החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יהודי מפשמישל / קדיש

מאת:
הוצאה: | 2022 | 231 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

שני סיפורים מתוך זיכרון ודמיון, ארוגים על בסיס פיגומים אוטוביוגרפיים: בסיפור הראשון, אדם זקן מספר את חיי סבו, דרך חוויות ושיחות מילדותו בחברת אותו סב שהיה אנאלפבית מוחלט, אפיקורוס אידאולוגי, סנדלר-אומן, קלפן מדופלם ובעיקר שורד בלתי נלאה שהגיע לציונות ולמדינת היהודים כי זה מה שהאוניברסיטה של החיים לימדה אותו. בסיפור השני, אותו אדם זקן מתאר את אימו קשת היום במהלך-חיים מר, ובעיקר בשנים האחרונות לחייה. הוא מלווה אותה כבן בכור, רופא במקצועו, בתהליך הדעיכה והמעיכה העצמית תוך חשיפה של הסבל, הכאב, הדיכאון והאומללות שהיא משדרת ומפזרת לכל עבר ואל מול חוסר האונים שלו עקב אי-יכולתו לעזור לה במימוש משאת נפשה, ההתאבדות עליה היא חולמת מגיל צעיר.

יצחק מלר, בן 73, מנתח סרטן במקצועו, בעשור האחרון (אחרי פרישתו מאוהלה של רפואה בתחושה של ניצחון פירוס) סטודנט במדעי הרוח, ולאחרונה, ד"ר לספרות עברית. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה, שעוסקים בחיי האנשים הקטנים והשקופים בעולם החולי והרפואה וגם מחוצה לה.

מקט: 4-249-50982
שני סיפורים מתוך זיכרון ודמיון, ארוגים על בסיס פיגומים אוטוביוגרפיים: בסיפור הראשון, אדם זקן מספר את חיי סבו, דרך חוויות […]

פרולוג

אני כבן שבעים שנה וחש בצורך לספר. איך מתחילים לספר סיפור?

“פתיחת סיפור היא כמעט תמיד התקשרות חוזית בין הכותב לבין הקורא”, אמר או כתב מישהו. באשר לי, אין לי עניין בחוזים שמזכירים לי קנייה ומכירה, משא ומתן, סוחרים ועורכי דין, משפטים וחתימות על טפסים עם הרבה “אותיות קטנות”, הסתרה וכיסוי במקום גילוי. אני מעדיף לשאול איך חוצבים פתח בלי משקוף, חור קבוע בקיר אמיתי, אטום או שקוף למחצה, אשנב שמגשר בין פנים לחוץ, וכל זה כדי למסור דרכם חבילה. איך מוסרים חבילה שהיא קופסה רבת מחיצות ומדורים: מעשיות, חלומות, אירועים, חוויות, מכתבים ומראות, תמונות ובעיקר זיכרונות. זיכרונות של נועם ואימה במינונים שונים, זיכרונות מֵעָבָר רחוק שמתקרבים מאחור בהיסוס, אט אט, אל הווה שצופה לעתיד לא רחוק, קדימה, מתקרב (הֶעָבָר) אל העת הזאת כמו אופק במהופך. הוא הופך מנקודה רחוקה לתמונה שגדלה במהירות, מתקדמת לעברך, בולעת אותך, המתבונן, המאזין או הקורא.

