכר בכתובות של אנשי־הקשר, אתם אני אמור ליצור מגע, אך הכול פרח מזיכרוני. במשך שעות ארוכות שיננתי אותן בעל־פה, אך רצף האירועים בשעות האחרונות, ההתרגשות הרבה, והפחד שמא אפול בשבי הגרמנים טרדו את מחשבותיי, ודחקו הצידה את המידע החיוני.

חיפשתי קצת חום והתכרבלתי במעיל. מאומה לא עזר. הקור במטוס היה בלתי־נסבל. חשבתי על הבית. על בני משפחתי, אותם לא ראיתי כבר יותר משנה. תהיתי מה עלה בגורלם והאם עודם בין החיים. במיוחד התרכזו מחשבותיי באמא, וניסיתי לתאר לעצמי את תגובתה, לו ידעה במה אני עוסק…

פתאום המדריך קרא: ״רואים למטה את הסימנים, תסתכלו מבעד לחלונות!״ הבטנו החוצה וראינו מדורות, שסימנו לטייס את מקום הצניחה. בסמוך להן אפשר היה לראות גם דמויות. אלה היו הפרטיזנים שהמתינו לנו. לפתע נשמע צלצול, המדריך רץ אל תא הטייס ובשובו אמר לנו, כי הגרמנים גילו את המטוס והחלו לירות לעברנו… ואכן, ראינו זרקור סורק את השמיים, מנסה ללכוד באלומתו את המטוס, שרעש מנועיו נשמע על הקרקע.

הטייס הסתובב, התרחק ממקום הסכנה, ואז החלו להצניח אותנו.

אף אחד לא רצה לקפוץ ראשון, ובסופו של דבר לקחו אותנו אחד־אחד, סחבו אותנו אל הדלת הפתוחה ו… דחפו אותנו החוצה. הגעתי בתורי לדלת המטוס ורציתי לברוח חזרה, אך הרגשתי חבטה ונפלתי אל תוך הלילה השחור. למזלי המצנח נפתח אוטומטית, כי אילו אני הייתי צריך לפתוח אותו, בשום אופן לא הייתי מצליח לעשות זאת.

בחוץ היה קר וגם רטוב, כי ירד גשם. המטוס התרחק במהירות ועמו נעלם רעש המנועים. השקט המוחלט, שליווה אותי בדרכי אל הקרקע, הופרע רק על־ידי מטחי הירי של הגרמנים. לא הצלחתי לראות מהיכן הם יורים, וגם לא ראיתי עוד את סימני הפרטיזנים על הקרקע. יתכן שהתרחקנו מאוד מהמקום, או אולי הם הסתלקו, לאחר שהמטוס התגלה.

נפלתי בתוך שטח פתוח, על רגלי השמאלית, שבחודשים האחרונים נפגעה כבר פעמיים. הרגשתי כאבים עזים, אך ניסיתי לפעול לפי ההוראות, וקודם כול להיפטר מהמצנח. אספתי אותו, ובעזרת הסכין שנתנו לי חתכתי את המיתרים. אחר־כך חפרתי בקרקע הבוצית בור וקברתי אותו. התנועות לא היטיבו עמי, הכאבים ברגלי גברו, והרגשתי שאיני יכול לזוז מהמקום.

נשארתי לשכב באמצע השדה, בבוץ. גשם דק המשיך לרדת והקור הציק מאוד. מסביב היה חושך מוחלט, ולא יכולתי לדעת היכן אני. לא ראיתי אור, לא ראיתי כפר, לא ראיתי איש מהפרטיזנים שאמורים היו לקבל אותנו. שום סימן חיים. נותרתי כך עד לפנות בוקר, וכשעלה השחר ראיתי ערמת קש לא רחוק ממני. רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מקור, זחלתי לעברה, פיניתי לי גומחה בתוך הקש, וניסיתי להתחמם קצת. חשבתי לעצמי שאמתין לשעות היום ואראה איך הדברים מתפתחים. אולי יקרה משהו.

