החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ילדה שחורה

מאת:
הוצאה: , | 2013 | 149 עמ'
זמינות:

17.40

רכשו ספר זה:

"בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר-הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה"…

'ילדה שחורה' היה ספרו הראשון של סמי ברדוגו. בספר הזה, שראה אור לראשונה ב-1999 (בהוצאת בבל) וזכה להצלחה עצומה, פרץ ברדוגו לתודעת הקוראים כהבטחה ספרותית גדולה וכבעל קול אישי ולשון ייחודית. הספר שומר על מעמדו עד היום כאחד מספריו הפופולריים ביותר של ברדוגו, ואף נבחר לתוכנית הלימודים בספרות בבתי-הספר התיכוניים.

ב-2011 הוכן נוסח חדש של סיפורי 'ילדה שחורה', ונכלל כשער הראשון באסופת הסיפורים של ברדוגו 'הילד האחרון של המאה' (הספריה החדשה). במהדורה הנוכחית של "הספריה הקטנה" מופיעים הסיפורים בנוסח החדש מ-2011.

בריאליזם גרוטסקי, המיטלטל בין הקומי לנוגע-ללב, מעצב סמי ברדוגו שורת דמויות החיות בזירה הצרה של תא משפחתי חסר או הולך ונחסר. גיבוריו יוצאי-הדופן זרים ליַחַד החנוק וגם תלויים בו; תגובותיהם מנוגדות לצפוי, אך תדיר נמצא בהן גם רגש הפוך ממה שנגלה על פני השטח המנוכרים כביכול.

"אני רוצה להפנות את תשומת לבם של הקוראים לכישרון הצעיר סמי ברדוגו… פשוט כישרון של אדם שיש לו סיפור לספר, ומספר את הדברים ביכולת מרשימה… זוהי יצירה מבטיחה מאוד, שמעניקה לברדוגו אשראי גדול… הכישרון הגדול שלו הוא לספר על המתחים היסודיים של הקיום האנושי". (גרשון שקד, 'הארץ', דצמבר 1999)

מקט: 4-31-5794
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שוּק

בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר־הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה, אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל, ומקבלים את פני המלכה. כשאני משחרר קְלִיפְּס ועוד קְלִיפְּס ועוד אחד, אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד. אחרי שהחזייה הגדולה מושלכת על המיטה, או על הפֶּרפְיוּמִים הזולים שעומדים על שולחן הטואלט, אמי מסתובבת אלי ושדיה צונחים מטה ומרגישים נפלא אחרי ששישה ימים שלמים, יומם ולילה, נכלאו בתוך בד החזייה הקשה. ביום ראשון בבוקר אמי מתדפקת על דלת חדרי שאסגור לה את החזייה בחזרה. היא לובשת אותה, מסובבת אלי את הגב וצועקת לי: “לא עד הסוף, תעשה חלש, רק בָּראשון”. אני מקשיב לה ומשחיל את הקליפסים רק בטור השני של החזייה. לפעמים אני עצבני ועייף מהבוקר, ואז אני סוגר לה בכוונה עד לסוף, והיא שואלת אותי: “זה עד הסוף? זה חזק הרבה”. “אמא, זה בראשון, תשתקי”, אני עונה לה, וכל השבוע אני רואה איך היא מתענה בחזייה שלוחצת את השדיים שלה עד לסוף. בשבועות כאלה, ביום שישי, כשאני משחרר לה את החזייה, אני רואה פס אדום שהתבשל שבוע שלם בגב ומתחת לחזה. לשמחתי, אמי אף־פעם לא שמה לב אליו. את הגב שלה היא לא מצליחה לראות במראָה.