לספר ולמסור הן בעיקרן פעולות שמרכיבות טקס העברה של דגלים מיד ליד, מדור לדור, מאדם לאדם, מאיש לאישה, ממבוגר לילד, ובעצם ממה ולמי לא? זה דומה להעברת ולהבערת אש מאש קיימת ביום חג. למה עושים את זה? כדי לשמר את המעשה והמחשבה עבור מי שרוצה בכך או מוכרח או אולי עבור המספר עצמו, שהרי מסַפּרים סיפור לקהל אבל לא שואלים אותו אם הוא מעוניין להקשיב. מניחים שהוא משתוקק לשמוע או לקרוא או לראות (אולי קנה כרטיסים מראש או אולי לא נעים לו?). אולם, אולי באמת ובתמים, יותר ממה שרוצה העגל לינוק רוצה הפרה להיניק. מה כבר יכול לקרות לפרה שעטיניה מתפוצצים מגודש חלב ולא תמצא סביבה יונק כלשהו? ובכל זאת, יש בעלי עטינים שכותבים למגירה, יונקת אלמונית ומוסתרת שמחכה בתקווה לגילוי ארכאולוגי אי שם בעתיד. בסך הכול, ההתפלספות הזאת היא מִכְסֵה לבורותי, שהרי אין לי מושג ירוק למה מספרים, ומכאן שאין לי ידיעה איך מתחילים.

מי באמת מתעניין בסיפורו של יהודי אחד מפשמישל? סיפור מקוטע של תולדות נפתלי בן הטוחן, נצר לסעיפים משתרגים של משפחת אופים ושל משפחת יצרני ריבה או שיכר, ללא ייחוס רבני, תורני או למדני.

הוא היה אנאלפבית מוחלט, אתאיסט, אפיקורוס, אופוזיציונר וכופר בכל דבר שזז או חושב. הוא עסק בנעליים, היה סנדלר אומן של מגפיים בצבא האוסטרו־הונגרי, הצבא הרוסי של הצאר וגם זה האדום. הכול לפי הצורך והזמן. הוא היה מעשן כבד מגיל שש או שבע שהתחיל ב”מכורקה”[1] רוסית וסיים את חייו בגיל 63 עם “דובק 10” ביפו המעטירה, במדינת ישראל, בבית החולים “דונולו” על שפת הים מעל חוף ג’בליה. בתוך זוג ריאותיו קינן בכבוד סרטן בועיות שטעם את כל סוגי העשן הללו והפך את הזקן לציוני בעל כורחו.

איך קרה הדבר שיהודי זה, ללא דעת קְרֹא וּכְתֹב, ללא אל ודת, ללא רדיו, טלוויזיה, עיתון או ספר, ובהיותו מתריסן תורשתי וכפייתי, הפך לציוני אדוק בלי הרצל? על כך רצוני לספר.

איני היסטוריון ואיני מלקט מעשיות עממיות וגם לא סופר בדיות או משורר דמיונות, ועם זאת, אני, נכדו, מבקש לספר ולכתוב. על סמך מה? על פי זיכרונות ומעשיות של אפיזודות, עם קטעי קישור על פי קריאת מקורות לא ממשיים, בתוספת אלתורי דמיון וחרוזי ניחוש, ופה ושם ליקוטי מידע שנאספו תוך שיטוט במרחבי הזמן, מצוטטים ונשמעים בדרכים, בבתי האוכל והמרזח, בקיוסקים ובחנויות. ציר הקיום של כל אלה הוא הזיכרון בלבד.

הסיפור אינו מושלם ואינו מדעי. הוא רחוק מדיוק או מאמת עובדתית. בחריץ הגבינה הזה יש מספיק חורים כדי לרמוז ולאפשר ניחוש מושכל שיוביל את הקורא לתמונה סבירה של אריג החיים שרקם אותו יהודי מפשמישל שלרגלי הקרפטים המביטים לגליציה מִצָּפוֹן. האריג מורכב מחוטי נדודים עד אלמה־אטה[2] שבמזרח, זלצבורג (עירו של מוצרט) ונאפולי במערב, מֵרַחֲבֵי הים התיכון עד חופי יפו ליד ומול סלע אנדרומדה, יפו של כנסיות, מסגדים ובתי כנסת, מגדל שעון ורחוב שישים של נרגילות ואבטיחים…

למה להקדים ולפרוש את היריעה? כי כדאי לדעת לתוך איזה מערה נכנסים, וכדאי לדעת ולו רק מעט למה לצפות, ועוד יותר כדאי לדעת מה יוצא לי מזה? ומה ההתחלה והסוף רוצים ללמד, ומה עם מוסר־השכל קטנצ’יק כבונוס על הקנייה והצלילה?