הגשם פסק, אבל היה עדיין רטוב וערפילי. המתנתי בשקט ולפתע שמעתי רשרושים. קפאתי במקומי. האם אלו עכברים? האם זה איכר שיצא לעבודתו? או אולי אלו חיילים גרמניים המחפשים את הצנחנים? לאחר כמה רגעי חרדה נשמתי לרווחה. לשמחתי, הסתבר כי בצידה השני של ערמת הקש שכב אחד הבחורים שצנחו יחד אתי. החלטנו שאין טעם לנסות לחפש את הפרטיזנים, שהיו צריכים לקבל אותנו. עדיף להתרחק מהמקום, מחשש שיחידות גרמניות כבר מחפשות אחרינו. כל אחד מאתנו קיבל כתובות של אנשי־קשר, וחשבנו שעדיף שנתקדם.

בשעות הבוקר המוקדמות מצאנו עוד שניים מאנשינו, וכך היינו ארבעה. מאחר שחבורה של ארבעה גברים יכלה לעורר חשד, בנינו לעצמנו סיפור כיסוי למקרה שניתקל בגרמנים: אנחנו טרקטוריסטים, נשלחנו מהקולחוזים שלנו להביא טרקטורים מסטאלינגרד, ובדרך הפציצו אותנו. הטרקטורים נשרפו ואנחנו חוזרים הביתה ברגל.

הבגדים שלנו לא התאימו לתפקיד ה״טרקטוריסטים״ שאימצנו לעצמנו. חלק מהאנשים אפילו לבש מדים של הצבא האדום, כדי שאם ייתפשו על־ידי הגרמנים, יחשבו לשבויי מלחמה. על־פי התוכנית, היו צריכים הפרטיזנים לספק לנו את הביגוד המתאים לתפקיד שנקבע לכל אחד מאתנו. החלטנו שבכפר הראשון אליו נגיע, נחליף את הבגדים, שבנוסף לכול גם היו רטובים ומלוכלכים בבוץ.

לא ידענו היכן בדיוק אנחנו נמצאים, כי צנחנו רחוק מהמקום שתוכנן על־ידי מפקדת המודיעין של החזית. הלכנו מהר ככל שיכולנו. הרגל מאוד כאבה לי, אך לא הייתה כל ברירה. נשכתי את שפתיי וצעדתי. ניסיתי לא לעכב ולא לסכן את האחרים, שהתאימו את קצב הליכתם ליכולתי המוגבלת. צעדנו בעיקר דרך השדות, כדי לא להיתקל בחיילים הגרמניים שנעו בדרכים.

אחרי כמה שעות ראינו מרחוק כפר. החלטנו לחכות עד רדת החשיכה, כדי להיכנס אליו בלי להסתכן. במהלך ההמתנה הסתבר שאנו נמצאים ליד כביש, שעליו נעים כוחות של הצבא הגרמני. הייתה זאת הפעם הראשונה שנזדמן לי לראות את צבא האויב מקרוב. השיירה שראינו הייתה יחידת שריון מדיביזית הטנקים על שם היטלר (״אדולף היטלר פנצר דיוויזיון” של האס־אס). השיירה הייתה גדולה מאוד. כלי הרכב נסעו באורות מלאים, בחופשיות, בביטחון. החיילים עמדו חשופים בצריחי הטנקים בשרוולים מופשלים, כשעל מדיהם ענודים כל אותם סמלים ועיטורים נאציים שהכרתי מהסרטים או מהעיתונים. הם נראו בריאים, שזופים ובטוחים בעצמם. נראה שהם נעים בתחושה שהרוסים אינם מסוגלים לעשות להם דבר, וזה הטיל עלינו אימה גדולה. המשכנו לחכות עד שהשיירה עברה, וזה נמשך זמן רב מאוד.