כל חודש־וחצי אני עושה לאמא שלי מסאז’ בגב. היא שואלת אותי אם צריך להוריד הכל, ואני אומר לה, “תורידי הכל חוץ מהחזייה”, כי אין לי כוח לסגור אותה אחר־כך. אמי משתטחת על מזרן המיטה הזוגית, פורשת ידיים לצדדים ונאנחת. אני לוקח שמן סיני יקר ממגירת התרופות ומטפטף רק כמה טיפות וסוגר את הבקבוק. אני מניח את כפות ידי על הגב הגדול והשמנוני שלה ומתחיל לעסות אותו. אני עולה ויורד עד עצם הזנב, מתפשט לצדדים ולכל פינה אפשרית. הגב של אמא מתחיל להאדים. ככל שהוא הופך יותר אדום, אמי צועקת יותר: “די די, לא חזק, אני לא יכולה יותר, תפסיק, כן כן, שמה שמה, נראה לי משהו שבור שם… אַיי… די די, אני לא רוצה יותר”, ואני לא מפסיק. אני אומר לה שזה טוב לבריאות שלה, ושתשתוק ותסבול בשקט ותגיד תודה. היא משתתקת, ואחרי שלוש שניות מתחילה שוב. כשנגמר המסאז’ היא מסתובבת בעמל ונשכבת על הגב. “עכשיו קצת תשחרר לי את הרגליים, אבל לאט”. אני תופס רגל אחת ומרים אותה באוויר, מסובב אותה על צירה, ואמי נאנחת עוד. ככה אני עושה גם עם הרגל השנייה. “כן, ככה צריך להתמיד, צריך כל הזמן לעשות את זה. אַיי”, היא אומרת, ואני עונה לה בצעקות: “בטח כל הזמן, אבל את מזניחה, שבוע שלם את לא עושה כלום, תסתכלי איך את נראית”. אמי מסתכלת בי ומהנהנת בראשה. היא יודעת שאני צודק, וממשיכה לסבול בשקט ורק זורקת אנחה אחרונה ומגרשת אותי בבעיטה מהמיטה שלה.

בכל פעם שאמא שלי יוצאת לחתונה אני צריך לעשות אותה יפה. אני צריך לבדוק שהיא מתלבשת כמו שצריך ולא מתאפרת יותר מדי. היא קוראת לי לחדר שלה וסוגרת את הדלת. בְּקומבִּינֶזון בֶּז’ היא עומדת מולי. גופה מכוסה טיפות מקלחת, שהיא אף־פעם לא מנגבת. היא מוציאה מהארון שמלות, חצאיות, חולצות אלגנטיות וז’קטים גדולים. “אני חושבת את זה”, היא אומרת, ומרימה שמלה גדולה שחורה בעלת תחרה לבנה בצווארון. “לא!” אני אומר לה. היא מציעה שמלה נוספת ואני לא מסכים. “נוּ אז מה אתה רוצה שאני ילבש?” היא צועקת ועוברת אל החצאיות ואומרת שלא נוח לה איתן. “אין מה לעשות, את צריכה להיראות אלגנטית”, אני אומר לה. אמי מסתכלת בי, מתעצבנת יותר, ומתחילה בסדרת החצאיות הכהות שלה. אחרי שאנחנו מסכימים על חולצת סאטן וחצאית, היא משחילה את החצאית עד למותן, ואני סוגר לה את הרוכסן מאחור. את החולצה היא לובשת בעצמה, ואני מתפרשׂ לי על מזרן המיטה הזוגית, צופה בה דרך מראת הטואלט האליפטית ורואה איך היא מתאמצת לדחוף את זרועותיה המתרפסות לתוך השרוולים. “את הז’קט אני ייקח ביד”, היא אומרת, ואני מסכים. עכשיו אנחנו עוברים לעבודת האיפור. שחור בעיניים היא שמה לבד, כי אינה יכולה שמישהו אחר יעמיד לה עיפרון מול העיניים. היא אף־פעם לא שמה טוב, ורוב השחור יוצא לה מהקו. “גועל־נפש”, אני אומר לה, אבל היא לא מוכנה אחרת. “עכשיו רק קצת צבע תשים לי”, היא אומרת. אני לוקח את פָּלֶטַת הצלליות של קֶרְלַיין וחושב מה ייראה הכי טוב עם הבגדים. שנינו מחליטים על ירוק־טורקיז עדין. “תנגבי את הפנים”, אני אומר לפני שאני מורח. אמי לוקחת ממחטת בד, מנגבת את טיפות המקלחת שהתערבבו עם טיפות הזיעה, ועוצמת את עיניה. שנינו מרגישים כמה הכל מאוד לא מקצועי. החל מבגדיה התחתונים, גופה המדובלל, ועד לצבעים שאנחנו שמים עליה.

