החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ילדות כפרית

מאת:
הוצאה: | 2019 | 252 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

ילדות כפרית זהו סיפורו של אורי, הבן הצעיר במשפחה שמנסה לבנות את עצמה במושב חקלאי בשנות החמישים של המאה העשרים, בתוך מציאות מחוספסת של עבודה מפרכת ותובענית. בגוף ראשון וממרחק הזמן, משתף אותנו אורי בפלח משנות ילדותו, על רקע הקשיים של מדינה בהתהוות ושל המשקעים שמלווים את הוריו מאז אבדו את משפחותיהם בשואה.

מאיה – אהבתו הראשונה, טוביה – דודו, אחי אביו, שחזר מן המתים, המציאות הביטחונית שאליה נקלע בעקבות חדירה של מסתננים למושב, ההיבריס שחוָה כשנהפך ל'גיבור הכפר' וההתפכחות – אירועים שעיצבו את אישיותו ומלווים אותו בחייו מאז.

ילדות כפרית הוא ספר ביכורים של רמי מינקה, חקלאי בעבר וד"ר לכימיה של פולימרים בהווה.

מקט: 4-1272-514
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

4

 

אבנר למד בפנימייה, ואני כבר הייתי בכיתה ו’. הקיץ קרב לסיומו וסימנים של סתיו החלו להופיע עם פריחת החצבים בגבעה של בריכת המים. הימים הלכו והתקצרו. אבא החל בתכנון של גידולי ירקות החורף ואני נפטרתי מעבודת השקיית הפרדס, כך שהתפנה לי יותר זמן חופשי לעיסוקיי השונים, שהיו בעיקרם קריאת ספרים ובילוי משותף עם מוישה, חברי מהמשק השכן.

כמה ימים לאחר מכן, בערב לאחר החליבה, הובלתי כמדי יום בעגלה את כדי החלב למחלבה וכשחזרתי שטפתי את הכדים, התרתי מהפִרדָה ציונה את הרִתמָה, הכנסתי אותה לחצר האורווה שלה ונכנסתי הביתה. הצטרפתי לאימא ואבא שישבו כבר סביב השולחן לארוחת הערב. אימא הגישה לשולחן חביתות, סלט ירקות, כמה פרוסות לחם וחמאה והתחלנו לאכול. פתאום נשמעה דפיקה מהוססת בדלת הכניסה. אימא ניגשה ופתחה. שמעתי קול גברי בלתי מוכר שואל בעברית עם מבטא זר:

“זה הבית של ברל קליינברג?”

“כן,” ענתה לו. “מי אתה?”

“אני קרוב משפחה שלו.”

“בוא תיכנס ותצטרף אלינו לארוחת הערב.”

“תודה,” אמר הזר ונכנס פנימה בעקבותיה. שמעתי אותם הולכים לאורך המסדרון. הסתובבתי לאחור לראות מי בא. האיש שהלך לקראתנו היה לבוש בז’קט שחור מרופט ובמכנסי גברדין אפורים כהים, מוחזקים בחגורת עור צרה. רזה מאוד, גבוה, חיוור פנים עם עיניים עצובות. שערו היה שטני חלק עם שביל באמצע, ובידו הימנית אחז במזוודת עור חומה.

משהו בפניו של האיש נראה לי מוכר.

אבא, שישב וגבו אל המסדרון, הסתובב גם הוא לראות מי נכנס. מופתע למראה עיניו, קפץ מהכיסא וזעק

“טוביה!”

והזר ענה לו בעיניים דומעות “ברל…”

שניהם נפלו איש לזרועות רעהו, בכו והתחבקו ארוכות. משנרגעו במקצת פנה לעברנו אבא: “תכירו את אחי הצעיר טוביה.” קולו רעד. “טוביה, תכיר את אשתי דבורה ואת בני אורי”. טוביה לחץ ארוכות את ידה של אימא. “לא האמנתי שאזכה להגיע לרגע הזה ולפגוש את ברל ואותךְ.”

“גם אנחנו לא האמנו. בשנים הראשונות אחרי המלחמה חיינו בתקווה שאולי נקבל איזה שהוא סימן חיים מהמשפחות שנשארו שם, אך השנים עברו וכלום. כבר התייאשנו מלצפות.” אימא הייתה נרגשת ונבוכה.

טוביה ניגש אליי והושיט לי את ידו. “שלום אורי. אני שמח מאוד להכיר אותך. סוף-סוף אני לא לבד, יש לי משפחה.”

הייתה לו יד מחוספסת למגע. לחצתי אותה בחוזקה. “יש לי אח גדול שקוראים לו אבנר. הוא לא בבית כי הוא לומד בפנימייה,” פלטתי. אבא, שהמפגש הבלתי צפוי הזה עורר בו המון רגשות ובלבול נפשי, הציג רק אותנו. היה לי חשוב באותו הרגע ליידע את טוביה שאנחנו משפחה של ארבע נפשות ולא רק שלוש.