באותן שעות התעוררו בלבי חששות כבדים, וכבר ראיתי את עצמי נופל בשבי הגרמני. הבנתי שכיהודי מדובר בסכנת חיים. באותם ימים עדיין לא היו ידועים פרטים על התוכנית שגיבשו הנאצים להשמדת העם היהודי (״הפתרון הסופי״), אבל ידעתי, שבאזורים הנתונים לשליטתם מחזיקים הגרמנים את היהודים במחנות מעצר נפרדים ואף הורגים אותם. נזכרתי בכרוזים שהגרמנים פיזרו ממטוסיהם, כבר בימים הראשונים של המתקפה בחזית הרוסית. בכל הכרוזים האלה — שהיו כתובים בגרמנית, ברוסית ובאוקראינית, ושאותם ראיתי במו עיניי — הוצגו היהודים כאויב המרכזי של גרמניה וכגורם העיקרי למלחמה.

בלילה החלטנו שאחד מאתנו יסייר בכפר, כדי לבדוק אם נמצאים שם חיילים גרמניים. לאחר זמן מה חזר הבחור וסיפר, שהגרמנים היו שם קודם לכן, אבל עכשיו אין אף אחד, ואין כל סכנה. נכנסנו לכפר ומצאנו בו בעיקר נשים, ילדים וזקנים. הם נתנו לנו אוכל, משקה ובגדים של בני הבית. ביררנו היכן אנו נמצאים, והסתבר שהיינו בתחום רוסיה, בין צֶ’רְטְקוֹבוֹ לבין מילֶרוֹבוֹ, דומני שלכפר קראו קַרְפָּטוֹבָה.

היה עלינו להחליט לאן להמשיך. למזלנו, אחד מארבעת אנשי החוליה היה קצין בצבא האדום, שהכיר את האזור. הוא היה אדם סמכותי מאוד, דבר שבא לידי ביטוי אפילו בנימת קולו. הוא גם היה מבוגר יותר משאר החבר׳ה. איני יודע מה היו המשימות המיוחדות שהוטלו עליו, אבל הוא נטל את הפיקוד עלינו, והחליט להוביל אותנו לכפר, באזור הדון התחתי, בשם ניקולאייבסקייה סטאניצה (כפר חקלאי המיושב בקוזאקים מכונה סטאניצה, במיוחד באזור הדון). היו לו שם מכרים, וגם כתובת של איש־קשר. גם כמה מהכתובות שהיו בידי האחרים התאימו לסביבה הזו.

החלטנו להתקדם בעיקר בלילה, ובשעות היום למצוא מסתור בשדות, או במקום לא מסוכן אחר. לא היו לנו מפות, ואיש מאתנו לא ידע מה בדיוק המרחק עד לניקולאייבסקייה סטאניצה. לא הכרנו את הסביבה, אבל לפי השמש הבנו שאנו מתקדמים בכיוון רוסטוב. החלטנו ללכת מכפר לכפר, ובכל מקום לברר פרטים, עד שנגיע. לאחר כמה ימי הליכה השגנו מפה של תלמיד בית־ספר, בעזרתה התחלנו להתמצא, פחות או יותר, בשטח. הבנו לאיזה כיוון עלינו ללכת. צריך לזכור שהמדובר באזור ערבות, הנוף המישורי מונוטוני מאוד, דבר המקשה על ההתמצאות והניווט.

האיכרים בכפרים הושיטו לנו עזרה, אבל בגלל החשש והפחד ביקשו שנסתלק מהר. אלו היו הימים של ההתקפה הגדולה בכיוון סטאלינגרד, וכל הכפרים והדרכים היו מלאים בכוחות גרמניים. השתדלנו ללכת על־פי התוכנית שגיבשנו לעצמנו. לאחר כמה ימי הליכה, התקרבנו לכפר מסוים, ולפנות ערב יצא אחד מאתנו לבדוק מה המצב. הוא לא חזר, והחלטנו לשלוח עוד מישהו שיבדוק מה קרה. התברר שהגרמנים נמצאים בכפר. הייתה שם יחידה גרמנית, ואנשיה תפסו עוברי אורח, כדי שיחפרו עמדות להצבת תותחים נגד־מטוסים. כולנו נתפסנו והתחלנו לעבוד שם. זה היה המגע הראשון שלנו עם הגרמנים. לא ידענו מה טיבם, אבל תכננו לברוח.