המספר (והמחבר) הוא אדם זקן. הוא מביט לאחור מתוך ההווה שלו דרך משקפיים מרובי עדשות שמורידות פקודות ללשון ומשם ליד הרושמת. הוא מתאר ומעיר כמו מתוך הווה של ילד שזוכר (וממשיך לזכור עד היום) בין הגילים שש לשלוש עשרה. הוא מצטט את תוכן השיחות בין הסב הזקן לנכדו, שהם מונולוגים סביים כתגובה לשאלות הנכד ובהמשך הגיגי הילד עליהם, בבחינת שלישייה קבועה: שאלה – מונולוג – הגיג, נכד – סבא – נכד.

המשקפיים מרובי העדשות תלויים על קולב הזיכרון, העדשות מתנדנדות ומתערבלות וכך נוצרים פרקים כתובים המתהווים לסלט של מרחב וזמן. הקשר בין הסלט ובין עובדות ומציאות מקרי, כך שדמיון וניחוש משחקים בו תפקיד מרכזי, כמו תבלינים בסלט ירקות שבלעדיהם היה תפל. מדי פעם יש צורך בסטיות לצורך הסבר שאוספות יחד את הפירורים שמסביב לצלחת הסיפור, ואפילו סיפורים צדדיים שמאירים דברים סתומים, אלומות זרקור קטנות שמאירות על חורים שחורים או חללים בחריץ הגבינה. אין פלא שהסלט מכיל לפחות שלוש שפות: שפתו הנוכחית של האדם הזקן הכותב, שפתו של הילד של אז וכמובן שפתו של הסב. זו האחרונה הייתה תערובת בלתי ניתנת לשחזור של יידיש מתובלת במילים רוסיות ופולניות, והיא שפה פשוטה אך ערמומית, שכדי לייצגה יש צורך בהשתלה של עקבות סמויים וגלויים.

ברור לחלוטין שהשפה המעורבת המתקבלת היא תוצר סינון של פילטר רבגוני, של התוכן והצורה, של הזיכרונות ומילוי החורים השחורים, תוך תנועה הלוך ושוב, קדימה ואחורה על פני המנעד שבין העבר העובדתי להווה האמיתי. לפיכך הקורא ייתקל במחזוריות של תיאורי אנשים, אירועים ונופים ובעיקר מונולוגים של היהודי מפשמישל, מלווים בהערות ובמחשבות של הנכד, וכל זה דרך העדשות של הזקן הכותב היום, הוא הנכד של אז, כשממעל מביט היהודי מפשמישל, מנוחתו עדן.

בכל זאת נשארה קושיה אחת: לזקן מפשמישל הייתה שפה בלתי ניתנת לשחזור. אילו היו בידינו הקלטות היה צורך בתרגום של המונולוגים והסיפורים לשפת אנוש דהיום או שפת ספרות אחרת. למעשה, הוא היה דברן חסר שפה, והרי אנו זקוקים לאמינות מתקבלת על הדעת ולא לפנטזיה חלולה. אז איך עושים זאת? קבעתי לעצמי כמה כללים שהם סוג של טריקים ושטיקים כמו: הנמכת השפה עד “גבול מסוים”; ניפוי מילים וביטויים מודרניים או מסורתיים וקלסיים; שימוש פרדוקסלי בשפה פשוטה, יבשה ועם זאת עסיסית; הקטנת מספר הפסיקים והנקודות ושימוש יתר בשלוש נקודות וסימני שאלה וקריאה; בכל מקום של סוגריים עגולים, אלה דברי ההסבר שלי בתוך דברי הזקן, שתפקידם לסבר את אוזנו של הקורא לצורך הכרה יותר מעמיקה של נשמת הזקן, וכשיש סוגריים מרובעים אלה הסברים כלליים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.