“אני כבר מחכה לרגע שאוכל לפגוש ולהכיר גם את אחיך,” השיב לי בחיוך מבויש.

אבא הזמין את טוביה לשבת ליד השולחן, התיישב לצידו וחיבק בחום את כתפו של אחיו ששב אליו מן המתים.

“איך הצלחת לשרוד שם את כל המלחמה ולהינצל?”

טוביה סיפר שיום אחד באביב 1941, כשמחציתה המערבית של פולין הייתה תחת שלטון הגרמנים והמחצית השנייה תחת המשטר הסובייטי, לפני הפלישה של הגרמנים לברית המועצות, ריכזו הגרמנים את כל יהודי העיירה ליד תחנת הרכבת במטרה להעביר אותם לגטו ורשה. טוביה היה בסופו של טור הממתינים לבוא הרכבת, כשלפניו עמדו ההורים, אחותו שרה ואחיהם געצל. הוא ניצל רגע אחד של חוסר תשומת לב מצד החייל הגרמני שהשגיח עליהם, רץ בכול כוחו אל מעבר לפינת הרחוב והצליח להסתתר במחסן עצים קטן שהיה שם. כך שרד את הגירוש. כל שאר המשפחה הועלתה על הקרונות ויותר לא שמע מהם.

לשמע הדברים הללו השתררה דממה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאבא קיבל ממקור ראשון תיאור של הימים האחרונים של הוריו, אחיו ואחותו בעיירה. קשה היה לו לעכל את מה ששמע. הוא ניסה להגיד משהו, אבל קולו בגד בו. אימא הביאה לו כוס מים והוא שתה כמה לגימות ממנה.

אימא הפרה את הדממה: “ואיך בכול זאת הצלחת לעבור את המלחמה?”

“היה לי מזל. הצלחתי להגיע לגבול הרוסי שלא היה רחוק מהעיר. כשחציתי את הגבול תפסו אותי הרוסים והועברתי לחקירה של איזה קומיסר צבאי, ולאחריה הוּבלתי למעצר וחקירה נוספת של המשטרה החשאית, ה-נ.ק.וו.ד. בסופה עשו לי משפט בזק שבו הואשמתי כ’חתרן טרוצקיסטי’, כהגדרת ‘השופט’, ונשלחתי למאסר עם עבודת פרך בגולאג סיבירי. השתחררתי משם לפני חצי שנה וחזרתי לפולין.”

אבל לא היה לו למה לחזור. בביתם התנחלו גויים פולנים שלא הסכימו אפילו לפתוח לו את הדלת. לא נשארה בעיירה אפילו משפחה יהודית אחת. בלית ברירה נסע ללודג’ וגר שם בחדר אצל משפחה ששרדה את השואה, עד שעלה ארצה.

“למה לא יצרת קשר איתי? למה לא כתבת?” שאל אבא, נסער מגילויי התלאות הקשות שעבר אחיו.

“עוד מהמכתבים שלך לפני המלחמה ידעתי שאתה בקיבוץ. שלחתי אליך שני מכתבים מלודג’, אבל לא קיבלתי תשובה.”

“לא קיבלתי אף אחד מהם. יכול להיות שהכתובת הייתה שגויה, אך יכול גם להיות שהבחור שמקבל את הדואר בקיבוץ, שהייתה לי מריבה קשה איתו לפני שעזבנו, פשוט גנז אותם ולא דאג להעביר אותם אליי למושב,” אמר אבא בעצב.

טוביה עשה תנועת ביטול עם היד והמשיך: “כשראיתי את המצב בעיירה, עוד לפני שהגעתי ללודג’, החלטתי לעלות ארצה כמה שיותר מהר, כדי לפגוש אותך. הלכתי למשרד הפנים שם כדי לקבל דרכון ואישור יציאה. שבוע אחר שבוע באתי לשם והתחננתי בפני הפקידים שם שיטפלו בבקשתי. הסברתי להם שיש לי שם אח, אך הם סירבו בעקשנות. לפני חודש, בלי להסביר למה, קיבלתי את הדרכון ואישור היציאה. עליתי על האונייה הראשונה שמצאתי והגעתי לנמל חיפה. הכתובת היחידה שהייתה לי בראש זה הקיבוץ שלך. כשירדתי מהאונייה שאלתי בנמל איך מגיעים אליו. הם העלו אותי על אוטובוס שעצר בתחנה מול הכניסה לקיבוץ.”

“בקיבוץ הסבירו לך שעזבנו?”

“כן. וגם הסבירו לי איך להגיע למושב. יצאתי מחיפה בבוקר, מכול הגלגולים בדרך הצלחתי להגיע רק עכשיו.”

“לא נורא, העיקר שאתה כאן! אתה נשאר אצלנו כמה שצריך עד שתסתדר, תמצא עבודה ותחליט איפה אתה רוצה לגור.”