ארבעתנו החלטנו לומר שאיננו יודעים גרמנית, אך האמת היא שאני ועוד אחד ידענו גרמנית די טוב. הגרמני שהשגיח עלינו, ניסה לשוחח אתנו, אך אנו הסברנו לו, בתנועות ידיים, שאנחנו חייבים להגיע הביתה, למשפחות המחכות לנו. לפנות בוקר הצלחנו לברוח משם.

עברנו כל יום קילומטרים רבים. תחילה באמת הלכנו רק בלילות, אבל בהמשך החלטנו, שכדי להתקדם מהר יותר, נלך גם בשעות היום. השתדלנו ללכת במקומות לא מסוכנים, בעיקר בשדות פתוחים. לפעמים לקח אותנו איכר בעגלה לכפר הסמוך, אבל רוב הזמן הלכנו ברגל. היו לנו ימים קשים בהם לא בא אוכל אל פינו, וימים אחרים בהם קיבלנו אוכל מהאיכרים.

לאחר צעידה ממושכת הגענו, בסופו של דבר, ליעדנו — ניקולאייבסקייה. נכנסנו לבית הראשון ולשמחתנו אמנם הכירו שם את חברנו. אשתו נולדה במקום וקרוביה עדיין התגוררו בו. מהתושבים המקומיים התברר לנו, שיש בכפר נוכחות גרמנית קבועה, וכי ביום הקודם אף היו שם יחידות צבא גרמניות רבות. הם הסבירו לנו שנהר הדון חוצה את הסטאניצה, ובמרכזה נמתח גשר בין שתי הגדות. לעיתים, כשמגיעות לגשר יחידות גרמניות גדולות, נוצר במקום פקק, וכתוצאה מכך כוחות גרמניים גדולים מתעכבים בכפר ליממה או שתיים.

בלילה היה הכפר נתון בעוצר, והיו פרוסים בו מחסומים גרמניים. התושבים המקומיים עזרו לנו להתגבר על הקשיים הללו, וכך הצלחנו להתגנב אל הבית בו אמור היה להיות איש־הקשר, שכתובתו הייתה בידו של ראש הקבוצה. כשהגענו ל״כתובת״ מצאנו במקום זוג זקנים.

הגבר, שנראה כמו איכר טיפוסי, קיבל אותנו יפה. הוא ורעייתו, ה״סבא״ וה״סבתא״ כפי שקראנו להם בהמשך, היו אנשים בריאים ומלאי חיות. הם גרו בבית לבנים מרווח, בעל גג פח צבוע באדום. הזקן דאג לשכן אותנו בבקתות, שהיו בחצר הגדולה של ביתו. הייתה לו משפחה גדולה מאוד, ובכלל זה מספר בנות. הוא ״סידר״ אותנו כמשפחות: אתה תהיה ה״בעל״ של זו, ואתה ה״בעל״ של זו… בקיצור, נהיינו משפחה אחת. גם היום איני בטוח שאלה אכן היו בנותיו. הקלות בה הפקיד (או שמא הפקיר…) אותן בידינו הייתה מוזרה.

אחת הבקתות הייתה מיועדת לי ול״אשתי״. במשך הזמן, סיפרה לי ״זוגתי״ שהיא נשואה, ויש לה שני ילדים קטנים. ביתה היה במרחק רב, בצד השני של הסטאניצה. היא נשארה אתנו עד שעה מאוחרת בערב, ואחר־כך הלכה לילדיה. בבוקר היא חזרה, ועבדנו יחד בשדה ובבית. סיפור דומה היה גם עם שני ״אחים״ אחרים. לעומת זאת, ה״אח״ המבוגר גר בבית הראשי. היה לו תפקיד שונה, והוא היה היחיד שפעל לפי הוראות מהמודיעין הצבאי.