בכל בוקר אמא שלי יוצאת מחדר־המיטות אל המטבח, שהוא כור ההיתוך שלה, בית־המלאכה שאינו יודע מרגוע גם כשאינה נמצאת בו. שם היא בודקת מה יש בארונות ובמקפיא שלה. שם היא פועלת בסערת צעקות ובדממה קורעת אוזניים. שם היא מחליטה אם צריך לקחת אותי לסיבוב קניות כדי לצבור מלאי חדש על־גבי מצרכים שכבר ישנם. ואין לה בושה. אמא שלי לא מתביישת בגוף שלה. לא מתביישת בשום דבר. היא שאבה את כל הביטחון לתוך כל גְרָם של שומן בגופה, ולי לא השאירה כלום. אני מתכסה בהגנה של אמא שלי ולא חושף פיסת עור מגופי. אני העודף המבויש של אמא בביתנו ומחוצה לו. כשאנחנו יוצאים לשוּק לקנות שוקיים חשופות וגרונות הודו שסועים, אני הופך סמוּק ומכוּוץ. “בשר לא מוכשר, לא משלמת עליו מחיר כזה. לא טרי, אני הולכת לאחר”, היא צועקת לרוכל הזקן ודוחפת בכפות ידיה כנפיים מרוטות של עוף לתוך שקית ניילון צבעונית. “תשקול לי ותעשה לי מחיר, ותוציא לי את השאריות של הכתף בלי השומן הקשה, תביא לי את הרך, בִּחְיַאת חָיוּן”. אמי חברה של כל רוכל ורוכל ברחובות השוק המוזנחים, היא מכירה אותם בשמותיהם הפרטיים, אבל קוראת להם בשמות המשפחה, ואני מרגיש שהם יכולים להפוך לכמה מן האויבים הכי קשים שלי. מהמקום הזה, שהוא הכי מצחין, היא יוצרת את התבשיל הכי נעים. היא חותכת כאן, בקווי הליכה שמוּכּרים רק לה, ממדור למדור, ממחלקה למחלקה, מאיש הבשר אל איש הדגים, משקי התבלינים אל סיטוֹנַאי הסבונים והשַׁמְפּוֹאִים, מהמלפפונים עד ללוּף ולתַּרְפַשׁ, מנרות השעווה עד לעדשים היבשות, מסוכריות הטופי החזקות אל עלי הכוסברה הרעננים. הכל נערם בערבוביה בתוך עגלת הקניות שאני גורר. בפינת הפלאפל המסריח אנחנו עוצרים לנוח ומתיישבים, לועסים בשקט מנה שלמה של טחינה עם חצילים מטוגנים, שותים סודה חמה בטעם ענבים, ומתרכזים כל אחד בינו־לבין־עצמו בִּדְאגות אינספור של המחר. משם אני גורר את עגלת האלומיניום המלאה והחורקת לעֵבר תחנת האוטובוס, בעקבות הסלים שאמא סוחבת בשתי ידיה. אני לא מצליח למהר, ואמי תמיד משיגה אותי. סליה מיטלטלים לפנַי כזרחן מאיר שאסור לאבד אותו בלילה, הופכים לעמוד האש הכי נמוך על־פני האדמה.