“אני מקווה שאוכל להתחיל כאן את חיי מחדש,” אמר.

העזתי להישיר אליו מבט חטוף. הארשת המלנכולית שראיתי בפניו כשנכנס, פינתה את מקומה לחיוך דק ועיניים בורקות.

*

בימים הראשונים לביקור המפתיע, ניהלו שני האחים שיחות ארוכות לתוך הלילה. הם דיברו ביידיש. רוב הזמן דיבר טוביה עם הרבה נפנופי ידיים, ואבא היה מנענע בראשו כלא מאמין. אימא ואבא גם נסעו איתו לתל אביב.

אימא הסבירה לו שהבגדים שהביא איתו “משם” לא מתאימים לאקלים הישראלי. הם נכנסו לחנות של ׳אתא׳ ברחוב אלנבי וקנו לו סנדלים, מכנסיים, חולצות ואפילו “כובע טמבל’ במקום כובע הברט הגלותי שחבש לראשו. הדבר הראשון שעשה טוביה כשחזרו מתל אביב היה להחליף את בגדיו באלו החדשים, וסקר את מראהו החדש במראה שבחדר השינה.

“עכשיו אני נראה כמוך ברל, ולא כאיזה פליט יהודי גלותי שברח מפולין,” אמר טוביה בסיפוק, כשחיוך רחב מתפשט על פניו.

שלושה חודשים התגורר טוביה בביתנו. בשבועיים הראשונים הוא לא יצא לעבודה בשדה, אלא עזר בעבודות בחצר המשק. אסף ביצים מהלול, חילק תערובת לתרנגולות ופיזר בָּקיָה באבוס הפרות לאחר החליבה. בין העבודות הללו, כשאבא ואימא היו מחוץ לבית, בשדה, הוא נהג לשבת על המרפסת לעשן את סיגריות ה”מטוסיאן” שלו ולקרוא לאיטו את עיתון “דבר” ששושנה מהדואר הכניסה בכול יום לתיבת הפח שעמדה בכניסה לחצר. יום יום, כשחזרתי בצוהריים מבית הספר, הוא קיבל אותי במאור פנים והזמין אותי לשבת לצידו ושוחחנו עד שאבא ואימא חזרו מהשדה.

לאט-לאט נקשרו בינינו יחסי חיבה. למרות פער הגילים הגדול בינינו (הוא היה צעיר בארבע שנים מאבא), נעשינו חברים. הוא לימד אותי לשחק שח ודמקה והראה לי איך בונים עפיפון ממקלות דקים, חוט “שְפָּגַט”, נייר ודבק שהכין מעיסה של קמח ומים.

ערב אחד, כשנכנסתי לרפת להעמיס את כדי החלב ולהובילם למחלבה שמעתי את אימא אומרת לאבא בכעס:

“הגיע הזמן שאחיך יפסיק להתבטל ויצא איתנו לשדה לעזור לנו בקטיף. העונה בוערת, אנחנו נופלים מהרגליים מרוב עבודה, והוא יושב לו במרפסת, מעשן את הסיגריות שלו, קורא עיתון כאילו כלום.” מזג האוויר, שהיה חם לעונה, הבשיל בבת אחת את כל יבול הקולרבי והמלפפונים. התעורר צורך דחוף לאסוף ולשלוח אותם בתוך כמה ימים לתנובה, לפני שהקולרבי יתעבה ויהפוך לסוג ב’ והמלפפונים ירקיבו בשדה.

“את שוכחת מאיפה הוא מגיע, ומה עבר עליו בעשר השנים האחרונות. צריך לתת לו זמן להתאושש,” ענה לה.

“למלפפונים שנרקבים בשדה אין זמן. חייבים לקטוף אותם. אתה יותר מדי מתחשב איתו. הפרנסה שלנו, שגם הוא נהנה ממנה, בסכנה. הוא יכול להתאושש גם כשהוא קוטף מלפפונים.” אימא לא ויתרה לו.

“בסדר. אני אדבר איתו עוד היום.”

לאחר ארוחת הערב יצא טוביה החוצה למרפסת לעשן סיגריה. אבא יצא אחריו והם דיברו ביניהם כמחצית השעה. לא שמעתי מה נאמר, אבל למוחרת בבוקר הוא יצא איתם בעגלה לשדה. כשחזרתי מבית הספר שלושתם כבר היו בבית, ואימא הכינה לכולנו את ארוחת הצוהריים. בסיום הארוחה פנה אליי אבא:

“אנחנו חוזרים עכשיו לשדה להמשיך את קטיף המלפפונים ואתה מצטרף אלינו. יש עוד הרבה עבודה ואתה חייב לעזור.”

“אני לא יכול לבוא אתכם. יש לנו משחק מחניים נגד כיתה ה’ ואני משתתף בו. אני מוכרח להיות שם,” עניתי לו.