מכל מקום, לא ידענו מה לעשות הלאה, וה״סבא״ לא דיבר הרבה,

רק אמר שעלינו לחכות ושנקבל את ההוראות המתאימות. ואכן כך היה. בהמשך, התרגלנו לעובדה, שמפעם לפעם הזקן נעלם ליום או יומיים, וכאשר חזר, הביא עמו הוראות להמשך הפעילות של כל אחד מאתנו. למעשה, בכל תקופת פעילותי הראשונה, היה הזקן איש־הקשר העיקרי שלי.

לימים נודע לנו שהזקן היה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית באזור. כאשר הגרמנים כבשו את המחוז הוא התחזה לאיכר פשוט, ובמסווה זה שימש כמנהיג האזורי של המחתרת. הוא קיים את הקשר הן עם ארגוני הפרטיזנים שפעלו בגזרה, והן עם המפקדה הצבאית של הצבא האדום בקו החזית. באמצעות מפקדה זו נוצר הקשר עם מפקדת המודיעין ששלחה אותנו למשימה, כך שכל אנשי החוליה שלנו יכלו להעביר דיווחים ולקבל הוראות.

בבוקר שלמחרת בואנו לבית ה״סבא״ הופתענו לגלות, כי בצמוד לגדר של הבית יושבים חיילים גרמניים עם מכשירי אלחוט וטלפונים, אולם ה״סבא״ אסר עלינו ליצור אתם קשר כלשהו. בהתחלה ישבנו כל הזמן בבית, אך אחרי כמה ימים הורה לנו הזקן לצאת לעבודה בשדה, כדי לבסס את סיפור הכיסוי שלנו כ״טרקטוריסטים״ שחזרו הביתה.

הבית והמשק שבו התגוררנו היו מוקפים גדר. מחלון חדרי יכולתי לראות את אחד החיילים קורא עיתון. כבר זמן רב חייתי בניתוק מוחלט מכל המתרחש בעולם, לא שמעתי רדיו ולא ראיתי עיתון, והתחשק לי מאוד לבקש מהחיילים את העיתון. בשל הוראתו של ה״סבא״ התאפקתי בהתחלה, ונמנעתי מכל מגע עמם, אבל בסופו של דבר גברה סקרנותי, ויצאתי אל החיילים. בירכתי אותם לשלום בגרמנית. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי עם חיילים גרמניים בשפתם. החייל היה מופתע מאוד ואמר לחברו בהשתוממות: ״הוא מדבר גרמנית!״ החייל התעניין מאין הגרמנית שלי. עניתי לו שאמי הייתה גרמנייה, וביקשתי ממנו רשות להציץ בעיתון. היה זה עיתון המפלגה הנאצית ״פֶלְקישֶר בֶּאוֹבַּכְטֶר״. הוא נתן לי אותו ברצון, והחל לשאול אותי שאלות רבות. הוא כיבד אותי בשוקולד וסיגריות, מצרכים יקרי ערך באותם ימים, ואף הבטיח להביא לי עיתונים נוספים. גם חברו השתתף בשיחה, שהתנהלה באווירה ידידותית. הם הראו לי תמונות של משפחותיהם, ואני שאלתי בתמימות מה מעשיהם במקום. הם סיפרו לי כי הם מתאמים את זמני המעבר של היחידות הגרמניות החוצות את נהר הדון על גבי הגשר שבכפר. הם מקבלים באלחוט פניות מהיחידות המתקרבות אל הגשר, ומסדירים אתן את מועדי החצייה.

כשנכנסתי הביתה התנפל עלי אחד ״האחים״ בזעם, וגער בי על שהעזתי להפר את הוראתו של ה״סבא״ ולדבר עם הגרמנים. כאשר סיפרתי לו את מה ששמעתי מפי הגרמנים נמוג כעסו, והוא רצה לנשק אותי מרוב אושר.

למחרת נפגשתי שוב עם החיילים הגרמניים, והם גילו לי, שבלילה לא אוכל לישון בשקט. דיביזית טנקים עומדת לעבור את הגשר ויהיה רעש גדול. בבית חיכתה לי כבר כל ה״משפחה״, והידיעה שהבאתי הועברה מיד הלאה, למפקדת המודיעין של החזית.