בתחנה שֶׁקט של זקנים מזיעים, יושבים בנחת ונרגעים מהמולת השוק, בוהים באוויר הקשה ונאחזים בזמן הביניים עד שיגיע האוטובוס, נהנים מתחנת המפגש המשותפת. גם אני חלק מן השותפות הזו. אני מזהה זקנים וזקנות עייפים שכבר ראיתי בפעמים אחרות, והם מזהים אותי, ויחד אנחנו לא מוצאים שביב תקווה. אנחנו ריקים מתוכן, ועדיין יכולים לסחוב עגלות־שוק מלאות. רק אמא שלי נראית חריגה. בעכוזה הגדול היא מתיישבת בבת־אחת על ספסל העץ הדק של התחנה, זקופה ונוצצת משוּמן ומזֵיעה, ומרעידה את אמות הסיפים. כשמגיע האוטובוס, היא מתרוממת מיד, אוחזת בהתלהבות בסליה וקוראת לי, “אל תשכח כלום, יאללה יאללה האוטובוס פה”. “אל תצעקי”, אני מזדרז אחריה, מושך את העגלה על מדרגות האוטובוס, נעמד קרוב לנהג, ודרך המראָה המלבנית שמעליו אני רואה את אמי שבינתיים הספיקה להתיישב על מושב פנוי. איני יכול לעמוד לצידה, ואין לי מקום ישיבה. אמי רגועה על מושבה וצועקת אלי, “בוא על־ידי, תחזיק חזק שלא יִפלו לך בסיבובים”. האוטובוס מתחיל לנסוע, ואני מחזיק את העגלה קרוב אלי ושומר עליה מכל משמר, ידי מאדימה. לקראת אמצע הדרך אני כבר לא מרגיש במאמץ ומנסה ליהנות מן הרוח החמה שנכנסת מהחלון. מדי פעם אני מסתכל באמא שלי מבעד למראָה והיא שקטה ומנומסת כמו ילדה טובה. בסוף הנסיעה שנינו ממהרים, איש־איש ומשאו, להגיע הביתה, וכל אחד מתמודד עם החום, המשקל, הסבל, ומקווה שהוא תורם רגעים קשים לטובת ההגעה לבית.

אבל בבית של חדר־המיטות ומטבח־הכִּלאַיים אין סדר. אמי לא מתייאשת מהבלגן ומתחילה להתפשט. שמלה, קומבינזון וחגורת־בטן נזרקים בכל מקום אפשרי. ואז היא פורשת מיד למטבח לפריקת הסחורה, ואני מתקדם לחדר־השינה שלי, לנוח, סוגר תמיד את הדלת בשקט ומנסה לחסום כל רעש שבא מבחוץ. הקשקוש של שקיות הניילון, הטריקות של דלתות המקרר והמקפיא, הקרקוש של סירי האלומיניום ומכסיהם מרדימים אותי, והם אלה שמעירים אותי בשעות אחר־הצהריים החמות. אדמדמוּת ולהט מיוזע הם תופעות־הלוואי של כל קיץ בכל נסיעה אל השוק עם אמא שלי, ובכל פעם שאני צריך לצאת מהחדר שלי אל בית־המטבחיים כדי לצנן את גרוני היבש. אז אני מרגיש שבשביל שנינו אין חורף בעולם, רק חום, אודם ואור. “מה יש? מה קרה? אתה מת, תעמוד מול הוונטילטור, קיץ, אין מה לעשות, קיץ בשביל כולם”, היא אומרת לי בשעה שאני שותה מים קרים מבקבוק הפלסטיק ומסתכל על הכוסברה השטופה, ששרועה לייבוש על מתקן הכלים יחד עם כוסות הזכוכית והסירים. עוד יבואו ימים ששילוב הצבעים של כסף־נירוסטה וירוק־רענן יהיה לי נעים ולא צורם, אבל עכשיו אני מתמלא כעס ולא מבין איך היא מתרגלת אל החום. “אני לא יכול לחיות ככה, בסדר?” “יאללה, תבוא תשב, אני הכנתי מילוי שתתפור”. היא מקבלת כל מצב נתון ומסתדרת עם הגוף שלה ועם כל מה שבא איתה במגע בתוך הבית ומחוצה לו, השכנים הטורדניים, חתולי החצר, השרב הרודן שסוחב אתו אבק ועלים יבשים.