“הפרנסה באה לפני הלימודים והמשחקים. לא למדתם בשיעור תנ”ך שאם אין קמח אין תורה? אתה בא איתנו ואין על זה יותר ויכוח.” אמר וסגר את הנושא.

יצאנו ארבעתנו לשדה. כל אחד מאיתנו קיבל דלי ושורת מלפפונים תחת אחריותו. עבודת הקטיף הייתה קשה, ונמשכה שעות בגב כפוף וכואב. בכול פעם שהדלי התמלא, צריך היה לשאת אותו בכול כובד משקלו אל מחוץ לחלקה, לשפוך את תכולתו לתוך ארגז עץ, לחזור לשורה ולהמשיך כפופי גב בקטיף. כך ללא הפסקה, לאורך כל שעות אחר הצוהריים. אבא היה הזריז מכולנו. כשהוא סיים לקטוף את שורת המלפפונים הראשונה, אימא, טוביה ואני הספקנו בקושי להגיע למחצית שורתינו. כבר אחרי השעה הראשונה התחיל לכאוב לי הגב והקשה עליי מאוד את מלאכת הקטיף. כל כמה דקות הייתי מתיישר, מניח את דלי המלפפונים על האדמה, תומך בידיי את מותניי בניסיון להפחית את הכאב המציק בשרירי הגב. טוביה קטף מלפפונים בשורה שלידי. ראיתי שהוא אינו מורגל בעבודות מהסוג הזה, וכל שכן בחום הישראלי. פניו היו אדומות, כתמי זיעה התפשטו על חולצתו. המרחק בשורה שלו מזו של אימא ואפילו משלי הלך והתרחב. הוא לא התלונן, אבל ראיתי כמה קשה לו.

לפנות ערב, כשחזרנו הביתה, אבא הלך לרפת לחליבת הערב ואימא נכנסה ללול לחלק תערובת לתרנגולות. טוביה נכנס הביתה, נשכב בפישוט רגליים על הספה שלו בחדר האורחים ונשם בכבדות. ראיתי אותו במצוקתו והושטתי לו כוס מים קרים שהבאתי ממקרר הקרח במטבח.

“אני לא יודע מה קרה לי, אני לא מרגיש טוב,” מלמל בקול חלוש.

המראה שלו הבהיל אותי. רצתי מהר ללול להזעיק את אימא: “אימא, טוביה לא מרגיש טוב. הוא חולה” צעקתי. היא הניחה את דלי התערובת על שרפרף בצד ומיהרה להיכנס הביתה לסלון. היא הניחה את ידה על מצחו ומדדה את הדופק בלחיצה עדינה על וריד ידו.

“יש לך קצת חום וגם הדופק מהיר מהנורמה. אני חושבת שלא שתית מספיק מים כשהיינו בשדה ואתה קצת מיובש,” סיכמה את ממצאי הבדיקה. “אתה צריך לנוח ולשתות הרבה מים. מחר כבר תהיה בריא לגמרי.”

היא פנתה אליי: “אורי, לך תביא לטוביה כד מים קרים וכוס וגם מגבת רטובה שנשים לו על המצח.”

האבחנה של אימא הייתה כנראה נכונה, כי כבר בשעות הערב טוביה התאושש, ואפילו יצא למרפסת לעשן את הסיגריה הלילית הקבועה שלו.

“אימא, מאיפה ידעת איך לטפל בטוביה?” שאלתי אותה.

“בחמש השנים שהייתי בקיבוץ ההכשרה בלודג’, לפני העלייה ארצה, עברתי קורס אחיות מעשיות ואחריו טיפלתי בהרבה חברים שחלו שם,” סיפרה לי. “פעם אחת הגיעה אלינו ללודג’ גולדה מאירסון מהסוכנות היהודית. היום היא שרה חשובה בממשלה בירושלים. כבר אז היא הייתה אישה חשובה. מטרת הביקור שלה בכול מיני מקומות יהודיים בפולין הייתה לעודד את העלייה ארצה. כשהגיעה אלינו כבר הייתה חולה עם חום גבוה ובאפיסת כוחות. טיפלתי בה במשך ארבעה ימים רצופים עד שהבריאה. לפני שעזבה היא קראה לי, חיבקה אותי חיבוק חזק, הודתה לי על הטיפול והזמינה אותי, כשאגיע ארצה, לבוא לבקר אותה.”

“נו, ונסעת לבקר אותה אחרי שהגעת ארצה?”

“לא.”

“למה לא? היית זוכה לכבוד גדול, וגם להכיר אנשים חשובים.”

“אני עליתי ארצה שנתיים אחרי הביקור שלה. כבר לא היה טעם. חשבתי שהיא כבר לא תזכור את כל העניין הזה.”

הנימוק הזה שנתנה לא שכנע אותי. למה אימא ויתרה כל-כך בקלות על ההזדמנות הזאת, שהייתה יכולה לשנות את כל החיים שלנו? לא יכולתי להתאפק מלהמשיך ולברר את הסיבה האמיתית.