בלילה ההוא נרדמתי מהר, אבל לא ישנתי הרבה. התעוררתי מרעש של קולות נפץ עזים. עוד בטרם הבנתי מה מתרחש סביבי, הרגשתי גל חום חזק, ששרף את פני. היה זה רסיס פצצה גדול ולוהט, שחדר את קיר העץ של הבקתה בה התגוררתי, חלף מעל מיטתי ויצא מבעד לקיר הנגדי. גבות עיניי והריסים להטו, והצריף החל לבעור. לא מצאתי את ״אשתי״ במקום, ונמלטתי, כל עוד רוחי בי, לחצר.

מסביב הכול בער, ומכל עבר נשמעו קולות נפץ רמים של פצצות ומטחי ירי ממקלעים. הייתה אנדרלומוסיה גדולה. רצתי לחפש את בני ה״משפחה״, אך לא מצאתי איש. לפתע הבחנתי על האדמה בפיסת בד עם נקודות. זיהיתי את הבד כחולצתו של אחד ״האחים״ שלי. התחלתי לחפור בידיים, וחילצתי את האיש ואת יתר החברים ש״נקברו״ תחת רגבי אדמה תחוחה, במכתש שנוצר על־ידי אחת הפצצות.

ממקום המחסה שתפשנו, ראינו חיילים גרמניים מתרוצצים אנה ואנה בחיפוש אחרי מסתור. מטוסי התקיפה הרוסיים, שחגו באוויר, צללו, גל אחר גל, לעבר הגשר והטילו עליו, ועל סביבתו הקרובה, מטר של פצצות. האזור הסמוך לגשר בער כולו, מכתשים נפערו בקרקע, מבנים נפגעו ועצים נעקרו ממקומם. מן העבר האחד של הגשר עמדה שיירה ארוכה של טנקים גרמניים, שחיכו לתורם לחצות את הדון. לפתע נפגע אחד הטנקים והתלקח. טנקים אחרים ניסו להתפרס לאורך גדת הנהר, ולהתרחק ממלכודת האש. בשלב מסוים נפלה פצצה במרכז הגשר ומוטטה את אחד מעמודי התמיכה שלו. לא נותר כל ספק בלבנו, הגשר הוצא מכלל שימוש, והתקדמות כוח השריון הגרמני בציר זה נבלמה, לפחות לזמן מה.

היינו כמה מאות מטרים מן הגשר המופצץ, וחייכנו בהנאה. לא הוטרדנו מכך שהצריפים בחצר עלו באש, ולא חשנו כל פחד בשל הקרבה הגדולה לאזור בו התרחשה התקיפה. ההיפך היה הנכון. תחושה של סיפוק גדול מילאה אותנו למראה המטוסים הסובייטיים הפוגעים בכוח השריון הגרמני. אני זוכר שאחד מבני ״משפחתי״ אמר לי ״תראה מה שעשית…״, וגם האחרים בירכו אותי, כאילו אני האחראי הבלעדי לתקיפה.

התקשיתי להאמין שהתקיפה התרחשה רק בגלל המידע שדליתי מהחיילים הגרמניים. עם זאת, בהחלט ייתכן שהידיעה שלי סייעה לצבא האדום לבחור את מועד ההפצצה, והדבר הסב לי קורת רוח רבה. המחשבה, שתוך זמן כה קצר לאחר שצנחתי בעורף האויב, תרמתי את חלקי למאמץ המלחמתי, מילאה אותי אושר.

נזכרתי באירועים שונים שעברו עלי מאז פרצה המלחמה הנוראה, לפני יותר משנה. חשבתי על תהפוכות הגורל, על המקריות בה מתרחשים הדברים… הרי הייתי מורה למתמטיקה… זו הייתה שנת ההוראה הראשונה שלי… הקרבות פרצו… סייעתי בפינוי האוכלוסייה… לחמתי בחזית חארקוב… ניצלתי ממוות… נפצעתי והחלמתי… נשלחתי אל מעבר לקווי האויב…

כל־כך הרבה דברים…

ניסיתי לשחזר את מהלך האירועים… לסדר את רצף הפרטים…