אחת לחודש־חודשיים אמא שלי מכינה מילוי לרקמת הטחול שאני תופר. אחרי שהשיגה שלושה טחולים, צריך למלא אותם ולתפור. שנינו מתיישבים לשולחן. על קרש החיתוך מונחים שלושה טחולים דחוסים בבשר, כבד, שומן לבן, הרבה עלים ירוקים, פלפל אדום חריף וריח של תבלינים. אמי מוציאה מחט ועוד מחט ובשתיהן חוט ארוך, ואני מתחיל לתפור את הפתח שלאורך הטחול, לאט, ביסודיות, דוחס בידי את הבשר שחומק דרך הקרעים ומיד תופר גם אותם. ותיכף כשנגמר החוט היא מגישה לי את המחט השנייה, וכבר חוזרת ומשחילה חוט לראשונה, וכך התפירה שלי בטחול זורמת וחלקה. ברגעים האלה אין הטרדות מבחוץ, שום דבר לא מציק לנו, אפילו החום מפסיק להפריע לנו. בשעות המקצועיות האלה של היום הכל נעשה בשקט וביעילות בידינו הרוחשות. כשמסתיימת המלאכה, ידי מטונפות משאריות המילוי, שהספיקו להתייבש על הציפורניים. אמא מלוכלכת גם סביב שפתיה ובחלק העליון של הבגדים. אנחנו מסתכלים בשלושת הטחולים הכמעט מתפקעים, התפורים, המסודרים והשלמים, ונשענים לאחור, איש־איש אל משענת כיסאו. הרגיעה הזו אינה ארוכה. אמי קמה ואומרת לעצמה, “נתחיל לקלף תפוח־אדמה. נשים אחד במקפיא. נראה מתי אני ישים אותם בתנור”. אני נשאר לשבת ומנסה לשכוח את כל מה שמתרחש סביבי. אט־אט אני נוכח־לדעת שאין התרחשויות, שיש רק מחזוריות של פרקי זמן שונים – חודשים, שבועות, ימים, שעות וחצאי־שעות, וביניהם רגעים לא מוגדרים. אלה הזמנים של הסמרטוטים הקרועים, השמלות הרחבות, נעלי־הבית הישנות, החדרים הקטנים, שקיות הניילון הצבעוניות על הרצפה, הבשר הקפוא המפשיר במטבח וזה המתייבש על כפות ידי. כל אלה נושמים ומִתְבַּלים לי, ולא לוקחים חלק במה שקורה באמת מחוץ לביתנו. ואני צמא להתרחשויות וחש איך כל העכשיו הולך נגדי ולא תורם רגע אחד לתקוות שלי.

עכשיו אמא שלי מתה. עכשיו קיץ לוהט והיום הלוויה שלה. המראות מכוסות בסדינים, ואני ניצב מול האלונקה המכוסה בד כהה. בחלקו העליון רקומות בלבן, בצורת קשת, האותיות ת.נ.צ.ב.ה. האות צד”י בולטת במרכז ומונחת בדיוק מעל לשדיה. יתר האותיות שוכבות כפופות לה, מקופלות ותפלות. מתחת לאותיות שוכבת אמי ונראית נפוחה וגדולה מתמיד. במסע אני צועד לפניה ומביט על חברה־קדישא קשישים, מזיעים, מתקשים לשאת את המשא. הם מתחלפים ביניהם ואני שומע שאחד מהם אומר, “אללה יִרְחָאמָה, היא אשה גדולה היתה, אבל כבדה, כבדה”. אינני רואה סביבי ידיים אוחזות ירק צבעוני להניח על תלולית החול שתכסה אותה. מאחורי אני שומע את שתי אחיותיה הצעירות מייבבות בקול. אני מסתובב אליהן תוך כדי הליכה ומנסה לומר להן שישתקו. שתיהן גדולות, מדושנות, לבנות, עדינות, ורדרדות, חלקות משומן מבריק, והן מנגבות את דמעותיהן בממחטת בד לבנה משותפת. הן רחוקות מלהיות אמא שלי. אני רוצה לקבור אותה כבר, אני רוצה שיקברו אותה בשבילי כדי שאוכל לפרוש לביתי ולחשוב איך חיים היום, איך מפשירים את הכנפיים הקפואות שהיא קנתה בשבילי בשוק ודחפה אותן בכוח לתוך המקפיא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ילדה שחורה”