“אבל בכול זאת היית צריכה לנסות. אולי היא כן זכרה אותך. את הרי הצלת את חייה. בעצמך אמרת שהיא הגיעה אליכם במצב מאוד קשה ושבזכותך היא הבריאה. בפגישה שלך איתה יכולת לבקש ממנה לסדר תפקיד חשוב לאבא באחד ממשרדי הממשלה והיינו גרים עכשיו בירושלים, במקום לעבוד כמו חמורים במושב הזה.”

“בוא נגיד שהייתי נוסעת לירושלים, כפי שאתה מדמיין, למרות שאני לא מצטערת שלא נסעתי, והייתי נפגשת איתה. ונגיד גם שהיא הייתה מקבלת אותי בזרועות פתוחות. גם אז לא הייתי מבקשת ממנה שום דבר. אני טיפלתי בה במסירות, כמו שהייתי מטפלת בכול אחד מחברי קיבוץ ההכשרה שהיה מגיע למצבה. אני לא צריכה לקבל שום טובה מיוחדת על זה. תזכור את זה גם אתה. כשתגדל, תדאג לעשות כל תפקיד שתהיה בו הכי טוב שאתה יודע, ואל תצפה לקבל שום פרס על העבודה הטובה שעשית.”

היא שתקה לרגע ואז הוסיפה: “חוץ מזה תדע לך, שאבא שלך לא היה מסכים בשום אופן להיות פקיד במשרד בירושלים. הוא רצה תמיד לעסוק בחקלאות. עוד כשהיינו בקיבוץ, לפני שעזבנו, רצו בתנועה לשלוח אותו לארגנטינה כדי שיעסוק בארגון העלייה של יהודים משם לארץ, והוא סירב בכול תוקף.”

*

למרות עומס העבודה, בעצתו של אבא ובניגוד לדעתה של אימא, טוביה נשאר בבית לעוד שבוע של התאוששות. לא היה לו נעים להישאר בבית והוא ביקש לצאת לשדה יחד איתם, אבל אבא התעקש וטוביה חזר לשגרת יומו הקודמת. אני דווקא הייתי מרוצה מאוד מהסידור הזה, כי הוא המשיך ללמד אותי שח, ובסוף השבוע כבר שיחקתי נגדו. הוא אומנם ניצח, אבל עודד אותי ואמר לי שאני מגלה סימנים של שחקן שח מבטיח.

לאחר שבוע הצטרף טוביה לעבודה בשדה לקטיף קולרבי. אבא הביא איתו מיכל מים קטן והקפיד לקיים הפסקות שתייה בכול חצי שעה. כשחזרו בצוהריים הביתה, שוב נשכב טוביה באפיסת כוחות על הספה שלו בחדר האורחים. למרות שטוביה ניסה ככול יכולתו להסתיר את חולשתו, הבחין אבא בסימני המצוקה הגופנית של אחיו. אני נשלחתי למרפאה להזעיק את ד”ר לוונטל.

רצתי בכול כוחותיי למרפאה. מצאתי שם את הד״ר לבדו בחדרו והפצרתי בו שיבוא לבדוק את טוביה. לאחר שעניתי ככול יכולתי על שאלותיו, יצאנו שנינו בהליכה מהירה לעבר ביתנו.

כשהגענו, ד”ר לוונטל ביקש מטוביה שיסיר את חולצתו, הוציא מתיק עור שחור סטטוסקופ, ובדק אותו בגבו וחזהו. לאחר מכן מישש את בטנו, בדק את עיניו, מדד דופק, הכניס לפיו מדחום ולבסוף הוציא מין מכשיר עם שעון ושרוול בד, שחובר אליו צינור פלסטיק עם בלון מגומי שחור בקצהו. הוא כרך את השרוול על זרועו השמאלית של טוביה, הכניס מתחתיו את הממברנה של הסטטוסקופ, הרכיב את זוג צינורות השמע על אוזניו ופמפם במרץ את בלון הגומי תוך שהוא מקשיב לפעימות ליבו, וכך מדד את לחץ הדם. כשסיים את הבדיקות, הכניס את כל מכשירי הבדיקה חזרה לתיקו וסיכם את ממצאיו:

“הוא לא חולה, אין לו חום,” אמר בטון רגוע.

אבא נאנח בהקלה.

“הריאות שלו בסדר וגם הבטן. אבל שמעתי רשרוש לא ברור בפעימות הלב שלו. זה משהו שצריך להמשיך ולברר בבית חולים. אני מבקש שתקבעו תור לבית החולים בילינסון לצילום רנטגן של החזה ולבדיקות דם.”

“זה משהו מסוכן, הרשרוש הזה?” שאל אותו אבא.

“להרבה אנשים יש רשרוש בלב והם חיים איתו הרבה שנים בלי בעיות מיוחדות, אבל צריך לבדוק את זה בצורה יותר יסודית ממה שאני יכול לעשות כאן.”

הוא הוציא עט נובע ובלוק כתיבה ששמו היה מודפס למעלה, התיישב ליד השולחן וכתב עליו כמה משפטים ארוכים בכתב בלתי מובן, חתם למטה, תלש אותו ומסרו לאבא.

“כשתגיעו לבילינסון, תמסרו את המכתב הזה לרופא המטפל.”

לאחר שהרופא יצא נערך דיון משפחתי קצר והוחלט שטוביה לא ייצא לעבודה בשדה, עד שיתברר פשרו של הרשרוש המסתורי הזה בליבו.

*

במצוות ד”ר לוונטל נסעו טוביה ואבא באוטובוס של שבע בבוקר לבדיקות בבילינסון. הם חזרו לפנות ערב וסיפרו שהכול עבר בשלום, אבל ייקח עוד יומיים שלושה עד שתגיע תשובה מבית החולים על ממצאי הבדיקות.

כעבור כמה ימים, בדיוק כשחזרתי מבית הספר, לפני ארוחת הצוהריים, ד”ר לוונטל הופיע בביתנו:

“קיבלתי מבילינסון את תוצאות הבדיקות ובאתי להסביר לכם מה צריך לעשות.”

הביקור המפתיע והבלתי שגרתי הזה של הרופא לא בישר טובות. התיישבנו כולנו סביב השולחן במרפסת. הוא פתח את תיק העור השחור שלו והוציא ממנו כמה דפי נייר מודפסים וצילום רנטגן גדול שנראו בו אזורים כהים ובהירים, שלא הבנתי את משמעותם.

“כפי שכבר אמרתי לכם בפעם הקודמת,” פתח ד”ר לוונטל את דבריו, “טוביה הוא בעיקרון אדם בריא, והייתה רק הבעיה של הרשרוש בלב ששמעתי בסטטוסקופ. מהבדיקות שהוא עבר בבילינסון רואים שיש לו בעיה מסוימת בפעילות הלב.”

“זה משהו רציני? מה הבעיה?” שאלה אימא.

“אם מטפלים בזה נכון, זו לא בעיה רצינית.” הוא הרים את צילום הרנטגן אל מול קרני השמש שחדרו מבעד לענפי עץ האזדרכת שבצילו ישבנו.

“אתם רואים את הקטע הבהיר הזה?” הוא סימן באצבעו על אזור באמצע הצילום. “זה צילום הלב של טוביה. יש בתוך הלב מין שסתומים כאלו, שתפקידם לדאוג שהדם שעובר בו יזרום רק בכיוון אחד. אחד השסתומים האלו לא נסגר טוב, וזה גורם לירידה ביעילות של הלב. ואז במאמץ גופני ממושך זה יכול לגרום לקוצר נשימה.”

“מה יכולה להיות הסיבה לפגם הזה בשסתום?” שאל אבא.

“זה יכול להיות מום מלידה, או כתוצאה מחיידק שמתיישב שם וגורם לדלקת. זה יכול להיות סיבוך של שפעת או אפילו סיבוך של דלקות חוזרות בגרון.”

“זה בדיוק מה שקרה לי כשהייתי במחנה בסיביר,” אמר טוביה, שישב עד עכשיו מתוח, אך לא הוציא מילה מפיו. “החורף היה מאוד קשה, הבגדים היו דקים והאוכל היה גרוע. בחורף האחרון שהייתי שם נחלשתי מאוד וסבלתי מדלקות חוזרות שלא טופלו. בכול המחנה הזה לא היה אפילו רופא אחד.”

“זאת כנראה ה’מתנה’ שנשארה לך משם,” ציין ד”ר לוונטל.

“ד״ר, מה אפשר לעשות? איך מרפאים את השסתום הזה?” שאל אבא.

“אין לזה תרופה וגם אי אפשר לנתח ולהחליף מסתם בלב. הרפואה לא יודעת להגיע לשם,” אמר ד”ר לוונטל בידענות. “אפשר לחיות עם זה הרבה שנים, בתנאי שטוביה ישמור על עצמו ולא יעסוק בעבודות שכרוכות במאמץ גופני גבוה.”

*

הדיאגנוזה של ד”ר לוונטל סיימה את הקריירה של טוביה כחקלאי בשדה והוא לא יצא עוד לעבודות הקטיף. בבקרים, כשנשאר לבדו בבית לאחר שאבא ואימא יצאו לעבודה בשדה ואני לבית הספר, הוא הלך לצרכנייה במרכז המושב וקנה מוצרים לפי הרשימה שנתנה לו אימא, או שנהג לשבת בחצר מתחת לעץ האזדרכת, ולקרוא את עיתון “דבר”, ולעשן בשרשרת את סיגריות המטוסיאן שלו. אחר הצוהריים הוא אסף את הביצים מהלול, ניקה אותן בסמרטוט לח וסידר אותן בטבלאות קרטון שהכניס לתוך ארגז עץ, מוכן למשלוח לבייציה. לפנות ערב עזר לאימא להשקות במים עם אבקת חלב את העגלים והעגלות וחילק מספוא טרי לפרות. אחרי ארוחת הערב, הוא ואבא נהגו לשבת על הכיסאות במרפסת ולדבר שעה ארוכה ביידיש. לא הבנתי על מה בדיוק דיברו, אבל מטון הדיבור והקרבה הפיזית ביניהם היה לי ברור ששררו ביניהם חיבה רבה והערכה הדדית.

בחודש הראשון לשהותו של טוביה בביתנו, אימא השתדלה מאוד להאיר את פניה אליו. היא הכינה לו בכול בוקר את חמיצת הסלק שאהב, והקפידה לכבס את בגדיו, כך שתמיד יהיו לו בגדים נקיים ללבוש. הסיפורים שלו על השנים הקשות שעבר בגולאג בסיביר הכמירו את ליבה.

בחודש השני החלה לאט-לאט להתקבע אצל אימא האבחנה שטוביה הוא בעצם “פרזיט” שהתיישב אצלנו בבית, מי יודע לכמה זמן. היו לה השגות לגבי האבחון של ד”ר לוונטל על השסתום הדולף בליבו, שמנע את יציאתו לעבודות השדה. ההרגל שלו לעשן בחדר האורחים, שהפך להיות חדר השינה שלו, הוציא אותה מדעתה.

את השינוי הזה ביחסה לטוביה היא לא שמרה לעצמה. שמעתי שיחות שלה עם אבא, שלא בנוכחותו של טוביה. מבחינתה המצב בבית הפך בלתי נסבל. ערב אחד, כשטוביה ישב על כיסא הנוח במרפסת ועישן, ואני הכנתי את שיעורי הבית, שמעתי שיחה נרגשת במטבח בין אבא לאימא:

“אני מבקש ממך שתתחשבי במצבו. את צריכה להבין שהוא עדיין לא התאקלם בארץ, ולא הצליח למצוא עבודה שיוכל להתפרנס ממנה בכבוד.”

“הוא לא מוצא עבודה כי הוא בכלל לא מחפש. טוב לו אצלנו. דואגים לו, מאכילים אותו שלוש ארוחות ביום, מכבסים את בגדיו ומה הוא נותן בתמורה? כמעט כלום.”

“הוא לא מוצא עבודה כי פשוט אין. הייתי במזכירות ובדקתי אם יש אפשרות להעסיק אותו בצרכנייה, במחסן הירקות, במחלבה או בכול עבודה אחרת במושב, והתשובה הייתה שלילית.”

אימא חשבה רגע. “אם הוא באמת רוצה למצוא עבודה, הוא צריך לעבור לתל אביב. האפשרויות בעיר הרבה יותר טובות. אני בטוחה ששם הוא יוכל למצוא משהו.”

“איפה הוא יגור?”

“בשכירות. יש בתל אביב הרבה דירות לא יקרות להשכרה.”

“אבל אין לו אפשרות לשלם את שכר הדירה.”

“אנחנו נשלם את החודשים הראשונים עד שיתבסס. זה יהיה פתרון הרבה יותר טוב מהמצב הנוכחי. זה לא רק עניין כספי. הוא ייקח אחריות על החיים שלו, ימצא עבודה ויתחיל לבנות את עצמו כאדם עצמאי. נכון שהוא אחיך, אבל אין לנו טיפת פרטיות. הוא גר במרכז הבית, בחדר האורחים. והנוכחות הקבועה שלו מול חדר השינה שלנו מאוד מפריעה לי. אני גם לא יכולה לסבול את צחנת הסיגריות שלו.”

“טוב. אני אדבר איתו בעדינות על האפשרות שיעבור לתל אביב,” אבא אמר. אבל ניכר מקולו שהנושא הזה טורף את נפשו.

הייתי נסער מהדברים ששמעתי. לא יכולתי להשלים עם הכניעה של אבא למה שנראה לי באותו הרגע כדרישת גירוש של אימא. אי אפשר לעשות את זה לטוביה. יצאתי מחדרי והתפרצתי למטבח.

“אימא, למה את רוצה לגרש את טוביה מהבית? מה הוא עשה לך?” אימא, שלא הייתה מודעת לכך שהאזנתי לשיחה, הופתעה.

“הוא לא עשה לי כלום. אל תדבר ככה. אני לא רוצה לגרש אותו.”

“אבל זה בדיוק מה שאמרת עכשיו לאבא.”

“לא נכון. לא הבנת בכלל מה אמרתי. אתה עוד קטן מדי להבין. אל תתערב בעניינים לא שלך!” המשפט האחרון כבר היה בצעקות. אבא לא אמר מילה לטובתי. סתם ישב שם ובהה. חזרתי חפוי ראש לחדרי.

למוחרת, אחרי הארוחה, ישבו אבא וטוביה על כיסאות הנוח במרפסת, כהרגלם מדי ערב, ושוחחו ביניהם ביידיש. מתנועות הידיים הרבות, קולו הנרגש והחזרות הרבות של אבא על “תל אביב” הבנתי שאבא מבקש מאחיו שיעזוב את הבית ויעבור לתל אביב. טוביה כמעט ולא דיבר אבל קולו היה חנוק. בסיום השיחה נכנס טוביה במהירות לחדרו וסגר את הדלת. אבא קם נסער והלך למטבח, בו ישבה אימא.

“מחר נתחיל לחפש לו דירה בתל אביב,” שמעתי אותו אומר לה.

הייתה בבית חלוקת אחריות, בלתי פורמלית אך ברורה: אבא ניהל את האסטרטגיה המשקית הכוללת: בידיו הייתה נתונה ההחלטה אילו ירקות נגדל בעונה הבאה, קניית עוד מַבכּירָה לרפת כדי להגדיל את תנובת החלב, העברת שיטת ההשקיה בפרדס מגומות להמטרה בממטרות, וכמובן, ההקפדה האידיאולוגית על עבודה עצמית במשק, ללא פועלים ערביים.

לאימא הייתה זכות וטו בכול ענייני הבית: האוכל, הביגוד, הריהוט, הניקיון. היא זו שהלכה לכל אספות ההורים בבית הספר והייתה האחראית על תחזוקת הקשרים עם קרובי המשפחה. אבא קבל “דה פקטו” את ההסדר הזה. החלוקה הזאת ביניהם החזיקה מעמד ללא עוררין לאורך שנים ארוכות.

שבועיים לאחר מכן, מוקדם בבוקר, ארז דודי טוביה את חפציו במזוודת העור החומה שלו, נכנס למטבח ואמר שלום לאימא, אחר כך נכנס לחדרי וחיבק אותי חיבוק פרידה ארוך. הוא הבחין בדמעות שזלגו על לחיי.

“הגיע הזמן שלי לעבור לתל אביב, אבל אני מבטיח לך שאנחנו נמשיך להיות חברים קרובים. אני אבוא לבקר אותך וגם אתה תבוא עם ההורים לבקר אותי. אנחנו נשארים להיות משפחה אחת כמו קודם.”

רציתי להחזיר לו חיבוק, אבל בדיוק אבא נכנס לחדר ומזוודה נוספת בידו. “טוביה אנחנו חייבים להזדרז, אחרת נאחר את האוטובוס.” ללא דיבורים נוספים הרים טוביה את המזוודה ושניהם יצאו מהבית.

אימא, שהבחינה בקדרות שירדה עליי אחרי לכתו של טוביה, ניסתה לעודד אותי.

“דוד טוביה לא עוזב את הארץ. הוא בסך הכול עובר לתל אביב. אנחנו נמשיך להיות בקשר. אחרי שהוא יתבסס קצת, נבקר אותו בדירה שלו והוא יבוא לבקר אותנו.”

“אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר,” עניתי לה, מנסה לעצור את הדמעות ששוב זלגו על לחיי. עברו רק כמה חודשים מאז שאחי אבנר עזב את הבית ועבר לפנימייה, והנה הגלגל שוב מסתובב אחורה. גם דודי טוביה, שנקשרתי אליו כל-כך, עוזב והולך לדרכו, ואני שוב נשאר לבד.

טוביה שכר דירה של חדר וחצי ברחוב אלנבי, בסביבה טובה, ואבא נהג לבקרו לעיתים תכופות – ככל שניתן בהתאם לעומס העבודה במשק. מביקורים אלו למדנו שטוביה מצא עבודה כשוליה בבית דפוס בדרום העיר. יש לו זוג אופניים יד שנייה ורוכב עליהם הלוך וחזור למקום עבודתו. מביקור נוסף, כחודשיים לאחר מכן, נודע לנו שטוביה החל לקחת שעורי נהיגה במונית. יש לו רישיון נהיגה פולני בתוקף, אבל כדי לקבל רישיון על מונית הוא צריך לקחת כמה שעורים ולעבור טסט. חודש לאחר מכן התבשרנו שטוביה קבל רישיון והחל לעבוד בחברת מוניות גדולה בתל אביב, ועוד ידיעה ששמחה אותנו יותר מכל קודמותיה – לטוביה יש חבֵרה. קוראים לה זֶ’נְיָה, והיא בחורה נחמדה שעלתה ארצה עם אימהּ מפולין. הם מדברים ביניהם יידיש, אבל היא יודעת גם קצת עברית. אבא לא פגש אותה, אבל טוביה סיפר לו שטוב להם יחד.

קשה להודות, אבל אימא שוב צדקה: המעבר לתל אביב לא רק הרחיק ממנה את ריח הסיגריות הכבד בחדר האורחים, אלא בעיקר – אִפְשֶר לטוביה לבנות מחדש את חייו בישראל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ילדות כפרית”